הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אל תגידי לילה
  • אל תגידי לילה
    כתר | 1994 | פרוזה מקור | 220 עמ' מודפסים

    סיפור אהבה בשני קולות קדמיים ועוד קול אחד ברקע. הקול שברקע הוא קול מספר השייך לעיירה קטנה וקצת נידחת. שני הקולות הקדמיים הם איש ואישה, לא צעירים, אוהבים, נאבקים זה בזו, מוותרים, שוב משלימים. מחזורי המאבק וההשלמה מחדשים את אהבתם ומזרימים בה חושניות חריפה. אל תגידי לילה קומדיה של עיירה מדברית מרוחקת : בבית פרטי בלילות השבת, או בבית-הקפה המקומי, נפגשים קציני צבא קבע ורעיותיהם המורות, מתווכי דירות, ראש העיר הקשישה, סוחר-נשק מזדקן, מתווכחים על משמעות החיים ועל הפוליטיקה והטלוויזיה, מתגעגעים לתל אביב, מתאמצים להתעלם מנוכחותו הקודרת של המדבר. אל תגידי לילה רומן שהוא גם שיר על מות ילדים, על כיסופים לילד שהיה ואיננו ועל ילדים שכבר לא יוכלו להיוולד. עמוס עוז ממשיך כאן בחיפוש חילוני-רליגיוזי, בדרך לאיזו נקודת-השתוות המאפשרת לאהבה לדחות את קִרבת המוות.

  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    68 47.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1


    בשבע בערב הוא יושב על מרפסת דירתו בקומה השלישית, רואה את הסתלקות היום ומחכה: מה מבטיח האור האחרון ומה יוכל לקיים.
    לפניו חצר ריקה ובה פיסת דשא, הרדופים, ספסל וסוכת בוגנוויליאה מוזנחת. החצר מסתיימת בקיר אבנים שיש בו מִתאר של פתח חסום בנדבכי אבן. אבני החסימה חדשות יותר, בהירות, עכשיו נדמה לו שהן כבדות קצת פחות מאשר האבנים הראשונות. מאחורי הקיר עולים שני ברושים. כעת באור הערב צבע הברושים שחור ולא ירוק. הלאה משתרעות גבעות ריקות: שָם המִדבר. ושם מזדקף לפעמים עלעוֹל אפור, נרעד לרגע, מתעוות, נסחף, שוכך. וחוזר במקום אחר.
    השמים מאפירים. יש עננים שקטים שאחד מהם מחזיר בבואה חלשה של אור השקיעה. השקיעה עצמה אינה במרפסת הזאת. על קיר אבן בסוף החצר ציפור נרגשת, כאילו כרגע נודע לה דבר שאין להכיל. ואתה?
    יורד לילה. בעיירה נדלקים פנסי הרחובות וחלונות הבתים בין חושך לחושך. הרוח מתגברת ועִמה מגיע ריח מדורות ואבק. אור־־הירח פורש מסכַת מוות על הגבעות הקרובות, כאילו אינן עוד גבעות אלא צלילים נמוכים. המקום הזה הוא סוף העולם בעיניו. לא רע לו בסוף העולם: כבר עשה מה שיכול היה ומעכשיו הוא ממתין.
    בכך הוא עוזב את המרפסת, נכנס פנימה, מתיישב, רגליו היחפות על שולחן הסלון, ידיו כבדות לצדי הכורסה כנמשכות אל קרירות הרצפה. את הטלוויזיה אינו מדליק וגם לא את האור. במורד הרחוב מכונית בלחישת צמיגים. כלבים נובחים אחריה. ומישהו מנגן בחלילית, לא מנגינה שלמה אלא סולמות פשוטים ההולכים וחוזרים על עצמם לכאורה בלי שום שינוי. הצלילים האלה יפים לו. בלב הבניין עוברת המעלית על פני הקומה שלו ואינה נעצרת. ברדיו בדירת שכנים מדברת קריינית כנראה בשפה זרה אבל גם בדבר הזה אין הוא בטוח עכשיו. קול של גבר בחדר המדרגות קובע: זה לא בא בחשבון. איש אחר משיב: לא אז לא, אל תלך, זה יבוא.
    כאשר נפסקת לרגע רחישת המנוע במקרר נשמעים צרצרים מן הוואדי כמו מנקדים את הדממה. רוח קלה נכנסת, מעלעלת בווילונות, מרשרשת בעיתון על מדף, נושמת לרוחב החדר, מרעידה עלים בעציץ, יוצאת בחלון השני ושבה אל המדבר. לרגע הוא מחבק את כתפיו. העונג הזה מזכיר לו טעם של ערב קיץ בעיר אמיתית, אולי קופנהגן ששהה בה פעם יומיים. שם הלילה אינו מתנפל כי אם מגשש לאט. הינומת הדמדומים נמשכה שם שלוש או ארבע שעות עד שנדמה היה שהערב רוצה לגעת בשחר. פעמונים שונים צלצלו ובהם אחד שצליליו היו צרודים ודומים לשיעול. גשם רך חיבר את שמי הערב אל מי המיצר והתעלות. בגשם עברה חשמלית מוארת, ריקה, נדמה היה לו שראה כרטיסנית צעירה רוכנת לדבר עם הנהג ואצבעותיה היו מונחות על גב ידו, וחלפה, ושוב הגשם הדק, כאילו אור־הערב אינו עובר בו כי אם בוקע ממנו, והטיפות נפגשות עם רסיסי מזרקה בכיכר צדדית. שם המים השקטים מוארים מתוכם כל הלילה. שיכור מרופט, לא צעיר, ישב ונמנם על המעקה, ראשו המכוסה זיפי שיבה שקוע עמוק בחזהו, רגליו בנעליים אך בלי גרביים טבולות במי המזרקה. לא נע.
    ומה השעה עכשיו?
    הוא רוכן בחושך להביט בשעונו, רואה את מחוגי הזרחן ושוכח מה השאלה. אולי כך מתחיל תהליך הירידה האיטית מכאב לצער. שוב פורצים כלבים בנביחה, בפראות הפעם, בחרון, נובחים בחצרות ובמגרשים הריקים והנה גם מכיוון הוואדי והנה הלאה, מן החושך הרחוק, מן הגבעות, כלבי צאן של בדואים, וכלבים עזובים, אולי הריחו שועל, הנה יורדת נביחה אחת ליבבה ועוד אחת עונה לה, נוקבת, נואשת, כאילו אבוד לתמיד. וזה המדבר בליל קיץ: עתיק. אדיש. זגוגיתי. לא מת ולא חי. נוכח.
    הוא מסתכל אל הגבעות מבפנים, מבעד לדלת־הזכוכית של המרפסת ומעבר לגדר־האבן שבסוף החצר. חש הכרת תודה ולא ברור לו על מה, האומנם תודה לגבעות. בן שישים, מוצק, פניו רחבים, גסים קצת, פנים גאליים איכריים, ארשת חשד או ספק עם צל של עורמה מוסתרת. יש לו שׂער שיבה גזוז כמעט עד השורש ושפם מאפיר, סמכותי. בהיותו בחדר, כל חדר, נדמה לאחרים שהוא תופס בו מקום רב יותר מכפי שגופו ממלא באמת. כמעט תמיד עינו השמאלית קמוצה, לא כקורץ אלא כמו בהתבוננות מרוכזת בחרק או בחפץ זעיר. ער ורפה הוא יושב בכורסה כאחרי שינה עמוקה. הקשרים השקטים שבין המִדבר והחושך מתקבלים על דעתו. אנשים אחרים עסוקים הערב בבילוי, בסידורים, בחרטה. הוא מצדו מאשר ברצון את הרגע הזה, שאינו נראה לו ריק. המדבר נכון לו כעת ואור־הירח מוצדק. מולו בחלון שלושה ארבעה כוכבים חריפים מעל לגבעות. בקול נמוך הוא מבטא: אפשר לנשום.

    • עמוס עוז
      צילום: יחסי ציבור כתר
    • עמוס עוז

      עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

      עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

      עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

      ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • המלצות נוספות
    • סיפור על אהבה וחושך
    • מיכאל שלי
    • ממה עשוי התפוח?
    • יהודים ומילים
    • מה יש לאהוב בדורון
    • אתי החיים משחק הרבה
    • נער האופניים
    • אישה מעבר לים
    • להשביע את הדרקון
    • יפים כמו שהיינו
    • מסע דילוגים
    • הצגה יומית