מי אימי

1

קיבוץ אפק, 1952

יפתח ישב מול אוטו, אביו המאמץ, ונעץ בו את עיניו החומות. כפות ידיו החזקות היו עסוקות בתיקון מנורת השולחן.

"על מה רצית לדבר איתי?"

"תגיד, יפתח, אתה זוכר משהו מגרמניה?" שאל אוטו במבטאו הייקי הבולט, כשהוא מושך את המילים. הוא הביט בבנו בן הארבע־עשרה, שכבר היה גבוה ממנו, במבט מרוכז. את ידיו הניח על השולחן סמוך למקטרת הנצחית שלו. קופסת הטבק המתינה שאוטו יעשה בה שימוש, לידה הייתה מונחת קופסת גפרורים.

האב ושני בניו המאומצים ישבו בחדרו הצנוע של אוטו. בצד אחד עמדה מיטת סוכנות, מסודרת בקפידה, כאילו מְפַקד נסתר ערך מסדר. הסדין הלבן מקופל מעל שמיכת צמר אפורה, מוחלקת למשעי, ובראש המיטה כר נתון בציפית צחורה. בצידו השני של החדר, ליד הדלת לשירותים ולמקלחת, ניצב ארון בעל שתי דלתות. בתווך עמד שולחן פשוט וסביבו ארבעה כיסאות עץ. מאחוריו, על מדפים, נערמו ספרים; קיר שלם של ספרים ששדרותיהם בגוונים שונים, ואף האותיות עליהם שונות זו מזו. ספרים בעברית, באנגלית, בצרפתית, בגרמנית ומי יודע באילו שפות נוספות. למעשה זו הייתה התפאורה היחידה בחדרו הנזירי של אוטו. תמונות לא טרח לתלות, ואת הווילון חסר הייחוד והצבע תרמה אחת מחברות הקיבוץ שהחליפה את שלה בחדש. ניירות, חלקם כתובים, היו מונחים מסודרים בקצה השולחן. ששון, שכמו יפתח נמסר אף הוא לאוטו לאימוץ, ישב בסמוך, אך לא התערב בשיחה. הוא היה עסוק, כביכול, בקריאת ספר, אבל אוזנו הייתה כרויה לשמוע כל מה שנאמר. כוס לימונדה קרה הייתה מונחת לפני כל אחד מן השלושה, ובצלחת היו כמה פרוסות מרוחות בריבה. רוח קלילה הרקידה את הווילון בחלון הפתוח למחצה. ניחוח קלוש של טבק עמד בחלל החדר.

"מה נזכרת עכשיו בגרמניה?" הפסיק הנער את תיקון מנורת השולחן, דיבורו חף מכל מבטא זר.

"יפתח חביבי, תשמע, אתה כבר לא ילד, אתה נער. לפני שנה חגגו לשכבה שלכם בר מצווה. עוד מעט יהיה מאוחר מדי למצוא את המשפחה הביולוגית שלך, השנים חולפות." אוטו נאנח, יישר את משקפיו על אפו ופתח את הקופסה הגדולה יותר. ניחוח טבק התפשט בחדר. אחר כך פיטם את המקטרת הנצחית שלו בעלים מתוך קופסת המתכת.

אנחה עלתה מחזהו הנערי של יפתח, הוא מיהר להצמית את המראות שעלו בדמיונו בכל פעם שנזכר בהוריו ובקורט אחיו. רק לא לחשוב עליהם, לא להניח לעבר להציף אותו ולטרוף את חייו.

הוא דפק באגרופו על השולחן והתפרץ: "למה אני צריך למצוא אותם בכלל? הם חיפשו אותי? חודשים על חודשים הייתי ברחובות, בעיר שכולה הריסות, ילד עוד לא בן שבע, מישהו דאג לי?"

"תירגע, יפתח. ממש לא מתאים לך להתבטא ככה. אתה לא יכול להיות בטוח שלא," השיב אוטו בנחת, "אולי הם חיפשו והתייאשו? אתה בעצמך אומר שהכול היה הרוס, איך יכלו למצוא אותך? אולי אחרי שלא מצאו, חשבו שנהרגת? הלוא היו הפצצות כל הזמן."

יפתח שתק לרגע, ואחר כך שאל בזעף: "מה אתה רוצה לדעת?"

אוטו הניח את המקטרת על השולחן וידיו החליקו על מכנסי החאקי הקצרים שלבש, "למשל, איפה גרתם?"

"אני לא יודע את הכתובת, אבל כמו שאתה יודע, זה היה בברלין, לא רחוק מטיר גארטן. למה? אתה מכיר את ברלין?"

"כבר סיפרתי לך לא פעם שאני באתי מלייפציג בשנת 1935, אבל ביקרתי בברלין כמה פעמים. זו הייתה עיר יפה."

יפתח זע באי נוחות בכיסאו, "אני זוכר רק הפצצות והריסות. אני לא רוצה להיכנס לזה. ובכלל, אני לא מבין איך זה יקרב אותנו למציאת המשפחה שלי."

"אם נמצא את הכתובת שלכם, ייתכן שנמצא גם את ההורים."

"אבל אמרתי לך, אני לא יודע את הכתובת, הייתי קטן כשהכול קרה, גם אז לא זכרתי את הכתובת, אולי נעזוב את זה ודי."

יפתח רצה לקום מן הכיסא, אבל אוטו הושיט יד ועצר בעדו. הוא הרים שוב את המקטרת, הצית גפרור וקירב את האש אל הטבק. לאחר נשיפות אחדות ניצת הטבק ועשן עלה מהמקטרת. "למה אתה מתייאש כל כך מהר?"

יפתח פתח את פיו, סגר, ושוב פתח. "אני לא בטוח שאני רוצה למצוא אותם," אמר בתרעומת, "אני חושב שהם היו צריכים לעשות מאמץ יותר גדול כדי למצוא אותי. ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, זה כבר לא משנה. המשפחה שלי היא פה, בקיבוץ, אתה אבא שלי וששון אח שלי. אני לא צריך שום משפחה אחרת!" אבל מבלי יכולת לשלוט בכך ראה פתאום לפניו את עיניה הבהירות של אימו מלטפות אותו, ואת אחיו הקטן קורט, שדמה עד מאוד לאם, מדדה לעברו על רגליו הקצרות ומושיט אליו את ידיו. הוא מיהר לסלק את התמונה מראשו.

דומה שדבריו האחרונים של יפתח נשאו חן הן בעיני אוטו והן בעיניו של ששון, שנצצו בסיפוק מאחורי הספר.

"אולי עכשיו אתה עדיין כועס ומתנגד לניסיון למצוא אותם, אבל בעוד שנים, כשתהיה מבוגר, יכול להיות שיתעורר בך רצון לגלות מה עלה בגורלם, ואז כבר לא יימצא איש שיידע."

יפתח הרהר לרגע וחזר למנורה שעסק בתיקונה. "נניח שאתה צודק, אין לנו דרך למצוא אותם כי אין לנו כתובת."

"כתובת אין, אבל אולי שמורים לך בזיכרון מראה השכונה, ומראה הבית."

"אז מה אתה מציע?" חזר יפתח לטון דיבורו הקודם, "שניסע לברלין ונתחיל לשוטט שם ברחובות הסמוכים לטיר גארטן עד שאזהה את הבית? ואז נעלה לדירה שלנו, נדפוק, ואם יפתחו לנו, אני אגיד, שלום, אני פטר שלכם, הבן שנפצע לפני שבע שנים ושכחתם ממנו?" הוא הרים את עיניו אל אוטו.

אביו המאמץ הניח יד על זרועו של בנו, "לא התכוונתי שניסע לשם, העיר נהרסה לגמרי במלחמה ושוקמה. אין סיכוי שתכיר עכשיו את המקום, אבל אם תשרטט לי את הרחובות שאתה זוכר, את החנויות והבתים, אולי יש לי דרך להמשיך משם."

פניו של יפתח הביעו אי רצון ושפתיו התעגלו כלפי מטה. אבל כשלקח אוטו דף נקי והושיט לו אותו עם עיפרון, הוא פלט אנחה, ושרטט את רחוב מגוריו, ואת הבניין שבו גר עם משפחתו. אחר כך הוסיף את הרחובות הסמוכים, בלי לציין את שמותיהם, שאותם לא ידע, ואת החנויות שנהג ללכת אליהן כשידו אחוזה בחוזקה ביד אימו, ותחב את הנייר לידיו של אוטו: "זה מה שאני זוכר."

מקהלת דרורים השמיעה צפצופים נעימים מן העץ שבחצר וששון הציץ בסקרנות אל הדף, על אף שהשרטוט לא אמר לו מאומה.

האש במקטרת כבתה ואוטו הניח אותה והביט בנייר בריכוז. קמט עמוק נחרץ בין עיניו. אחר כך העביר יד על שערו המקליש ועל מצחו, שהחל לתפוס חלק גדול מקדמת ראשו עוד קודם שמלאו לו ארבעים.

"בוא נוסיף ליד כל חנות מה נמכר בה," הציע אוטו.

יפתח הביט בשרטוט באי רצון.

"נו?" אוטו לא ויתר.

יפתח נאנח שוב, הצביע על כל חנות ואוטו הוסיף את יעדה בגרמנית.

"טוב," אמר, "זו התחלה." הוא קיפל את הדף וטמן אותו בכיס חולצתו. "בוא," טפח על כתפו של יפתח, "נלך לחדר האוכל, הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב. ששון," זירז גם את הנער השני, "אם לא נלך בזמן לא יישאר לנו אוכל."

בעת הארוחה, יפתח, שבדרך כלל היה בעל תיאבון בריא, אכל פרוסה מרוחה בגבינה, כאילו לצאת ידי חובת ארוחת הערב. אבל בה בשעה, ראשו שחור התלתלים נאבק במראות המלחמה ההיא ששבו ועלו בדמיונו ובפצצה ששינתה את חייו לעד. בעל כורחו הוא נזכר בפיצוץ שהטיל אותו הרחק מאימו ובַתמונה האחרונה שנחקקה בראשו: אימו, מוטלת על גבה ורגליה הפשוטות קדימה מכוסות בדם. כמה התאמץ כל השנים למחוק את התמונה הזאת מזיכרונו. גם זעקתה הנואשת עדיין הדהדה באוזניו: "פ־טר!"