מאחורייך!

1

27 בנובמבר 2010, קראמוויל, ג'ורג'יה

תיאוֹ שכבה נוקשה במיטתה, עיניה נעוצות בשעון. מחוג השניות הסתובב בתנועה חלקה ככל שהלילה הלך והתקדם. כמעט הגיע הזמן. שלוש חמישים ושבע. יש אנשים שזה כבר ממש בוקר עבורם. תיאו ניסתה לדמיין אנשים אחרים שעֵרים ברגע זה. מחלקי עיתונים, עובדים במשמרות לילה — אחיות, רופאים... שוטרים.

שוטרים. שנוסעים בניידות סיור. שאמורים לשמור על ביטחוננו, לדאוג שלא יאונה לנו כל רע. תיאו חרקה שיניים. היא ידעה את האמת. השוטרים לא שומרים עלינו מפני כל רע; הם מגיעים אחרי שהרע כבר נגרם, אם בכלל. וכשהם מגיעים, זה לא כדי לשמור על ביטחונו של אף אחד.

שלוש חמישים ושמונה.

השמיכה החמימה היתה רכה ומנחמת. אבל זאת אשליה. מיטות הן ההונאה האולטימטיבית. את שוכבת במיטה וחושבת שמחר אולי יהיה טוב יותר. הכול ייראה בהיר יותר כשהשמש תזרח. כשנרדמת, החלומות באו ולחשו כזבים, סיפרו לך שאת מישהי אחרת, או שאת יכולה לעוף, או שכולם אוהבים אותך. ואז, כשהתעוררת, לשנייה אחת מהוססת לא זכרת את מאורעות היום הקודם, או השבוע הקודם. כל שהרגשת הוא את השמיכה החמימה, את המזרן הרך, והעולם נדמה כמעט בטוח.

ואז המציאות ריסקה אותך והעתיקה את נשימתך, קרעה מעלייך את קורי האשליה. היום החדש לא היה טוב יותר. למעשה, הוא אפילו היה גרוע יותר. ודבר לא נראה בהיר עוד כשהשמש זרחה.

תיאו כבר לא הלכה שולל אחר שקרי המיטה. היא לא הניחה לשינה לקחת אותה.

שלוש חמישים ותשע.

היא צפתה במחוג השניות מתנועע, האזינה לקולות הבית. זמזום עדין מהמקרר למטה. נקישה מזדמנת כשהרוח הניעה את עץ האולמוס הגדול, שענף שלו נגע בקיר. נחירותיו של ריצ'רד, עמומות, אבל עדיין שם. אמא נהגה לצחוק על הנחירות שלו, אבל בכל הכנות, זה לא היה מצחיק. איך היא מסוגלת לישון ליד הרעש המהדהד הזה?

תיאו הקשיבה, התאמצה לשמוע אם קורה משהו נוסף. אולי אמא קמה לשתות מים. אולי ריצ'רד הולך לשירותים, כפי שעשה לפעמים בלילה. אבל לא היה דבר. שום דבר שיעצור בעדה. ועכשיו נשמע קול חדש. קול דפיקות לבה שלה.

ארבע בבוקר.

היא גלשה חרש מהמיטה, וכפות רגליה היחפות נגעו ברצפה. היא כבר היתה לבושה בקפוצ'ון השחור הנעים שלה ובמכנסיים האפורים הרפויים. בגדים חסרי ייחוד שבחרה בקפידה מבעוד מועד, בידיעה שיהיה קר מאוד מוקדם בבוקר. היא שלפה מתחת למיטה את נעלי הספורט עם הגרביים המגולגלים בתוכן. הם היו פריט הביגוד הצבעוני היחיד שהרשתה לעצמה — גרבי הקִיטִי הוורודים האהובים עליה. הם סיפקו לה מעט נחמה, והיא נזקקה לכל שביב נחמה אפשרי. היא גרבה אותם לרגליה. לקחה את הנעליים ביד.

מבט מהיר בראי. העייפות ניכרה בפניה החיוורות. היא אספה את שערה החום הארוך לקוקו מבולגן ותחבה אותו אל תוך הקפוצ'ון. היא הידקה את הקפוצ'ון סביב פניה להסתיר את רובן. באורה העמום של מנורת הלילה שלה, בקושי הצליחה לראות את עיניה החומות או את שפתיה המתקלפות. בחוץ, מרחוק, איש לא יוכל לזהות אותה. מצוין.

דלת הארון כבר היתה פתוחה. היא שנאה לשכב לישון כשהדלת פתוחה, אבל הלילה כלל לא התכוונה לישון. והדלת חרקה כשהזיזו אותה. היא לקחה את התיק שארזה אתמול והניפה אותו על גבה. הלוואי שיכלה לקחת יותר. היא עמדה להשאיר מאחור כל כך הרבה דברים. בגדים, וספרים, וציוד אמנות וספרי רישום. כל עולמה.

מצד אחר, אלה לא הדברים היחידים. היא עמדה להשאיר מאחור גם האשמות, ושנאה, וחוסר אמון, ואלימות, ובגידה.

היא תמיד תוכל לקנות ציוד אמנות נוסף.

היא העבירה את הנעליים ליד שמאל וסובבה לאט את הידית בדלת חדרה, כמו שתירגלה יום קודם לכן. ואז, כשהידית מסובבת עד תום, היא משכה את הדלת ופתחה אותה. בדומה לדלת הארון שלה, גם זו חרקה. היא אף פעם לא קלטה עד כמה היא מוקפת בצירים חורקים, לוחות רצפה רוטנים, קפיצי מיטה גונחים. כל העצמים העוינים האלה, שמלשינים עליה ומסגירים אותה.

היא חיכתה בנשימה עצורה לשמוע את אמהּ ממלמלת, "תיאודורה, זאת את?"

אבל שמעה רק את נחירותיו הבלתי פוסקות של ריצ'רד. הנחירות האלה היו בנות בריתה היחידות בבית הזה.

היא העיפה מבט אחרון סביבה בחדר. במיטה הדו־פרצופית שלה. בראי שבו הסתכלה על עצמה מדי יום ביומו בניסיון נואש להסתיר את פצעי הבגרות שלה, להחליק את שערה. בשולחן שעליו ציירה והכינה את שיעורי הבית. בפוף הסגול שלה. צורת גופה היתה מוטבעת בו לנצח. בשורת ספרי המנגה על המדף. החדר הזה היה חוף המבטחים היחיד שלה. לא חוף מבטחים של ממש, הרי שום מקום אינו באמת בטוח. אבל משהו מעין זה.

היא העיפה מבט בטלפון שלה, שנותר מאחור על השולחן. כבוי במשך חמשת הימים האחרונים. כמה הודעות תקבל אם תדליק אותו עכשיו? חמישים? מאה? אלף? הודעות שיאחלו לה להישרף בגיהינום, שיקראו לה ביץ' פסיכית, שיבטיחו נקמה. תמונות שלה בצ'אטים פומביים אחרי עריכה גסה בפוטושופ, כך שתיראה כאילו היא בכלא או תלויה על חבל, או גרוע מזה. איחולים נלהבים שתמות מסרטן, שתיכנס לבית הסוהר לכל חייה, שתעבור אונס קבוצתי בכל יום ויום לנצח.

הטלפון שלה היה עכשיו רעיל כמו מְכל חומצה קטלנית. עוד אחד מהדברים ששמחה להשאיר מאחור.

היא צעדה חרש לעבר המדרגות, מתקרבת לחדרם של אמא וריצ'רד. התוכנית היתה לעבור על פני הפתח מהר ככל האפשר. לא היתה לה שום סיבה להשתהות שם. אבל היא מצאה את עצמה מאיטה. מציצה פנימה. תופסת מבט אחרון.

ריצ'רד שכב על הצד השמאלי של המיטה בפניו לכיוון ההפוך מהדלת, וקודקודו הקירח נראה רק בקושי באור העמום. אבל אמא, בפניה לחלון חדר השינה, נראתה בנקל באור הירח הרך שחדר דרכו. תיאו לא ירשה את המראה שלה, ופעם שמעה במקרה את דודתה מקוננת עליה. בגיל ארבעים, אמא שלה עדיין היתה יפהפייה. מילפית, כמו שאמר לה סטיב, חבר שלה, פעמים אחדות.

גם בשנתה נח על פני אִמה זעף קל. חשש לעתיד בתהּ. לעתיד המשפחה. מה יגידו השכנים. מה התעריף השעתי של עורך דין פלילי טוב, והאם הם יכולים להרשות את זה לעצמם. תוהה איפה היא טעתה.

תיאו הביטה בה וחשבה על כל הזמן שהעבירו יחד. אמא מסיעה אותה לבית הספר, מאחלת לה יום טוב. אמא מחבקת אותה כשבכתה. אמא מסרקת בעדינות את שערה. אמא צועקת עליה כשהבריזה מהלימודים. אמא אומרת לה לשים בצד את הטלפון המחורבן כשהם אוכלים ארוחת ערב. אמא מציגה בפניה את ריצ'רד, ובהמשך בוכה מפני שתיאו נהגה בו בגסות רוח. אמא קונה לה את האופניים שתמיד חלמה עליהם, בהפתעה. אמא שותה יין בערב, עיניה בוהות בקיר, אחרי שאבא עזב. זיכרונות טובים, זיכרונות רעים. זיכרונות אמא. תיאו היתה עושה הכול כדי שהזיכרונות האלה יהיו הזיכרונות היחידים מאִמה.

אבל עכשיו היו זיכרונות חדשים. פניה המזועזעות של אמא כשאספה את תיאו מתחנת המשטרה. אמא מסננת אליה בלחש שהן כבר ידברו בבית. אמא יושבת בזעף עם תיאו, כשהבלש דאן חקר אותה.

ולבסוף, הזיכרון הנורא מכולם, זה שדחף את תיאו להתחיל לתכנן את בריחתה. הרגע שבו אמא נכנסה לחדרה והתיישבה על המיטה לידה.

"תיאודורה," היא אמרה, "אני רוצה שתספרי לי את האמת. מה קרה באותו הלילה?"

"כבר סיפרתי לך," ענתה תיאו. "סיפרתי לך שוב ושוב."

אמא הנידה את ראשה בחוסר סבלנות. "אם לא תספרי לי את האמת, אני לא אוכל לגונן עלייך. מה באמת קרה? למה עשית את זה?"

ותיאו קלטה שהאדם היחיד שעוד היה לצדה חצה את הקווים.

היא שאפה כעת נשימה רדודה ונפנתה הצדה, כבר מתחרטת על כך שעצרה לאותו מבט אחרון. היא ירדה במדרגות והלכה ישר אל משרדו של ריצ'רד.

החדר הזה היה פעם המאורה של אבא שלה, שבה החזיק את אוסף התקליטים שלו ומיני־בר קטן. פעם היה בו שולחן עם מגירות נעולות, שרמזו על כל מיני דברים נהדרים או נוראים שמסתתרים בהן. גם בהיותה ילדה קטנה, החדר הזה ריתק אותה, והיא נמשכה אליו. היא עדיין זכרה את ריחו, שונה כל כך מזה של שאר הבית. ריח של טבק, וקפה, ואבק. זה, יותר מכל דבר אחר, היה האופן שבו זכרה את אביה. כמו ריח מפתה בחדר אסור.

אחרי שאבא שלה עזב, אמא שלה הפכה אותו למחסן, מילאה אותו בעליצות בכל דבר שבור או לא רצוי. וכשריצ'רד עבר לגור איתן, היא שמחה מאוד לאפשר לו להשתמש בחדר כמשרד הביתי שלו. הוא ניקה אותו, מילא אותו בתיקיות, ניירות, טפסים וכל שאר הדברים שרואי חשבון זקוקים להם. מחדר מרתק ומסתורי הוא הפך לחדר המשעמם והאפור ביותר בבית.

פרט לכספת בקיר.

הכספת בקיר היתה חדשה, ריצ'רד התקין אותה. הוא החזיק בה את האקדח שלו, ואִמה — את התכשיטים הכי יקרים שלה. וחשוב יותר, היה בה גם כסף מזומן.

תיאו ידעה את הקוד. היא ידעה אותו בעל־פה, לאחר ששמעה שוב ושוב את אותם חילופי הדברים היגעים בין אמא לריצ'רד.

"ריצ'רד, תזכיר לי את הקוד?" צְעקה מתוסכלת מהמשרד.

"שלוש, שבע, אחת, אחת," היתה תגובתו המונוטונית של ריצ'רד מהמטבח, או מהסלון.

"זה לא נפתח!"

"שלוש, שבע, אחת, אחת. את צריכה שאני אבוא ו —"

"אה, הנה, זה נפתח."

שוב ושוב, בלי סוף, כל שבועיים.

עכשיו כרעה תיאו מול הכספת בלב הולם. המקש הראשון ציפצף כשלחצה עליו. צליל שהיה עלול להדהד כל הדרך במעלה המדרגות ולהפריע את שנתה של אמהּ. אילו זה היה תלוי בתיאו, היא כבר היתה עושה זאת קודם. אבל היא לא היתה בטוחה מתי ובאיזו תדירות ריצ'רד פותח את הכספת ובודק את תכולתה. אולי הוא עושה זאת ערב־ערב לפני שהוא הולך לישון. אז זה היה מוכרח לחכות לעכשיו.

היא לחצה על שאר המקשים, כל אחד מהם פלט צפצוף צווחני שכיווץ אותה, ולבה החמיץ פעימה. כשלחצה על המקש האחרון, שום דבר לא קרה. האם הם שינו את הקוד? עכשיו שריצ'רד ואמא לא בטחו בה עוד, עכשיו שידעו שתיאו מסוגלת ל...

נשמע זמזום, והכספת נפתחה.

תיאו נעצרה וכרתה אוזן. האם אמא בדרכה למטה? יורדת לבדוק מה הרעש הזה?

לא. שום דבר.

היא שלפה החוצה ערימת שטרות. היא לא היתה בטוחה כמה יש שם. כשריפרפה עליהם, ראתה שטרות של מאה ושל חמישים. אלפיים, אולי שלושת אלפים דולר. הון. היא עמדה להחזיר חלק למקומם.

אבל היא תזדקק להם. את זה לפחות ידעה, לאחר שגיגלה כדי לגלות כמה עולה לילה במוטל, כמה עולה דירה זולה להשכרה. ולהוסיף לזה את המחיר של שלוש ארוחות ביום, מצרכים בסיסיים, תחבורה...

למעשה, היא חששה שזה לא יספיק.

היא חטפה את עגילי היהלום של אמהּ מהכספת, החזיקה אותם בכף ידה המיוזעת. אמא תמיד אמרה שהם היו יקרים כל כך, שזה מגוחך. והם היו מתנה מאבא. אמא בכלל לא ענדה אותם יותר. תיאו תוכל למשכן אותם, שכר דירה לחודש היה מונח בכף ידה.

אבל למרות כל מה שאמא וריצ'רד חשבו עליה, היא לא הידרדרה עד כדי כך. חוץ מזה, המשטרה עלולה לאתר עגילים גנובים ממושכנים. אתה יכול להגיד לנו מי מישכן אותם, אדוני? נערה? זאת הנערה שמישכנה אותם? כן, אנחנו מחפשים אותה. היא חשודה בפשע אלים. איזה פשע? אני לא יכול לחשוף פרטים. אבל מדובר ברצח.

תיאו החזירה את העגילים לכספת וסגרה בעדינות את הדלת. היא הכניסה את המזומנים לתיק, אחרי שקילפה מהם שני שטרות ותחבה אותם לכיס.

תריסר צעדים והיא היתה בדלת הכניסה. היא סובבה את המפתח בחור המנעול ופתחה מעט את הדלת, והאוויר הקר העתיק את נשימתה. אה, נכון, המעיל שלה. היא לקחה אותו ויצאה החוצה, סוגרת את הדלת מאחוריה. וזהו זה.

האופניים שלה היו מוסתרים מאחורי שיח בחצר הקדמית. היא גילגלה אותם אל הכביש, עלתה עליהם והתחילה לדווש בטירוף לאורך הרחוב בניסיון להתחמם. עוד קודם לכן הידקה את הקפוצ'ון סביב ראשה, כששערה הארוך חבוי בתוכו. החלקים החשופים היחידים בגופה היו פניה ואצבעותיה שלפתו את ידיות הכידון. הרוח הקפואה שנשכה בעורה גרמה לה להתחרט על כך שהשאירה את הכפפות החמות שלה בבית. על כמה דברים נוספים היא עוד תתחרט שלא ארזה, עד שהיום יגיע לסופו?

רחובות מוכרים עברו על פניה ביעף בזמן שרכבה על אופניה, כפות רגליה מדוושות מהר ככל האפשר. דוחפות אותה הלאה משם, משאירות את המקום הזה מאחור. חצרות מבולגנות, בתי לבֵנים אדומות נמוכים, מכוניות ישנות. היא לא תתגעגע לשום דבר מזה.

זאת היתה רכיבה של עשרים ושבעה קילומטר מקראמוויל אל תחנת האוטובוס שבחרה בה בפאתי אוֹגאסטה. כשאמא הסיעה אותה, זה לקח עשרים דקות. היא לא הורשתה לעשות את הדרך הזאת באופניים. אמא נהגה לספר לה על התאונות הנוראיות של רוכבי אופניים בכביש הזה. רוכב אחד מת; אחרת נותרה בכיסא גלגלים למשך שארית חייה. הפעם הראשונה שתיאו עשתה את הדרך על אופניה היתה שבוע קודם לכן, במקום ללכת לבית הספר. כשהתחילה לתכנן את עזיבתה. מאז היא עשתה אותה פעמיים נוספות, וכבר ידעה שזה לוקח לה בסביבות שעה ועשר דקות.

אבל זה היה באור יום.

בלילה הכביש היה חשוך נורא. עלה על דעתה שמעיל שחור, קפוצ'ון שחור ומכנסיים אפורים כהים אינם הבגדים האידיאליים לרכיבה הזאת. היא בחרה אותם כדי שלא יבחינו בה. כעת הבינה שאולי אפילו לא יִראו אותה. משאית אחת עם נהג עייף על ההגה, והיא תהיה תאונה נוראית מספר שלוש.

בכל פעם שמכונית חלפה לידה, היא סטתה ככל יכולתה אל צד הדרך בלב הולם. היא כל הזמן ציפתה שמישהו יאט, יקרא לה, יציין שלא בטוח לרכוב בלי פנס. אבל אף אחד לא עשה זאת. ובאמת, מי יעצור להתעמת עם רוכב אופניים לבוש קפוצ'ון באמצע הלילה? במיוחד אחרי מקרה האלימות האחרון שזיעזע את העיירה. אשליית הביטחון התנדפה. אנשים עלולים להיות מסוכנים. אפילו קטלניים.

אחרי לילה נטול שינה, הרכיבה על אופניים במזג האוויר הקר נמשכה לבסוף קרוב לשעה וחצי. היא החמיצה את האוטובוס שתיכננה לתפוס. האוטובוס הבא היה רק בעוד ארבעים וחמש דקות. עצביה של תיאו היו מרוטים. היא לא הפסיקה לדמיין שאנשים מסתכלים עליה, תוהים מי היא. מה אם יעבור שם שוטר? יראה את הנערה הזאת, שאין לה שום סיבה להיות פה? הוא עלול להסתקרן, לחשוף אותה.

היא השאירה את האופניים בסמטה, לא נעולים, סומכת על כך שהגנבים הקטנים באוגאסטה כבר ידאגו להם, יעלימו אותם. אחר כך היא חצתה את הכביש ונכנסה ל"סטארבקס" שבדיוק נפתח. היא נזקקה למשהו חם. היא נזקקה לקפאין.

היא הזמינה לאטֶה וניל גדול מהבריסטה הישנוני בלי להוריד את הקפוצ'ון מהראש, ותהתה אם המשטרה תחקור אותו בהמשך.

"שֵם?" שאל הבריסטה בעייפות.

שמה היה תיאודורה בּריגס. אבל היא היתה מוכנה לשאלה הזאת. עוד לפני החודש האחרון הזה היא פינטזה לא פעם לשנות את שמה. מאז ומעולם שנאה את השם תיאודורה, וגם את כינוי החיבה שלה, תיאו. הגיע הזמן להתחיל מחדש.

"גֶ'מָה," היא אמרה. "השם הוא ג'מה."