רשימת האימהות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רשימת האימהות
מכר
מאות
עותקים
רשימת האימהות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

רשימת האימהות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    גלי מיר־תיבון נולדה וגדלה בקיבוץ קבוצת שילר. כתבה דוקטורט באוניברסיטת תל אביב על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה. הקימה את המכון למצוינות בהומניסטיקה, מנחה ברשת החינוך אמי"ת ומרצה באוניברסיטת קרנגי-מלון בפיטסבורג שבארצות הברית. בעבר ניהלה בתי ספר בבת ים ובמעלות תרשיחא. רשימת האימהות (עם עובד, 2017) הוא ספרה הראשון.

    תקציר

    מצד אחד של השולחן חוקר נחוש לגלות את האמת, ומצד אחר שניים שנחקרים על אשמה אחת נוראה: שליחת מאות אימהות יהודיות עם ילדיהן הקטנים לכליאה בבסיס צבאי נטוש, בלי אוכל ומים ובלי יכולת לצאת. שומרים הוצבו מחוץ לדלתות הנעולות וסירבו לפתוח אותן.
     
    זה אחר זה משמיעים שני הנחקרים את תשובותיהם, מגיבים האחד על דברי האחר, נפתחים ומודים או מסתירים ומשקרים: לחוקר, ולא פחות מזה לעצמם. איש מהם אינו נקי כפיים, איש מהם אינו פושע; בנסיבות שפעלו בהן, אולי אין אדם בעולם שיישאר טהור.
    גם קולותיהן של שלוש אימהות נשמעים כאן – מתוך אימת העקירה ומלחמת ההישרדות שהכול מותר בה – וגם קולה של ילדה אחת שעוברת מה ששום ילד בעולם אינו אמור לעבור.
     
    על מלחמת העולם השנייה כבר כתבו רבים, וגלי מיר־תיבון, בספר ראשון, מאירה באומץ מזווית לא שגרתית את אחת מפינותיה האפלות ביותר. בירור נוקב נערך כאן, נחרץ ומכמיר לב כאחד, והוא אינו תחום בתוך חדר החקירות אלא מתרחב ומעמיק צעד אחר צעד אל תוך נפש האדם – על הטוב ועל הרע שבה ועל המאבק בין שני אלה.
     
    "סיפור קורע לב ולעתים גם מרתיח את הדם, אבל המספרת ממלאת אותו באהבת אדם קורנת, בחמלה לחולשות אנוש, ובסקרנות עמוקה המופנית אל מה שמצבים דרסטיים מעוללים לאנשים". עמוס עוז

    פרק ראשון

    1945
     
    העציר היסס אם נכון לתת לתקווה להתגנב ללבו, ואף על פי שרצה בכל מאודו לחמוק מאכזבה, לא הצליח שלא לשאול את עצמו שוב ושוב: האם היא תבוא? האם תגיע להיות לצדו בשעתו הקשה? או אולי טוב לה יותר בלעדיו, והוא יעמוד לבדו אל מול ההמון הבז, השונא, הדרוך לקרעו לגזרים.
    מבין סורגי הכלוב נשקפה אליו עונת שנה הפכפכה — החורף חלף, ועדיין נתלו טיפות כפור אפורות ממרזבי הבתים ונצצו כפנינים מבין אריחי המדרכות השחוקות. בוקרשט הכינה את עצמה לעוד ערב קר של סוף מרץ, וגם קרני השמש האחרונות של שעת בין הערביים, שהציצו לרגע מבין העננים, לא חיממו את העוברים ושבים. בקרנות הרחובות ולאורך גדות נהר הדמבּוביצ'ה הסוער ברוח הקרה, מעלה חליפות זרמים ירוקים וחומים הנבלמים מימין ומשמאל בדפנות הבנויות אבן, סבבו צועניות עטופות ברדידי צמר צבעוניים ומכרו זרי יקינתון כחולים, קטנטנים, כהבטחה לאביב המסרב לבוא.
    עגלה רעועה רתומה לשני סוסים, האחד צבעו צהבהב חולני למראה והאחר חום כהה וגבו פצוע מצליפות השוט, נסעה על הכביש הראשי וגלגליה קרקשו על אבניו החלקות, המעוגלות. מכוניות כמעט לא היו להפריע לה בדרכה, ומטענה החורג, המיטלטל, משך את תשומת לבם של העוברים ושבים. נערות הגימנסיה של רובע ליפסקאני, בחצאיות צמר משובצות, חיבקו אל גופן ספרים ומחברות עטופים בנייר חום דק, ונערים דקי גֵו בתלבושת אחידה — מכנסי צמר חומים קצרים וגרביים לבנים משוכים עד הברך, ועל גבם ילקוטי עור קשורים בשרוכים חומים תואמים — עצרו מול דוכני הערמונים הקלויים, חיממו שם את ידיהם והביטו מרותקים אל הכביש. על העגלה, שמרבית צבעה האדום התקלף מזמן, נישא כלוב ברזל חלוד עצום ממדים, מסורג ריבועים־ריבועים וחורק בכל טלטלה, ובתוכו איש צעיר, אדיש למראות הרחוב. הוא ישב מכונס אל הדופן הקרובה לאחורי הסוסים, קומתו הגבוהה מצונפת לתוך ברכיו האסופות, וראשו המורכן אליהן מתרומם מדי כמה דקות כמבקש לאתר בקהל הנאסף איזה מכר.
    העגלה כמעט הגיעה ליעדה. בשעת הדמדומים היה אפשר לראות עשרות אנשים מתגודדים שם ומחכים למטען המתקרב. ההמון היה נרגש, אפילו נסער, נשים וגברים ואף ילדים צבאו על העגלה, וקריאות נקראו לעבר היושב בכלוב: ״בוגד!״ ״רוצח!״ ״חת'כת נביילע!״ ״משתף פעולה!״ יריקות הוטחו בסורגים ואחריהן התנפצו ביצים רקובות. נראה כי הקהל התכונן למפגש. האיש שבכלוב הרים בזהירות את מבטו וסקר את ההמון הרוגש. שוב חיפש מכר, עד ששב והרכין את ראשו, ושערו הבהיר החלק צנח על ידיו המגוננות על פניו.
    הצעקות והקריאות התגברו: ״אתה שלחת את אחותי!״ ״הדם של אימא שלי על הידיים שלך!״ ״לתלות אותו!״ ״לחסל את הכלב!״ ״לקבור את המויסר!״
    האיש הרים אל ראשו את ידיו הנתונות באזיקים, משך מטה את מצחיית כובעו התכול הבלוי, עד שכיסתה את גביני עיניו, והתכווץ עוד אל תוך עצמו. השער נפתח והעגלה עם הכלוב שעליה החליקה אל חצר בית המשפט. ההמון, למורת רוחו, נשאר מחוץ לשער הסגור, אך הוסיף להלום באגרופים ובבעיטות על שערי הברזל שחילצו את טרפו מידו.
    העציר הסיר את ידיו והביט סביבו בזהירות — החצר הייתה ריקה ומולו התנוסס השלט: בית המשפט של העם, המחלקה הפלילית, מדור חמש, אגף המעצר. שני שוטרים במדים ירוקים כהים מקומטים, שדרגות סמל תפורות על זרועותיהם, ניגשו ובידו של אחד מהם צרור מפתחות עצום. במיומנות מצא את המפתח המתאים ופתח בו את מנעול הכלוב. בלי לומר מילה ליושב בתוכו וגם לא זה לזה, משכו והרימו את האיש הכבול, וכמנוסים בדבר ניתקו מסורגי הכלוב את שלשלת הברזל שנכבל בה ותמכו בו בעת שצעד ברגליים כושלות אל הכניסה האחורית של הבניין בין שאריות אשפה וטפסים מקומטים שהיו פזורים בעשב שצמח פרא. איש לא חיכה לו ליד דלת העץ העבה כשהוכנס פנימה, וחתול שדוף נמלט על נפשו למראה הסוהרים הקרבים. במסדרון ביקש העציר כוס מים, והסוהר שמימינו ענה לו שעוד מעט יביא אל תאו קנקן מים וגם כוס תה, אם יבקש.
    צפויה לו המתנה ממושכת בחדר העצורים, ורק למחרת בבוקר תתחיל החקירה, ובכל זאת השתדל לשפר את הופעתו ובידיו הכבולות ניסה להבריש את בגדיו, בגדי עציר. ניכר כי גבר נאה הוא, ושלושים וחמש שנותיו, שהוסיפו נגיעה מרפרפת של אבקת סוכר לצדעיו וקמטי צחוק קלים לזוויות עיניו, לא גרעו מיפי תוארו. בתא המעצר לא הסירו מרגליו את השלשלת הכבדה עם המשקולת המחוברת אליה, והוא התיישב בכבדות על דרגש השינה היחיד, הקצר ממידותיו, התעטף בשמיכת הצמר שחוטיה נפרמו בקרעים ושנדמה כי דורות של אומללים התעטפו בה לפניו, והתכונן לליל שימורים.
    שמו של העצור היה מיכאיל דנילוב, אולם כולם הכירוהו בשם מיהאי, וזה היה מאסרו השלישי מאז פרצה המלחמה.

    גלי מיר־תיבון נולדה וגדלה בקיבוץ קבוצת שילר. כתבה דוקטורט באוניברסיטת תל אביב על ההנהגה היהודית ברומניה בתקופת השואה. הקימה את המכון למצוינות בהומניסטיקה, מנחה ברשת החינוך אמי"ת ומרצה באוניברסיטת קרנגי-מלון בפיטסבורג שבארצות הברית. בעבר ניהלה בתי ספר בבת ים ובמעלות תרשיחא. רשימת האימהות (עם עובד, 2017) הוא ספרה הראשון.

    עוד על הספר

    רשימת האימהות גלי מיר־תיבון
    1945
     
    העציר היסס אם נכון לתת לתקווה להתגנב ללבו, ואף על פי שרצה בכל מאודו לחמוק מאכזבה, לא הצליח שלא לשאול את עצמו שוב ושוב: האם היא תבוא? האם תגיע להיות לצדו בשעתו הקשה? או אולי טוב לה יותר בלעדיו, והוא יעמוד לבדו אל מול ההמון הבז, השונא, הדרוך לקרעו לגזרים.
    מבין סורגי הכלוב נשקפה אליו עונת שנה הפכפכה — החורף חלף, ועדיין נתלו טיפות כפור אפורות ממרזבי הבתים ונצצו כפנינים מבין אריחי המדרכות השחוקות. בוקרשט הכינה את עצמה לעוד ערב קר של סוף מרץ, וגם קרני השמש האחרונות של שעת בין הערביים, שהציצו לרגע מבין העננים, לא חיממו את העוברים ושבים. בקרנות הרחובות ולאורך גדות נהר הדמבּוביצ'ה הסוער ברוח הקרה, מעלה חליפות זרמים ירוקים וחומים הנבלמים מימין ומשמאל בדפנות הבנויות אבן, סבבו צועניות עטופות ברדידי צמר צבעוניים ומכרו זרי יקינתון כחולים, קטנטנים, כהבטחה לאביב המסרב לבוא.
    עגלה רעועה רתומה לשני סוסים, האחד צבעו צהבהב חולני למראה והאחר חום כהה וגבו פצוע מצליפות השוט, נסעה על הכביש הראשי וגלגליה קרקשו על אבניו החלקות, המעוגלות. מכוניות כמעט לא היו להפריע לה בדרכה, ומטענה החורג, המיטלטל, משך את תשומת לבם של העוברים ושבים. נערות הגימנסיה של רובע ליפסקאני, בחצאיות צמר משובצות, חיבקו אל גופן ספרים ומחברות עטופים בנייר חום דק, ונערים דקי גֵו בתלבושת אחידה — מכנסי צמר חומים קצרים וגרביים לבנים משוכים עד הברך, ועל גבם ילקוטי עור קשורים בשרוכים חומים תואמים — עצרו מול דוכני הערמונים הקלויים, חיממו שם את ידיהם והביטו מרותקים אל הכביש. על העגלה, שמרבית צבעה האדום התקלף מזמן, נישא כלוב ברזל חלוד עצום ממדים, מסורג ריבועים־ריבועים וחורק בכל טלטלה, ובתוכו איש צעיר, אדיש למראות הרחוב. הוא ישב מכונס אל הדופן הקרובה לאחורי הסוסים, קומתו הגבוהה מצונפת לתוך ברכיו האסופות, וראשו המורכן אליהן מתרומם מדי כמה דקות כמבקש לאתר בקהל הנאסף איזה מכר.
    העגלה כמעט הגיעה ליעדה. בשעת הדמדומים היה אפשר לראות עשרות אנשים מתגודדים שם ומחכים למטען המתקרב. ההמון היה נרגש, אפילו נסער, נשים וגברים ואף ילדים צבאו על העגלה, וקריאות נקראו לעבר היושב בכלוב: ״בוגד!״ ״רוצח!״ ״חת'כת נביילע!״ ״משתף פעולה!״ יריקות הוטחו בסורגים ואחריהן התנפצו ביצים רקובות. נראה כי הקהל התכונן למפגש. האיש שבכלוב הרים בזהירות את מבטו וסקר את ההמון הרוגש. שוב חיפש מכר, עד ששב והרכין את ראשו, ושערו הבהיר החלק צנח על ידיו המגוננות על פניו.
    הצעקות והקריאות התגברו: ״אתה שלחת את אחותי!״ ״הדם של אימא שלי על הידיים שלך!״ ״לתלות אותו!״ ״לחסל את הכלב!״ ״לקבור את המויסר!״
    האיש הרים אל ראשו את ידיו הנתונות באזיקים, משך מטה את מצחיית כובעו התכול הבלוי, עד שכיסתה את גביני עיניו, והתכווץ עוד אל תוך עצמו. השער נפתח והעגלה עם הכלוב שעליה החליקה אל חצר בית המשפט. ההמון, למורת רוחו, נשאר מחוץ לשער הסגור, אך הוסיף להלום באגרופים ובבעיטות על שערי הברזל שחילצו את טרפו מידו.
    העציר הסיר את ידיו והביט סביבו בזהירות — החצר הייתה ריקה ומולו התנוסס השלט: בית המשפט של העם, המחלקה הפלילית, מדור חמש, אגף המעצר. שני שוטרים במדים ירוקים כהים מקומטים, שדרגות סמל תפורות על זרועותיהם, ניגשו ובידו של אחד מהם צרור מפתחות עצום. במיומנות מצא את המפתח המתאים ופתח בו את מנעול הכלוב. בלי לומר מילה ליושב בתוכו וגם לא זה לזה, משכו והרימו את האיש הכבול, וכמנוסים בדבר ניתקו מסורגי הכלוב את שלשלת הברזל שנכבל בה ותמכו בו בעת שצעד ברגליים כושלות אל הכניסה האחורית של הבניין בין שאריות אשפה וטפסים מקומטים שהיו פזורים בעשב שצמח פרא. איש לא חיכה לו ליד דלת העץ העבה כשהוכנס פנימה, וחתול שדוף נמלט על נפשו למראה הסוהרים הקרבים. במסדרון ביקש העציר כוס מים, והסוהר שמימינו ענה לו שעוד מעט יביא אל תאו קנקן מים וגם כוס תה, אם יבקש.
    צפויה לו המתנה ממושכת בחדר העצורים, ורק למחרת בבוקר תתחיל החקירה, ובכל זאת השתדל לשפר את הופעתו ובידיו הכבולות ניסה להבריש את בגדיו, בגדי עציר. ניכר כי גבר נאה הוא, ושלושים וחמש שנותיו, שהוסיפו נגיעה מרפרפת של אבקת סוכר לצדעיו וקמטי צחוק קלים לזוויות עיניו, לא גרעו מיפי תוארו. בתא המעצר לא הסירו מרגליו את השלשלת הכבדה עם המשקולת המחוברת אליה, והוא התיישב בכבדות על דרגש השינה היחיד, הקצר ממידותיו, התעטף בשמיכת הצמר שחוטיה נפרמו בקרעים ושנדמה כי דורות של אומללים התעטפו בה לפניו, והתכונן לליל שימורים.
    שמו של העצור היה מיכאיל דנילוב, אולם כולם הכירוהו בשם מיהאי, וזה היה מאסרו השלישי מאז פרצה המלחמה.