ניצחון ישראל

הקדמה

ניסוח פרדיגמה חדשה

הספר "ניצחון ישראל" שופך אור חדש על סכסוך טעון רגשית, ששני הצדדים בו מחופרים בעמדותיהם, וכל העוסקים בו נותרים לבסוף אובדי עצות.

מעבודתו של דניאל פייפס עולות שתי תובנות עיקריות: זיהוי השקפות העולם הנצחיות של הפלסטינים ושל הישראלים, שהן נבדלות וסותרות ומסתכמות, בהתאמה, בסרבנות ובפיוס; והמלצות המדיניות היצירתיות שלו.

את הגישה הפלסטינית משנות ה־80 של המאה ה־19 ועד היום מאפיין פייפס כסרבנות. הוא מראה כיצד, מעבר לסירוב שיש בה להכרה בקיומה של מדינת ישראל, היא כוללת גם מחויבות עיקשת ובלתי מתפשרת להשמדתה. הוא טוען כי דפוס החשיבה הזה נולד כבר לפני 140 שנה, בשחר הציונות, נעשה לאידיאולוגיה תחת מנהיגי ערב בעבר ונשמר גם בקרב מנהיגים ערבים בני ימינו. הסרבנות דוחפת את הפלסטינים להתבוססות בסכסוך תמידי, גם כשהם אלה שמשלמים את המחיר.

הוא קובע כי פיוס, הקוטב הנגדי, הוא שמגדיר את הגישה הציונית לאורך כל השנים האלה. גישה זו מבקשת להשיג הכרה פלסטינית בישראל לא באמצעות כפייה, אלא באמצעות העשרה וריצוי. את אמונתו של תאודור הרצל, כמו גם את אמונתם של מנהיגי ישראל בעבר ובהווה, בגישה האקסצנטרית הזאת הוא תומך בפיקחות בראיות. עוד הוא גורס כי הפיוס, הטומן בחובו היפוך של אסטרטגיית המלחמה הרגילה, הוביל שוב ושוב לכישלון מונומנטלי. אף על פי כן, הוא נותר הגישה הדומיננטית בקרב הממסד הביטחוני בישראל ואצל בעלות בריתה.

פייפס מציע להחליף את אשליית הפיוס בניצחון ישראל, או בהשלטה של תחושת תבוסה בקרב הפלסטינים. "קץ הסכסוך", הוא כותב, "פירושו שצד אחד מנצח והצד האחר מפסיד". הגישה של ניצחון ישראל מצריכה מישראל לזנוח את הרדיפה הישנה והכושלת אחר פיוס, ועבור הפלסטינים משמעותה שינוי עמוק אפילו יותר, של תזוזה מהאובססיה להשמדת עם לעבר דו־קיום.

אבל איך אפשר להשיג זאת? פייפס נסמך על 55 שנות ניסיונו בחקר ההיסטוריה של המזרח התיכון ועל הבנתו העמוקה את המצב הפלסטיני ומציע לישראל מפת דרכים מקיפה ומשכנעת להשגת המטרה. מסקנתו היא ש"קריסת הסרבנות תועיל לשני הצדדים", וכל כמה שהדבר נשמע אירוני ומנוגד לאינטואיציה, "התועלות הגלומות בקריסתה עבור הפלסטינים גדולות אפילו יותר מאלה הגלומות בה עבור הישראלים".

כמי שעוקב כבר זמן רב אחר עבודתו של פייפס וכחברו זה יותר מעשור, הפקתי תועלת מרובה מהדיונים האינטנסיביים שניהלנו, מתובנותיו מעוררות המחשבה ומההתמסרות המשותפת למציאת פתרונות למציאות המאתגרת במזרח התיכון. אין פלא אפוא שדניאל סיכם את חיבוריו הרבים על הסכסוך הפלסטיני-ישראלי בספר משכנע, שיצית בקוראים תהליך של התבוננות והערכה מחדש וישמש כזרז לדיון מחודש על הסכסוך.

מסע הקריאה המרתק בספר הזה יאתגר את הקוראים, יאיר את עיניהם ויפיח בהם השראה.

דני דנון

שגריר ישראל באו"ם

הקדמה עברית

ניצחון ישראל

ספר זה הופיע תחילה באנגלית בארצות הברית, אבל אני שמח במיוחד להציע אותו בעברית לקהל הישראלי, שכן הוא פונה בראש ובראשונה לישראלים - אתם קוראי החשובים ביותר.

בדפים שלפניכם אני מציע שני רעיונות מרכזיים: ראשית, פרשנות חדשה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך והבלתי משתנה, אשר בתצורה כזאת או אחרת נמשך כבר קרוב ל־150 שנה. שנית, העלאת רעיונות מקוריים ומעשיים לפתרונו. בהינתן שפוליטיקאים ודיפלומטים מובילים כשלו לאורך השנים בניסיונותיהם להשיג פריצת דרך, ייתכן שיעלה באפכם, הקוראים, ניחוח של שאפתנות יתר, אבל אני סבור שהכישלונות הרבים דווקא מצדיקים בחינה מחודשת ויסודית, מבראשית, מנקודת מבט של היסטוריון.

הניתוח הזה הוא זיקוק השכלתי כמומחה למזרח התיכון שחי וחוקר את האזור זה כמעט 60 שנה. עבודתי התמקדה במוסלמים וכללה שלושה ספרים על סוריה וארבעה ספרים על האסלאם. בספר זה אני מעמיד לראשונה את המדינה היהודית ואת אויביה העיקשים ביותר, הפלסטינים, במוקד תשומת הלב שלי.

אם לסכם את טיעוני: הפלסטינים והישראלים לכודים זה קרוב ל־150 שנה בשני דפוסים מנטליים ייחודיים, ארכאיים ודיספונקציונליים. אני מכנה אותם סרבנות ופיוס, בהתאמה. למרות השינויים האדירים שחלו במאזן הכוחות מאז שנות ה־80 של המאה ה־19, למרבה התדהמה, שתי ההשקפות הללו נותרו כמעט ללא שינוי. אבל משני הצדדים, רק ישראל יכולה לנתץ את הקיפאון הזה, ועליה לעשות זאת בשני שלבים: ראשית, לשים קץ להרגל הפיוס מצדה, ואחר כך לשכנע את הפלסטינים לזנוח את סרבנותם.

בקצרה, לטענתי יש לכפות על הפלסטינים שינוי תודעתי כדי שיזנחו את מאמציהם להשמיד את המדינה היהודית. פירוש הדבר הוא סוף לדפוס הוויתורים הישראלי במטרה לזכות ברצונם הטוב של הפלסטינים. הגיע הזמן שישראל תציב דרישות, לא ויתורים. ברגע שהישראלים ימצאו את הרצון להיחלץ ממגבלותיהם ולחתור לניצחון על הפלסטינים, הסכסוך הטרגי הזה יוכל להגיע סוף כל סוף אל קצו. הערך המוסף יהיה דעיכת האיבה כלפי ישראל מצד השמאל הגלובלי, גם אם לא תיעלם כליל, שכן היא מתמקדת באופן גורף בפלסטינים.

באופן מפתיע אולי, אני טוען לטובת הכרעת הפלסטינים על ידי ישראל באמצעות נוסחה פשוטה - מינימום אלימות, מקסימום מסרים. אני מזמין את הקוראים להבין את הדברים לעומקם בספר זה.

אני מכנה את הגישה הזאת ניצחון ישראל. הנתיב קשה, אך הדבר אפשרי, בין היתר על ידי חזרה לדרכים ישנות. מול כוח ההתמד של הפיוס הציוני ניצבת מסורת יהודית עתיקה של ניצחון שעדיין קיימת וניתן להחיותה. מול נטישת רעיון הניצחון במערב לאחר הטלת פצצת האטום ב־1945, ניצבת החזרה לרעיונות ישנים יותר, כפי שניתן לראות בתמיכה בניצחון אוקראיני על רוסיה. נראה שישראלים, אירופאים ואמריקאים כאחד שוב מוכנים לראות בעיני רוחם את תבוסת האויב.

בניצחון ישראל אני שואף להשיג שלושה שינויים חיוביים: להראות לישראלים כיצד להתמודד ביעילות עם העוינות הפלסטינית ועם השלכותיה הבינלאומיות; לחלץ את הפלסטינים מציפורני קיצוניותם וכישלונם; ולמצוא דרך קדימה לאזרחיה המוסלמים של מדינת ישראל. למרבה האירוניה, הפלסטינים הם שירוויחו יותר מכול מתבוסתם. כפי שציין אחד הפרשנים, ניצחון ישראל "אינו צריך להיראות כמו החורבן שנותר בעקבות הסכסוך בעזה, אלא כמו גורדי השחקים בדובאי". מכאן גם תת־הכותרת, "כך הציונים יתקבלו והפלסטינים ישתחררו".

ישראלים: הגיע הזמן לניצחון. יש לכם הזדמנות לשבור את העימות העצוב, העבש, הסטרילי והסטטי, שנמשך כבר הרבה יותר מדי זמן. כפי שמלחמת 12 הימים מול איראן בשנת 2025 הזכירה לכולם, אתם יצירתיים ועוצמתיים די הצורך לשים קץ למבוי הסתום עם הפלסטינים. פשוט, עליכם להבין את טבעו של מצבכם הקשה ולהיחלץ ממנו. די לפשרות, לרצון טוב, לתיווך, לוויתורים כואבים, לתהליך שלום, להבלגה ולנסיגות חד־צדדיות. בדומה להתנהלות מול האיראנים, הכריעו את הרשות הפלסטינית ואת חמאס!

אבל אנא מכם, אל תרחיקו לכת יותר מדי. הכירו במגבלות הכוח שלכם ובחרו את קרבותיכם בחוכמה. אל תספחו את הגדה המערבית. אל תַגלו עזתים. אל תנהגו בכל הפלסטינים כאילו היו עוינים. מעבר לשיקולי מוסר, אין להתגרות ללא צורך בדעת הקהל הבינלאומית, נקיטת צעדים כאלה רק מעוררת התנגדות פנימית ועוינות חיצונית לא נחוצות. כמו תמיד במלחמה, האסטרטג המצליח בוחר את קרבותיו בקפידה.

דניאל פייפס

וושינגטון די־סי, מאי 2026

פתח דבר

פלשתינה היא לא פיקניק. שני כוחות רבי־עוצמה מתנגשים בה, ושפיכות הדמים בלתי נמנעת. הדם זרם בעבר, הוא זורם היום והוא יזרום בעתיד, עד שאחד הצדדים יֵצא כשידו על העליונה.

- אלברט ויטון, עיתונאי אמריקאי, 1936‏²

ישראל המאושרת. דוח האושר העולמי של האו"ם מבקש מתושבי 137 מדינות להעריך באופן סובייקטיבי את שביעות רצונם ואז מוסיף לשקלול מדדים אובייקטיביים, כגון רמת הכנסה, שירותים ממשלתיים, חירות הפרט ומדד השחיתות. במרס 2023 הגיעה ישראל למקום הרביעי ברשימת המדינות המאושרות בעולם, לאחר פינלנד, דנמרק ואיסלנד הנורדיות. "מדינת פלסטין", לעומת זאת, הגיעה למקום ה־99.

ככל שיש לנתונים כאלה משמעות כלשהי ובהנחה שמדובר במחקר רציני, המקום הרביעי בדירוג מצביע על יכולת יוצאת דופן לחיות את החיים הטובים - וזאת תכונה בריאה בעליל. שיעור הילודה הגדל בישראל, היחידה במדינות העולם המפותח שבה הוא עולה על השיעור הנחוץ לתחלופה (ובפער גדול), מאשר את נקודת המבט החיובית הזאת.

באופן שיטתי פחות, בסוף ספטמבר 2023 דירג האתר TheTravel.com את תל אביב כ"עיר המאושרת ביותר בעולם" וציין לטובה את "המורשת התרבותית העשירה, האנשים האדיבים ושפע האוכל, הקניות ואפשרויות הלימוד", כמו גם את "האידיאולוגיות הפרוגרסיביות" שלה.³ אישור נוסף הגיע מצדו של מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי, שציין כי "האנשים בישראל אינם מתעוררים בכל בוקר ותוהים אם מחר יהיה שלום, מאחר ששוררות שם תחושת הישג ותחושה של ביטחון ושגשוג".⁴

עם זאת, האושר הזה מפתיע, אפילו מוזר. הרי המוסלמים, שהם כמעט 20 אחוז מאוכלוסיית המדינה, מתוארים דרך קבע כמי שמנוכרים תמיד למדינה היהודית, כך שהם לבדם היו אמורים להביא לצניחה בדירוג. נוסף על כך, הרוב היהודי, המונה כמעט 75 אחוז, חי בשכנות לפלסטינים, אויב הדוגל בהשמדת עם ומציב לפתחם שני איומים תמידיים: תקיפה רצחנית וגינוי בינלאומי.

ראשית, הפלסטינים תוקפים באלימות וללא הפסק. הרשות הפלסטינית, ששולטת ברוב שטחי הגדה המערבית, תומכת - גם בכסף - בהתקפות בעצימות נמוכה, כגון פיגועי דקירה, פיגועי דריסה, פיגועים בנשק חם ופיגועי התאבדות. חמאס והג'יהאד האסלאמי, הכוחות הדומיננטיים בעזה, משגרים עפיפונים ובלונים נושאי חומר נפץ וגם רקטות וטילים והוציאו לפועל מבצעי התקפה מסיביים באוויר, בים, ביבשה ובמנהרות.⁵ הישראלים ניצבים בפני אלימות עיקשת במיוחד, שמלבד העובדה שהיא מטילה מומים באזרחים והורגת בהם, גם מעוררת בהם עצבנות תמידית ומצריכה באופן בלתי נמנע מנגנוני ביטחון עצומים, יקרים ופולשניים.

שנית, הפלסטינים מוציאים את דיבתה של ישראל רעה כאילו היתה המדינה הנוראה בעולם, הששה אלי קרב יותר מכל מדינה אחרת. גישה זו מוצאת קרקע פורייה במיוחד בקרב מוסלמים, אנשי שמאל וימין קיצוני ורודנים, ואף זוכה לתמיכה פוליטית במדינות דמוקרטיות - למשל אצל חברי קונגרס בארצות הברית, חברי מפלגת הלייבור בבריטניה, ראש ממשלת סקוטלנד וכמה נשיאים באמריקה הלטינית. אם תמשיך צורה זו של אנטי־ציונות לגדול ולהתרחב, היא תציב בפני ישראל איום קיומי גדול לא פחות מהגרעין האיראני. אכן, בדיוק כשם שהאסלאם הקיצוני בתחומי החוק מזמן סכנות חמורות יותר מאלימות מוסלמית, כך הדה־לגיטימציה שעושים הפלסטינים לישראל מאיימת עליה יותר מאשר אלימותם.

ובכל זאת, נדמה כי הישראלים שומרים על שלוות נפש, שמתחים וסכנות מעין אלה אינם מצליחים להפר. מכך משתמעים השלמה עם הסטטוס קוו המסוכן, חוסר רצון להתייחס לבעיות ברצינות, קבלת הדין, הגורס אלימות תמידית, ואדישות כלפי ארס. לא בטוח שזה בריא.

הספר הזה. בעמודים הבאים אני מקווה להשיג שלוש תוצאות מעודדות. ראשית, אנסה לשכנע את הישראלים שהכרחי להתייחס לעוינות כלפי ישראל, בניצוחם של הפלסטינים וכתופעה שצומחת במיוחד בשמאל, ואציע רעיונות כיצד לשנות את המצב באופן שיאפשר להם לחיות חיים נורמליים ומלאים. שנית, מטרתי היא גם לשפר את מצבם של הפלסטינים באמצעות הורדת נטל הקיצוניות מכתפיהם, וכך לטפל במקור לדירוגם במקום ה־99 במדד האושר. שלישית, אציע לאזרחים המוסלמים בישראל דרך להתמודד עם נסיבות חייהם ולמצוא דרך חדשה קדימה.

אין מדובר במשימה של מה בכך, במיוחד אם מביאים בחשבון את ההיסטוריה הארוכה של ניסיונות דיפלומטיים כושלים מצד מדינאים מהוללים. למעשה ההיסטוריה המדכאת הזאת היא שמצדיקה חשיבה מחודשת על הסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

אני מכנה את הניסיון הזה ניצחון ישראל. מטרתו היא להביא לידי שינויים יסודיים בהשקפות העולם המובחנות הישנות, הן בצד הפלסטיני, הן בצד הישראלי, ולהוביל לשינוי עמדות בקרב הפלסטינים, כך שיזנחו את המערכה להשמדת המדינה היהודית. הגיע הזמן לשים קץ להרגל הישראלי לוותר בניסיון לרַצות את הפלסטינים, שדרישותיהם אינן יודעות שובע. הגיע הזמן שישראל היא שתציב את הדרישות. ניצחון ישראל פירושו שהפלסטינים מקבלים את המדינה היהודית - למען ישראל אבל גם למענם. לכן כותרת המשנה של הספר היא "כך הציונים יתקבלו והפלסטינים ישתחררו". אין קיצורי דרך ואין חלופה אחרת.

ניצחון ישראל מעלה שאלות רבות ומורכבות. כיצד נולדו שתי השקפות העולם של שני הצדדים? מהי הסיבה לרשימת הכישלונות הדיפלומטיים הארוכה? איזה תפקיד ממלא כאן האסלאם? מהו ניצחון? איך מזהים שינוי עמדות בצד הפלסטיני? אילו קווי מדיניות צריכה ישראל לאמץ?

הניתוח שלפניכם מסביר כיצד הגענו הנה ואיך לתקן את הבעיה באמצעות ההתמודדות עם חמש משימות, שיוצגו בשישה חלקים. בחלקים I ו־II נסביר את השקפת העולם הפלסטינית של סרבנות ואת השקפת העולם הישראלית של פיוס, שהן בנות כמעט 150 שנה. בחלק III נפיק לקחים מהכישלונות הדיפלומטיים בעבר. בחלק IV נניח לרגע למזרח התיכון לצורך עיון בהפסד וניצחון באופן כללי. בחלק V נספק רקע להשגת ניצחון ישראל. על בסיס החלקים המקדימים הללו, בחלק VI יוצגו פרטי התוכנית המדויקים ויוצגו התועלות הגלומות בה לכל המעורבים. בחלוקה אחרת, המחצית הראשונה של הספר מסבירה כיצד הגענו אל הבלגן הנוכחי, ואילו המחצית השנייה מציעה רעיונות כיצד להיחלץ ממנו.

הניתוח שלי מכיל כמה טיעוני מפתח: (1) למרות הנסיבות, שהשתנו בצורה דרמטית, הפלסטינים והישראלים מתנהגים בעקביות רבה מאז ההיתקלות הלאומית הראשונה ביניהם, לפני 140 שנה. (2) פעולותיהם מנוגדות באופן קיצוני וייחודיות בעולם כולו. (3) הסרבנות הפלסטינית ניזונה מצורה של אסלאם הדוגל בתיאולוגיית ההחלפה. (4) הישראלים נוטים להתמקד יתר על המידה באלימות הפלסטינית ולהמעיט בערכה של הסכנה הנשקפת להם מצד ההכפשה הפלסטינית. (5) הישראלים נוטים לשקוע בהתבוננות עצמית כדי להבין את טעויותיהם. (6) הפלסטינים פתוחים יותר לקבל את ישראל מכפי שנהוג לחשוב. (7) קץ הסרבנות טמון פחות באלימות (שההיסטוריה מוכיחה כי אינה עובדת) ויותר בהסברה (מסוג שכמעט לא נוסה בעבר).

שתי תמות עיקשות מושלות בכיפה: רוע פלסטיני ואיוולת ישראלית. התמה הראשונה מתוארת בתמציתיות בפרקים 1 ו־2, ואילו כדי להסביר את השנייה יש צורך בפרקים 3, 4, 5, 6 ו־11. הניתוח הזה מתאפיין במילים כמו "כישלון", "טעויות" ו"אי־יכולת".

אני מבקש להדגיש שאף על פי שפרק 12 מכיל שני רעיונות ספציפיים לאופן שבו ישראל עשויה להשיג ניצחון, אני מעלה אותם רק מתוך כניעה ללחץ מתון. מה שעומד בראש סדר העדיפויות שלי אינו לקדם מדיניות כזאת או אחרת, אלא לשכנע ישראלים לחזור למטרה הקלאסית של ניצחון. השאלה איך להשיג אותו משנית עבורי. אני מקווה שאי־הסכמה אפשרית על שני הרעיונות הללו לא תמנע הסכמה על עצם המטרה של ניצחון.

בכתיבת הספר הזה שאבתי מחיבורַי בעבר. מאחר שמדובר במסה ולא בחיבור מחקרי, חלק ממראי מקום הושמטו, מפני שפרט ליוצאי דופן בודדים, העובדות והציטוטים מוכרים וקלים לאישור.

אני מתמקד בתושבי ישראל, הגדה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים מפני שהם השחקנים הראשיים בדרמה הזאת. לאנשים ממוצא פלסטיני שחיים במקומות אחרים ולערבים לא פלסטינים וממשלותיהם אני מקדיש תשומת לב מעטה יותר.

אני מודה לעמיתי בפורום המזרח התיכון על העזרה, על ההערות ועל הביקורת: נוה דרומי, גארי גמביל, אפרים קארש, אשלי פֵּרי, גרג רומן ואלכס סלסקי. גם ג'וזף ברוד, מייקל דיוויס, מרטין קרמר, ביילה רבינוביץ ורות וייס השיאו עצות חכמות. מייקל בוהנן שאל שאלה שהובילה לשינוי בכותרת המשנה. דון דאבין אירח אותי באירוע שהוביל לכתיבת הספר. אני אסיר תודה לאדם בֵּלוֹ על הרעיון לספר ועל הפקדת כתיבתו בידי לאחר מכן.

אפולוגיה⁶

לפני שאצלול אל נבכי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, אני מבקש לגעת בחמש נקודות אישיות: כשירותי לדון בו, תמיכתי בישראל, העדפתי לאסטרטגיה על פני אפולוגטיקה, הדגש שאני שם על רעיונות על פני גורמים חומריים וההצדקה שלי לעסוק בנושא.

כשירות. אני עוקב באינטנסיביות אחרי הסכסוך הערבי-ישראלי מאז מלחמת ששת הימים. את הניתוח הפומבי הראשון שלי בתחום כתבתי ב־1970 ואת הכתבה הראשונה עליו בעיתונות פרסמתי ב־1979. מאז כתבתי על הנושא כ־800 פעם ודיברתי עליו בפומבי לפחות כמספר פעמים זה. בישראל ביקרתי לראשונה ב־1966, במזרח ירושלים ובגדה המערבית ב־1969 ובעזה ב־1976. התגוררתי במזרח התיכון ארבע שנים. פגשתי את יאסר ערפאת וכל ראש ממשלה ישראלי ב־40 השנים האחרונות פרט לאחד (יאיר לפיד).

התחלתי בלימודי המזרח התיכון ב־1969 וקיבלתי שני תארים בתחום. לימדתי היסטוריה של המזרח התיכון בהרווארד ויחד עם שותף העברתי קורס במדיניות ואסטרטגיה במכללת המלחמה של הצי האמריקאי. בקורס זה בחנו עשר מלחמות היסטוריות וביקשנו מהסטודנטים להעריך את כשירותה של ההנהגה מנקודת המבט של הספר "על המלחמה" מאת קרל פון קלאוזביץ. כפי שנאמר בתיאור הקורס, הוא נועד לצייד פקידי ממשל בדרגי הביניים באמצעים "להתמודד עם יחסי הגומלין המורכבים המתקיימים בין מדיניות, אסטרטגיה ואסטרטגיה כוללת על פני הרצף שלום-מלחמה". תרגום: לפני שבוחרים נתיב, צריך להגדיר יעד. זה אולי נשמע מובן מאליו, אבל רוב הלוחמה מתנהלת ללא ציות לקו המנחה הזה. רוחו שורה על המחקר הנוכחי.

את תבוסתה הצבאית הגדולה הראשונה של ארצות הברית אי־פעם, ב־1975, לא חוויתי כחייל בווייטנאם, אלא כתומך פעיל ומסור במלחמה. הייתי עד ממקור ראשון לאופן שבו מדינה חזקה מאבדת את הרצון להמשיך להילחם. ההיכרות האישית הזאת עם תבוסה פוליטית עיצבה את השקפותי בשתי דרכים הנוגעות למחקר הנוכחי: הערכת תפקידה החיוני של הדמורליזציה, והאמצעים שבאמצעותם היא מושגת. בקצרה, אם עלה בידה של צפון וייטנאם החלשה לגבור על ארצות הברית האדירה, אין ספק כי יש בכוחה של ישראל האדירה לגבור על הפלסטינים החלשים.

רעיונות, לא כסף. אני דוגל בעליונותם של רעיונות. לפיכך, ספר זה מדגיש את תפקידן של אמונות, טובות ורעות כאחת, על פני גורמים כלכליים או חומריים אחרים. רעיונות מניעים את העולם: רעיונות טובים יוצרים חירות ועושר, ואילו רעיונות גרועים מחוללים דיכוי ועוני. מטריאליסטים, לעומת זאת, נוטים לצמצם את הסיבתיות לכסף. אבל העוני כשלעצמו אינו מוביל לפעולה פוליטית, בניגוד לרעיונות. כמובן, הכסף חשוב, אבל הוא אמצעי להשגת המטרה; רעיונות הם המטרה. איננו מה שאנחנו אוכלים, אלא מה שאנחנו חושבים.

כל מי שמעורב בענייני הציבור נתון להשפעתם של רעיונות. בניסוחו של הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס, "אנשים מעשיים, שמאמינים כי הם פטורים מכל השפעה אינטלקטואלית, הם בדרך כלל עבדים של איזה כלכלן שאבד עליו הכלח. המשוגעים שבשלטון, ששומעים קולות באוויר, מזקקים את טירופם משרבוטיו של איזה אקדמאי משנים עברו... רעיונות, ולא אינטרסים, הם שמסוכנים, לטוב ולרע".⁷

רעיונות גרועים היו קיימים מאז ומתמיד, אבל הם קיבלו משנה חשיבות עם הופעת הליברליזם בשלהי המאה ה־17. לפני כן משלה בכיפה השמרנות - כיבוד המסורת תוך הסתגלות לנסיבות החדשות. החזון המבולבל של מלך או של מנהיג דתי היה יכול להרחיק לכת רק עד גבול מסוים, לפני שהמוסכמה עצרה בעדו. הליברליזם דחק את רגלי המסורת לכדי אפשרות ותו לא באמצעות הסברה האופטימית שלפיה כל אדם כשיר להגות בסוגיות גדולות על בסיס כמה עקרונות ראשונים.

אנחנו יודעים לאן זה הוביל: רעיונות רדיקליים פרו ורבו מאז עידן הנאורות. הסכר נפתח בפני שטף של תורות שאינן מעוגנות בניסיון ובהיגיון הבריא, ובהן תיאוריות קונספירציה. רעיונות אלה, שדגרו לאורך ה־19, נשאו פירות איומים אחרי מלחמת העולם הראשונה, בדמות הפשיזם, הנאציזם, הסוציאליזם והקומוניזם. ההיסטוריון הבריטי פול ג'ונסון העיר, "הגרועה שברודנויות היא עריצותם האכזרית של רעיונות".⁸

תמיכה בישראל. הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הוא אולי העימות שמשלהב כיום את האנושות יותר מכול, כשהדעות נחלקות באופן נחרץ ועוין בין תמיכה בישראל להתנגדות אליה. גם הניתוח הזה עושה זאת - ואני תומך חד־משמעית בישראל. להלן הסיבות לכך:

אנשים שאינם צד לסכסוך ניצבים בפני בחירה בוטה וברורה: תמיכה במטרה הפלסטינית (המובלעת במקרה של הרשות הפלסטינית ומפורשת במקרה של חמאס) להשמיד את ישראל, או תמיכה במטרה של ישראל, שהיא להתקבל בקרב שכנותיה. או שהפלסטינים יוותרו על האנטי־ציונות שלהם או שהישראלים יוותרו על הציונות; או שישראל תיעלם או שתזכה בהכרה. הפלסטינים רוצים להשמיד את ישראל; ישראל רוצה ששכנותיה יעזבו אותה בשקט.

הניסוח הזה מבהיר שאין ברירה - האפשרות האחת ברברית, האחרת מתורבתת. כמובן, כל אדם הגון רוצה שישראל תתקבל בידי שכנותיה. כיצד אני יכול לתמוך בהשמדת כל מדינה שהיא, לא כל שכן מדינה משגשגת? למעט יוצאי דופן נדירים, כל מנהיג ופרלמנט דמוקרטיים בעולם תומכים בניסיונה של ישראל להשיג הכרה (אפילו אם אינם מסכימים על הפרטים, לפעמים בצורה פעילה מאוד). יתר על כן, כפי שאטען בניתוח שלפניכם, עמדה פרו־ישראלית היא גם באמת ובתמים עמדה פרו־פלסטינית. למעשה, הפלסטינים הם שירוויחו יותר מכול כשישראל תנצח בצורה חד־משמעית ותשחרר אותם בכך מאלימותם.

אני ניצב אפוא לצד ישראל.

אסטרטגיה ולא סנגוריה. אני מציע לישראל ייעוץ אסטרטגי ולא סנגוריה מטעמה. סנגורים מצהירים הצהרות נלהבות בדבר צדק וגינוי. עבודתם כרוכה במוסריות: מי צודק ומי טועה? כששני צדדים לוחמים, אצל מי נמצא הצדק ומי פועל מתוך רשעות? סנגורים שמנצחים בוויכוח החיוני הזה מעצבים את דעת הקהל, שמצדה מכווינה מדיניות ממשלתית.

אבל מוסריות וצדק אינם הטיעונים היחידים. אפשר גם לדבר באופן ממוקד יותר על אסטרטגיה - לא מי צודק ומי טועה, אלא איך להשיג את המטרה. הדיון הזה מתמקד בהערכת הכוחות ובטוויית הדרך לניצחון. האסטרטגים מתייחסים למטרה כמובנת מאליה (כאן, קבלת הפלסטינים את תבוסתם בידי ישראל) ומתמקדים בהשגתה.

לסנגוריה ולאסטרטגיה תפקידים נבדלים. סנגורים מדברים על טוב ורע, ואילו אסטרטגים עוסקים בהצלחה ובכישלון. את הסנגורים מניעה תשוקה, ואילו בעורקיהם של האסטרטגים זורם קרח. סנגורים משתנקים בבואם להציג את נקודת המבט של הצד השני, אך אסטרטגים מעמידים את עצמם דרך קבע במקום של יריבם (למשל במשחקי מלחמה).

אני מתמקד באסטרטגיה, כלומר במציאת הדרך לניצחון. לתפיסתי, זהו השימוש הטוב ביותר בכישורי. אפולוגטיקה, ויכוחים, התגוננויות, התפלמסות, דיפלומטיה ציבורית, הפרכות ותגובות ממלאים כולם תפקיד חשוב, אבל אני עוסק במציאת הנתיב לניצחון.

הצדקה. איזה צידוק יש בידי, אזרח אמריקאי שחי בארצות הברית, לא פלסטיני ולא ישראלי, לפרסם ברבים המלצות מדיניות לישראל בעניין הפלסטינים? הסוגיה הזאת עולה משתי סיבות.

ראשית, הסכסוך הערבי-ישראלי משמש זה תקופה ארוכה זירה מועדפת על תוחבי אף חיצוניים למיניהם - מטעמים דתיים, בשל הימשכות אינטלקטואלית למורכבותו, משום חשש צבאי מסכנותיו או מתוך שאיפות דיפלומטיות לאותות כבוד. כתוצאה מכך, כוחות חיצוניים מנסים דרך קבע לכפות תוכניות משלהם על הצדדים. אף על פי שהישראלים וגם הפלסטינים משתפים איתם פעולה מעת לעת, הם נוטים להתרעם על ההתערבות. מנהיגים ישראלים אומרים בעצם למתערבים מבחוץ, "מי שמכם לפתור את בעיותינו?" כפי שהראה דני דנון, מראשי הליכוד, בספרו Israel: The Will to Prevail ["ישראל: הרצון לנצח"],⁹ מבחינה היסטורית, ירושלים הגיעה להישגים הגדולים ביותר כשקבעה את מדיניותה באופן עצמאי, על בסיס האינטרסים שלה, ולא בהובלה אמריקאית. גם מחמוד עבאס (אבו מאזן), נשיא הרשות הפלסטינית, קרא "להרשות לפלסטינים ולישראלים להגיע לשלום בכוחות עצמם במקום לכפות אותו מבחוץ".¹⁰ אני מסכים בכל לבי עם הקונצנזוס הזה ואיני מלמד סנגוריה על כל פתרון שהוא, אלא מבקש להנחות את הישראלים להבנה טובה יותר של האינטרסים הלאומיים שלהם ולהציע להם אסטרטגיה.

שנית, ישראלים המתנגדים לניתוח שלי גערו בי והורו לי לשמור את דעותי לעצמי. למשל, כשמתחתי ביקורת על ממשלת ישראל בעקבות שחרור רוצח ידוע לשמצה לידי חיזבאללה, מומחה ללוחמה בטרור באוניברסיטת תל אביב ערער על הלגיטימיות שיש לי להביע את דעתי בנושא. יורם שוייצר מצא את "התוכן והנימה [של דברי]... מתנשאים ומעליבים, מאחר שהם מתעלמים מן העובדה שלממשלה ולציבור יש את הזכות להחליט בעצמם... ולשאת במחיר החלטתם". הוא השתלח בי משום שהבעתי דעה על סוגיות ישראליות מ"חוף המבטחים שלי במרחק אלפי קילומטרים" בארצות הברית.

ושוייצר ממש לא לבד. ב־1995 פנה ראש הממשלה יצחק רבין ליהודי ארצות הברית וגער בהם. הוא אמר שאין להם שום זכות להתנשא על ישראל. אין להם זכות להתערב באופן שבו העם בישראל החליט, בצורה דמוקרטית לגמרי, באיזה כיוון לפנות בכל הקשור במלחמה ושלום. יש להם זכות לדבר אלינו, אבל בשום פנים ואופן לא לפעול, כאמריקאים, נגד המדיניות של ממשלת ישראל... מי שאין לו בנות או בנים המשרתים בצבא הישראלי, אין לו זכות להתערב או לפעול בסוגיות של מלחמה ושלום.

(שימו לב לפרדוקס: ישראלי אומר לאמריקאים שאין להם זכות לחלוק על דעתם של ישראלים - בו בזמן שהוא חולק על דעתם של אמריקאים).

ברוח דומה, כשאריאל שרון טווה את החלטתו להסיג את כל החיילים והאזרחים מרצועת עזה - החלטה שעוררה מחלוקת אדירה - דיפלומטים ישראלים בארצות הברית הנחו אמריקאים שהתנגדו למהלך, "אנא אל תמתחו ביקורת על ממשלת ישראל או על אזרחיה".

אני מכבד את העמדה הזאת אך איני מקבל אותה. לא פעם, ריחוק מנושא עשוי לספק נקודת מבט מועילה. בתור לא ישראלי, מתחתי לא פעם ביקורת על מדיניות ישראל ואם יוּתר לי לומר, יש לי היסטוריה ארוכה של התנגדות לתהליך אוסלו בכללותו, לנסיגות החד־צדדיות מלבנון ומעזה ולסיפוחה המוצע של הגדה המערבית. הניתוח המוצע כאן מיוחד בכך שהוא מדגיש את השפעתם הבינלאומית של הפלסטינים יותר מכפי שהישראלים נוטים לעשות. ברוח זו, ההיסטוריון הישראלי משה דן גורס כי ניצחון ישראל המגיע מן החוץ הוא בדיוק מה שהמדינה זקוקה לו. "אנו הישראלים חבולים ושטופי מוח", הוא כתב לי. "עכשיו אתה מגיע ממרחקים לרפא ולהוביל אותנו בחזרה לשפיות ולחיים".

דניאל פייפס

פילדלפיה

31 בדצמבר 2023

חלק I

הסרבנות הפלסטינית

מהפכה עד לניצחון.

- סיסמת פת"ח, סביבות 1967‏¹¹

אנחנו לא רוצים שלום. אנחנו רוצים מלחמה, ניצחון.

- יאסר ערפאת, יו"ר אש"ף ונשיא הרשות הפלסטינית, 1972‏¹²

הפלסטינים "מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות".

- אבא אבן, דיפלומט ומדינאי ישראלי, 1983‏¹³

מלחמת העולם השנייה הסתיימה ב־1945, אך בשנים שלאחר מכן דחה סג"ם הירו אונודה מהצבא הקיסרי היפני ניסיונות רבים להודיע לו כי יפן נכנעה. תחת זאת, הוא המשיך להילחם מלחמת גרילה למען הקיסר הירוֹהיטוֹ ממסתרי הג'ונגלים באי הפיליפיני לוּבּאנג עד 1974. במהלך 29 השנים האלה הוא גנב, גרם נזק לרכוש, רצח בלי שום טעם פיליפיני אחד בממוצע בשנה ופצע שלושה נוספים. רק כשמפקדו לשעבר הגיע בעצמו ללובאנג והורה לו להיכנע, השלים החייל המזדקן עם העובדה שהקיסר הכיר בתבוסה ולפיכך גם הוא צריך להניח את נשקו, כפי שעשה לבסוף.

הפלסטינים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים הם אונודה בקנה מידה גדול יותר. כמו החייל המאפיר האכזרי, גם הם נלחמים למען מטרה אבודה, משחיתים רכוש, רוצחים בלי טעם ומתעלמים מקריאות חוזרות ונשנות לשים קץ למעשי האיבה. כשם שאונודה תקף בשמו של קיסר אלוהי לכאורה, הם מתקיימים בעולם דמיוני שמבטיח סדר חדש ומעורר יראה באמצעות פעולות של הרס כולל. בעולם הפנטזיה הזה, ישוע היה פלסטיני, ירושלים היתה מאז ומתמיד מוסלמית בלבד וישראל עומדת על סף התמוטטות.¹⁴

כביטוי לשאיפה זו, מדי שנה-שנתיים יוזמים מנהיגים פלסטינים התפרצות אלימה נגד ישראל ללא התגרות קודמת מצדה, בדרך כלל תוך הישענות על תיאוריית קונספירציה (המועדפת: "סכנה נשקפת למסגד אל־אקצא"). האלימות שהם יוזמים ברוחו של הירו אונודה כוללת יידוי אבנים בגדה המערבית, פיגועי דקירה בירושלים, פיגועי דריסה בתל אביב או המון טובח השועט החוצה מרצועת עזה. עם הזמן, ההתקף דועך, עד שהוא מתעורר מחדש במועד מאוחר יותר.

מאין מגיעה תאוות ההרס הזאת שאינה יודעת שובע? מה מזין אותה? ומה מחליש אותה? כדי לענות על השאלות האלה עלינו לחזור כמעט 150 שנה לאחור.

1

הסבר האלימות

התרבות הפוליטית הפלסטינית מתייחדת ברדיקליזם הנצחי שלה, שחותר להשמדת עם. בכל העולם ובכל תולדות האנושות אין דבר הדומה לפנאטיות הטמונה ביחסם של הפלסטינים ליהודים מקרוב ומרחוק. חוסיין אבו בכר מנסור מפורום המזרח התיכון תופס נכונה את "השלילה הסופית והמוחלטת של הציונות, בכל האמצעים הנדרשים" כ"בעיה המרכזית של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי".¹⁵ אני מכנה זאת סרבנות: סירוב ללא תנאי לקבל כל היבט של נוכחות יהודית בפלסטין. הסרבנות מכחישה כל קשר בין היהודים לארץ ישראל, נאבקת בבעלות יהודית על הקרקע בה, דוחה כוח פוליטי יהודי, מסרבת לסחור עם ציונים, רוצחת בהם בכל הזדמנות וחוברת לכל כוח זר - ובכלל זאת גרמניה הנאצית, רוסיה הסובייטית, עיראק של סדאם חוסיין ואיראן החומייניסטית - כדי להשמידם.¹⁶

העובדה שמנהיג פלסטיני עזר לשכנע את היטלר לא לגרש יהודים, אלא לרצוח אותם במסגרת הפתרון הסופי, היא עדות אחת לייחודיות הזאת. הניסיון לחנוק את ישראל עם לידתה הוא עדות נוספת. הניסיונות שהיא עומדת בהם זה יותר מ־100 שנה הם עדות שלישית.

מה השיגה הסרבנות לרווחת הפלסטינים? לא הרבה. רובם חיים תחת שלטון דיקטטורי, של הרשות הפלסטינית או של חמאס. המעטים המאושרים חיים במזרח ירושלים תחת הדמוקרטיה הישראלית. למרות היסטוריית ההישגים העגומה, הסרבנות עודנה חזקה, והנחישות הזאת להחזיק בה מצריכה הסבר.

היסטוריה

איבה מוקדמת כלפי הציונות. ההתנגדות המקומית לציונות המודרנית, שהתעוררה מיד בראשיתה, היתה מוגבלת. הסכסוכים בשנות ה־70 של המאה ה־19 היו מוגבלים לסוגיות כגון זכויות רעייה ומים. רק כעבור 30 שנים נוספות החלו שני הצדדים לקלוט שאופיים של הסכסוכים רחב יותר. הציונים כפרו במציאות הזאת, ואילו לפלסטינים נדרש זמן רב לזהות את הציונות בנפרד משאיפות אירופיות רחבות יותר.

ההתיישבות היהודית המודרנית הראשונה בארץ ישראל עלתה על הקרקע ב־1870, אז רכש ארגון כל ישראל חברים, היושב בפריז, את הקרקעות להקמת בית הספר החקלאי מקווה ישראל, מתוקף הסמכות של צו רשמי (פירמן) של הסולטן העות'מאני - לא פחות. אבל האיכרים בכפר השכן, שעיבדו את האדמה זה שנים, תפסו אותה כרכושם הם. הם פנו אל מושל דמשק מטעם הסולטן ודרשו שיבטל את המכירה. בהתנגשות המוקדמת הזאת טמונים הזרעים של מה שעתיד לקרות.

בשנים הבאות חזרו על עצמם פעמים רבות מאבקים דומים סביב הסוגיות של זכויות על עיבוד האדמה, רעייה, הסגות גבול, מים ובנייה, וסבבי האלימות הלכו והתעצמו עם הזמן. ההתקפה הפלסטינית הגדולה הראשונה על ציונים התרחשה בפתח תקווה ב־1886 והובילה ל"חורבן, השחתה וביזה בהיקף נרחב, ובכלל זאת לאובדן כל בעלי החיים ועקירתם של עצים שניטעו זה לא כבר", כפי שתיאר אלן דאוטי מאוניברסיטת נוטרדאם. הציוני הראשון נהרג מירי ב־1890, והפלסטיני הראשון נפל חלל ב־1896, אבל הבעיות נותרו מקומיות בלבד.

עם הזמן החלה ההתנגדות לציונות להתארגן לכדי מאמץ מאוחד. הכרזת הפאן־ערביוּת (או הלאומיות הערבית) הראשונה ניתנה בספרו פורץ הדרך של נג'יב עזורי מ־1905, "התעוררותה של האומה הערבית". עזורי כתב כי "תנועתנו מגיעה בדיוק ברגע שבו ישראל [כלומר, היהדות] קרובה למימוש תוכניותיה לשליטה עולמית". אנטי־ציונות הובעה באמצעות הדואליות של גישה רומנטית אל הארץ ("זוהי פלסטין, בדמות מקום קדוש/ אז נשקו את אדמתה, הרטובה מטל") וסיסמאות השוללות את אנושיותם של הציונים ("פלסטין היא אדמתנו והיהודים הם כלבינו"). הגבלת ההגירה והשמירה על השליטה בארץ היו גולת הכותרת של המחלוקת והביאו להתנגדות לשימוש הרשמי בעברית ולהגבלת הכוח הציוני במועצות מקומיות.

או אז התבררה התמונה הרחבה יותר. כפי שכותב החוקר הסלובקי עמנואל בשקה, "החודשים האחרונים של 1910 והמחצית הראשונה של 1911 מייצגים את נקודת המפנה בעמדותיו של הציבור הערבי המשכיל כלפי רכישת קרקעות יהודית בארץ ישראל, הגירת יהודים והתנועה הציונית".¹⁷ לנקודת המפנה הזאת היה מאפיין שלילי במפגיע: "כמה עיתונאים, מכובדים וקצינים ערבים החלו לגלות מעורבות פעילה בפעולות ובקמפיינים אנטי־ציוניים, וחל גידול משמעותי במספר המאמרים הביקורתיים כלפי הציונות שהתפרסמו בעיתונות הערבית".

השקפות כאלה הוסיפו להתגבש במהלך מלחמת העולם הראשונה ואחריה. כמחווה, שנועדה לגייס תמיכה יהודית במלחמת העולם הראשונה, פרסמה ממשלת בריטניה ב־1917 את הצהרת בלפור, שהגדירה את ארץ ישראל כ"בית לאומי לעם היהודי". במרס 1920 התרחשה ההתקפה הערבית הקבוצתית הגדולה הראשונה על יישוב יהודי, ו־13 הרוגים נמנו בה. באפריל אותה שנה קיבלה ממשלת בריטניה מידי חבר הלאומים את המנדט על פלשתינה, מתוך כוונה לייסד בה את "[ה]בית [ה]לאומי לעם היהודי" שהובטח בהצהרת בלפור. לקראת סוף 1920 החלו מוסלמים דוברי ערבית שחיו בתחומי המנדט הבריטי לתפוס את עצמם באופן מהוסס ולראשונה כפלסטינים ולא כסורים, כדוברי ערבית או כמוסלמים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*