שירה והירושימה

ליטל, תלמידה

איזה מפחיד זה. רק שלשום היה לנו שיעור איתה, שעה שישית. דן שם את כל הדברים שלו בתיק חמש דקות לפני הצלצול וקם ואמר לה - נו, תשחררי אותנו עכשיו שאני לא יפספס את ההסעה, פעם שעברה חיכיתי עוד שעה וזה מה זה קריזה. היא התעצבנה ואמרה לו לשבת והוא לא הסכים ואמר לה שהיא לא תגיד לו מה לעשות, אז היא התחילה לצעוק עליו, ואחרי זה היא התחרפנה לגמרי, כי קרן ונטלי שיושבות בשולחן ממש מולה המשיכו לדבר, הן בכלל לא שמו לב שהיא מעוצבנת ושהיא עסוקה בלצעוק על דן, ואז היא הלכה לשולחן שלהן והתחילה ממש לצרוח, לקחה את הספר שהיה על השולחן ודפקה אותו, וקיללה באנגלית, משהו כזה בערך: פוֹרְגוֹדְסֵיי, מה אני עושה כאן בכלל, בשביל זה הלכתי ללמוד באוניברסיטה?
יצא לה רוק מהפה, אז כולם התאפקו לא להתחיל לצחוק, ואז היה צלצול והלכנו הביתה, דווקא אמרתי לה שלום לפני שהלכתי כי קצת ריחמתי עליה.
אני לא מאמינה שהיא מתה. אתמול היא היתה בריאה ושלמה והיום היא מתה? אני לא מכירה אף אחד שמת, זה פעם ראשונה שלי. יש לנו בכיתה ילדה שאמא שלה מתה השנה, וישבנו אצלה מלא בזמן של השבעה ותמכנו בה, אבל בעיקרון אני אישית לא הכרתי אותה, את זאת שמתה, זאת אומרת, וזה אחרת לגמרי.
מה, כל-כך קל למות? יום אחד את עוד באה לבית-ספר, הכול כרגיל, ולמחרת כאילו... ? שוכבת על המיטה, לא ישנה אלא מתה, לגמרי? אם ככה זה יכול לקרות לכל אחד, גם - חס וחלילה, חס וחלילה! - לאבא או אפילו ל... לא, אני לא רוצה בכלל לחשוב על זה.
נראה את מי יביאו לנו עכשיו. הלוואי שלא את המורה של הכיתה המדעית, עדנה קוראים לה? לא, עדינה. היא כל הזמן צועקת עליהם, שומעים אותה בכל המסדרון, והם אומרים גם שהיא יותר מדי מקפידה איתם, שהיא מעצבנת, אבל ממש. לא, בטח עכשיו ייקח מלא זמן עד שימצאו מחליפה. מצד אחד זה כיף, כי יהיה קצת חופש מלשון, מצד שני, בכל זאת יש עוד פחות מחודשיים בגרות בלשון ואם נפסיד מלא חומר אז אחר-כך אנחנו נאכל אותה וזה לא פיר. אני חייבת להוציא בגרות מעולה, כי אני ממש לא יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים שלי, ואם לא תהיה לי בגרות כמו שצריך אני לא אוכל לעשות עם עצמי שום דבר, ויהיו לי חיים דפוקים. אוף, נשאר אצלה המבחן שעשינו שבוע שעבר. דווקא הלך לי טוב. רשמתי מחברת שלמה, ממש ידעתי את החומר כי השקעתי, אפילו שהיא הביאה לנו מלא חומר להתכונן. מעניין אם מישהו ייקח את המבחנים האלה ממנה, אם יבדקו אותם ויחזירו לנו אותם. אני מה זה זקוקה לציון הזה!
עכשיו שאני חושבת על זה, היא היתה דווקא בסדר. מורה אחלה. קצת לחוצה, אבל חברותית איתנו. היה אפשר לצחוק איתה כשהיה לה מצב-רוח טוב. אבל לפעמים היא היתה יותר מדי עצבנית.

ליטל, כעבור עשר שנים

אני מפחדת. הרופאים אמרו אתמול שעכשיו צריך לקוות רק לנס, להם כבר אין הרבה מה לעשות. שאם אנחנו רוצים להביא רבנים, או את מי שאנחנו רק רוצים, זה בסדר מבחינתם. זה היה הכי מפחיד. הם העבירו לנו את הפיקוד. אבל אני מעדיפה לראות אותם סמכותיים, יודעים, מציעים טיפול כזה או אחר, מה אני יכולה כבר לתרום? אני מבינה בעיצוב חלונות ראווה דיגיטליים, לא ברפואה. ואבא לגמרי שבור, כבר לא מסוגל בכלל לחשוב בהיגיון.
אני חושבת שאמא קולטת מה המצב, ומשלימה. כזאת אשה טובה וסבלנית. אפילו עכשיו כשכל-כך כואב לה. כשהיא יצאה מהניתוח והיתה עדיין מבולבלת היא כל הזמן אמרה לי רק - אני בסדר, אני בסדר גמור, אני לא זקוקה לכלום... ממש רציתי לבכות. אני לא מסוגלת להשלים עם זה שהיא...
נזכרתי היום באדם הראשון שהכרתי שמת. מורה אחת בתיכון. איך קראו לה? מה היא לימדה? איך היא נראתה? אני זוכרת רק את ההרגשה המשונה שהיתה לי אז במשך כמה ימים. הבנתי בפעם הראשונה שהחיים באמת סופיים. שזה לא אגדה עם סוף טוב, שהסוף הרע הזה לא קורה רק ליתושים או לג׳וקים שמרססים אותם ומרגישים גועל נפש ומעיפים אותם מהבית, או לנמלים שדורכים עליהן בלי לשים לב, אלא שהמציאות הזאת גם שלי. שגם מישהו שאני מכירה יכול למות פתאום, וזהו. המורה ההיא באמת לא חזרה יותר אף פעם ואני זוכרת כמה שזה הפליא אותי.

עדינה, מורה עמיתה

אני מזועזעת. לגמרי מזועזעת. ממש לא קולטת. מי היה מעלה בדעתו דבר כזה? אתמול בבוקר עוד ישבנו סביב אותו שולחן והיום קוברים אותה?
אני מקווה שתהיה הסעה. שיאפשרו לנו לקיים את המצווה, שיבטלו את השיעור השביעי. אולי צריך לבקש משוש דור מהוועד שתדבר עם יעקב. מי יכול לדבר עם שוש?
אבל איך, למען השם, זה ייתכן? ומה יהיה עכשיו? רק שלא יחלקו את השעות שלה בין הצוות, אני לא מסוגלת ללמד חמש כיתות אפילו אם זה רק לחודש וחצי. ואני מכירה את עצמי, אני הרי לא אגיד לא אם יבקשו אותי, ואחר-כך אני אוכל את עצמי שהסכמתי. זה גם בטוח לא ישתלם לי מבחינת מס-הכנסה.
היו לאשה הזאת המון שינויים במצב-הרוח. לפעמים היא נראתה מאוד עליזה ותוססת ולפעמים התפלאתי למה היא יושבת בשקט ולא אומרת מלה. אולי לא הייתי צריכה להעיר לה על הבגדים שהיא לובשת. אבל אמרתי לה את זה רק לטובתה, הרי היא היתה בשנת ניסיון, גם היא ידעה את זה, מי היה משאיר אותה עם הצורה שלה, לא היה לה שום סיכוי, איך היא לא הבינה לבד שמקום עבודה צריך לכבד, להיות מקצועית זאת דרישת מינימום, מעבר לזה צריך גם אסתטיקה, למכור גם את העטיפה, לא רק את התוכן, איך שהיא התלבשה... איזו מוזנחת... בכל מקרה לא היה לה שום סיכוי - בטוח היו מפטרים אותה, והיא ידעה את זה כנראה טוב מאוד. נכון שהיא מנוסה, זה כן, אבל בכל זאת - קצת מבוגרת מדי להתחיל לעבוד במקום חדש. טוב, מה הטעם בכלל לחשוב על זה, מה זה כבר משנה. אבל בכל זאת, לא היה מזיק לה קצת לטפח את עצמה, קצת לשים צבע על הפנים בבוקר, לסדר תסרוקת, איזו צורה היתה לשיער שלה, ישמור האל, לא צבוע, בלי סגנון מוגדר, ככה, כמו שהוא גדל, מה כל-כך קשה ללכת פעם בשבוע למספרה?
אבל בכל זאת, עד כדי-כך? קשה להבין את זה. יושבת לידך כל בוקר אשה שנראית די רגילה, שותה איתך קפה בהפסקה הגדולה, מוציאה דפי עבודה מהתיק שלה (איזה בלגן היה שם תמיד, ערימות של ניירות מקומטים), מספרת על איזה קנס שהיא קיבלה כי היא דיברה בפלאפון שלה בזמן נסיעה. חשבנו שבגלל זה היא נראית כזאת עצובה, בגלל הקנס הזה שהגיע לה, מי מדבר ככה בזמן נסיעה בלי דיבורית? טוב, זה לא הזמן לחשוב עליה רעות. בסך-הכול היתה בחורה טובה. מעניין אם קוברים אותה בירקון או בחולון.

עדינה, כעבור אחת-עשרה שנים

זהו, אפילו המכנסיים החדשים, מידה ארבעים וארבע, בקושי עולים עלי. ייאוש, ייאוש! הגזמתי, אין מה להגיד. זהו, דיאטה. ממחר, בעזרת השם, אני סוגרת את הפה. ואולי אני אחזור שוב לשחות כל בוקר? כן. בלי תירוצים ובלי התחמקויות. הכוח והחשק באים ברגע שמתחילים. צריך קצת להתאמץ ושווה לדעת שכל הבגדים שלך טובים עלייך ומונחים כמו שצריך. שאפשר להיכנס לכל חנות ולמדוד בלי להתעצבן. העיקר לא להיראות מוזנחת, כמו ההיא שעבדה אצלנו פעם שנה אחת, איך קראו לה? משהו עם ש... שרונה? שירלי? בעצם היא עבדה אפילו פחות משנה... מסכנה אחת, באמת.
יש עוד שלושה וחצי חודשים עד יוני. אבל מזה אפשר להוריד כמעט את כל אפריל, וכשחוזרים אחרי פסח אפשר להגיד שזה כבר הסוף, היו״ד-בי״תים כבר לא באים, גם את היו״ד-אל״פים עם המגינים שלהם כמעט לא רואים, ויש עוד יום העצמאות, ל״ג בעומר ושבועות. ועוד שנתיים שנת שבתון. ועוד שש שנים פנסיה. ועוד שעתיים חצות ואפשר ללכת לישון. לעצום את העיניים ולשכוח ששמנתי, שהשיער שלי התייבש, שיש לי קרחת קטנה שקשה כבר להסתיר וקמטים מעצבנים על כל הפנים, שאני כבר מזמן לא שמחה להביט בראי, שכבר לא כל-כך קל לצאת לשחות לפני העבודה, שכל הילדים עזבו את הבית, שגיל בניו-יורק וכמעט לא מתקשר, ודנה לא מרוצה מבעלה. איזו עייפות, ורק עשר. בעצם אין חוק שאוסר עלי ללכת לישון כבר עכשיו. מחר בבוקר אני כבר אחליט מה אני לובשת, אבל רגע, מה עם ארוחת ערב? לא כדאי ללכת לישון ככה, כי אם הבטן מקרקרת כל הלילה, לא ישנים טוב וקמים עייפים ומחר שבע שעות בלי אף חלון. החיים נמשכים, נמשכים. כמה כוח צריך.