אחרי ש... - אנה טוד #1
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אחרי ש... - אנה טוד #1
מכר
אלפי
עותקים
אחרי ש... - אנה טוד #1
מכר
אלפי
עותקים

אחרי ש... - אנה טוד #1

4.5 כוכבים (95 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

אנה טוד

אנה טוד היא סופרת, המבלה את ימיה באזור אוסטין עם בעלה, איתו ניצחה מחצית מהסטטיסטיקות כשנישאו כחודש לאחר שסיימו את בית הספר התיכון. בין שלושת הפעמים שבעלה נשלח לעירק, היא עבדה בעבודות מזדמנות החל מדיילת קוסמטיקה וכלה במעבדת נתונים ברשות מס ההכנסה. אנה תמיד קוראת ספרים להוטה וחובבת להקות בנים ורומנים, כך שכעת משמצאה דרך לשלב את כל השלושה, היא חיה חלום שהתגשם.
ניתן למצוא אותה בכתובת AnnaToddBooks.com, בטוויטר ב-@imaginator1dx, באינסטגרם ב- @imaginator1d וב-Wattpad כ- Imaginator1D. 

ניתן לרכישה גם ב -

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

טסה היא ילדה טובה. יש לה חבר מושלם – מתוק, אחראי ונאמן בבית. יש לה דרך מוגדרת, אמביציה ואמא שנחושה לשמור שלא תסטה מהכיוון.

היא בקושי מספיקה להתאקלם במעונות הקולג’ החדש בו התחילה את לימודיה האקדמיים, כשהיא פוגשת את הרדין בחור בעל שיער חום פרוע, מבטא בריטי יהיר, קעקועים, ועגיל בשפה.

הרדין שונה מכל בחור שטסה אי פעם הכירה. הוא חמוד ומצחיק, אבל גם גס רוח – עד כדי אכזרי. טסה אמורה לשנוא אותו, והיא אכן מתעבת את קיומו – עד שהיא מוצאת את עצמה לבד בחדרו. משהו באופיו החשוך תופס אותה, לא ברור לה מה מצית תשוקה שלא הכירה מעולם.

למה טסה נותנת להרדין לפגוע בה? למה היא מסכימה להישאר במקום הקשה הזה? ולמה היא מתעקשת לשנות את הדעה הקדומה של להרדין יש על ילדות טובות?

או ש… יכול להיות שזו אהבה??

אחרי ש… הוא הספר הראשון בסדרה המדוברת של הסופרת האנונימית – אנה טוד, שפרצה לתודעת הקוראים לאחר שפרסמה, פרקים, פרקים, באתר Wattpad, וזכתה ללמעלה ממילארד הורדות.

** מהדורה מחודשת הכוללת פרק בונוס(פרק 98) **

רכשתם את הספר הישן? בואו לקרוא את הפרק הנוסף בחינם!

מחקו את הספר מהספריה שלכם באפליקציית "עברית", הורידו אותו מחדש ותהנו מהספר המעודכן.

פרק ראשון

פרולוג
 
הרדין
 
היו הרבה רגעים בחיי, שבהם הרגשתי לא רצוי, לא שייך. היתה לי אמא שהשתדלה, ממש ממש השתדלה, אבל זה לא היה מספיק. היא עבדה יותר מדיי; ובמשך היום היא ישנה, אחרי שכל הלילה עמדה על הרגליים. טריש באמת השתדלה, אבל ילד, בייחוד ילד אבוד, זקוק לאביו.
 
ידעתי שקן סקוט הוא איש בעייתי, מחוספס, אחד שמעמיד פנים שהוא כל מיני דברים שהוא לא. והוא גם אף פעם לא התפעל או היה מרוצה ממשהו שעשיתי. באמת ידעתי. הרדין הקטן והפתטי, שרק ניסה להרשים את האיש הגבוה שמסתובב בצרחות ומועד, ממלא את החלל המסריח של הבית המחורבן שלנו, היה שמח לדעת שקיימת אפשרות שהאיש הקר הזה אינו אביו. הוא היה נאנח, לוקח את הספר שלו מהשולחן ושואל את אמא שלו מתי כריסטיאן, האיש הנחמד שתמיד הצחיק אותו, כשקרא לו קטעים מספרים ישנים, יבוא לבקר אותם.
 
אבל הרדין סקוט הבוגר, זה שנאבק בהתמכרות ובהתקפי זעם שאותם ירש מהאבא המחורבן שהגורל נתן לו, משתגע מרוב כעס. אני מרגיש נבגד, מבולבל בטירוף ורותח; לא יכול להיות, שהעלילה הבנאלית הזאת של חילופי אבות, שכל קומדיית מצבים מזורגגת משתמשת בה, היא, בעצם, החיים שלי.
 
זיכרון מודחק צף פתאום. אמא שלי מדברת בטלפון עם כתב של העיתון המקומי, לאחר שאחד המאמרים שלי נבחר להתפרסם בו, מהללת אותי בשקט: "רק חשבתי שתרצה לדעת — הרדין גאון. בדיוק כמו אבא שלו."
 
הסתכלתי סביבי, בסלון הקטן: האיש עם השיער הכהה, המעולף על הכורסה ובקבוק משקה חריף חום לרגליו, אינו גאון. הוא חתיכת אפס, חשבתי לעצמי כשהסתובב בכורסה, ואמא שלי מיד ניתקה את הטלפון. היו אינספור פעמים כאלו, יותר מכדי שאוכל לספור; הייתי טיפש מדיי וצעיר מכדי להבין מדוע קן סקוט כל כך מרוחק ממני, למה מעולם לא חיבק אותי כמו שכל האבות של החברים שלי חיבקו את בניהם. הוא אף פעם לא שיחק איתי כדורגל ומעולם לא לימד אותי דבר, חוץ מאשר איך להפוך לשיכור מזוין.
 
האם כל זה היה לשווא? האם כריסטיאן ואנס הוא, בעצם, אבא שלי?
 
החדר מסתובב סביבי, ואני בוהה בו, באיש שלכאורה הוליד אותי. אני רואה משהו מוכר בעיניו הירוקות, בקו הלסת שלו. ידיו רועדות כשהוא מעביר אצבעות בשׂערו, ואני קופא במקום כשאני קולט, שזה בדיוק מה שאני עושה כרגע.
 
טסה
 
"לא יכול להיות!"
 
אני נעמדת ומיד מתיישבת בחזרה על הספסל, כי הדשא מתחת לרגליי מרגיש לא יציב.
 
הפארק מתמלא עכשיו אנשים. משפחות עם ילדים קטנים, בלונים ומתנות בידיהם, למרות מזג האוויר הקר.
 
"זו האמת. הרדין הוא הבן של כריסטיאן," קימברלי אומרת, עיניה הכחולות בהירות ומרוכזות.
 
"אבל קן... הרדין מאוד דומה לו." אני זוכרת את הפעם הראשונה, שבה פגשתי את קן סקוט בחנות יוגורט. מיד חשדתי שהוא אביו של הרדין; השיער הכהה והגובה שלו רק חיזקו את התחושה שלי.
 
"באמת? אני לא רואה את זה, חוץ מאשר צבע השיער שלו. להרדין יש את העיניים של כריסטיאן ואותו מבנה פנים."
 
באמת? אני לא מצליחה לראות את שלושתם מול עיניי. לכריסטיאן יש גומות חן כמו של הרדין ואותן העיניים... אבל זה לא הגיוני — קן סקוט הוא אביו של הרדין, הוא חייב להיות. כריסטיאן נראה צעיר בהשוואה לקן. על אף שהם באותו גיל, האלכוהוליזם גבה מחיר, שמתבטא בהופעתו החיצונית של קן. הוא עדיין גבר נאה, אבל במובנים מסוימים נראה מבוגר לגילו בגלל השתייה.
 
"זה..." אני נאבקת עם עצמי כדי למצוא מילים. וגם אוויר.
 
קימברלי מסתכלת עליי במבט מתנצל. "אני יודעת. כל כך רציתי לספר לך. מאוד לא רציתי להסתיר את זה ממך, אבל לא יכולתי להתערב. זה לא היה תפקידי." היא מניחה ידה על ידי בעדינות. "כריסטיאן הבטיח לי, שברגע שטריש תיתן לו אישור, הוא יספר להרדין."
 
"אני פשוט..." אני לוקחת נשימה עמוקה. "זה מה שכריסטיאן עושה עכשיו? מספר להרדין?" אני נעמדת שוב, וידה של קימברלי נשמטת מידי. "אני חייבת ללכת אליו. הוא ישת—" אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין איך הרדין יגיב לחדשות הללו, בייחוד אחרי שאמש מצא את טריש ואת כריסטיאן יחד.
 
"כן, זה מה שהוא עושה." קים נאנחת. "טריש לא נתנה את האישור הסופי, אבל כריסטיאן אמר שהיא היתה קרובה לעשות את זה, ושהיה צריך למהר, כי המצב התחיל לצאת משליטה."
 
איך יכול להיות שטריש תסתיר כזה דבר מהרדין?! אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, בזמן שאני מוציאה את הטלפון מהכיס. ציפיתי ממנה ליותר, כאמא, ועכשיו אני מרגישה כאילו מעולם לא הכרתי את האישה הזו.
 
הטלפון שלי כבר צמוד ללחיי, אני כבר שומעת את צליל החיוג של הטלפון של הרדין, כשקימברלי אומרת, "אמרתי לכריסטיאן שהוא צריך לספר לשניכם יחד, אבל טריש אמרה לו, שאם הוא מספר להרדין, הוא צריך לעשות זאת כשהוא לבד איתו..." קימברלי מזעיפה פנים ומביטה סביב על הפארק, לפני שהיא מרימה את עיניה לשמיים.
 
הצליל המונוטוני של המשיבון של הרדין עונה לי. אני מחייגת שוב, בעוד קימברלי יושבת בדממה, ומגיעה שוב למשיבון. אני תוחבת את הטלפון לכיס האחורי שלי ומתחננת בפני קימברלי, "את יכולה לקחת אותי אליו? בבקשה?"
 
"כן, בטח." היא קופצת על רגליה וקוראת לסמית'. אני מסתכלת על הילד הקטן מקפץ לכיווננו כמו בסרט מצויר וקולטת, כי סמית' הוא הבן של כריסטיאן... ואחיו של הרדין. להרדין יש אח קטן.
 
ואז אני חושבת על לנדון... מה המשמעות של כל זה למערכת היחסים של לנדון ושל הרדין? הרדין ירצה בכלל להישאר איתו בקשר, כשיבין שאין ביניהם קשר משפחתי? וקארן, מה עם קארן המתוקה ועם כל מוצרי המאפה שלה? וקן — האיש שמנסה כל כך לכפר על הילדות הקשה של ילד שאיננו בנו האמיתי; האם קן יודע? המחשבות מתרוצצות במוחי, ואני מרגישה שאני חייבת לראות את הרדין ולוודא שהוא יודע שאני כאן בשבילו; נחליט יחד איך מתקדמים. אני לא יכולה לדמיין מה הוא מרגיש עכשיו; הוא בטח בהלם מוחלט.
 
"סמית' יודע?" אני שואלת.
 
אחרי כמה שניות של שקט קימברלי עונה: "חשבנו שהוא יודע, בגלל הצורה שבה מתנהג עם הרדין. אבל לא יכול להיות שהוא יודע."
 
אני מרחמת על קימברלי. אחרי שנאלצה להתמודד עם הבגידה של ארוסה — הנה צץ גם הסיפור הזה. כשסמית' מגיע, הוא נעצר ומביט בנו במבט מסתורי, כאילו יודע בדיוק על מה אנחנו מדברות. אין מצב, אבל הדרך שבה הוא יוצא לפנינו לכיוון המכונית ומשאיר אותנו מאחור, בלי לומר מילה, מעלה בי תהיות.

אנה טוד

אנה טוד היא סופרת, המבלה את ימיה באזור אוסטין עם בעלה, איתו ניצחה מחצית מהסטטיסטיקות כשנישאו כחודש לאחר שסיימו את בית הספר התיכון. בין שלושת הפעמים שבעלה נשלח לעירק, היא עבדה בעבודות מזדמנות החל מדיילת קוסמטיקה וכלה במעבדת נתונים ברשות מס ההכנסה. אנה תמיד קוראת ספרים להוטה וחובבת להקות בנים ורומנים, כך שכעת משמצאה דרך לשלב את כל השלושה, היא חיה חלום שהתגשם.
ניתן למצוא אותה בכתובת AnnaToddBooks.com, בטוויטר ב-@imaginator1dx, באינסטגרם ב- @imaginator1d וב-Wattpad כ- Imaginator1D. 

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם ב -

ניתן למצוא גם ב -

אחרי ש... - אנה טוד #1 אנה טוד
פרולוג
 
הרדין
 
היו הרבה רגעים בחיי, שבהם הרגשתי לא רצוי, לא שייך. היתה לי אמא שהשתדלה, ממש ממש השתדלה, אבל זה לא היה מספיק. היא עבדה יותר מדיי; ובמשך היום היא ישנה, אחרי שכל הלילה עמדה על הרגליים. טריש באמת השתדלה, אבל ילד, בייחוד ילד אבוד, זקוק לאביו.
 
ידעתי שקן סקוט הוא איש בעייתי, מחוספס, אחד שמעמיד פנים שהוא כל מיני דברים שהוא לא. והוא גם אף פעם לא התפעל או היה מרוצה ממשהו שעשיתי. באמת ידעתי. הרדין הקטן והפתטי, שרק ניסה להרשים את האיש הגבוה שמסתובב בצרחות ומועד, ממלא את החלל המסריח של הבית המחורבן שלנו, היה שמח לדעת שקיימת אפשרות שהאיש הקר הזה אינו אביו. הוא היה נאנח, לוקח את הספר שלו מהשולחן ושואל את אמא שלו מתי כריסטיאן, האיש הנחמד שתמיד הצחיק אותו, כשקרא לו קטעים מספרים ישנים, יבוא לבקר אותם.
 
אבל הרדין סקוט הבוגר, זה שנאבק בהתמכרות ובהתקפי זעם שאותם ירש מהאבא המחורבן שהגורל נתן לו, משתגע מרוב כעס. אני מרגיש נבגד, מבולבל בטירוף ורותח; לא יכול להיות, שהעלילה הבנאלית הזאת של חילופי אבות, שכל קומדיית מצבים מזורגגת משתמשת בה, היא, בעצם, החיים שלי.
 
זיכרון מודחק צף פתאום. אמא שלי מדברת בטלפון עם כתב של העיתון המקומי, לאחר שאחד המאמרים שלי נבחר להתפרסם בו, מהללת אותי בשקט: "רק חשבתי שתרצה לדעת — הרדין גאון. בדיוק כמו אבא שלו."
 
הסתכלתי סביבי, בסלון הקטן: האיש עם השיער הכהה, המעולף על הכורסה ובקבוק משקה חריף חום לרגליו, אינו גאון. הוא חתיכת אפס, חשבתי לעצמי כשהסתובב בכורסה, ואמא שלי מיד ניתקה את הטלפון. היו אינספור פעמים כאלו, יותר מכדי שאוכל לספור; הייתי טיפש מדיי וצעיר מכדי להבין מדוע קן סקוט כל כך מרוחק ממני, למה מעולם לא חיבק אותי כמו שכל האבות של החברים שלי חיבקו את בניהם. הוא אף פעם לא שיחק איתי כדורגל ומעולם לא לימד אותי דבר, חוץ מאשר איך להפוך לשיכור מזוין.
 
האם כל זה היה לשווא? האם כריסטיאן ואנס הוא, בעצם, אבא שלי?
 
החדר מסתובב סביבי, ואני בוהה בו, באיש שלכאורה הוליד אותי. אני רואה משהו מוכר בעיניו הירוקות, בקו הלסת שלו. ידיו רועדות כשהוא מעביר אצבעות בשׂערו, ואני קופא במקום כשאני קולט, שזה בדיוק מה שאני עושה כרגע.
 
טסה
 
"לא יכול להיות!"
 
אני נעמדת ומיד מתיישבת בחזרה על הספסל, כי הדשא מתחת לרגליי מרגיש לא יציב.
 
הפארק מתמלא עכשיו אנשים. משפחות עם ילדים קטנים, בלונים ומתנות בידיהם, למרות מזג האוויר הקר.
 
"זו האמת. הרדין הוא הבן של כריסטיאן," קימברלי אומרת, עיניה הכחולות בהירות ומרוכזות.
 
"אבל קן... הרדין מאוד דומה לו." אני זוכרת את הפעם הראשונה, שבה פגשתי את קן סקוט בחנות יוגורט. מיד חשדתי שהוא אביו של הרדין; השיער הכהה והגובה שלו רק חיזקו את התחושה שלי.
 
"באמת? אני לא רואה את זה, חוץ מאשר צבע השיער שלו. להרדין יש את העיניים של כריסטיאן ואותו מבנה פנים."
 
באמת? אני לא מצליחה לראות את שלושתם מול עיניי. לכריסטיאן יש גומות חן כמו של הרדין ואותן העיניים... אבל זה לא הגיוני — קן סקוט הוא אביו של הרדין, הוא חייב להיות. כריסטיאן נראה צעיר בהשוואה לקן. על אף שהם באותו גיל, האלכוהוליזם גבה מחיר, שמתבטא בהופעתו החיצונית של קן. הוא עדיין גבר נאה, אבל במובנים מסוימים נראה מבוגר לגילו בגלל השתייה.
 
"זה..." אני נאבקת עם עצמי כדי למצוא מילים. וגם אוויר.
 
קימברלי מסתכלת עליי במבט מתנצל. "אני יודעת. כל כך רציתי לספר לך. מאוד לא רציתי להסתיר את זה ממך, אבל לא יכולתי להתערב. זה לא היה תפקידי." היא מניחה ידה על ידי בעדינות. "כריסטיאן הבטיח לי, שברגע שטריש תיתן לו אישור, הוא יספר להרדין."
 
"אני פשוט..." אני לוקחת נשימה עמוקה. "זה מה שכריסטיאן עושה עכשיו? מספר להרדין?" אני נעמדת שוב, וידה של קימברלי נשמטת מידי. "אני חייבת ללכת אליו. הוא ישת—" אני לא יכולה אפילו להתחיל לדמיין איך הרדין יגיב לחדשות הללו, בייחוד אחרי שאמש מצא את טריש ואת כריסטיאן יחד.
 
"כן, זה מה שהוא עושה." קים נאנחת. "טריש לא נתנה את האישור הסופי, אבל כריסטיאן אמר שהיא היתה קרובה לעשות את זה, ושהיה צריך למהר, כי המצב התחיל לצאת משליטה."
 
איך יכול להיות שטריש תסתיר כזה דבר מהרדין?! אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר, בזמן שאני מוציאה את הטלפון מהכיס. ציפיתי ממנה ליותר, כאמא, ועכשיו אני מרגישה כאילו מעולם לא הכרתי את האישה הזו.
 
הטלפון שלי כבר צמוד ללחיי, אני כבר שומעת את צליל החיוג של הטלפון של הרדין, כשקימברלי אומרת, "אמרתי לכריסטיאן שהוא צריך לספר לשניכם יחד, אבל טריש אמרה לו, שאם הוא מספר להרדין, הוא צריך לעשות זאת כשהוא לבד איתו..." קימברלי מזעיפה פנים ומביטה סביב על הפארק, לפני שהיא מרימה את עיניה לשמיים.
 
הצליל המונוטוני של המשיבון של הרדין עונה לי. אני מחייגת שוב, בעוד קימברלי יושבת בדממה, ומגיעה שוב למשיבון. אני תוחבת את הטלפון לכיס האחורי שלי ומתחננת בפני קימברלי, "את יכולה לקחת אותי אליו? בבקשה?"
 
"כן, בטח." היא קופצת על רגליה וקוראת לסמית'. אני מסתכלת על הילד הקטן מקפץ לכיווננו כמו בסרט מצויר וקולטת, כי סמית' הוא הבן של כריסטיאן... ואחיו של הרדין. להרדין יש אח קטן.
 
ואז אני חושבת על לנדון... מה המשמעות של כל זה למערכת היחסים של לנדון ושל הרדין? הרדין ירצה בכלל להישאר איתו בקשר, כשיבין שאין ביניהם קשר משפחתי? וקארן, מה עם קארן המתוקה ועם כל מוצרי המאפה שלה? וקן — האיש שמנסה כל כך לכפר על הילדות הקשה של ילד שאיננו בנו האמיתי; האם קן יודע? המחשבות מתרוצצות במוחי, ואני מרגישה שאני חייבת לראות את הרדין ולוודא שהוא יודע שאני כאן בשבילו; נחליט יחד איך מתקדמים. אני לא יכולה לדמיין מה הוא מרגיש עכשיו; הוא בטח בהלם מוחלט.
 
"סמית' יודע?" אני שואלת.
 
אחרי כמה שניות של שקט קימברלי עונה: "חשבנו שהוא יודע, בגלל הצורה שבה מתנהג עם הרדין. אבל לא יכול להיות שהוא יודע."
 
אני מרחמת על קימברלי. אחרי שנאלצה להתמודד עם הבגידה של ארוסה — הנה צץ גם הסיפור הזה. כשסמית' מגיע, הוא נעצר ומביט בנו במבט מסתורי, כאילו יודע בדיוק על מה אנחנו מדברות. אין מצב, אבל הדרך שבה הוא יוצא לפנינו לכיוון המכונית ומשאיר אותנו מאחור, בלי לומר מילה, מעלה בי תהיות.