זיכרון דברים

אביו של גולדמן מת באחד באפריל, ואילו גולדמן התאבד באחד בינואר, ודווקא כשהיה נדמה לו שהנה, בכוח ההינתקות וההתכנסות, נפתח לו עידן חדש והוא מצא לעצמו ראשית תיקון באמצעות ה'בּוּלוורקֶר' ואורח־החיים המבוקר, ובעיקר באמצעות האסטרונומיה ותרגום ה'סוֹמְנִיוּם'. צֶזָאר היה היחיד ששם לב לצירוף התאריכים המוזר הזה של מותו של גולדמן ושל מות אביו, ואף ציין את הדבר ימים אחדים אחרי לווייתו של גולדמן, כשעמד במטבח עִם ישראל, שמזג תה לשניהם, אבל הוא ציין זאת כאנקדוטה חסרת כל משמעות, משום שבאותו זמן כבר ויתר צזאר בעצם על הכל ולא היה מוכן גם למאמץ הקטן ביותר שמעבר לצרכיו המיידיים, ובתהליך הנואש של דעיכתו, בעודו מוסיף ומתלבש לו בבגדי־אופנה צבעוניים־צעקניים, מגַדֵל שפם, מעשן את הסיגריות המשובחות ביותר, זולל וסובא ורודף אחרי כל אשה הנִקרית בדרכו, אבל עיקר מחשבותיו ושארית כוח־רצונו נתונים לבנו הבכור, שחלה במחלה חשוכת־מרפא ומצבו נעשה חסר־תקווה, לא ראה עוד צזאר את החיים אלא כמפלה מעיקה ונטולת־פשר, או כקוריוז גדול שיש להתענג עליו ככל שניתן, דבר אשר ברגעי ההתפכחות והחרטה שהיו תוקפים אותו מזמן לזמן היה מכנה בכאב "התאבדות עליזה". האדם היחיד שבלי כל ספק היה מנסה לפענח את המשמעויות הנסתרות שבאותו צירוף תאריכים היה גולדמן עצמו, אלא שהוא כבר היה מת. לאמיתו של דבר לא היו כאן, כמובן, כל משמעויות נסתרות מלבד אלה שרוחמה, אחותו החורגת של צזאר, ודאי היתה מכנה בלעג "ספרוּתיוֹת", כגון, שעם תחילת השנה החדשה, כבתחילתה של כל שנה, ובעצם כמעט כבכל יום, ביקש גולדמן, אשר לא היה יכול לשאת את "הוויית הקיום", לפתוח דף חדש בחייו, שבמקרה המיוחד הזה היה ההשתחררות הגמורה מהם ומַעֲבָר לצורת חיים אחרת - או אם להשתמש בלשונו, "צורת הוויה אחרת" - צורה שיש בה חירות מוחלטת וּודאות מלאה, ואשר בקיומה השתדל להאמין למרות פיכחונו ולמרות דבקותו המתמדת ברציונליזם, חוץ מתקופה מסוימת שבה עשה ניסיונות כושלים להגיע לדתיוּת, ואז כפר בו וגם בהשקפות הסוציאליסטיות שלו, ואילו בנוגע למות אביו של גולדמן, אפרים, היה ניתן לומר שאולי התכוון לחמוד לצון בכך שמת דווקא באחד באפריל, משום שזה היה סוג ההומור היחיד שהיה אפשר לייחס לו, חוץ ממעשי־הקסמים שעשה פעם, ברגעי עליצות חולפים, שהיו פשוטים אבל משעשעים ואשר כבר נשכחו מזמן. אשתו רגינה, שימים מעטים אחרי לווייתו התחילה לקרוא לעצמה סטפנה, ראתה גם במעשה הזה מעשה רשעות ונקמנות, ולא משום שבחר למות באחד באפריל, שבעיניה ממילא לא היה עוד האחד באפריל, אלא משום שאותו אחד באפריל היה יום חמסין קשה, שבישר את ראשיתו של הקיץ שהיה שנוא עליה, והחמסין נמשך ללא הפוגה גם למחרת, ביום הלוויה, ואף התגבר, עד שהיה נדמה שהעיר כולה, המוצפת בוהַק, עטופה במעטה של אוויר־כבשנים צחיח, והיא עומדת להתפורר ולהפוך לענן של אבק דק, שיתנשא לאטו ברוח־הקדים הצורבת ויתפזר בשמי־הכסף הריקים, אשר שמש יוקדת עמדה במרכזם והפיצה את החום הנורא שלא חדל כל הלילה, וישראל, שרק בקושי הצליח להירדם אחרי שהתקלח ועמד שעה ארוכה במרפסת והסתכל ברחובות החשוכים והשוממים, התעורר לפני עלות השחר ושכב שרוע רוב שעות היום בחדרו שבסטודיו של צזאר, על־גבי הספה הצרה המחופה באריג צמר עבה ומחוספס בצבע חום. בבוקר, שהואר במהירות, אומנם התיישב על־יד הפסנתר כדי להמשיך לעבוד על "וריאציות גולדברג", אבל תחת זאת ניגן ברישול מתוך הזיכרון את ה'סרקַזמים' של פרוקופייב, עד שהחום והרפיון הכריעו אותו. הוא התייאש וחזר והשתרע על הספה, ומחשבותיו, שהתערבלו בראשו מעצמן וחלפו ללא תכלית, נאחזו איכשהו בנסיך קייזרלינג מדרזדן, שסבל מנדודי־שינה, ובצ'מבליסט שלו יוהן גוטליב גולדברג, והוא שיחק בשמות הללו בראשו בלי־דעת, והם הצטרפו כמאליהם בצירופים מתחלפים ונשנים בנעימה חדגונית, יוהן גולדברג גוטליב דרזדן קייזרלינג גולדברג גולדן יוהן קייזרלינג גוטליב דרזדן גוטליב יוהן קייזר יוהן גוטברג גוטלינג ליברג יוהן דרזדן גולדן, ותוך כדי כך זחל מבטו כעכביש על־פני המראות שהשתקפה בהן דמותו, ועל־פני התקרה ומנורת הניאון המאובקת, ועל־פני הקירות הלבנים והמלוכלכים, שתצלומים צבעוניים של הרים מכוסי־שלג ואגמים ועצים ירוקים, ושל מכוניות נהדרות ובחורות שזופות, סקסיות, בבגדי־ים או עירומות, היו תלויים עליהם ועל הדלת הרחבה, שחצצה בין החדר הזה לבין החדר הסמוך. חלק מהתצלומים צילם צזאר עצמו, שתלה את כולם בעזרת נעצים ופיסות נייר־דבק, והם הרנינו אותו ובאותה עת גם היו עדות מתגאה וגלויה־בכוונה לתאוותיו ולחוסר־המעצורים, שמשהו ממנו ירש מארווין אביו, ומשהו סיגל לעצמו כחלק מאורח־החיים שאותו התפאר לנהל ללא לֵאוּת ובאופן מופגן. רק בחזית הפסנתר, בפינתו העליונה, היתה תלויה גלוית־דואר, אֶלָה הביאה את הגלויה הזאת לישראל והיא גם תלתה אותה בפינת הפסנתר, היה בגלויה קטע מתוך "פרַנסיס הקדוש" של אֶל גְרֶקוֹ, שכולו בגוונים ירוקים, ורואים בו איש ארוך וצנום, שפניו המוארכות והעטורות זקן שחור רציניות מאוד, ואולי גם נוגות, והוא כורע על ברכיו על האדמה במין גלימת־נזירים כבדה ובידיו גולגולת של מת, שאותה הוא מראה לנער הכורע לפניו, קרוב מאוד ונמוך ממנו, גם הוא בגלימת־נזירים, וראשו, כראשו של האדם המבוגר, מכוסה בברדס, והוא משלב את אצבעות ידיו לפני חזהו בתנועה של תפילה ונושא את עיניו ומסתכל בגולגולת תמֵה וירא, ואילו המבוגר מסתכל בה במבט מפוכח, ובעיקר בתחושה שְׁלֵווה של קבלת־הדין. קרן שמש לבנה, שחדרה בעד חרכי התריס הדרומי, הפונה אל הרחוב, נפלה על הגלויה, וישראל, שהתעורר משינה כבדה שטוף זיעה, הסתכל באפס־דעת בנער ובמבוגר ובגולגולת והקשיב לצעדיו של צזאר, שעלה בריצה במדרגות ופתח בתנופה את דלת הסטודיו ונכנס לחדר לבוש מכנסיים סגולים וחולצה כתומה מבריקה, ופניו הגדולות והסמוקות נטפו זיעה והתנוצצו, אבל רוחו היתה מרוממת, ועיניו הקטנות שמתחת לגבות העבותות התרוצצו מעֵבר לזגוגיות המשקפיים המלוכלכות כשני עכברים מאושרים. הוא הסיר מעל צווארו את המצלמה הכבדה ושאל את ישראל אם היו לו טלפונים, וישראל אמר שתהילה טִלפנה ואמרה שאולי תטלפן שוב לפנות־ערב, וצזאר אמר, "ואליעזרה?" והסתכל בציפייה בישראל, שהמשיך לשכב בלי־נוע על צדו ואמר, "לא, היא לא טִלפנה", וצזאר אמר, "זונה", והוציא מכיס החולצה חפיסת רוֹתְמאנְס והדליק לעצמו סיגריה, וחזר והודיע לישראל כמעט בתרועת שמחה מה שישראל ידע עוד אתמול, ומה שצזאר עצמו כבר הודיע לו בטלפון הבוקר, שאביו של גולדמן מת ולווייתו יוצאת בשעה שתיים מבית־הלוויות העירוני. ישראל שתק ולרגע השתררה דומייה, וצזאר, שלא חדל לנגב את הזיעה מפניו ומעורפו בממחטה רטובה, ועכשיו עורר את כעסו של ישראל בכך שהטיל את אפר הסיגריה על הרצפה, שאל אותו מה דעתו על המוות הזה, אבל לא המתין לתשובתו של ישראל, שבלי שרצה העיף מבט בגבשושית האפר, אלא המשיך ואמר שהשעה כבר אחרי אחת וחצי ושעליהם להזדרז. ישראל התיישב בקצה הספה ושאל אם אי־אפשר לוותר על ההשתתפות בלוויה ולהסתפק בביקור של ניחום־אבלים בביתו של גולדמן, בעיקר אחרי ששניהם יודעים מה היו היחסים ששררו בין גולדמן לאביו, ואת העובדה שגולדמן לא מחשיב, ואף מתעב, את הטקסים הללו, ואילו רק היה יכול ספק אם הוא־עצמו היה משתתף בלווייתו של אביו, ומה עוד בלווייתו של אביו של אחד מחבריו, אבל צזאר, שאהב התקהלויות וכל־מיני שמחות ופורענויות והתרחשויות דרמטיות, לא זז מדעתו ואמר שהכרח להשתתף בלוויה הזאת, וכי טיב היחסים ששררו בין גולדמן לאביו אינו מעניינם, בעיקר עכשיו, כשאביו של גולדמן כבר מת, וכי למרות יחסו השלילי של גולדמן לטקסים, ולמרות הרציונליזם שלו, אין לו ספק שבסתר לבו לא יסלח להם לעולם אם ייעדרו וישאירו אותו לבד עם אמו בלווייתו של אביו, ובקשר לכך העיר שיש גבול לתבונה ולהיגיון גם של האדם ההגיוני ביותר, והחיים מחייבים לא פעם לעשות מעשים בלתי־הגיוניים, וכמובן גם מעשים בלתי־נעימים, ולבסוף אמר שהוא על־כל־פנים ישתתף בלוויה הזאת בכל תנאי, אפילו לבדו, וזירז את ישראל לקום ולהצטרף אליו, וישראל קם מהספה בפנים חתומות והלך לחדר־האמבטיה להתרחץ, ותוך כדי כך קילל את צזאר ואת עצמו ואת אביו של גולדמן, שמותו לא עורר בו כל צער או חמלה ואפילו לא הפתעה, משום שקרוב לשבועיים כבר היה מוטל חסר־הכרה בבית־החולים בשל שטף־דם פתאומי במוח, והרופאים ניבאו את מותו. אומנם מזמן לזמן היה מתעורר לרגע ותובע דבר־מה או ממלמל משהו בזעף, ופעם אחת אפילו דִקלם במאמץ באוזני גולדמן בקול מעובה מאוד ועמום, שכבר לא היה קולו וכאילו בקע מתוך צינורות חרס ריקים ואפלים, ובערפלו את סופי המלים אמר, "אני חושב שעשיתי משהו בחיים שלי", וגולדמן הינהן קלות בראשו לאביו, שעכשיו, שוכב חסר־אונים על ערש מותו, עורר בו חמלה, אבל בעיקר אי־נוחות, ולא רק בגלל מראהו, אלא בראש ובראשונה משום שבעומק לבו, גם כעת, רחש לו גולדמן טינה. הרופאים לא יִיחסו כל חשיבות להתעוררויות הקצרות הללו של אביו של גולדמן, ויעצו לבני המשפחה "להתכונן לרע מכל", ואכן, רגינה, שאביו של גולדמן דרש באחת מאותן התעוררויות שלא יינתן לה להתקרב אל מיטתו, "התכוננה לרע מכל", עד ש"הרע מכל" בא ורווח לה - הוא מת, ושום כוח שבעולם לא היה יכול עוד להשיב אותו אל החיים. ישראל, ששטף את פניו וניגב אותן והסתרק, התלווה פעמיים לגולדמן כשהלך לבית־החולים לבקר את אביו, ובאחת הפעמים אף נכנס לחדר שבו שכב קפוא כפגר, עטוף בשמיכה לבנה ומחובר לכל־מיני צינורות, ועיניו הפקוחות־לרווחה, שתמיד היו אדומות מעט כעיניו של שפן, היו לבנות־דלוחות וחסרות כל הבעה, ופניו, שהכחילו והאפירו, היו נפוחות ומעוּותות. גולדמן התיישב על־יד המיטה והניח את ידו סמוך לכתף של אביו, ולרגע גם נגע בה קלות, בלטיפה, אבל בלי אהבה, ואילו ישראל נשאר לעמוד מרוחק מעט והסתכל בו באדישות גמורה וגם בסלידה, אבל אחר־כך, כשהוא וגולדמן יצאו והלכו ברחוב, ובימים הבאים, וגם לאחר שמת, עורר בו זיכרון המראה הזה דכדוך בגלל הזרות וקוצר־היד שהיו בכל, ובגלל תחושת החידלון המכוער והבלתי־נמנע שאפף את אביו של גולדמן, תחושה אשר למרות כוח ההתנכרות של ישראל היתה חוזרת ומקדירה את רוחו מפעם לפעם בשל מראה מקרי, קולות, ריחות, ידיעה בעיתון, נעימה כלשהי, ובזמן האחרון בעיקר בשל אֶלָה, שהערגה אליה מילאה אותו מהבוקר ולא הרפתה ממנו בשיממון הזמן הניגר לאטו בחום הכבד השורר בחדר. הם נפגשו במקרה, בקולנוע, ואף־על־פי שבמכנסי הג'ינס ובסוודר השחור שלבשה מתחת למעיל הצמר הירוק־כהה לא היתה שונה מכל בחורה אחרת, היא עוררה בו מהפגישה הראשונה הרגשה שהיא באה ממקום בלתי־ידוע, ואולי גם בלתי־קיים, שהיא לא בדיוק חסרת־בית ובכל־זאת היא כאילו צצה מתוך האוויר הריק וכך גם תיעלם באחד הימים ובלי שיהיה אפשר להשיב אותה עוד, אבל הוא לא אמר זאת לאיש, בוודאי לא לצזאר, שנכנס לחדר השני, אשר שימש לו כמשרד וכאולפן־צילומים והיה מלא כיסאות, מסכים, פרוז'קטורים, קופסאות, אבזרי צילום, סמרטוטים וכל־מיני ז'ורנלים וחפצים ישנים, החליף פילם במצלמה ופיזם "אוֹבְּלָדִי, אוֹבְּלָדָה, לַייף גוֹס אוֹן", אחר־כך מזג לעצמו חצי כוס ויסקי ונעמד בפתח חדר־האמבטיה וחזר ושאל את ישראל אם לא היו לו עוד איזה טלפונים. ישראל אמר, "לא", וצזאר לגם מעט מהוויסקי ואמר, "הגולדמן הזה כבר מזמן הגיע לו למות. הוא הרוויח את המוות שלו עד לפירור האחרון", ואחר־כך אמר, "למות בגיל שלו זה בסדר גמור. לא צריך יותר", והסתכל בישראל, שלא אמר כלום אלא תלה את המגבת במקומה וחזר לחדרו והתחיל להתלבש, וצזאר, שהלך אחריו, העמיד את כוס הוויסקי על הפסנתר ונשען אליו ושלף מכיס החולצה מעטפה לבנה ואמר, "תראה מה השגתי", והוציא מתוכה חפיסת תצלומים פורנוגרפיים של שני גברים ושתי נשים - אחת שחורה ואחת בלונדינית, שתיהן עם שדיים גדולים - מתעלסים ומזדווגים בכל־מיני תנוחות, בזוגות וארבעתם יחד. פניו הסמוקות של צזאר הביעו התענגות כשהעביר את התצלומים זה אחר זה לפני עיניו, מפעם לפעם גיחך והשמיע הערה קצרה בינו לבין עצמו, או קריאת התפעלות, ומפעם לפעם גם קירב את אחד התצלומים אל ישראל ואמר, "מה אתה אומר על הגברת הזאת?" או, "תראה איך שהוא עובד עליה, הממזר הזה", וכשסיים הִשהה את מבטו עוד רגע על התצלום האחרון, ואחר־כך החזיר את התצלומים למעטפה ולגם מהוויסקי ואמר, "אני אוהב רגליים מוצקות ושדיים גדולים, זה מה שאני אוהב", והחזיר את המעטפה לכיס החולצה ונכנס לרגע לחדר־החושך, וכשיצא משם קרא לישראל, שהיה בבית־השימוש, ואמר, "בוא נלך לפני שאביו של גולדמן יברח לנו". ישראל יצא ונעל את סנדליו, וצזאר גמר את הוויסקי שעוד נשאר בכוס, ושניהם ירדו לרחוב המוצף אור שמש לבן שקרע את העיניים וליהט את האוויר הדחוס, אשר עכשיו היה בו ריח אספלט נמס ואבק ועשן מכוניות, שהתערב בריחם הכבד והמתקתק של הפרחים של עצי האזדרכת ושל ההרדופים שכאילו פרחו בִּן־לילה. הלהט והבוהק שפעו מכיפת השמיים המלובנים ומן המדרכות ומקירות הבתים, והם היו נוראים כל־כך עד שהיה נדמה שמדורות ענקיות יוקדות מתחת לקרום הדק של הארץ, וכי גם הציפורים הקטנות ביותר הוכו ומתו בין ענפיהם של העצים שעמדו בלי־נוע, וישראל, שלרגע הוכה בסנוורים, אמר, "גיהינום", והמשיך ללכת לצדו של צזאר, שנשא את המצלמה על צווארו ופיזם לעצמו "אוֹבְּלָדי, אוֹבְּלָדָה", וחזר ללא הרף על אותן מלים וזייף את המנגינה בלי כל התחשבות. הם הלכו אל האוטובוס, משום שהמכונית של צזאר התקלקלה וכבר יומיים עמדה במוסך, אבל בדרך ביקש צזאר שיתעכבו רגע כדי שיוכל לטלפן לוִיקי, והם נכנסו לבית־קפה וצזאר חייג שלוש פעמים, אלא ששום תשובה לא באה, והוא אמר, "זונה", והחזיר את השפופרת למקומה בכעס, אבל אחר־כך, כשיצאו, חייך ואמר, "היא נהדרת, ויקי הקטנה הזאת, רק חבל שהיא הולכת להתחתן". הוא אמר את הדברים האלה בנימה קלה של טרוניה, אבל ללא דאגה ממשית, משום שמצד אחד הרגיש שוויקי שייכת לו כשם שכל דבר שגורם לו הנאה והוא מעוניין בו שייך לו, ועל כן לא ייתכן שהיא תשתייך פתאום למישהו אחר, אבל מצד שני האמין שגם אחרי שתינשא ימשיכו לשעשע זה את זה בגנֵבה בשעשועי־מיטה זריזים ומענגים, כי בסופו של דבר צזאר לא היה מוכן, וגם לא היה יכול, להעלות בדעתו שהדברים הטובים עשויים להסתיים אי־פעם, והדבר היחיד שהדאיג אותו בזמן האחרון, חוץ ממערכת יחסיו עם תהילה ועם אליעזרה, היה נשירת השערות, שהתחיל לסבול ממנה באופן רציני, ונלחם בה באמצעות כל־מיני סבונים ותכשירים קוסמטיים ועיסוי, ולמרות העובדה שהמשיך להתקרח לא נכנע, וגם עכשיו, כשכבר עמדו בתחנת־האוטובוסים, מיהר צזאר לבית־מרקחת סמוך וקנה שני בקבוקים של "יוֹכֶמֶס הורמון", תכשיר בעל פעילות הורמונלית נגד נשירת השיער שהתחיל להשתמש בו לפני כשבועיים, וחזר בריצה לאוטובוס, שהגיע בינתיים, והם עלו וצזאר שילם בעד שניהם. הוא היה ערני מאוד, אבל דווקא הערנות הזאת הגבירה את כעסו של ישראל, אלא שצזאר לא השגיח בכך, משום שפניו של ישראל נשארו חתומות, ומשום שצזאר היה נתון אך ורק לעצמו ולענייניו, וברגע שהתיישבו פתח ודיבר בהתלהבות על ה"יוכמס הורמון", שעל־פי הפרוספקט המצורף אליו התגלה אחרי ארבע־עשרה שנים של מחקר וניסיונות, ובכוחו למנוע באופן מוחלט נשירת שערות בכל שלביה, כפי שהוכח במקרים אינספור, ובין השאר במקרהו של המתאגרף ההולנדי הידוע בף ואן קלאוארן, שסבל מהתקרחות מוקדמת, ואשר שני תצלומים של ראשו מצד העורף - לפני הטיפול ב"יוכמס הורמון" ואחריו - התנוססו במרכז הפרוספקט, ואחר־כך דיבר על התצלומים שצילם באותו בוקר במפעל לשימורים, ואחר־כך אמר שהוא מתפלא על שאליעזרה לא טִלפנה. הדבר הטריד אותו, והטרידה אותו גם העובדה שתהילה הודיעה שאולי היא תתקשר שוב לפנות־ערב, והוא השתתק והדליק לעצמו סיגריה ושקע במחשבות וכעבור רגע פנה אל ישראל ואמר, "כשתהילה תטלפן תגיד לה שנסעתי לירושלים ואחזור מחר", וישראל אמר, "טוב", והסתכל דרך החלון המאובק של האוטובוס בחנויות ובעוברים־ושבים ובבניין קולנוע, שבזמנו, כשהיה ילד, ראה במגרש שלו, שעוד היה מגרש חול רחב־ידיים, את אביו של גולדמן בכובע קסקט ובבגדי־עבודה מיוזעים מסיע מריצה ויחד עם עוד פועלים יוצק את היסודות לבניין. גם אז היה האוויר מלא ריח של פרחי אזדרכת ושל פרחי הרדופים, והשמיים היו נקיים מענן, אלא שהיו כחולים דשנים, והאוויר היה צח ונעים, אפילו צונן מעט, כבבין־הערביים של אותו יום סתיו שבו משך אביו של גולדמן ברצועה את הכלב השחור של קָמינְסקָיָה וקשר אותו לצינור־המים בחצר הרחבה של הבית שבו גרו. בכל מה שהתרחש אז היתה אלימות אפלה, והכל היה מפחיד לאין־שיעור, ובאוויר הרפה היתה רגיעה ענוגה, קטיפתית, והציפורים, שעשו להן קִנים בין ענפי האזדרכת והברושים והיָקָרנדה, ובין ענפי הפיקוס הענקי והשלהב, שכבר התחיל להשיר את עליו ואת פרחיו האדומים, ובסעיפי צינורות־המים בסתר הבוּגֶנוויליה, צייצו מלוא גרונן, כאילו יש להן יום חג, ומילאו את חלל החצר ברעש עליז. 

*ההמשך זמין בספר המלא*