אינטליגנציה רוחנית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אינטליגנציה רוחנית
הוספה למועדפים

אינטליגנציה רוחנית

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    • תרגום: בן ציון הרמן
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 2001
    • קטגוריה: רוחניות, עיון
    • מספר עמודים: 330 עמ' מודפסים

    תקציר

    באמצע שנות התשעים טבע דניאל גולדמן את המושג "אינטליגנציה רגשית", ובכך ערער את הביטחון ביכולתו הבלעדית של ה-IQ למדוד את מנת המשכל של האדם. בתחילת המאה העשרים ואחת הולכות ומצטברות ראיות לקיומה של אינטליגנציה נוספת, חשובה לא פחות – אינטליגנציה רוחנית. האינטליגנציה הרוחנית - שלא כמו מנות משכל, הקיימות במחשבים, או אינטליגנציה רגשית, המתקיימת בבעלי חיים מפותחים – ייחודית לבני אדם, וטענת המחברים היא הבסיסית בשלוש האינטליגנציות. היא קשורה לעצם הצורך של האנושות לחפש משמעות. האינטליגנציה הרוחנית היא שעומדת לרשותנו כשאנחנו מפתחים את הכמיהה והיכולת לקלוט משמעות, חזון וערך; היא שמאפשרת לנו לחלום ולשאוף; היא הקרקע לאמונותינו ולתפקיד שיש להן ולערכינו בפעולות שלנו. האינטליגנציה הרוחנית היא שעושה אותנו בעצם בני אנוש. ספר זה בוחן את האופן שבו היכולת לשאוב מהאינטליגנציה הרוחנית מסייעת לנו בהגשמת הפוטנציאל שלנו לחיים טובים ומספקים יותר. דנה זהר היא מרצה בתכנית המנהיגות האסטרטגית באוניברסיטת אוקספורד, וד"ר איאן מרשל הוא פסיכיאטר ופסיכותרפיסט.

    פרק ראשון

    חלק א' - מהי אינטליגנציה רוחנית?

    1. נא להכיר: אינטליגנציה רוחנית

    בחלקה הראשון של המאה העשרים הפך המושג IQ, מנת המשכל, לנושא מרכזי. האינטליגנציה האינטלקטואלית או הרציונלית, היא הכלי שלנו בפתרון בעיות לוגיות או אסטרטגיות. פסיכולוגים חיברו מבחנים למדידתה, ומבחנים אלה היו לכלים למיון בני־אדם לדרגות של אינטליגנציה, הידועות כמנת המשכל או ה-IQ (intelligence quotient) שלהם, מה שיכול, לכאורה, לסווג אותם לפי יכולתם. לפי התיאוריה, ככל שמנת המשכל של אדם גבוהה יותר, כך הוא בעל רמת אינטליגנציה גבוהה יותר.
    באמצע שנות התשעים הפיץ דניאל גולמן [2](Goleman) מחקרים של נוירולוגים ופסיכולוגים רבים, שהראו שאינטליגנציה רגשית (EQ, כלומר emotional quotient) אינה פחותה בחשיבותה. אינטליגנציה רגשית מעניקה לנו מודעות לרגשות שלנו ושל זולתנו. היא מקנה לנו אהדה, חמלה, מוטיבציה ויכולת להגיב בצורה נאותה לכאב או להנאה. כפי שציין גולמן, אנרגיה רגשית היא התנאי הבסיסי לשימוש יעיל באינטליגנציה שכלית: אם האזורים במוח שבאמצעותם אנחנו מרגישים ניזוקים, אנחנו חושבים באופן אפקטיבי פחות.
    עכשיו, בסוף המאה העשרים, שורת נתונים מדעיים מהעת האחרונה, שטרם עוכלו כל צורכם, מלמדים שקיים גם סוג שלישי של אינטליגנציה. אפשר להשלים את תמונת האינטליגנציה האנושית בעזרת דיון אודות האינטליגנציה הרוחנית (SQ כלומר spiritual quotient). במונח אינטליגנציה רוחנית כוונתי לאינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו מתמודדים עם בעיות של משמעות ושל ערך, אינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו יכולים למקם את מעשינו ואת חיינו בהקשר רחב יותר, עשיר ומשמעותי יותר, אינטליגנציה שבאמצעותה אפשר להעריך אם דרך־פעולה או דרך־חיים מסוימת משמעותית יותר מאחרת. אינטליגנציה רוחנית היא הבסיס ההכרחי לתפקודן היעיל של האינטליגנציה השכלית והאינטליגנציה הרגשית גם־יחד. זוהי האינטליגנציה היסודית שלנו.
    בספרו ״אינטליגנציות מרובות״, טוען בוגר הרווארד האוורד גרדנר (Gardner), כי קיימים לפחות שבעה סוגים של אינטליגנציה, כולל אינטליגנציה מוזיקלית, מרחבית וספורטיבית, בנוסף לשכלית ולרגשית. בספר זה אטען שאפשר לקשר את כל האינטליגנציות הרבות לאין־ספור לאחת משלוש מערכות עצביות בסיסיות במוח, וכל האינטליגנציות שגרדנר מתאר הן למעשה וריאציות על שלוש האינטליגנציות הבסיסיות והמערכים העצביים הקשורים אליהן.
    מילון ובסטר מגדיר רוח (spirit) כ״העיקרון המחיה או החיוני; היסוד הנותן חיים לאורגניזם הפיזי, להבדיל מהיסודות החומריים שבו; נשמת החיים״. בני־אדם הם ביסודם ישויות רוחניות, שכן אנחנו מונעים על־ידי צורך לשאול שאלות ״בסיסיות״ או ״יסודיות״. מדוע נולדתי? מהי משמעות חיי? מדוע עלי להמשיך כשאני חש עייף, מדוכא או מובס? מה הופך את כל זה לבעל משמעות? אנחנו מונעים, ואף מוגדרים, על־ידי כמיהה אנושית ייחודית למצוא משמעות וערך במה שאנחנו עושים וחווים. אנחנו נכספים לראות את חיינו במסגרת רחבה יותר הנותנת משמעות, בין אם אלו המשפחה, הקהילה או מועדון הכדורגל ובין אם אלו מפעל חיינו, השתייכותנו הדתית או היקום עצמו. אנחנו מייחלים לדבר שנוכל לשאוף אליו, למשהו שיישא אותנו אל מעבר לעצמנו ולרגע ההווה ויקנה לנו ולמעשינו תחושת ערך. אנתרופולוגים ונוירוביולוגים מסוימים גורסים כי הכמיהה הזאת למשמעות, והערך האבולוציוני הטמון בה, היא שהורידה את בני־האדם מהעצים לפני שני מיליון שנים. הצורך במשמעות, הם טוענים, נתן את הדחף לדמיון הסימבולי, להתפתחות השפה ולצמיחה המופלאה של מוח האדם.[3]
    לא די באינטליגנציה השכלית או הרגשית, בנפרד או במשולב, כדי להסביר את מלוא מורכבותה של האינטליגנציה האנושית או את העושר הרב של נפש־האדם ושל דמיונו. למחשבים יש מנת משכל גבוהה: הם יודעים את הכללים, ויכולים לפעול לפיהם מבלי לשגות. לבעלי־חיים יש לעתים קרובות אינטליגנציה רגשית גבוהה: הם חשים את המצב שהם נתונים בו, ויודעים להגיב בהתאם. אבל לא המחשב ולא בעל החיים שואלים מדוע קיימים הכללים הללו או המצב הזה, ואם הם היו יכולים להיות שונים או טובים יותר. הם פועלים בתוך מסגרת גבולות מסוימים, לפי כלליו של ״משחק סופי״. אינטליגנציה רוחנית מאפשרת לאדם להיות יצירתי, להחליף את הכללים ולשנות מצבים. היא מאפשרת לנו לשחק עם הגבולות שלנו, לשחק ״משחק אין־סופי״.[4] אינטליגנציה רוחנית מקנה לנו את יכולת ההבחנה. היא מקנה לנו את החוש המוסרי, את היכולת לעדן ולרכך כללים נוקשים באמצעות הבנה וחמלה, ובאותה עת לראות היכן יש להבנה ולחמלה גבולות משלהן. אנחנו משתמשים באינטליגנציה הרוחנית כדי להתמודד עם שאלות של טוב ורע ולחזות אפשרויות בלתי־נתפסות; לחלום, לייחל, לחלץ את עצמנו מהבוץ.
    האינטליגנציה הרוחנית שונה מהאינטליגנציה הרגשית בעיקר בכוח משנה־הצורה שבה. כפי שמגדיר זאת דניאל גולמן, האינטליגנציה הרגשית שלי מאפשרת לי לשפוט באיזה מצב אני נמצא, ואז להתנהג בהתאם. פירוש הדבר לפעול בתוך גבולות המצב ולתת למצב להוביל אותי. לעומתה, אינטליגנציה רוחנית מאפשרת לי לשאול האם אני רוצה בכלל להיות באותו מצב מסוים. האם הייתי מעדיף לשנות את המצב, ליצור מצב טוב יותר? פירוש הדבר לפעול יחד עם הגבולות של המצב, ולאפשר לעצמי להוביל את המצב.
    לבסוף, כפי שנראה כשנבחן את הבסיס הנוירולוגי של האינטליגנציה הרוחנית, מאחר שהיא פועלת הלכה למעשה ממרכז המוח - מתפקודיו הנוירולוגיים המאחדים של המוח - היא משלבת יחד את כל האינטליגנציות שלנו. האינטליגנציה הרוחנית היא שעושה אותנו ליצורים האינטלקטואליים, הרגשיים והרוחניים שאנחנו.
    במצב אידאלי, שלוש האינטליגנציות הבסיסיות שלנו פועלות יחד ותומכות זו בזו - מוחנו נועד לעשות זאת. אולם לכל אחת מהן - האינטליגנציה השכלית, הרגשית והרוחנית - יש אזור כוח משלה, והן יכולות לתפקד בנפרד. כלומר, איננו בהכרח חזקים או חלשים בכל השלוש בבת־אחת. אדם אינו חייב להיות בעל אינטליגנציה רגשית או רוחנית גבוהה כדי להיות בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה, או יכול להיות בעל־מנת משכל גבוהה, אך חלש באינטליגנציה רגשית ורוחנית, וכן הלאה.

    שלושה תהליכים פסיכולוגיים
    הפסיכולוגיה המערבית כולה נסמכת על שני תהליכים. האינטליגנציה הרוחנית מצרפת תהליך שלישי, ובכך היא קוראת להרחבת הפסיכולוגיה כמדע, ולהבנה רחבה יותר של האדם.
    פרויד הגדיר לראשונה את שני התהליכים הפסיכולוגיים כראשוני ושניוני. התהליך הראשוני קשור ל״איד״, לאינסטינקטים, לגוף, לרגשות, ללא־מודע. התהליך השניוני קשור ל״אגו״, לתודעה המודעת, הרציונלית. לשיטתו של פרויד, התהליך השניוני גבוה יותר ועליון: ״היכן שהיה איד, שם יהיה אגו״. אחרים, שבאו אחרי פרויד, הדגישו לפעמים את חשיבותו הרבה יותר של התהליך הראשוני, אך הפסיכולוגיה שבאה בעקבותיו, כולל המדע הקוגניטיבי, שמרה על המבנה הזה, של שני תהליכים. התהליך הראשוני יכול להיקרא אינטליגנציה רגשית (בהתבסס על ״חיבור עצבי אסוציאטיבי״ במוח) והשניוני יכול להיקרא אינטליגנציה שכלית (בהתבסס על ״חיבור עצבי סדרתי״ במוח).
    בהיותה מבוססת על שני תהליכים אלה, הותירה הפסיכולוגיה המערבית למעשה חלל במרכז ה״עצמי״. התהליכים הראשוניים והשניוניים מתחרים זה בזה על שליטה ועל ביטוי, אך לא השכל ולא הרגש יכולים לפנות למשהו מעבר לעצמם. אין להם מקור משותף נוסף שבאמצעותו הם יכולים להתמזג ולהשתנות. אין להם ממד בין־אישי. העצמי היונגיאני או ״התפקוד הטרנסצנדנטלי״ (שמעבר לתחום ההכרה) של יונג היה ניסיון לגשר על השניות הזאת, אך מדע הנוירולוגיה לא היה מפותח כל צורכו בימי חייו של יונג (הוא מת ב־1961) כדי להציע בסיס מדעי לפסיכולוגיה המורחבת שלו.
    אינטליגנציה רוחנית (המבוססת על המערכת העצבית השלישית של המוח - התנודות העצביות המתואמות המאחדות נתונים מהמוח כולו) מציעה לנו לראשונה תהליך שלישוני אפשרי. התהליך הזה מאחד, משלב ובעל פוטנציאל לשנות חומר הנובע מאחד משני התהליכים האחרים. הוא מאפשר דו־שיח בין השכל לרגש, בין הגוף לנפש. הוא משמש נקודת משען לצמיחה ולשינוי. הוא מספק ל״עצמי״ מרכז פעיל, מאחד, מקנה משמעות.

    הלוטוס של העצמי
    הגילוי שאינטליגנציה רוחנית מוסיפה לפסיכולוגיה תהליך שלישוני מחייב פיתוח מודל פסיכולוגי חדש של העצמי ושל האישיות. מודלים קודמים היו בעלי שני רבדים: האישיות החיצונית, המודעת, הרציונלית והאישיות הפנימית, המורכבת בעיקרה מחיבורים לא־מודעים, ממניעים נסתרים, מנוירוזות וכן הלאה. התהליך השלישוני מוסיף רובד שלישי, גרעין מרכזי.
    בספר זה, העצמי מוצג כלוטוס בעל שישה עלי־כותרת (ראה תרשים בפרק 6). השכבה החיצונית של כל עלה־כותרת מייצגת את האגו, המתחלק לשישה טיפוסי־אישיות או תפקודים שזיהו פסיכולוגים רבים. אסתמך בעיקרו של דבר על שלושה מקורות מחקר מקיפים: עבודתו של ג׳יי פ׳ הולנד (Holland) אודות הדרכה בבחירת קריירה ושישה טיפוסי־אישיות; ששת הטיפוסים של יונג, כפי ששימשו בעבודתם של מאיירס־בריגס (Myers-Briggs) - הפנמה, החצנה, חשיבה, רגש, חישה ואינטואיציה; ועבודתו של ר׳ ב׳ קטל (Cattele) אודות מוטיבציה.
    כל אחד ימצא את ההיבטים העיקריים של אישיותו המודעת מתחלקים בין עלי־הכותרת של הלוטוס. עמוק יותר, כל עלה־כותרת מכיל את שכבת התהליכים הראשוניים, אסוציאציות לא־מודעות וגשמיות בחלקן, וכן הלאה. בחלקה העמוק ביותר של השכבה הלא־מודעת שוכן הלא־מודע הקיבוצי על הארכיטיפים שלו, כפי שתיאר יונג. במרכז הלוטוס נמצאת השכבה השלישונית, גרעין העצמי, שממנו אנו שואבים את האנרגיה ואת האפשרות להשתנות. ששת עלי־הכותרת של הלוטוס ומרכזם מקבילים גם לשבע הצ׳אקרות שתוארו ביוגת הקונדליני ההינדואית, ולעוד מערכים מיסטיים ומיתולוגיים רבים שאפשר למצוא בבודהיזם, ביוון העתיקה, בקבלה היהודית ובסקרמנטים הנוצריים.
    באמצעות המודל של הלוטוס על ששת עלי־הכותרת או טיפוסי־אישיות שלו, אנחנו יכולים לדון בשש דרכים להיות מעוכב מבחינה רוחנית ובשש דרכים להיות אינטליגנטי מבחינה רוחנית. מודל זה נותן בידי הקורא מפה שבאמצעותה יוכל למצוא את אישיותו, על מוקדי הכוח והחולשה שלה, ואת הדרך המתאימה לו ביותר לצמיחה ולשינוי.

    אינטליגנציה רוחנית אינה עניין של דתיות
    הנושא המרכזי המעסיק בני־אדם כיום הוא משמעות. סופרים רבים טוענים שהצורך במשמעות הוא המשבר המרכזי של זמננו. אני חשה בכך כשאני נוסעת מדי חודש לחוץ־לארץ, ומרצה בפני קהלים מארצות ומתרבויות שונות בכל העולם. בכל מקום שאני מגיעה אליו, כשאנשים מתכנסים יחד לכוס משקה או לארוחה, השיחה מתנתבת לאלוהים, למשמעות, לחזון, לערכים, לכמיהה רוחנית. אנשים רבים הגיעו כיום לרמה חסרת־תקדים של רווחה חומרית, אך חשים שהם רוצים יותר. רבים מדברים על ריקנות ״כאן״ ומצביעים על בטנם. ה״יותר״ הזה, האמור למלא את הריקנות, אינו קשור ברוב המקרים לדת ממוסדת. ואכן, רוב האנשים המחפשים מימוש רוחני אינם רואים כל קשר בין כמיהתם זו לבין דת רשמית.
    לאינטליגנציה רוחנית אין זיקה הכרחית לדת. אצל אנשים מסוימים, אינטליגנציה רוחנית עשויה למצוא ביטוי בדת רשמית, אך דתיות אינה מבטיחה אינטליגנציה רוחנית גבוהה. הומניסטים ואתאיסטים רבים הם בעלי אינטליגנציה רוחנית גבוהה מאוד. מחקרים שערך הפסיכולוג גורדון אולפורט (Allport) לפני חמישים שנה הראו שאנשים רבים יותר עברו חוויות דתיות מחוץ לתחומי המוסדות הדתיים המקובלים מאשר בתוכם.
    דת קונבנציונאלית היא מערך כללים ואמונות שנכפה מבחוץ. היא יורדת ״מלמעלה״, מונחלת להמונים על־ידי כוהני דת, נביאים וספרי־קודש או מופנמת על־ידי המשפחה והמסורת. אינטליגנציה רוחנית, כפי שהיא מתוארת בספר זה, היא יכולת פנימית מולדת של המוח ושל הנפש האנושית, השואבת את מקורותיה העמוקים ביותר מלב היקום עצמו. זוהי יכולת שהתפתחה במשך מיליוני שנים, והיא מאפשרת למוח למצוא משמעות ולהשתמש במשמעות זו לצורך פתרון בעיות. השינויים המהירים בעולם המערבי בשלוש־מאות השנים האחרונות הביאו לכך שהדתות המוכרות נאבקות כדי להיות בעלות משמעות. כעת עלינו להשתמש באינטליגנציה הרוחנית המולדת שלנו לסלילת נתיבים חדשים, למציאת ביטוי חדש ורענן של משמעות, משהו שנוגע בנו ויכול להנחות אותנו מבפנים.
    אינטליגנציה רוחנית היא האינטליגנציה של הנשמה. זוהי האינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו מרפאים את עצמנו, על־מנת להיות שלמים. רבים כיום חיים את חייהם מתוך פיצול כואב. אנחנו מייחלים למה שהמשורר ת׳ ס׳ אליוט מכנה ״איחוד עמוק יותר, שיתוף נעלה יותר״[5], אך מוצאים נחמה זעומה בעצמי תלוי־האגו או בסמלים ובמוסדות קיימים של התרבות. אינטליגנציה רוחנית היא האינטליגנציה השוכנת באותו חלק עמוק של העצמי המקושר לחוכמה שמעבר לאגו או לשכל המודע. זוהי האינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו לא רק מזהים ערכים קיימים, אלא גם מגלים באורח יצירתי ערכים חדשים. אינטליגנציה רוחנית איננה תלוית־תרבות או תלוית־ערכים. היא אינה נובעת מתוך ערכים קיימים, אלא יוצרת את עצם האפשרות של היותך בעל ערכים. לאורך ההיסטוריה האנושית היה בכל תרבות ידועה מערך כלשהו של ערכים, אם כי הערכים עצמם משתנים מתרבות לתרבות. אינטליגנציה רוחנית קודמת, אם כן, לכל צורה של ביטוי דתי שהיא עשויה לקבל. אינטליגנציה רוחנית הופכת את הדתי לאפשרי (אולי אפילו להכרחי), אך היא אינה תלויה בדת.
    רוּמי, המשורר המיסטיקן הסוּפי בן המאה ה־13, חשב אולי על הקשר הזה בין אינטליגנציה רוחנית, ערכים ודת כשהגה את המילים הבאות:

    אינני נוצרי, אינני יהודי, אינני זרתוסטרי, אינני אפילו מוסלמי.
    אינני שייך לאדמה או לים כלשהו, ידוע או בלתי־ידוע.
    הטבע אינו יכול לטעון לחזקה עלי, אף לא השמים.
    גם לא הודו, סין או בולגריה.
    מקום הולדתי הוא מקום נטול מקומיות, המזל שלי הוא היעדר מזל.
    אתם אומרים שאתם רואים את פי, אוזני, אפי - אלה אינם שלי.
    אני החיים שבחיים.
    אני החתול הזה, האבן ההיא, אף אחד.
    השלכתי מעלי את השניות כהשלך סמרטוט ישן.
    אני רואה ומכיר את כל הזמנים והעולמות, כאחד, אחד, תמיד אחד.
    אז מה עלי לעשות כדי להוציא מפיך הודאה בדבר זהותו של המדבר?
    הודה בכך ושנה הכול!
    זה הקול שלך, שמהדהד מנגד לכותלי האלוהים.[6]

    מה שאני מכנה אינטליגנציה רוחנית הוא בשיר הזה הקול שמהדהד מנגד לכותלי האלוהים של רוּמי. בהמשך הספר נראה שיש הבדל קטן.

    ראיות מדעיות לאינטליגנציה רוחנית
    אינטליגנציה רוחנית היא יכולת קדומה כימי האנושות, אך המושג מפותח לראשונה במלואו בספר זה. עד כה נבצר מן המדע ומן הפסיכולוגיה המדעית לדון במשמעותה ובתפקידה של האינטליגנציה הרוחנית בחיינו. אינטליגנציה רוחנית היתה מושג לא נוח לאקדמאים, משום שהמדע הקיים אינו ערוך לחקור דברים שאינם בני־מדידה אובייקטיבית.
    ראיות מדעיות רבות לאינטליגנציה רוחנית אכן קיימות במחקרים נוירולוגיים, פסיכולוגיים ואנתרופולוגיים מהעת האחרונה אודות האינטליגנציה האנושית, חשיבה ותהליכים לשוניים. מדענים כבר ערכו את רוב המחקר המדעי הבסיסי החושף את היסודות העצביים של אינטליגנציה רוחנית במוח, אך התבנית השלטת של האינטליגנציה השכלית מנעה התעמקות נוספת בממצאיהם. ספר זה יאגד ארבעה זרמים מוגדרים של מחקר שנותרו עד כה נפרדים בשל אופיו ההתמחותי של המדע הקיים.
    ראשית, בתחילת שנות התשעים ערך הנוירו־פסיכולוג מייקל פרסינג׳ר (Persinger) מחקר, שלאחרונה, ב־1997, חזרו עליו הנוירולוג ו׳ ס׳ רמצ׳נדרן (Ramachandran) וצוותו באוניברסיטת קליפורניה, אודות קיומה של ״נקודת אלוהים״ במוח האדם. המרכז הרוחני הזה ממוקם בין החיבורים העצביים באונות הצדעיות של המוח. בסריקות חשמליות שנערכו, נדלק האזור העצבי הזה בכל פעם שהנבדק נחשף לדיון בנושא רוחני או דתי. הנושאים הרוחניים שונים בכל תרבות: בני המערב מגיבים למילה ״אלוהים״, ואילו בודהיסטים ואחרים מגיבים לסמלים בעלי משמעות לגביהם. במשך שנים קישרו את הפעילות הזאת המתרחשת באונה הצדעית לחזיונות מיסטיים של חולי אפילפסיה ולאנשים שנטלו אל־אס־די. מחקרו של רמצ׳נדרן היה הראשון שהראה את פעילותו של המרכז הזה אצל בני־אדם נורמליים. ״נקודת האלוהים״ אינה מוכיחה את קיום האלוהים, אך היא מראה שהמוח התפתח באופן כזה שהוא שואל ״שאלות יסודיות״, ופיתח רגישות למשמעות ולערכים רחבים יותר.
    שנית, עבודתו של הנוירולוג האוסטרי וולף זינגר (Singer) בשנות התשעים, אודות ״בעיית הקישור״ (binding problem), מראה שיש במוח תהליך עצבי המופקד על איחוד ועל מתן משמעות להתנסות - תהליך עצבי ה״קושר״ את התנסויותינו יחד. לפני עבודתו של זינגר אודות תנודות עצביות מאחדות ומתואמות לכל רוחב המוח, הכירו נוירולוגים ואנשי־המדע הקוגניטיבי רק שתי צורות של ארגון עצבי במוח.
    אחת הצורות הללו, חיבורים עצביים סדרתיים, היא הבסיס של האינטליגנציה השכלית. חיבורים עצביים סדרתיים אלה מאפשרים למוח לפעול לפי כללים ולחשוב בצורה הגיונית ורציונלית, צעד אחר צעד. בצורה השנייה, ארגון עצבי מרושת, איגודים של עד מאה אלף תאי־עצב מחוברים באורח אקראי לאיגודים מאסיביים אחרים. רשתות עצביות אלה הן הבסיס של האינטליגנציה הרגשית, האינטליגנציה המונעת על־ידי הרגש, המכירה בדפוסים, הבונה הרגלים. ישנם כיום מחשבים סדרתיים ומקבילים גם־יחד, בעלי יכולות שונות, אך אף אחד מהם אינו יכול לפעול בעזרת משמעות. אף מחשב שקיים כיום אינו יכול לשאול ״מדוע״. עבודתו של זינגר אודות תנודות עצביות מאחדות מציעה את הרמז הראשון לסוג שלישי של חשיבה, חשיבה מאחדת, וערוץ שלישי נלווה של אינטליגנציה, אינטליגנציה רוחנית, שיכולה להתמודד עם שאלות כאלה.
    שלישית, כפיתוח של עבודתו של זינגר, עבודתו של רודולפו לינאס (Llinas) באמצע שנות התשעים אודות תודעת שינה וערות וקישור אירועים קוגניטיביים במוח קיבלה תנופה רבה הודות לטכנולוגיה חדשה, MEG (רישום פעילות מגנטית במוח), טכנולוגיה המאפשרת מחקרים בכל הגולגולת אודות שדות חשמליים במוח והשדות המגנטיים הקשורים אליהם.
    רביעית, הנוירולוג והאנתרופולוג הביולוגי בוגר הרווארד, טרנס דיקון (Deacon), פרסם לאחרונה עבודה חדשה אודות מקורות השפה האנושית (״המין הסמבולי״, 1997). דיקון מראה שהשפה היא תופעה ייחודית לאדם, סימבולית ביסודה, והיא פעילות של מרכז המשמעות, שהתפתח במקביל לההתפתחות המהירה באונות הקדמיות של המוח. מחשבים קיימים, ואפילו קופי האדם המפותחים ביותר (מלבד קבוצה נדירה ומוגבלת של יוצאים מן הכלל), אינם יכולים להשתמש בשפה, שכן הם חסרים את היכולת של האונה הקדמית לעסוק במשמעות. ספר זה יראה שתוכנית המחקר של דיקון אודות התפתחות הדמיון הסימבולי ותפקידו במוח ובהתפתחות מחקרית עומדת ביסוד הכושר האינטלקטואלי שאנחנו מכנים אינטליגנציה רוחנית.

    שימוש באינטליגנציה רוחנית
    במונחים אבולוציוניים, עבודתו הנוירוביולוגית של טרנס דיקון אודות שפה וייצוג סמלי מראה שהשתמשנו באינטליגנציה רוחנית, פשוטו כמשמעו, להרחבת המוח האנושי. האינטליגנציה הרוחנית ״שכללה״ אותנו לכדי מה שאנחנו היום, ומקנה לנו את האפשרות ל״שכלול נוסף״ - לצמיחה ולשינוי, להמשך פיתוחו של הפוטנציאל האנושי.
    אנחנו משתמשים באינטליגנציה רוחנית כדי להיות יצירתיים. אנחנו נסמכים עליה כשעלינו להיות גמישים, בעלי חזון או ספונטניים באורח יצירתי.
    אנחנו משתמשים באינטליגנציה הרוחנית כדי להתמודד עם בעיות קיומיות - כשאנחנו חשים ״תקועים״ מבחינה אישית או לכודים בהרגלים מן העבר, בנוירוזות או בבעיות של מחלה וצער. אינטליגנציה רוחנית הופכת אותנו מודעים לכך שיש לנו בעיות קיומיות ומאפשרת לפתור אותן - או לפחות למצוא שלווה פנימית ביחס אליהן. היא מקנה לנו תחושה ״עמוקה״ לגבי פשרם של מאבקי החיים.
    אינטליגנציה רוחנית היא המצפן שלנו כשאנו מצויים ״על סף התהום״. הבעיות הקיומיות המאתגרות ביותר של החיים נמצאות מחוץ לצפוי ולמוכר, מחוץ לכללים הנתונים, מעבר להתנסויות העבר, מעבר למה שאנחנו יודעים להתמודד איתו. בתיאוריית הכאוס, ״סף התהום״ הוא הגבול שבין הסדר לתוהו, בין ידיעה נוחה של מצבנו בעולם לאובדן מוחלט. זהו המקום שבו אנחנו יכולים להגיע לשיא היצירתיות. אינטליגנציה רוחנית, התחושה העמוקה, האינטואיטיבית, בדבר משמעות וערך, היא המדריך שלנו כשאנו מצויים על סף התהום. אינטליגנציה רוחנית היא המצפון שלנו (בעברית, המילים ״מצפון״, ״מצפן״ ו״צפונות״ באות מאותו שורש).
    אנחנו יכולים להשתמש באינטליגנציה רוחנית, להיות אינטליגנטיים יותר מבחינה רוחנית בנוגע לדת. אינטליגנציה רוחנית לוקחת אותנו ללב הדברים, לאחדות שמאחורי השונות, לפוטנציאל שמעבר לכל ביטוי ממשי. אינטליגנציה רוחנית יכולה לקשר אותנו למשמעות ולרוח המהותית של כל הדתות הגדולות. אדם בעל אינטליגנציה רוחנית גבוהה יכול לקיים את תורתה ואת פולחנה של כל דת, אך בלי צרות אופקים, בלעדיות, צביעות או דעה קדומה. באותו אופן, אדם בעל אינטליגנציה רוחנית גבוהה יכול להיות בעל סגולות רוחניות מאוד מבלי להיות דתי כלל.
    אינטליגנציה רוחנית מאפשרת למזג את התוך־אישי עם הבין־אישי, להתעלות מעל לפער שבין העצמי לאחר. דניאל גולמן כתב אודות רגשות תוך־אישיים, בתוך העצמי, ואודות רגשות בין־אישיים, אלה שאנחנו משתפים בהם את זולתנו או שבאמצעותם אנו מתקשרים עם זולתנו. אולם אינטליגנציה רגשית גרידא אינה יכולה לעזור לנו לגשר על הפער. נדרשת אינטליגנציה רוחנית כדי להבין מי אנחנו, מה משמעות הדברים לגבינו, וכיצד הם נותנים לאחרים ולמשמעויות שלהם מקום בעולמנו.
    אנחנו משתמשים באינטליגנציה רוחנית כדי להתקרב באופן מלא יותר לאנשים המפותחים שיש לנו הפוטנציאל להיות. כל אחד מגבש אופי באמצעות שילוב של ניסיון וחזון, של מתח בין מה שאנחנו עושים בפועל לדברים הגדולים והטובים יותר שאנחנו יכולים לעשות. ברמת האגו הטהורה אנחנו מרוכזים בעצמנו, אנוכיים, שאפתניים, חומרניים וכיוצא בזה. אולם יש לנו חזון שמעבר לאישי, חזון של טוב, יופי, שלמות, נדיבות, הקרבה וכיוצא באלה. אינטליגנציה רוחנית עוזרת להשיל מעלינו את האגו המידי ולנוע אל הרבדים העמוקים יותר של האפשרויות הצפונות בתוכנו. היא עוזרת לנו לחיות את החיים ברמת משמעות עמוקה יותר.
    ולבסוף, אנחנו יכולים להשתמש באינטליגנציה הרוחנית כדי להתמודד עם בעיות של טוב ורע, בעיות של חיים ומוות, המקורות העמוקים של הסבל האנושי, ולעתים ייאוש. לעתים קרובות מדי אנחנו מנסים לפטור בעיות כאלה בתירוצים שכליים שונים או שאנחנו מוצפים רגשית או כורעים תחת בעיותינו. כדי להגיע לכלל שליטה מלאה באינטליגנציה הרוחנית, עלינו להביט בשלב מסוים בפניו של הגיהנום, להכיר את האפשרות של ייאוש, כאב, סבל עמוק ואובדן ולהשלים עם כל אלה. ״כשאתה אחד עם האובדן״ אומר הספר הסיני הקדמון הידוע ״טאו טה צ׳ינג״, ״האובדן נחווה מתוך נכונות״. עלינו לייחל מעמקי ישותנו למשמעות שתיגע בנו, למגע קרוב עם משהו רענן, משהו טהור, משהו מחיה. בכמיהה כזאת אנחנו יכולים לקוות למצוא את הדבר שנפשנו מבקשת ולחלוק את פירות הגילוי היצירתי הזה עם זולתנו. המיסטיקן היהודי בן המאה העשרים, הרב אברהם השל (Heschel), אמר: ״אנחנו קרובים יותר לאלוהים כשאנחנו שואלים שאלות מאשר כשנדמה לנו שיש לנו תשובות.״[7] באותה נימה כתב הפילוסוף והמיסטיקן הצרפתי בן המאה השבע־עשרה, בלז פסקל, בשמו של אלוהים, ״לא הייתם מחפשים אותי אלמלא כבר מצאתם אותי.״

    כיצד מעריכים אינטליגנציה רוחנית
    הסימנים לאינטליגנציה רוחנית מפותחת כוללים:

    * יכולת להיות גמיש (להסתגל באורח פעיל וספונטני).
    * דרגה גבוהה של מודעות־עצמית, יכולת לעמוד מול סבל ולהשתמש בו.
    * יכולת לעמוד מול כאב ולהתעלות מעליו.
    * הסגולה לקבל השראה מחזון ומערכים.
    * רתיעה מגרימת נזק מיותר.
    * נטייה לראות קשרים בין דברים שונים (להיות ״הוליסטי״).
    * נטייה מודגשת לשאול שאלות מסוג ״מדוע?״ או ״מה היה אילו?״ ולחפש תשובות ״מן היסוד״.
    * נטייה להיות מה שפסיכולוגים מכנים ״בלתי־תלוי בשדה״ - היכולת לפעול בניגוד למוסכמה.

    אדם בעל אינטליגנציה רוחנית גבוהה צפוי גם להיות מנהיג־משרת, כלומר אדם האחראי להקניית חזון וערך גבוהים יותר לאחרים, ומראה להם כיצד להשתמש בחזונות ובערכים הללו. במילים אחרות, אדם המשמש מקור השראה לזולתו. ספר זה יעלה שאלות שבאמצעותן יוכל הקורא להעריך את האינטליגנציה הרוחנית שלו. הספר ידון גם בבני־אדם מפורסמים בעלי אינטליגנציה רוחנית גבוהה או נמוכה.

    שיפור האינטליגנציה הרוחנית
    האינטליגנציה הרוחנית הקיבוצית בחברה המודרנית הנה נמוכה. אנחנו חיים בתרבות נחותה מבחינה רוחנית, המאופיינת בחומרנות, ברדיפת נוחיות, בהתעסקות צרה בעצמי, בהיעדר־משמעות ובמות המחויבות. אולם כיחידים אנחנו יכולים לפעול לשיפור האינטליגנציה הרוחנית האישית שלנו. למעשה, המשך האבולוציה של החברה האנושית תלוי בכך שיהיו מספיק יחידים שיעשו זאת. ככלל, אנחנו יכולים לשכלל את האינטליגנציה הרוחנית שלנו על־ידי הגברת השימוש בתהליכים השלישוניים - הנטייה לשאול מדוע, לחפש קשרים בין דברים, להעלות אל פני השטח את הנחותינו בדבר המשמעות שמאחורי דברים ובתוכם, להעמיק את הנטייה להתבוננות, לחרוג קצת מעבר לעצמנו, לקחת אחריות, להיות מודעים יותר לעצמנו, להיות כנים יותר עם עצמנו ואמיצים יותר.
    פרק הסיום בספר עוסק בדרך להיות אינטליגנטי מבחינה רוחנית בחברה אטומה מבחינה רוחנית. התרבות המערבית, בכל מקום על־פני האדמה, שטופה במידי, בחומרי, בניצול אנוכי של דברים, של התנסויות ועוד. אנחנו מנצלים לרעה את קשרינו ואת סביבתנו, כשם שאנחנו משתמשים שלא כהלכה במשמעויות האנושיות העמוקות. אנחנו סובלים מדלות נוראה של הדמיון הסימבולי. אנחנו מתעלמים מהאיכויות האנושיות ומתרכזים בעשייה קדחתנית יותר ויותר, בפעילויות מסוג של ״לקבל ולבזבז״. אנחנו מזניחים בצורה מחרידה את הנשגב ואת המקודש שבתוכנו, שאצל אחרים ובעולם. כפי שכתב המחזאי האמריקני ג׳ון גווייר ב״שש דרגות של פרֵדה״:

    אחת הטרגדיות הגדולות של זמננו היא מות הדמיון. שכן מהו שיתוק אם לא זה?
    אני מאמין שדמיון הוא הדרכון שאנחנו יוצרים כדי שיישא אותנו אל העולם הממשי. זהו עוד ביטוי למה שייחודי לנו ביותר.
    לעמוד מול עצמנו. זה הדבר הקשה. הדמיון הוא מתת־אל, ההופך את הפעולה של בחינה עצמית לנסבלת. הוא מלמד אותנו את גבולותינו, וכיצד לגדול מעבר להם... הדמיון הוא המחוז שכולנו מנסים להגיע אליו[8]...

    באמצעות שימוש משוכלל יותר באינטליגנציה רוחנית ובאמצעות הכנות האישית והאומץ שפיתוח כזה מחייב, אנחנו יכולים להתחבר מחדש למקורות העמוקים ולמשמעויות העמוקות שבתוכנו, ולנצל את החיבור הזה כדי לשרת מטרות ותהליכים הגדולים בהרבה מאיתנו. בשירות כזה אנחנו עשויים למצוא את ישועתנו. ישועתנו העמוקה ביותר טמונה אולי בשירות הדמיון העמוק שלנו.

    עוד על הספר

    • תרגום: בן ציון הרמן
    • הוצאה: כתר
    • תאריך הוצאה: 2001
    • קטגוריה: רוחניות, עיון
    • מספר עמודים: 330 עמ' מודפסים
    אינטליגנציה רוחנית דנה זהר, איאן מרשל

    חלק א' - מהי אינטליגנציה רוחנית?

    1. נא להכיר: אינטליגנציה רוחנית

    בחלקה הראשון של המאה העשרים הפך המושג IQ, מנת המשכל, לנושא מרכזי. האינטליגנציה האינטלקטואלית או הרציונלית, היא הכלי שלנו בפתרון בעיות לוגיות או אסטרטגיות. פסיכולוגים חיברו מבחנים למדידתה, ומבחנים אלה היו לכלים למיון בני־אדם לדרגות של אינטליגנציה, הידועות כמנת המשכל או ה-IQ (intelligence quotient) שלהם, מה שיכול, לכאורה, לסווג אותם לפי יכולתם. לפי התיאוריה, ככל שמנת המשכל של אדם גבוהה יותר, כך הוא בעל רמת אינטליגנציה גבוהה יותר.
    באמצע שנות התשעים הפיץ דניאל גולמן [2](Goleman) מחקרים של נוירולוגים ופסיכולוגים רבים, שהראו שאינטליגנציה רגשית (EQ, כלומר emotional quotient) אינה פחותה בחשיבותה. אינטליגנציה רגשית מעניקה לנו מודעות לרגשות שלנו ושל זולתנו. היא מקנה לנו אהדה, חמלה, מוטיבציה ויכולת להגיב בצורה נאותה לכאב או להנאה. כפי שציין גולמן, אנרגיה רגשית היא התנאי הבסיסי לשימוש יעיל באינטליגנציה שכלית: אם האזורים במוח שבאמצעותם אנחנו מרגישים ניזוקים, אנחנו חושבים באופן אפקטיבי פחות.
    עכשיו, בסוף המאה העשרים, שורת נתונים מדעיים מהעת האחרונה, שטרם עוכלו כל צורכם, מלמדים שקיים גם סוג שלישי של אינטליגנציה. אפשר להשלים את תמונת האינטליגנציה האנושית בעזרת דיון אודות האינטליגנציה הרוחנית (SQ כלומר spiritual quotient). במונח אינטליגנציה רוחנית כוונתי לאינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו מתמודדים עם בעיות של משמעות ושל ערך, אינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו יכולים למקם את מעשינו ואת חיינו בהקשר רחב יותר, עשיר ומשמעותי יותר, אינטליגנציה שבאמצעותה אפשר להעריך אם דרך־פעולה או דרך־חיים מסוימת משמעותית יותר מאחרת. אינטליגנציה רוחנית היא הבסיס ההכרחי לתפקודן היעיל של האינטליגנציה השכלית והאינטליגנציה הרגשית גם־יחד. זוהי האינטליגנציה היסודית שלנו.
    בספרו ״אינטליגנציות מרובות״, טוען בוגר הרווארד האוורד גרדנר (Gardner), כי קיימים לפחות שבעה סוגים של אינטליגנציה, כולל אינטליגנציה מוזיקלית, מרחבית וספורטיבית, בנוסף לשכלית ולרגשית. בספר זה אטען שאפשר לקשר את כל האינטליגנציות הרבות לאין־ספור לאחת משלוש מערכות עצביות בסיסיות במוח, וכל האינטליגנציות שגרדנר מתאר הן למעשה וריאציות על שלוש האינטליגנציות הבסיסיות והמערכים העצביים הקשורים אליהן.
    מילון ובסטר מגדיר רוח (spirit) כ״העיקרון המחיה או החיוני; היסוד הנותן חיים לאורגניזם הפיזי, להבדיל מהיסודות החומריים שבו; נשמת החיים״. בני־אדם הם ביסודם ישויות רוחניות, שכן אנחנו מונעים על־ידי צורך לשאול שאלות ״בסיסיות״ או ״יסודיות״. מדוע נולדתי? מהי משמעות חיי? מדוע עלי להמשיך כשאני חש עייף, מדוכא או מובס? מה הופך את כל זה לבעל משמעות? אנחנו מונעים, ואף מוגדרים, על־ידי כמיהה אנושית ייחודית למצוא משמעות וערך במה שאנחנו עושים וחווים. אנחנו נכספים לראות את חיינו במסגרת רחבה יותר הנותנת משמעות, בין אם אלו המשפחה, הקהילה או מועדון הכדורגל ובין אם אלו מפעל חיינו, השתייכותנו הדתית או היקום עצמו. אנחנו מייחלים לדבר שנוכל לשאוף אליו, למשהו שיישא אותנו אל מעבר לעצמנו ולרגע ההווה ויקנה לנו ולמעשינו תחושת ערך. אנתרופולוגים ונוירוביולוגים מסוימים גורסים כי הכמיהה הזאת למשמעות, והערך האבולוציוני הטמון בה, היא שהורידה את בני־האדם מהעצים לפני שני מיליון שנים. הצורך במשמעות, הם טוענים, נתן את הדחף לדמיון הסימבולי, להתפתחות השפה ולצמיחה המופלאה של מוח האדם.[3]
    לא די באינטליגנציה השכלית או הרגשית, בנפרד או במשולב, כדי להסביר את מלוא מורכבותה של האינטליגנציה האנושית או את העושר הרב של נפש־האדם ושל דמיונו. למחשבים יש מנת משכל גבוהה: הם יודעים את הכללים, ויכולים לפעול לפיהם מבלי לשגות. לבעלי־חיים יש לעתים קרובות אינטליגנציה רגשית גבוהה: הם חשים את המצב שהם נתונים בו, ויודעים להגיב בהתאם. אבל לא המחשב ולא בעל החיים שואלים מדוע קיימים הכללים הללו או המצב הזה, ואם הם היו יכולים להיות שונים או טובים יותר. הם פועלים בתוך מסגרת גבולות מסוימים, לפי כלליו של ״משחק סופי״. אינטליגנציה רוחנית מאפשרת לאדם להיות יצירתי, להחליף את הכללים ולשנות מצבים. היא מאפשרת לנו לשחק עם הגבולות שלנו, לשחק ״משחק אין־סופי״.[4] אינטליגנציה רוחנית מקנה לנו את יכולת ההבחנה. היא מקנה לנו את החוש המוסרי, את היכולת לעדן ולרכך כללים נוקשים באמצעות הבנה וחמלה, ובאותה עת לראות היכן יש להבנה ולחמלה גבולות משלהן. אנחנו משתמשים באינטליגנציה הרוחנית כדי להתמודד עם שאלות של טוב ורע ולחזות אפשרויות בלתי־נתפסות; לחלום, לייחל, לחלץ את עצמנו מהבוץ.
    האינטליגנציה הרוחנית שונה מהאינטליגנציה הרגשית בעיקר בכוח משנה־הצורה שבה. כפי שמגדיר זאת דניאל גולמן, האינטליגנציה הרגשית שלי מאפשרת לי לשפוט באיזה מצב אני נמצא, ואז להתנהג בהתאם. פירוש הדבר לפעול בתוך גבולות המצב ולתת למצב להוביל אותי. לעומתה, אינטליגנציה רוחנית מאפשרת לי לשאול האם אני רוצה בכלל להיות באותו מצב מסוים. האם הייתי מעדיף לשנות את המצב, ליצור מצב טוב יותר? פירוש הדבר לפעול יחד עם הגבולות של המצב, ולאפשר לעצמי להוביל את המצב.
    לבסוף, כפי שנראה כשנבחן את הבסיס הנוירולוגי של האינטליגנציה הרוחנית, מאחר שהיא פועלת הלכה למעשה ממרכז המוח - מתפקודיו הנוירולוגיים המאחדים של המוח - היא משלבת יחד את כל האינטליגנציות שלנו. האינטליגנציה הרוחנית היא שעושה אותנו ליצורים האינטלקטואליים, הרגשיים והרוחניים שאנחנו.
    במצב אידאלי, שלוש האינטליגנציות הבסיסיות שלנו פועלות יחד ותומכות זו בזו - מוחנו נועד לעשות זאת. אולם לכל אחת מהן - האינטליגנציה השכלית, הרגשית והרוחנית - יש אזור כוח משלה, והן יכולות לתפקד בנפרד. כלומר, איננו בהכרח חזקים או חלשים בכל השלוש בבת־אחת. אדם אינו חייב להיות בעל אינטליגנציה רגשית או רוחנית גבוהה כדי להיות בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה, או יכול להיות בעל־מנת משכל גבוהה, אך חלש באינטליגנציה רגשית ורוחנית, וכן הלאה.

    שלושה תהליכים פסיכולוגיים
    הפסיכולוגיה המערבית כולה נסמכת על שני תהליכים. האינטליגנציה הרוחנית מצרפת תהליך שלישי, ובכך היא קוראת להרחבת הפסיכולוגיה כמדע, ולהבנה רחבה יותר של האדם.
    פרויד הגדיר לראשונה את שני התהליכים הפסיכולוגיים כראשוני ושניוני. התהליך הראשוני קשור ל״איד״, לאינסטינקטים, לגוף, לרגשות, ללא־מודע. התהליך השניוני קשור ל״אגו״, לתודעה המודעת, הרציונלית. לשיטתו של פרויד, התהליך השניוני גבוה יותר ועליון: ״היכן שהיה איד, שם יהיה אגו״. אחרים, שבאו אחרי פרויד, הדגישו לפעמים את חשיבותו הרבה יותר של התהליך הראשוני, אך הפסיכולוגיה שבאה בעקבותיו, כולל המדע הקוגניטיבי, שמרה על המבנה הזה, של שני תהליכים. התהליך הראשוני יכול להיקרא אינטליגנציה רגשית (בהתבסס על ״חיבור עצבי אסוציאטיבי״ במוח) והשניוני יכול להיקרא אינטליגנציה שכלית (בהתבסס על ״חיבור עצבי סדרתי״ במוח).
    בהיותה מבוססת על שני תהליכים אלה, הותירה הפסיכולוגיה המערבית למעשה חלל במרכז ה״עצמי״. התהליכים הראשוניים והשניוניים מתחרים זה בזה על שליטה ועל ביטוי, אך לא השכל ולא הרגש יכולים לפנות למשהו מעבר לעצמם. אין להם מקור משותף נוסף שבאמצעותו הם יכולים להתמזג ולהשתנות. אין להם ממד בין־אישי. העצמי היונגיאני או ״התפקוד הטרנסצנדנטלי״ (שמעבר לתחום ההכרה) של יונג היה ניסיון לגשר על השניות הזאת, אך מדע הנוירולוגיה לא היה מפותח כל צורכו בימי חייו של יונג (הוא מת ב־1961) כדי להציע בסיס מדעי לפסיכולוגיה המורחבת שלו.
    אינטליגנציה רוחנית (המבוססת על המערכת העצבית השלישית של המוח - התנודות העצביות המתואמות המאחדות נתונים מהמוח כולו) מציעה לנו לראשונה תהליך שלישוני אפשרי. התהליך הזה מאחד, משלב ובעל פוטנציאל לשנות חומר הנובע מאחד משני התהליכים האחרים. הוא מאפשר דו־שיח בין השכל לרגש, בין הגוף לנפש. הוא משמש נקודת משען לצמיחה ולשינוי. הוא מספק ל״עצמי״ מרכז פעיל, מאחד, מקנה משמעות.

    הלוטוס של העצמי
    הגילוי שאינטליגנציה רוחנית מוסיפה לפסיכולוגיה תהליך שלישוני מחייב פיתוח מודל פסיכולוגי חדש של העצמי ושל האישיות. מודלים קודמים היו בעלי שני רבדים: האישיות החיצונית, המודעת, הרציונלית והאישיות הפנימית, המורכבת בעיקרה מחיבורים לא־מודעים, ממניעים נסתרים, מנוירוזות וכן הלאה. התהליך השלישוני מוסיף רובד שלישי, גרעין מרכזי.
    בספר זה, העצמי מוצג כלוטוס בעל שישה עלי־כותרת (ראה תרשים בפרק 6). השכבה החיצונית של כל עלה־כותרת מייצגת את האגו, המתחלק לשישה טיפוסי־אישיות או תפקודים שזיהו פסיכולוגים רבים. אסתמך בעיקרו של דבר על שלושה מקורות מחקר מקיפים: עבודתו של ג׳יי פ׳ הולנד (Holland) אודות הדרכה בבחירת קריירה ושישה טיפוסי־אישיות; ששת הטיפוסים של יונג, כפי ששימשו בעבודתם של מאיירס־בריגס (Myers-Briggs) - הפנמה, החצנה, חשיבה, רגש, חישה ואינטואיציה; ועבודתו של ר׳ ב׳ קטל (Cattele) אודות מוטיבציה.
    כל אחד ימצא את ההיבטים העיקריים של אישיותו המודעת מתחלקים בין עלי־הכותרת של הלוטוס. עמוק יותר, כל עלה־כותרת מכיל את שכבת התהליכים הראשוניים, אסוציאציות לא־מודעות וגשמיות בחלקן, וכן הלאה. בחלקה העמוק ביותר של השכבה הלא־מודעת שוכן הלא־מודע הקיבוצי על הארכיטיפים שלו, כפי שתיאר יונג. במרכז הלוטוס נמצאת השכבה השלישונית, גרעין העצמי, שממנו אנו שואבים את האנרגיה ואת האפשרות להשתנות. ששת עלי־הכותרת של הלוטוס ומרכזם מקבילים גם לשבע הצ׳אקרות שתוארו ביוגת הקונדליני ההינדואית, ולעוד מערכים מיסטיים ומיתולוגיים רבים שאפשר למצוא בבודהיזם, ביוון העתיקה, בקבלה היהודית ובסקרמנטים הנוצריים.
    באמצעות המודל של הלוטוס על ששת עלי־הכותרת או טיפוסי־אישיות שלו, אנחנו יכולים לדון בשש דרכים להיות מעוכב מבחינה רוחנית ובשש דרכים להיות אינטליגנטי מבחינה רוחנית. מודל זה נותן בידי הקורא מפה שבאמצעותה יוכל למצוא את אישיותו, על מוקדי הכוח והחולשה שלה, ואת הדרך המתאימה לו ביותר לצמיחה ולשינוי.

    אינטליגנציה רוחנית אינה עניין של דתיות
    הנושא המרכזי המעסיק בני־אדם כיום הוא משמעות. סופרים רבים טוענים שהצורך במשמעות הוא המשבר המרכזי של זמננו. אני חשה בכך כשאני נוסעת מדי חודש לחוץ־לארץ, ומרצה בפני קהלים מארצות ומתרבויות שונות בכל העולם. בכל מקום שאני מגיעה אליו, כשאנשים מתכנסים יחד לכוס משקה או לארוחה, השיחה מתנתבת לאלוהים, למשמעות, לחזון, לערכים, לכמיהה רוחנית. אנשים רבים הגיעו כיום לרמה חסרת־תקדים של רווחה חומרית, אך חשים שהם רוצים יותר. רבים מדברים על ריקנות ״כאן״ ומצביעים על בטנם. ה״יותר״ הזה, האמור למלא את הריקנות, אינו קשור ברוב המקרים לדת ממוסדת. ואכן, רוב האנשים המחפשים מימוש רוחני אינם רואים כל קשר בין כמיהתם זו לבין דת רשמית.
    לאינטליגנציה רוחנית אין זיקה הכרחית לדת. אצל אנשים מסוימים, אינטליגנציה רוחנית עשויה למצוא ביטוי בדת רשמית, אך דתיות אינה מבטיחה אינטליגנציה רוחנית גבוהה. הומניסטים ואתאיסטים רבים הם בעלי אינטליגנציה רוחנית גבוהה מאוד. מחקרים שערך הפסיכולוג גורדון אולפורט (Allport) לפני חמישים שנה הראו שאנשים רבים יותר עברו חוויות דתיות מחוץ לתחומי המוסדות הדתיים המקובלים מאשר בתוכם.
    דת קונבנציונאלית היא מערך כללים ואמונות שנכפה מבחוץ. היא יורדת ״מלמעלה״, מונחלת להמונים על־ידי כוהני דת, נביאים וספרי־קודש או מופנמת על־ידי המשפחה והמסורת. אינטליגנציה רוחנית, כפי שהיא מתוארת בספר זה, היא יכולת פנימית מולדת של המוח ושל הנפש האנושית, השואבת את מקורותיה העמוקים ביותר מלב היקום עצמו. זוהי יכולת שהתפתחה במשך מיליוני שנים, והיא מאפשרת למוח למצוא משמעות ולהשתמש במשמעות זו לצורך פתרון בעיות. השינויים המהירים בעולם המערבי בשלוש־מאות השנים האחרונות הביאו לכך שהדתות המוכרות נאבקות כדי להיות בעלות משמעות. כעת עלינו להשתמש באינטליגנציה הרוחנית המולדת שלנו לסלילת נתיבים חדשים, למציאת ביטוי חדש ורענן של משמעות, משהו שנוגע בנו ויכול להנחות אותנו מבפנים.
    אינטליגנציה רוחנית היא האינטליגנציה של הנשמה. זוהי האינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו מרפאים את עצמנו, על־מנת להיות שלמים. רבים כיום חיים את חייהם מתוך פיצול כואב. אנחנו מייחלים למה שהמשורר ת׳ ס׳ אליוט מכנה ״איחוד עמוק יותר, שיתוף נעלה יותר״[5], אך מוצאים נחמה זעומה בעצמי תלוי־האגו או בסמלים ובמוסדות קיימים של התרבות. אינטליגנציה רוחנית היא האינטליגנציה השוכנת באותו חלק עמוק של העצמי המקושר לחוכמה שמעבר לאגו או לשכל המודע. זוהי האינטליגנציה שבאמצעותה אנחנו לא רק מזהים ערכים קיימים, אלא גם מגלים באורח יצירתי ערכים חדשים. אינטליגנציה רוחנית איננה תלוית־תרבות או תלוית־ערכים. היא אינה נובעת מתוך ערכים קיימים, אלא יוצרת את עצם האפשרות של היותך בעל ערכים. לאורך ההיסטוריה האנושית היה בכל תרבות ידועה מערך כלשהו של ערכים, אם כי הערכים עצמם משתנים מתרבות לתרבות. אינטליגנציה רוחנית קודמת, אם כן, לכל צורה של ביטוי דתי שהיא עשויה לקבל. אינטליגנציה רוחנית הופכת את הדתי לאפשרי (אולי אפילו להכרחי), אך היא אינה תלויה בדת.
    רוּמי, המשורר המיסטיקן הסוּפי בן המאה ה־13, חשב אולי על הקשר הזה בין אינטליגנציה רוחנית, ערכים ודת כשהגה את המילים הבאות:

    אינני נוצרי, אינני יהודי, אינני זרתוסטרי, אינני אפילו מוסלמי.
    אינני שייך לאדמה או לים כלשהו, ידוע או בלתי־ידוע.
    הטבע אינו יכול לטעון לחזקה עלי, אף לא השמים.
    גם לא הודו, סין או בולגריה.
    מקום הולדתי הוא מקום נטול מקומיות, המזל שלי הוא היעדר מזל.
    אתם אומרים שאתם רואים את פי, אוזני, אפי - אלה אינם שלי.
    אני החיים שבחיים.
    אני החתול הזה, האבן ההיא, אף אחד.
    השלכתי מעלי את השניות כהשלך סמרטוט ישן.
    אני רואה ומכיר את כל הזמנים והעולמות, כאחד, אחד, תמיד אחד.
    אז מה עלי לעשות כדי להוציא מפיך הודאה בדבר זהותו של המדבר?
    הודה בכך ושנה הכול!
    זה הקול שלך, שמהדהד מנגד לכותלי האלוהים.[6]

    מה שאני מכנה אינטליגנציה רוחנית הוא בשיר הזה הקול שמהדהד מנגד לכותלי האלוהים של רוּמי. בהמשך הספר נראה שיש הבדל קטן.

    ראיות מדעיות לאינטליגנציה רוחנית
    אינטליגנציה רוחנית היא יכולת קדומה כימי האנושות, אך המושג מפותח לראשונה במלואו בספר זה. עד כה נבצר מן המדע ומן הפסיכולוגיה המדעית לדון במשמעותה ובתפקידה של האינטליגנציה הרוחנית בחיינו. אינטליגנציה רוחנית היתה מושג לא נוח לאקדמאים, משום שהמדע הקיים אינו ערוך לחקור דברים שאינם בני־מדידה אובייקטיבית.
    ראיות מדעיות רבות לאינטליגנציה רוחנית אכן קיימות במחקרים נוירולוגיים, פסיכולוגיים ואנתרופולוגיים מהעת האחרונה אודות האינטליגנציה האנושית, חשיבה ותהליכים לשוניים. מדענים כבר ערכו את רוב המחקר המדעי הבסיסי החושף את היסודות העצביים של אינטליגנציה רוחנית במוח, אך התבנית השלטת של האינטליגנציה השכלית מנעה התעמקות נוספת בממצאיהם. ספר זה יאגד ארבעה זרמים מוגדרים של מחקר שנותרו עד כה נפרדים בשל אופיו ההתמחותי של המדע הקיים.
    ראשית, בתחילת שנות התשעים ערך הנוירו־פסיכולוג מייקל פרסינג׳ר (Persinger) מחקר, שלאחרונה, ב־1997, חזרו עליו הנוירולוג ו׳ ס׳ רמצ׳נדרן (Ramachandran) וצוותו באוניברסיטת קליפורניה, אודות קיומה של ״נקודת אלוהים״ במוח האדם. המרכז הרוחני הזה ממוקם בין החיבורים העצביים באונות הצדעיות של המוח. בסריקות חשמליות שנערכו, נדלק האזור העצבי הזה בכל פעם שהנבדק נחשף לדיון בנושא רוחני או דתי. הנושאים הרוחניים שונים בכל תרבות: בני המערב מגיבים למילה ״אלוהים״, ואילו בודהיסטים ואחרים מגיבים לסמלים בעלי משמעות לגביהם. במשך שנים קישרו את הפעילות הזאת המתרחשת באונה הצדעית לחזיונות מיסטיים של חולי אפילפסיה ולאנשים שנטלו אל־אס־די. מחקרו של רמצ׳נדרן היה הראשון שהראה את פעילותו של המרכז הזה אצל בני־אדם נורמליים. ״נקודת האלוהים״ אינה מוכיחה את קיום האלוהים, אך היא מראה שהמוח התפתח באופן כזה שהוא שואל ״שאלות יסודיות״, ופיתח רגישות למשמעות ולערכים רחבים יותר.
    שנית, עבודתו של הנוירולוג האוסטרי וולף זינגר (Singer) בשנות התשעים, אודות ״בעיית הקישור״ (binding problem), מראה שיש במוח תהליך עצבי המופקד על איחוד ועל מתן משמעות להתנסות - תהליך עצבי ה״קושר״ את התנסויותינו יחד. לפני עבודתו של זינגר אודות תנודות עצביות מאחדות ומתואמות לכל רוחב המוח, הכירו נוירולוגים ואנשי־המדע הקוגניטיבי רק שתי צורות של ארגון עצבי במוח.
    אחת הצורות הללו, חיבורים עצביים סדרתיים, היא הבסיס של האינטליגנציה השכלית. חיבורים עצביים סדרתיים אלה מאפשרים למוח לפעול לפי כללים ולחשוב בצורה הגיונית ורציונלית, צעד אחר צעד. בצורה השנייה, ארגון עצבי מרושת, איגודים של עד מאה אלף תאי־עצב מחוברים באורח אקראי לאיגודים מאסיביים אחרים. רשתות עצביות אלה הן הבסיס של האינטליגנציה הרגשית, האינטליגנציה המונעת על־ידי הרגש, המכירה בדפוסים, הבונה הרגלים. ישנם כיום מחשבים סדרתיים ומקבילים גם־יחד, בעלי יכולות שונות, אך אף אחד מהם אינו יכול לפעול בעזרת משמעות. אף מחשב שקיים כיום אינו יכול לשאול ״מדוע״. עבודתו של זינגר אודות תנודות עצביות מאחדות מציעה את הרמז הראשון לסוג שלישי של חשיבה, חשיבה מאחדת, וערוץ שלישי נלווה של אינטליגנציה, אינטליגנציה רוחנית, שיכולה להתמודד עם שאלות כאלה.
    שלישית, כפיתוח של עבודתו של זינגר, עבודתו של רודולפו לינאס (Llinas) באמצע שנות התשעים אודות תודעת שינה וערות וקישור אירועים קוגניטיביים במוח קיבלה תנופה רבה הודות לטכנולוגיה חדשה, MEG (רישום פעילות מגנטית במוח), טכנולוגיה המאפשרת מחקרים בכל הגולגולת אודות שדות חשמליים במוח והשדות המגנטיים הקשורים אליהם.
    רביעית, הנוירולוג והאנתרופולוג הביולוגי בוגר הרווארד, טרנס דיקון (Deacon), פרסם לאחרונה עבודה חדשה אודות מקורות השפה האנושית (״המין הסמבולי״, 1997). דיקון מראה שהשפה היא תופעה ייחודית לאדם, סימבולית ביסודה, והיא פעילות של מרכז המשמעות, שהתפתח במקביל לההתפתחות המהירה באונות הקדמיות של המוח. מחשבים קיימים, ואפילו קופי האדם המפותחים ביותר (מלבד קבוצה נדירה ומוגבלת של יוצאים מן הכלל), אינם יכולים להשתמש בשפה, שכן הם חסרים את היכולת של האונה הקדמית לעסוק במשמעות. ספר זה יראה שתוכנית המחקר של דיקון אודות התפתחות הדמיון הסימבולי ותפקידו במוח ובהתפתחות מחקרית עומדת ביסוד הכושר האינטלקטואלי שאנחנו מכנים אינטליגנציה רוחנית.

    שימוש באינטליגנציה רוחנית
    במונחים אבולוציוניים, עבודתו הנוירוביולוגית של טרנס דיקון אודות שפה וייצוג סמלי מראה שהשתמשנו באינטליגנציה רוחנית, פשוטו כמשמעו, להרחבת המוח האנושי. האינטליגנציה הרוחנית ״שכללה״ אותנו לכדי מה שאנחנו היום, ומקנה לנו את האפשרות ל״שכלול נוסף״ - לצמיחה ולשינוי, להמשך פיתוחו של הפוטנציאל האנושי.
    אנחנו משתמשים באינטליגנציה רוחנית כדי להיות יצירתיים. אנחנו נסמכים עליה כשעלינו להיות גמישים, בעלי חזון או ספונטניים באורח יצירתי.
    אנחנו משתמשים באינטליגנציה הרוחנית כדי להתמודד עם בעיות קיומיות - כשאנחנו חשים ״תקועים״ מבחינה אישית או לכודים בהרגלים מן העבר, בנוירוזות או בבעיות של מחלה וצער. אינטליגנציה רוחנית הופכת אותנו מודעים לכך שיש לנו בעיות קיומיות ומאפשרת לפתור אותן - או לפחות למצוא שלווה פנימית ביחס אליהן. היא מקנה לנו תחושה ״עמוקה״ לגבי פשרם של מאבקי החיים.
    אינטליגנציה רוחנית היא המצפן שלנו כשאנו מצויים ״על סף התהום״. הבעיות הקיומיות המאתגרות ביותר של החיים נמצאות מחוץ לצפוי ולמוכר, מחוץ לכללים הנתונים, מעבר להתנסויות העבר, מעבר למה שאנחנו יודעים להתמודד איתו. בתיאוריית הכאוס, ״סף התהום״ הוא הגבול שבין הסדר לתוהו, בין ידיעה נוחה של מצבנו בעולם לאובדן מוחלט. זהו המקום שבו אנחנו יכולים להגיע לשיא היצירתיות. אינטליגנציה רוחנית, התחושה העמוקה, האינטואיטיבית, בדבר משמעות וערך, היא המדריך שלנו כשאנו מצויים על סף התהום. אינטליגנציה רוחנית היא המצפון שלנו (בעברית, המילים ״מצפון״, ״מצפן״ ו״צפונות״ באות מאותו שורש).
    אנחנו יכולים להשתמש באינטליגנציה רוחנית, להיות אינטליגנטיים יותר מבחינה רוחנית בנוגע לדת. אינטליגנציה רוחנית לוקחת אותנו ללב הדברים, לאחדות שמאחורי השונות, לפוטנציאל שמעבר לכל ביטוי ממשי. אינטליגנציה רוחנית יכולה לקשר אותנו למשמעות ולרוח המהותית של כל הדתות הגדולות. אדם בעל אינטליגנציה רוחנית גבוהה יכול לקיים את תורתה ואת פולחנה של כל דת, אך בלי צרות אופקים, בלעדיות, צביעות או דעה קדומה. באותו אופן, אדם בעל אינטליגנציה רוחנית גבוהה יכול להיות בעל סגולות רוחניות מאוד מבלי להיות דתי כלל.
    אינטליגנציה רוחנית מאפשרת למזג את התוך־אישי עם הבין־אישי, להתעלות מעל לפער שבין העצמי לאחר. דניאל גולמן כתב אודות רגשות תוך־אישיים, בתוך העצמי, ואודות רגשות בין־אישיים, אלה שאנחנו משתפים בהם את זולתנו או שבאמצעותם אנו מתקשרים עם זולתנו. אולם אינטליגנציה רגשית גרידא אינה יכולה לעזור לנו לגשר על הפער. נדרשת אינטליגנציה רוחנית כדי להבין מי אנחנו, מה משמעות הדברים לגבינו, וכיצד הם נותנים לאחרים ולמשמעויות שלהם מקום בעולמנו.
    אנחנו משתמשים באינטליגנציה רוחנית כדי להתקרב באופן מלא יותר לאנשים המפותחים שיש לנו הפוטנציאל להיות. כל אחד מגבש אופי באמצעות שילוב של ניסיון וחזון, של מתח בין מה שאנחנו עושים בפועל לדברים הגדולים והטובים יותר שאנחנו יכולים לעשות. ברמת האגו הטהורה אנחנו מרוכזים בעצמנו, אנוכיים, שאפתניים, חומרניים וכיוצא בזה. אולם יש לנו חזון שמעבר לאישי, חזון של טוב, יופי, שלמות, נדיבות, הקרבה וכיוצא באלה. אינטליגנציה רוחנית עוזרת להשיל מעלינו את האגו המידי ולנוע אל הרבדים העמוקים יותר של האפשרויות הצפונות בתוכנו. היא עוזרת לנו לחיות את החיים ברמת משמעות עמוקה יותר.
    ולבסוף, אנחנו יכולים להשתמש באינטליגנציה הרוחנית כדי להתמודד עם בעיות של טוב ורע, בעיות של חיים ומוות, המקורות העמוקים של הסבל האנושי, ולעתים ייאוש. לעתים קרובות מדי אנחנו מנסים לפטור בעיות כאלה בתירוצים שכליים שונים או שאנחנו מוצפים רגשית או כורעים תחת בעיותינו. כדי להגיע לכלל שליטה מלאה באינטליגנציה הרוחנית, עלינו להביט בשלב מסוים בפניו של הגיהנום, להכיר את האפשרות של ייאוש, כאב, סבל עמוק ואובדן ולהשלים עם כל אלה. ״כשאתה אחד עם האובדן״ אומר הספר הסיני הקדמון הידוע ״טאו טה צ׳ינג״, ״האובדן נחווה מתוך נכונות״. עלינו לייחל מעמקי ישותנו למשמעות שתיגע בנו, למגע קרוב עם משהו רענן, משהו טהור, משהו מחיה. בכמיהה כזאת אנחנו יכולים לקוות למצוא את הדבר שנפשנו מבקשת ולחלוק את פירות הגילוי היצירתי הזה עם זולתנו. המיסטיקן היהודי בן המאה העשרים, הרב אברהם השל (Heschel), אמר: ״אנחנו קרובים יותר לאלוהים כשאנחנו שואלים שאלות מאשר כשנדמה לנו שיש לנו תשובות.״[7] באותה נימה כתב הפילוסוף והמיסטיקן הצרפתי בן המאה השבע־עשרה, בלז פסקל, בשמו של אלוהים, ״לא הייתם מחפשים אותי אלמלא כבר מצאתם אותי.״

    כיצד מעריכים אינטליגנציה רוחנית
    הסימנים לאינטליגנציה רוחנית מפותחת כוללים:

    * יכולת להיות גמיש (להסתגל באורח פעיל וספונטני).
    * דרגה גבוהה של מודעות־עצמית, יכולת לעמוד מול סבל ולהשתמש בו.
    * יכולת לעמוד מול כאב ולהתעלות מעליו.
    * הסגולה לקבל השראה מחזון ומערכים.
    * רתיעה מגרימת נזק מיותר.
    * נטייה לראות קשרים בין דברים שונים (להיות ״הוליסטי״).
    * נטייה מודגשת לשאול שאלות מסוג ״מדוע?״ או ״מה היה אילו?״ ולחפש תשובות ״מן היסוד״.
    * נטייה להיות מה שפסיכולוגים מכנים ״בלתי־תלוי בשדה״ - היכולת לפעול בניגוד למוסכמה.

    אדם בעל אינטליגנציה רוחנית גבוהה צפוי גם להיות מנהיג־משרת, כלומר אדם האחראי להקניית חזון וערך גבוהים יותר לאחרים, ומראה להם כיצד להשתמש בחזונות ובערכים הללו. במילים אחרות, אדם המשמש מקור השראה לזולתו. ספר זה יעלה שאלות שבאמצעותן יוכל הקורא להעריך את האינטליגנציה הרוחנית שלו. הספר ידון גם בבני־אדם מפורסמים בעלי אינטליגנציה רוחנית גבוהה או נמוכה.

    שיפור האינטליגנציה הרוחנית
    האינטליגנציה הרוחנית הקיבוצית בחברה המודרנית הנה נמוכה. אנחנו חיים בתרבות נחותה מבחינה רוחנית, המאופיינת בחומרנות, ברדיפת נוחיות, בהתעסקות צרה בעצמי, בהיעדר־משמעות ובמות המחויבות. אולם כיחידים אנחנו יכולים לפעול לשיפור האינטליגנציה הרוחנית האישית שלנו. למעשה, המשך האבולוציה של החברה האנושית תלוי בכך שיהיו מספיק יחידים שיעשו זאת. ככלל, אנחנו יכולים לשכלל את האינטליגנציה הרוחנית שלנו על־ידי הגברת השימוש בתהליכים השלישוניים - הנטייה לשאול מדוע, לחפש קשרים בין דברים, להעלות אל פני השטח את הנחותינו בדבר המשמעות שמאחורי דברים ובתוכם, להעמיק את הנטייה להתבוננות, לחרוג קצת מעבר לעצמנו, לקחת אחריות, להיות מודעים יותר לעצמנו, להיות כנים יותר עם עצמנו ואמיצים יותר.
    פרק הסיום בספר עוסק בדרך להיות אינטליגנטי מבחינה רוחנית בחברה אטומה מבחינה רוחנית. התרבות המערבית, בכל מקום על־פני האדמה, שטופה במידי, בחומרי, בניצול אנוכי של דברים, של התנסויות ועוד. אנחנו מנצלים לרעה את קשרינו ואת סביבתנו, כשם שאנחנו משתמשים שלא כהלכה במשמעויות האנושיות העמוקות. אנחנו סובלים מדלות נוראה של הדמיון הסימבולי. אנחנו מתעלמים מהאיכויות האנושיות ומתרכזים בעשייה קדחתנית יותר ויותר, בפעילויות מסוג של ״לקבל ולבזבז״. אנחנו מזניחים בצורה מחרידה את הנשגב ואת המקודש שבתוכנו, שאצל אחרים ובעולם. כפי שכתב המחזאי האמריקני ג׳ון גווייר ב״שש דרגות של פרֵדה״:

    אחת הטרגדיות הגדולות של זמננו היא מות הדמיון. שכן מהו שיתוק אם לא זה?
    אני מאמין שדמיון הוא הדרכון שאנחנו יוצרים כדי שיישא אותנו אל העולם הממשי. זהו עוד ביטוי למה שייחודי לנו ביותר.
    לעמוד מול עצמנו. זה הדבר הקשה. הדמיון הוא מתת־אל, ההופך את הפעולה של בחינה עצמית לנסבלת. הוא מלמד אותנו את גבולותינו, וכיצד לגדול מעבר להם... הדמיון הוא המחוז שכולנו מנסים להגיע אליו[8]...

    באמצעות שימוש משוכלל יותר באינטליגנציה רוחנית ובאמצעות הכנות האישית והאומץ שפיתוח כזה מחייב, אנחנו יכולים להתחבר מחדש למקורות העמוקים ולמשמעויות העמוקות שבתוכנו, ולנצל את החיבור הזה כדי לשרת מטרות ותהליכים הגדולים בהרבה מאיתנו. בשירות כזה אנחנו עשויים למצוא את ישועתנו. ישועתנו העמוקה ביותר טמונה אולי בשירות הדמיון העמוק שלנו.