זוחל המבוך קארל

השינוי התרחש בסביבות השעה 2:23 בלילה לפי שעון החוף המערבי. עד כמה שאני מבין, כל מי שהיה בתוך מבנה כשזה קרה מת מיד. אם היה לך גג מעל הראש, הלך עליך. זה כלל אנשים במכוניות, במטוסים, ברכבות תחתיות. אפילו באוהלים ובתיבות קרטון. כנראה אפילו מתחת למטריות. אבל אני לא בטוח במאה אחוז.

לא אשקר. אני מקנא באלה שהיו בתוך מבנה, בחום. הם ישנו וחלמו שטויות אקראיות, ופשוט נעלמו. התפזרו לאבק במהלך השינוי.

היה יום שלישי, שלושה בינואר. סערת חורף נוראית פקדה את צפון אמריקה וחצי מהמדינה היתה קבורה תחת שלג וקרח. לא היה לנו המון שלג באותו לילה בסיאטל, אבל הטמפרטורה היתה הרבה מתחת לאפס. היה קר באופן חריג, אפילו יחסית לינואר.

אני בטוח שבאזורים אחרים בעולם, שהם חמים יותר ושלא היה בהם לילה, יותר אנשים שרדו. הרבה יותר אנשים. אני גם מתערב שרובם לבשו יותר בגדים ממני בזמן התקרית. והם כנראה גם היו חכמים מספיק כדי לא ללכת לעבר האור.

לי לא היתה ברירה. כמו שאמרתי, הטמפרטורה היתה מתחת לאפס. הייתי בחוץ בתחתוני בוקסר, מעיל עור וזוג סנדלי קרוקס ורודים שהיו קטנים עלי בכמה מידות.

נוסף על כך, החזקתי בידי חתולה שורטת, מתפתלת ונוהמת בשם "הנסיכה דונאט, המלכה אן צ'וֹנק". היא היתה חתולת טורטישל פרסית, ששווייה היה גבוה מהשכר השנתי שלי. האקסית שלי קראה לה בקיצור הנסיכה דונאט. אני פשוט קראתי לה דונאט.

אבל בואו נחזור עשר דקות אחורה. לא אשעמם אתכם עם יותר מדי רקע, אבל חלק מהפרטים האלה כנראה יהיו חשובים.

שמי קארל. אני בן עשרים ושבע. אחרי שירות קצר במשמר החופים של ארצות הברית, עבדתי כטכנאי ימי ותיקנתי מערכות חשמל בשביל עשירים מטומטמים ויאכטות המסיבות שלהם. עד כמה ימים לפני שהכול התחיל, גרתי עם החברה שלי בדירה בסיאטל.

שמה היה ביאטריס. בִּי. היא נסעה לאיי בהאמה לחגוג את השנה החדשה עם חברים. היא לא סיפרה לי שהאקס שלה הצטרף לטיול, אבל הבנתי את זה די מהר כשראיתי באינסטגרם את התמונה שלה על הברכיים שלו.

אני לא אוהב דרמות ולא מתמודד איתן טוב. לא משנה אם היא בגדה בי או לא, היא שיקרה. אז התקשרתי אליה ואמרתי לה שגמרנו. הבטחתי שאכין את כל הדברים שלה כדי שהיא תוכל לקחת אותם כשתחזור. בלי דרמות. בלי מהומה. אבל גמרנו.

היא ביקשה מההורים שלה לבוא לקחת את החתולה, אבל הם גרו בצד השני של רכס קסקייד, ואף אחד לא הצליח לחצות אותו במזג האוויר הזה. אז הבטחתי שאשמור עליה עד שביאטריס תחזור.

תנו לי לספר לכם על החתולה דונאט. כמו שאמרתי, היא אחת מאותן חתולות פרוותיות עם פנים שטוחות שנראות כאילו הן אמורות לשבת על הברכיים של נבל מסרטי ג'יימס בונד. בִּי ואני גרנו בדירת שני חדרים, ואחד החדרים האלה היה מוקדש לחתולה, אז זה בטח אומר לכם מספיק. ליתר דיוק, החדר היה מוקדש לכל הפרסים של דונאט, "הטובה ביותר בתחרות", "הטובה ביותר בגזע", ולאינספור גביעים ותמונות ממוסגרות שלה יושבת על שולחן ונראית פרוותית ונרגנת, בזמן שביאטריס ושופט עומדים מאחוריה. לביאטריס היו אולי חמישים תמונות כאלה. דונאט זכתה כמעט בכל אירוע שבִּי לקחה אותה אליו. והיא לקחה את החתולה המעצבנת לתחרות כמעט בכל סוף שבוע.

כל המשפחה שלה עסקה בהרבעה ובגידול של חתולים פרסיים ובתחרויות שלהם. אני לא ממש הכרתי את עולם תחרויות החתולים. לא רציתי להיות מעורב יותר מדי. כמו שאמרתי, אני לא בקטע של דרמות.

תרשו לי לספר לכם משהו על חובבי חתולים. יותר ספציפית, על חובבי תחרויות חתולים.

בעצם, לא משנה. שיזדיינו. כל מה שחשוב זה שבִּי ודונאט היו חלק מהעולם הזה שלא רציתי שום קשר אליו.

אף פעם לא החשבתי את עצמי לחובב חתולים גדול. אבל אני חייב להודות שחיבבתי את דונאט. היא לא שמה זין על אף אחד ועל שום דבר, וכיבדתי את זה. אם דונאט רצתה לשבת על הברכיים שלי בזמן ששיחקתי בפלייסטיישן, אז היא ישבה על הברכיים שלי. אם ניסיתי להזיז אותה, היא נהמה, שרטה וקפצה בחזרה לברכיים שלי. ואז היא הסתכלה עלי בפרצוף המעוך שלה שאמר, "למה מה תעשה לי?"

יותר מפעם אחת התפתיתי לחנוק אותה, אבל אני לא שמוק. חוץ מזה, חיבבתי את העקשנות של המפלצת הקטנה. חלק מהחברים שלי היו מקניטים אותי שאני מבלה עם חתולה פרוותית שכנראה שווה יותר ממה שאני מרוויח בשנה, אבל נהניתי ממנה. נהניתי מהכדור הפרוותי הזה שישב על הברכיים שלי.

אחד מכללי הברזל של בִּי היה שאסור לעשן בדירה. אז אחרי הפרידה שלנו הקפדתי לעשן בדירה כמה שיותר. אני יודע, זה לא בוגר, אבל היה קפוא בחוץ. דונאט כנראה לא חיבבה את העשן והריח נדבק לפרווה שלה. כפשרה, הייתי פותח את החלון כשעישנתי.

כשהתעוררתי מחלום בסביבות שתיים בלילה, החלטתי שאני צריך לעשן. הוצאתי את החפיסה, פתחתי את החלון והדלקתי סיגריה.

דונאט, שישנה ממש לידי על המיטה, החליטה באותו הרגע שהיא רוצה - בפעם הראשונה בחייה - לצאת החוצה ולבדוק מה קורה. היא קפצה על הכתף שלי וזינקה מהחלון בקומה השנייה אל העץ שמחוץ לדירה. ככה סתם. פתחתי את החלון הזה עשרות פעמים בשנה האחרונה והיא מעולם לא התייחסה אליו. אבל הלילה, בלילה הקר ביותר בשנה, החתולה המפונקת החליטה לצאת מהדירה ולחקור את השטח כמו לואיס וקלארק.

היא ירדה מהעץ, הריחה את המדרכה כמה פעמים ומיד הבינה שקר שם בטירוף. ההרפתקה שלה הסתיימה מהר כמו שהתחילה, והיא מיהרה בחזרה לעץ והביטה בי ממרחק של מטר וחצי מהחלון. כל זכר לרוח ההרפתקנית שלה נעלם, והיא החליטה לא להסתכן בקפיצה בחזרה פנימה. במקום זה היא החליטה ליילל בכל כוחה.

בדקות הבאות קיללתי אותה וניסיתי לשכנע אותה לחזור פנימה. פתחתי את החלון לרווחה, וזרם של אוויר קר כקרח חדר לדירה שהיתה עד אז נעימה וחמימה. החתולה הצמרירית ישבה שם, מייללת ומתלוננת כל כך חזק, עד שפחדתי שאחד השכנים יתעורר ויירה בה.

השארתי את המגפיים שלי במייבש הכביסה שבמרתף של הבניין ולא ידעתי איפה לעזאזל נמצאות נעלי הריצה שלי, אז בהחלטה נמהרת, שמהר מאוד התחרטתי עליה, דחפתי את הרגליים לתוך זוג קרוקס של בִּי. לבשתי מעיל עור כבד וזינקתי החוצה כדי לתפוס את החתולה. חלק ממני המשיך לומר, "זין על זה. היא לא החתולה שלך. תן למעצבנת הזאת לקפוא".

אבל כמו שאמרתי, אני לא כזה שמוק. אפילו שמגיע לה, בִּי אהבה את החתולה הזאת. ודונאט המסכנה והטיפשה לא תשרוד בקור. לא לאורך זמן.

חוץ מזה, היא עמדה וייללה שם כאילו מישהו אוכל לה את הילדים מול העיניים שלה.

מיהרתי במורד המדרגות, קפצתי החוצה ודהרתי אל העץ שעמד בין המדרכה לבניין. מיד התחרטתי שלא לבשתי בגדים מתאימים. האוויר הקר והסוער נעץ את ציפורניו ברגלי ובכפות רגלי.

דונאט ישבה על העץ מחוץ להישג ידי והביטה בי ובחלון הפתוח לדירה. היא המשיכה ליילל. אור נדלק בדירה בקומה הראשונה. נאנחתי. גברת פרסונס. גברת פרסונס הזעפנית, שאוהבת להגיש תלונות לוועד.

"דונאט!" קראתי. "בואי, קטנה!" פשטתי את זרועותי.

היא יכלה לקפוץ לזרועותי. לימדתי אותה לעשות את זה. כשהייתי מנער שקית של חטיפים לחתולים, היא היתה קופצת ישר לזרועותי. יכולתי לקרוא "פסטפסט", והיא לפעמים היתה קופצת על הכתף שלי. קיללתי את עצמי על שלא הבאתי איתי חטיפים לחתולים.

החלון בדירה בקומה הראשונה נפתח. "מה בשם אלוהים קורה כאן?" קראה גברת פרסונס ושרבבה את ראשה מהחלון. הראש שלה היה עטוף במגבת כלשהי והיא נראתה כמו סוַואמי. עיניה הקטנות התמקדו בי. "קארל, זה אתה?"

"כן, גברת פרסונס," עניתי. "סליחה. החתולה שלי ברחה ואני מנסה להכניס אותה לפני שתקפא למוות."

"נראה שאתה זה שתכף יקפא למ..." גברת פרסונס לא סיימה את המשפט.

בום.

זה קרה כל כך מהר.

הבניין נמחץ לקרקע. ראיתי את זה קורה. בניין הדירות בן שבע הקומות היה שם רגע אחד, וברגע הבא הוא נעלם. אבל הוא לא באמת נעלם. הסתכלתי ישירות על גברת פרסונס כשזה קרה. הבניין נראָה כמו פחית ענקית שנמחצה על ידי מגף קוסמי ענקי ובלתי נראֶה. ראיתי את זה ושמעתי את זה. רוח חזקה נשבה לעברי, ופתאום החשיך בחוץ. פנס הרחוב שמשמאלי נעלם. הבניינים סביבי נעלמו. גם המכוניות ברחוב נעלמו.

הכול נעלם, חוץ מהעצים ומהאופניים במתקני החניה, והקטנוע של מרג'ורי ויליאמס שעדיין היה מסונדל על ידי פקחי החניה.

הסתכלתי סביבי ושכחתי לרגע את הקור המקפיא. היה קשה לראות משהו בחשיכה המעוננת, אבל הודות להיעדר הבניינים הצלחתי לראות כעת אש בוערת מרחוק.

היה שקט מוחלט.

"מה נסגר?" אמרתי והסתובבתי סחור־סחור.

כמה דברים אקראיים נותרו על כנם, כמו מתקן האופניים. תמרור העצור עדיין עמד, אבל שלט הרחוב שלידו נעלם. זה לא היה הגיוני. במקום שבו חנו המכוניות על הכביש הופיעו שקעים בצורת מכוניות, כאילו נמשכו אל מרכז כדור הארץ ונקרעו ישירות דרך האספלט.

דונאט קפצה לזרועותי המושטות. הסתכלתי עליה ולא ידעתי מה לעשות או לומר.

"מה נסגר?" אמרתי שוב.

כל מה שנותר מהבניין שלי היה מלבן של עפר וסלעים מעורבבים.

ואז ראיתי אותו ממש ליד הרגליים שלי.

זה היה הראש של גברת פרסונס שרק לפני רגע הציץ מהחלון. היה קשה להבחין בחושך, אבל ידעתי מיד מה זה.

ברגע הזה קלטתי שלא רק הבניינים נעלמו. היו אנשים בבניינים האלה. כמעט כל תושבי העיר. אפילו רוב ההומלסים היו במקומות מחסה בגלל הקור העז. השעה היתה שתיים בלילה ביום שני. כולם היו במיטה. וזה אומר שכולם מתו!

המשכתי להסתובב סחור־סחור כמו אידיוט, בלי לדעת מה לעשות. היתה לי בחילה. דונאט הבינה שאני חסר תועלת והתחילה להתפתל בזרועותי. היא שרטה אותי, אבל לא הרפיתי ממנה.

ואז נשמע הקול. קול גברי, רובוטי.

הוא דיבר בתוך הראש שלי אבל היה מוחשי כמו קוץ שדקר אותי מבפנים. הוא לא דיבר אנגלית. אבל הבנתי את המילים. בזמן שהקול דיבר, הטקסט של מה שאמר ריחף מולי.

בני האנוש ששרדו, שימו לב.

"מה?" אמרתי בקול רם. "מה זה? מי שם?" בעטתי במילים המרחפות וסנדל קרוקס אחד עף לי מהרגל.

דילגתי על רגל אחת לעבר הסנדל ודחפתי את הרגל שלי בחזרה לתוכו. המילים זזו איתי, מרחפות במרחק כמה עשרות סנטימטרים מפני.

אפילו האותיות לא היו באנגלית. הן זחלו מלמעלה למטה במקום לרוחב. אבל הכרתי אותן, הבנתי אותן כאילו קראתי את השפה הזאת כל חיי.

על פי כללי הסינדיקט, סעיף 543 לקוד עתודות היסודות היקרים, לאחר שלא הוגש ערעור כנדרש על זכויות המינרלים והיסודות בתוך 50 סולרים מאז המגע הראשון, כוכב הלכת שלכם הוחרם בהצלחה וכעת כורים את כל מרבצי היסודות בו המבוקשים בפקודת המושל הפלנטרי הממונה.

כל המקומות המקורים בעולם שלכם נמחצו וכל חומרי הגלם - אורגניים ודוממים - נמצאים בתהליך כרייה לצורך הפקת היסודות המבוקשים.

על פי חוק אִחזוּר החומרים שנכרו, יחד עם סעיף 35 לחוק הגנת מינים פלנטריים ילידיים, לבני האנוש ששרדו תינתן האפשרות לתבוע בחזרה את החומרים שאבדו להם. תאגיד בּוֹרֶנט, שמוּנה למשול על מערכת השמש הזאת, רשאי לבחור את אופן האחזור, ובחר באפשרות השלישית, הידועה גם כ"מבוך עולמי בן 18 קומות".

תאגיד בורנט שומר לעצמו את כל זכויות השידור, הניצול והשליטה בכל ההיבטים של המבוך העולמי ויישאר בשליטה כל עוד הוא עומד בתקנות הסינדיקט בנוגע לאחזור משאבי עולם.

עם השלמת הקומה ה־18 במבוך העולמי בהצלחה, השלטון על כוכב לכת זה יוחזר לשורד.

נציג סינדיקט ניטרלי - אני - נוצר ונשלח אל כוכב לכת זה כדי לפקח על יצירת המבוך העולמי ולהבטיח שכל הכללים והתקנות יקוימו כראוי.

אנא שימו לב היטב למידע הבא, שכן הוא לא יימסר שוב.

על פי חוק הגנת המינים הילידיים של כוכב הלכת, כל החומרים הנותרים - המוערכים בכ־99.999999% מהחומר המנופה - משמשים כעת לייצורו של המבוך העולמי התת־קרקעי. הקומה הראשונה של המבוך תיפתח כ־18 שניות לאחר סיום הודעה זו. הכניסות לקומה הראשונה יהיו פתוחות למשך שעה אחת בלבד, לפי שעון בני האנוש. לאחר סגירת הכניסות, לא תוכלו להיכנס יותר. אם כן תיכנסו, לא תוכלו לצאת עד שתסיימו את כל 18 הקומות של המבוך העולמי או עד שתעמדו בדרישות מסוימות אחרות.

אם תבחרו לא להיכנס למבוך העולמי, תצטרכו לקיים את עצמכם על פני כוכב הלכת שלכם, וייתכן שזאת תהיה התקשורת האחרונה שתקבלו בחייכם. כל החומרים והיסודות שכבר עוּבּדו יוחרמו. עם זאת, אתם חופשיים לכרות ולנצל לטובתכם את כל המשאבים הנותרים ואלה שתיתקלו בהם באופן טבעי.

תאגיד בורנט מאחל לכם הצלחה ומודה לכם על ההזדמנות.

למי שרוצים לממש את זכותם לבצע אחזור של המשאבים, אנא שימו לב.

150,000 כניסות יתווספו לקומה הראשונה ברחבי העולם. כניסות אלה יסומנו ויהיו קלות לאיתור. אם תבחרו להיכנס לקומה הראשונה של המבוך, יעמדו לרשותכם חמישה סיבובים של כוכב הלכת שלכם כדי למצוא כניסה לקומה הבאה שמתחת. יהיו 75,000 כניסות לקומה השנייה. יהיו 37,500 כניסות לקומה השלישית. 18,750 לקומה הרביעית. 9,375 כניסות לקומה החמישית ו־4,688 כניסות לקומה השישית. מספר הכניסות הזמינות לקומות הבאות למטה ימשיך לרדת בחצי, מעוגל כלפי מעלה, עד לקומה ה־18, שבה יהיו רק שתי כניסות ויציאה אחת.

זוחלי־מבוך שבוחרים להיכנס למבוך העולמי חייבים למצוא גרם מדרגות ולרדת לקומה הבאה לפני תום הזמן המוקצב לאותה קומה. לאחר שתם הזמן, הקומה תאוחזר, וכל החומר שנותר בה, אורגני ודומם, יוחרם. כל שלל וחומר אחר שלא נאסף ונתבע עשוי להיות מוצג בשוּק הסינדיקט.

לכל קומה נמוכה יותר יהיה פרק זמן ארוך יותר לאחזור. כללים נוספים ייכנסו לתוקף ברגע שזוחלי־המבוך יֵרדו לקומה העשירית. כללים אלה יוסברו כאשר זוחלי־המבוך יגיעו לקומה זו, אם יגיעו אליה.

אם תבחרו להיכנס למבוך העולמי, מומלץ מאוד למצוא מיד גילדת הדרכה ולהיעזר בה. גילדות הדרכה רבות יפוזרו ברחבי המבוך בקומות אחת עד שלוש.

אם יש לכם שאלות נוספות, או אם ברצונכם להגיש ערעור, יש להגיש בקשות אלה בכתב ישירות למשרד הסינדיקט הקרוב ביותר.

תודה על היותכם חלק מהסינדיקט. שיהיה לכם יום נעים.

הייתי כל כך מבולבל מכל מה שקרה, שהמוח שלי בקושי הצליח לעכל את דברי הקול. כבר לא הרגשתי את הרגליים שלי. עמדתי בקור יותר מדי זמן והייתי בסכנה ממשית לקפוא למוות או לאבד את אצבעות רגלי. הייתי חייב להיכנס פנימה והייתי חייב לעשות את זה עכשיו.

אבל כבר לא היה פנימה. אפילו מכוניות לא היו. הבטתי באש שהמשיכה לבעור במרחק כמה רחובות ממני. הייתי צריך להגיע לשם מהר. הסתובבתי והתחלתי לדדות בריצה אִטית.

הרוח, שהיתה משב קל לפני שהבניינים נעלמו, נהפכה עכשיו לסערה קפואה ומתמשכת שהדיפה ריח של ים. דונאט התפתלה בזרועותי, שרטה אותי וניסתה להשתחרר. היא נשכה את כתפי, אבל המעיל הגן עלי. חיבקתי את החתולה חזק יותר.

יכול להיות שאני חולם? שלקחתי בטעות איזה סם הזיה?

מבוך עולמי? מה נסגר? מה זה אומר בכלל? המחשבות שלי לא הפסיקו להשתולל. מיד חשבתי על פאת'פיינדר ומבוכים ודרקונים ומשחקים אחרים שלא שיחקתי בהם מאז שהייתי בשירות פעיל. לא ראיתי אף אחד. הייתי מוקף רק בקולה של הרוח.

צופר פילח את אוויר הלילה. עצרתי בבת אחת והסתכלתי סביב. מה עכשיו? זה המבוך שמופיע, חשבתי. זה קורה. שאני אמות, זה באמת קורה.

פחות מחמישים מטר לשמאלי, בדיוק באמצע מה שהיה פעם חנות יד שנייה, אלומה של זרקור פרצה מהקרקע. ראיתי אלומה נוספת מופיעה במרחק יותר מקילומטר. הסתובבתי וראיתי עוד כמה אלומות פזורות ברחבי העיר.

אפילו ממרחק כזה יכולתי להרגיש את החום שמקרין החור המאיר באדמה.

לא עצרתי לחשוב על המהלך הבא שלי. הראש שלי עדיין היה מסוחרר מכל המידע שהוטח בי. הקרוקס הוורודים בקושי התאימו לכפות הרגליים שלי. האש המרוחקת היתה רחוקה יותר ממה שחשבתי. ראיתי במו עיני מה היפותרמיה עושה לאנשים.

אז הסתובבתי לכיוון האור ורצתי.