פרק 1
זוג עיניים נפערות לרווחה, נצרבות כנגד סביבתן ואינן מוצאות נחמה באור היום.
עטופה בכסותו של בליל רחשים סמיך, הייתה הישות העלובה נחושה לפלס דרכה החוצה, נאבקת בזרועות הנכרכות סביב התגלמותה המתפוררת, נאחזת בשיניה בשברי המילים שלתוכן יצקה בעבר משמעות — אך אלה התמוססו בפיה, דבקות בהימנעותן העיקשת מלהיאמר ללא תוכן.
בנשימה עצורה הייתה נוהגת לגשש אחר היד אשר תיקרא לחלץ את גופה מן הסבך, אך ממשיכה לשקוע אל המצולות שבהן אין שומעים קול, עד לכניעתה לצללים הסוככים על עיניה.
באחד הלילות של שנתה החמש־עשרה על הפלנטה, בן השכנים של מינה ירה לעצמו בראש.
בדיעבד נודע לה ששירת כחייל בצבא הפדרציה וחזר לביתו עם נשקו האישי לאחר חודש כטירון. הוא היה צעיר נורמטיבי לכל הדעות, לא מסוג האנשים שמתראים תכופות עם נוירו־טכנאי. אף שהתגורר בבית השכן, היא לא זכרה את מתווה פניו, או את פני הוריו, שזעקותיהם חדרו לחלומותיה.
בבוקר התעוררה לתוך תחושת התיעוב המוכרת, לאחר שקרני שמש ארורות הסתננו מבעד להינומת הקורים אשר רישתו את עיניה. כשנגררה אל המטבח ומזגה לעצמה כוס מים, פנה אליה אחיה, דוד.
"שמעת שהבן של קופרשמידט ניסה להתאבד אתמול בלילה?" שאל מגובה כיסא הגלגלים, פיו נוטף דגנים וחלב.
אמם, ליליאן, ניהלה שיחת וידיאו בגבה אליהם, לבושה במדים מגוהצים הקטנים עליה במידה או שתיים.
כשניסתה להחיות את שאירע בעיני רוחה, נזכרה מינה במעורפל בקול הירי, בצווחת הזעזוע שלאחריו ובשאון הסירנות. הניסיון לחלץ את רצף האירועים המדויק ממרתפי הכרתה היה חסר תוחלת.
"ישנתי," השיבה לאחיה לבסוף.
עיניו הגדולות השתהו על פניה בתמיהה, אך היא נמנעה ממבטו. עיניה נחו על המקרר. על גבי מסך מוטמע, לצד תמונתה של ליליאן, עטוית חיוך מעושה במסיבה של עובדי מדינה, התנוססה כתבה שהועתקה מתוך מגזין נשים. "עשרה צעדים בדרך לחיים מאושרים יותר", הבטיחה הכותרת. בכתב ידה של אִמה נוספו בעט אלקטרוני המילים: "למינה באהבה".
בדיחה גרועה.
צחצוח שיניים מנומנם, התלבשות איטית וכרבע שעה של הליכה אל תחנת הרכבת שיככו את הרעש שבין רקותיה. כשהגיעה אל התחנה — לחייה העגלגלות עטו גוון אדמדם מפאת המאמץ — הרכבת כבר חיכתה ברציף. כשהטיחה את משקל גופה שוב ושוב לאורך הרציף, מנסה להסתיר את מודעותה לכל זוג עיניים שבוהה בה, תהתה אם היא נתפסת כראויה להשתלב בנוף האנושי: חיוורת כסיד; לא מן הגבוהות בבנות גילה; פניה עגולות ומחוטטות; עיני השקד שלה כבויות כשל חולה גריאטרית; שערה מקורזל ושמנוני, מדגדג את כתפיה; ובטנה מקפצת צמיגית בעת ריצה גם מבעד לגדולה שבחולצות. לעצמה השתדלה להזכיר שהיא גם בעלת חוויה פנימית כזאת או אחרת, אף על פי שהפרט הפעוט הזה נטה להיבלע ביחס לנפח המבוזבז שתפסה דמותה בחלל.
("מעולם לא ביקשתי את זה, אתה מבין?")
היא התקדמה עם שאר הנוסעים, צעד דחוק על כל קבוצת רגליים שעלתה לקרון, מרצפות את הקרקע בפיסות עור צבעוניות. גבים צרים נדחקו פנימה בזה אחר זה, כמו היו תאי זרע השטים במעלה צוואר רחם רופס ומצחין משכמותם, מתחרים על מקומם, דחוסים ואנרגטיים, רק לזמן קצר, בטרם ייפלטו שוב לשגרת יומם במלוא הדרם.
גם מינה נדחקה פנימה. צפצוף קטן, והיא הייתה רשאית להתקדם — אברון אוטונומי זעיר במכניקה של מערכת אנושית נטולת רבב. הפניקס הזה מעולם לא נשרף עד אפר, אבל כמה נהנה להתרברב ביכולתו להיוולד מול עיניה בכל יום מחדש.
תחושת דוחק ליוותה אותה בכל צעד. בעודה חולפת על פני הכיסאות וצחנת בתי שחי עטופים בדים יקרים, משהו משך את רגלה השמאלית לאחור. היא הסיטה את מבטה — גומי לעיסה ורדרד, צמיגי, נמתח עד סולייתה, וכבר נחתך באמצעות רגל פזיזה שעברה שם. זווית שפתה השמאלית התעקלה כלפי מעלה. לרגע רצתה לפרוץ בצחוק מתגלגל, לפעור את הלוע ולאפשר לענבל שלה לרטוט כמו שק אשכים של כלב משוטט, ולוּ רק כדי לחזות במבטיהם של הסובבים, אך מיד הרימה מבט אל תאורת התקרה. בוהק מדי, קראו רקותיה.
("הבחירה בידייך. היא תמיד הייתה.")
היא התיישבה בדממה. מבעד לחלון חלפו שטחי צמחייה, אזורי תעשייה ורצועות חוף. על רקע מפלי הדיסטורשן שבקעו מאוזניותיה, הרגישה שהכול מתנהל כמו סרט שחותר לנקודת ההתפרצות הקתרטית של הדמות הראשית, אך היא רדומה מדי כדי להגיע אליה בפועל.
הכריזה קראה פעמיים בשם התחנה האחרונה לפני הגימנסיה הרב־תחומית שבה למדה, כעין קריאת השכמה. כשהייתה קטנה נסעה עם אביה מדי פעם למקום עבודתו, והוא היה מכנה את הקול המהדהד הזה "הזונה". אביה רפאל היה אח מכובד במחלקה נוירו־פסיכיאטרית, ונטה להתבטא בהומור פוגעני בקרב משפחתו בלבד. "שתסתום כבר, הזונה," היה מסנן בשיניים חשוקות לעבר מינה מבעד לחיוכו. "לא מסוגל כבר לשמוע את הקול המזדיין הזה."
מינה הייתה אז בועטת במלוא כוחה בברכו, ושפתיו היו מבטאות "איה!" שתוק כשהתפתל מכאב באופן תיאטרלי, עד אשר הצטרף לצחוקה חסר הקול.
("אז למה אני מרגישה כל כך חסרת אונים?")
כשסקרה את הנוסעים החדשים במבטה, הבחינה בכמה פרצופים מוכרים: שלוש מבנות כיתתה, שעסקו בחילופי מילים מודגשות הברות; שני נערים חלולי מבע — אחד מהם מוכר לה בנסיבות מתסכלות — שהתעסקו בטאבלטים שלהם, בזמן שנער נוסף הצטרף אליהם וחלק עימם ועם חצי קרון את הישגיו האחרונים בתחום ההאקינג; ולבסוף, הג'ינג'ית, צמודה אל נער גבוה ובהיר שיער.
כאילו לא די בכך שאנשים כתומי ראש ("הלוזרים ההולכים ומתבהרים של הברירה הטבעית", כפי שכונו פעם בסרט פופולרי) היו מראה נדיר בפדרציה האסקלפית, נהגה הג'ינג'ית הזאת — שמה מאיה — לעטות סוודרים גדולים ממידתה ומכנסי משבצות סקוטיות עם טלאים של להקות, כמו כדי לוודא שתבלוט בכל אשר תלך.
ולמרות זאת, מינה אהבה אותה. אהבה, גם בכל פעם שהייתה נבלעת בצילהּ בסיטואציות חברתיות; גם בכל פעם שהשולחן שישבו בו יחד בשיעורי אנגלית היה נתון למתקפת יריקות מלוות בצחקוקים; ואפילו כאשר מאיה הייתה מוצאת בן זוג חדש (ונאה, לרוב), והם היו מחבקים זה את זה ברכבת כמו בחרדה מפני היפרדותם הבלתי נמנעת, בעת שהבחור נאחז בידית הביטחון ובולם בגופו את מעידותיה של האדמונית.
הפעם נצמדה מאיה אל הנער התורן כמו היה אבן יסוד בלתי ניתנת להזזה בהווי האנושי, והשאירה את מינה להתחבט בשאלה במי מהם היא מקנאה יותר. כשהבחינה בה האדמונית לבסוף, נעמדה מולה בחיוך רחב.
"מינה!" קראה.
"היי," השיבה מינה ממקום מושבה, בחיוכה המעוקל תמיד שמאלה.
"יואו, את לא קולטת איזה קטע ליהיא דפקה לי אתמול —" התחילה מאיה, והתקבלה בהסרת האוזניות ובמבט אוהד, כאיתות שהיא יכולה להמשיך לספר את כל שעולה על דעתה.
קולה של "הזונה" הפציע שוב, בפעם האחרונה לנסיעה זו. החיים נמשכו, למרות הכול.
("זה המחיר של להיות אחת, ואחת בלבד. חייב ללכת.")
בדרך חזרה, מינה מצאה את עצמה לבדה, והעולם נראה שוב כמו מקום גדול ועצוב מדי בעבורה. כמתוך ניוון בלעה כל פיסת מידע אזוטרית חולפת, כל עדות לאפשרות של קיום נטול אויבים מחוץ ומפנים. נוכחות ההמון שהמשיך בשלו על אף מצוקתה עוררה בה עצבנות, והיא שיוועה לעבור, כמו בטלפורטציה, למקום מחניק פחות מהרכבת של 17:45. והקֶלֶט החושי בשלו, המשיך לאפשר לַכול להיכנס, שיהיה ניתן לעבד כל צעד ושעל, כל טעות וכל שמץ חרטה שהמרחב יכול להכיל.
כשהגיעה לביתה כבר החשיך. מבחוץ נראה הבית כמו ארמון של ממלכה שוקעת — חלל נרחב שהלך והתכלה עם נזקי השנים והניכור ששרר בין קירותיו. צעקותיה של אמה נשמעו מן החלון בשעה שהטיחה עלבונות באביה.
מינה התיישבה על מדרגות החזית בתקווה לקנות שקט יחסי מהריב של השניים. מן הצמחייה הגיח חתול שחור והתיישב לצידה, מארח לה חברה. היא הרימה אותו ובעדינות העבירה את ידה על פרוותו הכהה, לחלוחית נקוותה בעיניה.
... בדיחה גרועה.
יש מוחות שכישרונם הגדול הוא להסב את תשומת ליבו של האדם לקירות הבטון הסוגרים עליו ולהצביע לעברו בבוז כשהוא מהסס להסתכן בקבורה נוספת בין ההריסות. מוחות אחרים, לעומת זאת, מאפשרים לבעליהם להתהלך בעולם בשוויון נפש, בנתיבים שניתן למצוא בהם נחת, עוקפים בדרכם כל משיכה טורדנית לרעיון שיש באורחות חייהם מן החזרתיות הסיזיפית. כך או כך, איש אינו מעוניין לאפשר למכונה המשוכללת שבראשו לבטל את בחירותיו בקלות רבה מדי.
בידיעה כי מקומה בין אלה שמוכנעים בידי מכונתם בקלות, מינה חמקה פנימה אל הסלון וממנו לחדר האמבטיה. לאחר שמילאה אותה במים חמים וקילפה מעליה את הבגדים, השתהתה רגעים ארוכים מול היצור העירום והמפוחד שניבט אליה מן המראה, ולבסוף נשכבה מתחת לפני המים.
החמצן הלך ואזל, ולרגע האמינה שהשתחררה לגמרי מכבלי החיים, אך לאט־לאט מצאה עצמה מזהה דגים מבושלים, אנשים נוירוטים, חתולים מתים, שוקעים כולם בסטופ־מושן בקרקעית, עוצרים לנוח במחשבותיה וממשיכים בדרכם. היא שוטטה בין הריסות חייהם, משלימה עם כך שמקומה ביניהם. ובכל זאת, לבסוף התרוממה מעל לפני המים, משתנקת. הרי ככל שהייתה נאבקת להישאר עימם, הייתה המכונה העיקשת משיבה מלחמה ונאבקת על זכותה להמשיך לחרוק.
כך הייתה בָּזָה להשתקפותה מדי ערב, וברגעים שבהם התפתלה במיטתה בדמעות היה הצחוק המריר מרוקן את ריאותיה, כל הדרך בחזרה אל הקרקעית.
היא תהתה אם הקיום הפתטי שלה נולד מתוך רצף של טעויות אנוש, או שמא מדובר בגורל — משהו שנכתב בידי מנח המאורות בשמיים או בצופן הגנטי. בעיניים גדושות עד כדי דמע, מינה, 2011-070A,1 שִכתבה בראשה את קורותיה, אותם שלחה לאמברוז_פארה2050, שאליו הגיעה דרך חיפוש המלצות על נוירו־האקרים דוברי שפתה בקטלוגים של הדארק ווב, כחלק מטופס מועמדות להחלת פרוצדורה מחתרתית של התערבות מרחוק.
"מדובר במקרה של התקן גירוי עמוק (סוג C-2) שאיננו עובד, חרף מדדים אלקטרו־פיזיולוגיים תקינים. סובלת, השד יודע ממה. הפרעה אפילפטית מאובחנת ברקע. גורמים רפואיים פורמליים מעידים על אפקט דיבור שטוח ועל הימנעות מקשר עין. ללא עדויות להפרעה בבוחן המציאות. לא הייתי רוצה שמלוא חומרת המצב תיוודע להוריי, לא שתתועד בשרתי מערכת הבריאות של הפדרציה, ובמיוחד לא שתוביל להחלפת ההתקן שלי בהתקן מדרג D. איני מהווה סכנה לעצמי או לאחרים, בחיי. אני רק רוצה להתעורר בבוקר בלי להתחרט שנולדתי ולקחת את אחי מדי פעם לפארק עם בריכת הדגים".
היא נאנחה.
"אמא: נוהגת לדלג במסדרונות הבית ולפצוח בשיר. לעיתים מתווכחת עם עצמה בקול במשך שעות מול המראה, או מתחילה לדלג ולרקד ברחבי הבית תוך כדי זמזום שירי פופ ערבי, כילדה המתבוננת בשולי שמלתה מרחפים סביבה תחת ניצוחה.
אבא: אדם פיקח אך שחוק ועייף, אשר בילדותי נהג לדבר אליי מבִּטנו בקולה של אמו המתה. כבר אז ידעתי, אבל המשכתי לשוחח איתה, כי לא רציתי שייעצב.
שלשום צייר אחי ציור של שנינו משחקים טניס על הדשא בפארק, והייתי מקימה את שנינו על הרגליים לולא כאבי הפנטום האלה, המשתקים, שחוזרים ותוקפים איפה שהייתה לי פעם תודעה עצמאית".
1 ה־International Designator/COSPAR ID של המעבדה הניידת (רובר) "קיוריסיטי", אשר נשלחה אל כוכב הלכת מאדים כדי לקבוע את ההיתכנות של התקיימות חיים עליו אי פעם.
פרק 1
זוג עיניים נפערות לרווחה, נצרבות כנגד סביבתן ואינן מוצאות נחמה באור היום.
עטופה בכסותו של בליל רחשים סמיך, הייתה הישות העלובה נחושה לפלס דרכה החוצה, נאבקת בזרועות הנכרכות סביב התגלמותה המתפוררת, נאחזת בשיניה בשברי המילים שלתוכן יצקה בעבר משמעות — אך אלה התמוססו בפיה, דבקות בהימנעותן העיקשת מלהיאמר ללא תוכן.
בנשימה עצורה הייתה נוהגת לגשש אחר היד אשר תיקרא לחלץ את גופה מן הסבך, אך ממשיכה לשקוע אל המצולות שבהן אין שומעים קול, עד לכניעתה לצללים הסוככים על עיניה.
באחד הלילות של שנתה החמש־עשרה על הפלנטה, בן השכנים של מינה ירה לעצמו בראש.
בדיעבד נודע לה ששירת כחייל בצבא הפדרציה וחזר לביתו עם נשקו האישי לאחר חודש כטירון. הוא היה צעיר נורמטיבי לכל הדעות, לא מסוג האנשים שמתראים תכופות עם נוירו־טכנאי. אף שהתגורר בבית השכן, היא לא זכרה את מתווה פניו, או את פני הוריו, שזעקותיהם חדרו לחלומותיה.
בבוקר התעוררה לתוך תחושת התיעוב המוכרת, לאחר שקרני שמש ארורות הסתננו מבעד להינומת הקורים אשר רישתו את עיניה. כשנגררה אל המטבח ומזגה לעצמה כוס מים, פנה אליה אחיה, דוד.
"שמעת שהבן של קופרשמידט ניסה להתאבד אתמול בלילה?" שאל מגובה כיסא הגלגלים, פיו נוטף דגנים וחלב.
אמם, ליליאן, ניהלה שיחת וידיאו בגבה אליהם, לבושה במדים מגוהצים הקטנים עליה במידה או שתיים.
כשניסתה להחיות את שאירע בעיני רוחה, נזכרה מינה במעורפל בקול הירי, בצווחת הזעזוע שלאחריו ובשאון הסירנות. הניסיון לחלץ את רצף האירועים המדויק ממרתפי הכרתה היה חסר תוחלת.
"ישנתי," השיבה לאחיה לבסוף.
עיניו הגדולות השתהו על פניה בתמיהה, אך היא נמנעה ממבטו. עיניה נחו על המקרר. על גבי מסך מוטמע, לצד תמונתה של ליליאן, עטוית חיוך מעושה במסיבה של עובדי מדינה, התנוססה כתבה שהועתקה מתוך מגזין נשים. "עשרה צעדים בדרך לחיים מאושרים יותר", הבטיחה הכותרת. בכתב ידה של אִמה נוספו בעט אלקטרוני המילים: "למינה באהבה".
בדיחה גרועה.
צחצוח שיניים מנומנם, התלבשות איטית וכרבע שעה של הליכה אל תחנת הרכבת שיככו את הרעש שבין רקותיה. כשהגיעה אל התחנה — לחייה העגלגלות עטו גוון אדמדם מפאת המאמץ — הרכבת כבר חיכתה ברציף. כשהטיחה את משקל גופה שוב ושוב לאורך הרציף, מנסה להסתיר את מודעותה לכל זוג עיניים שבוהה בה, תהתה אם היא נתפסת כראויה להשתלב בנוף האנושי: חיוורת כסיד; לא מן הגבוהות בבנות גילה; פניה עגולות ומחוטטות; עיני השקד שלה כבויות כשל חולה גריאטרית; שערה מקורזל ושמנוני, מדגדג את כתפיה; ובטנה מקפצת צמיגית בעת ריצה גם מבעד לגדולה שבחולצות. לעצמה השתדלה להזכיר שהיא גם בעלת חוויה פנימית כזאת או אחרת, אף על פי שהפרט הפעוט הזה נטה להיבלע ביחס לנפח המבוזבז שתפסה דמותה בחלל.
("מעולם לא ביקשתי את זה, אתה מבין?")
היא התקדמה עם שאר הנוסעים, צעד דחוק על כל קבוצת רגליים שעלתה לקרון, מרצפות את הקרקע בפיסות עור צבעוניות. גבים צרים נדחקו פנימה בזה אחר זה, כמו היו תאי זרע השטים במעלה צוואר רחם רופס ומצחין משכמותם, מתחרים על מקומם, דחוסים ואנרגטיים, רק לזמן קצר, בטרם ייפלטו שוב לשגרת יומם במלוא הדרם.
גם מינה נדחקה פנימה. צפצוף קטן, והיא הייתה רשאית להתקדם — אברון אוטונומי זעיר במכניקה של מערכת אנושית נטולת רבב. הפניקס הזה מעולם לא נשרף עד אפר, אבל כמה נהנה להתרברב ביכולתו להיוולד מול עיניה בכל יום מחדש.
תחושת דוחק ליוותה אותה בכל צעד. בעודה חולפת על פני הכיסאות וצחנת בתי שחי עטופים בדים יקרים, משהו משך את רגלה השמאלית לאחור. היא הסיטה את מבטה — גומי לעיסה ורדרד, צמיגי, נמתח עד סולייתה, וכבר נחתך באמצעות רגל פזיזה שעברה שם. זווית שפתה השמאלית התעקלה כלפי מעלה. לרגע רצתה לפרוץ בצחוק מתגלגל, לפעור את הלוע ולאפשר לענבל שלה לרטוט כמו שק אשכים של כלב משוטט, ולוּ רק כדי לחזות במבטיהם של הסובבים, אך מיד הרימה מבט אל תאורת התקרה. בוהק מדי, קראו רקותיה.
("הבחירה בידייך. היא תמיד הייתה.")
היא התיישבה בדממה. מבעד לחלון חלפו שטחי צמחייה, אזורי תעשייה ורצועות חוף. על רקע מפלי הדיסטורשן שבקעו מאוזניותיה, הרגישה שהכול מתנהל כמו סרט שחותר לנקודת ההתפרצות הקתרטית של הדמות הראשית, אך היא רדומה מדי כדי להגיע אליה בפועל.
הכריזה קראה פעמיים בשם התחנה האחרונה לפני הגימנסיה הרב־תחומית שבה למדה, כעין קריאת השכמה. כשהייתה קטנה נסעה עם אביה מדי פעם למקום עבודתו, והוא היה מכנה את הקול המהדהד הזה "הזונה". אביה רפאל היה אח מכובד במחלקה נוירו־פסיכיאטרית, ונטה להתבטא בהומור פוגעני בקרב משפחתו בלבד. "שתסתום כבר, הזונה," היה מסנן בשיניים חשוקות לעבר מינה מבעד לחיוכו. "לא מסוגל כבר לשמוע את הקול המזדיין הזה."
מינה הייתה אז בועטת במלוא כוחה בברכו, ושפתיו היו מבטאות "איה!" שתוק כשהתפתל מכאב באופן תיאטרלי, עד אשר הצטרף לצחוקה חסר הקול.
("אז למה אני מרגישה כל כך חסרת אונים?")
כשסקרה את הנוסעים החדשים במבטה, הבחינה בכמה פרצופים מוכרים: שלוש מבנות כיתתה, שעסקו בחילופי מילים מודגשות הברות; שני נערים חלולי מבע — אחד מהם מוכר לה בנסיבות מתסכלות — שהתעסקו בטאבלטים שלהם, בזמן שנער נוסף הצטרף אליהם וחלק עימם ועם חצי קרון את הישגיו האחרונים בתחום ההאקינג; ולבסוף, הג'ינג'ית, צמודה אל נער גבוה ובהיר שיער.
כאילו לא די בכך שאנשים כתומי ראש ("הלוזרים ההולכים ומתבהרים של הברירה הטבעית", כפי שכונו פעם בסרט פופולרי) היו מראה נדיר בפדרציה האסקלפית, נהגה הג'ינג'ית הזאת — שמה מאיה — לעטות סוודרים גדולים ממידתה ומכנסי משבצות סקוטיות עם טלאים של להקות, כמו כדי לוודא שתבלוט בכל אשר תלך.
ולמרות זאת, מינה אהבה אותה. אהבה, גם בכל פעם שהייתה נבלעת בצילהּ בסיטואציות חברתיות; גם בכל פעם שהשולחן שישבו בו יחד בשיעורי אנגלית היה נתון למתקפת יריקות מלוות בצחקוקים; ואפילו כאשר מאיה הייתה מוצאת בן זוג חדש (ונאה, לרוב), והם היו מחבקים זה את זה ברכבת כמו בחרדה מפני היפרדותם הבלתי נמנעת, בעת שהבחור נאחז בידית הביטחון ובולם בגופו את מעידותיה של האדמונית.
הפעם נצמדה מאיה אל הנער התורן כמו היה אבן יסוד בלתי ניתנת להזזה בהווי האנושי, והשאירה את מינה להתחבט בשאלה במי מהם היא מקנאה יותר. כשהבחינה בה האדמונית לבסוף, נעמדה מולה בחיוך רחב.
"מינה!" קראה.
"היי," השיבה מינה ממקום מושבה, בחיוכה המעוקל תמיד שמאלה.
"יואו, את לא קולטת איזה קטע ליהיא דפקה לי אתמול —" התחילה מאיה, והתקבלה בהסרת האוזניות ובמבט אוהד, כאיתות שהיא יכולה להמשיך לספר את כל שעולה על דעתה.
קולה של "הזונה" הפציע שוב, בפעם האחרונה לנסיעה זו. החיים נמשכו, למרות הכול.
("זה המחיר של להיות אחת, ואחת בלבד. חייב ללכת.")
בדרך חזרה, מינה מצאה את עצמה לבדה, והעולם נראה שוב כמו מקום גדול ועצוב מדי בעבורה. כמתוך ניוון בלעה כל פיסת מידע אזוטרית חולפת, כל עדות לאפשרות של קיום נטול אויבים מחוץ ומפנים. נוכחות ההמון שהמשיך בשלו על אף מצוקתה עוררה בה עצבנות, והיא שיוועה לעבור, כמו בטלפורטציה, למקום מחניק פחות מהרכבת של 17:45. והקֶלֶט החושי בשלו, המשיך לאפשר לַכול להיכנס, שיהיה ניתן לעבד כל צעד ושעל, כל טעות וכל שמץ חרטה שהמרחב יכול להכיל.
כשהגיעה לביתה כבר החשיך. מבחוץ נראה הבית כמו ארמון של ממלכה שוקעת — חלל נרחב שהלך והתכלה עם נזקי השנים והניכור ששרר בין קירותיו. צעקותיה של אמה נשמעו מן החלון בשעה שהטיחה עלבונות באביה.
מינה התיישבה על מדרגות החזית בתקווה לקנות שקט יחסי מהריב של השניים. מן הצמחייה הגיח חתול שחור והתיישב לצידה, מארח לה חברה. היא הרימה אותו ובעדינות העבירה את ידה על פרוותו הכהה, לחלוחית נקוותה בעיניה.
... בדיחה גרועה.
יש מוחות שכישרונם הגדול הוא להסב את תשומת ליבו של האדם לקירות הבטון הסוגרים עליו ולהצביע לעברו בבוז כשהוא מהסס להסתכן בקבורה נוספת בין ההריסות. מוחות אחרים, לעומת זאת, מאפשרים לבעליהם להתהלך בעולם בשוויון נפש, בנתיבים שניתן למצוא בהם נחת, עוקפים בדרכם כל משיכה טורדנית לרעיון שיש באורחות חייהם מן החזרתיות הסיזיפית. כך או כך, איש אינו מעוניין לאפשר למכונה המשוכללת שבראשו לבטל את בחירותיו בקלות רבה מדי.
בידיעה כי מקומה בין אלה שמוכנעים בידי מכונתם בקלות, מינה חמקה פנימה אל הסלון וממנו לחדר האמבטיה. לאחר שמילאה אותה במים חמים וקילפה מעליה את הבגדים, השתהתה רגעים ארוכים מול היצור העירום והמפוחד שניבט אליה מן המראה, ולבסוף נשכבה מתחת לפני המים.
החמצן הלך ואזל, ולרגע האמינה שהשתחררה לגמרי מכבלי החיים, אך לאט־לאט מצאה עצמה מזהה דגים מבושלים, אנשים נוירוטים, חתולים מתים, שוקעים כולם בסטופ־מושן בקרקעית, עוצרים לנוח במחשבותיה וממשיכים בדרכם. היא שוטטה בין הריסות חייהם, משלימה עם כך שמקומה ביניהם. ובכל זאת, לבסוף התרוממה מעל לפני המים, משתנקת. הרי ככל שהייתה נאבקת להישאר עימם, הייתה המכונה העיקשת משיבה מלחמה ונאבקת על זכותה להמשיך לחרוק.
כך הייתה בָּזָה להשתקפותה מדי ערב, וברגעים שבהם התפתלה במיטתה בדמעות היה הצחוק המריר מרוקן את ריאותיה, כל הדרך בחזרה אל הקרקעית.
היא תהתה אם הקיום הפתטי שלה נולד מתוך רצף של טעויות אנוש, או שמא מדובר בגורל — משהו שנכתב בידי מנח המאורות בשמיים או בצופן הגנטי. בעיניים גדושות עד כדי דמע, מינה, 2011-070A,1 שִכתבה בראשה את קורותיה, אותם שלחה לאמברוז_פארה2050, שאליו הגיעה דרך חיפוש המלצות על נוירו־האקרים דוברי שפתה בקטלוגים של הדארק ווב, כחלק מטופס מועמדות להחלת פרוצדורה מחתרתית של התערבות מרחוק.
"מדובר במקרה של התקן גירוי עמוק (סוג C-2) שאיננו עובד, חרף מדדים אלקטרו־פיזיולוגיים תקינים. סובלת, השד יודע ממה. הפרעה אפילפטית מאובחנת ברקע. גורמים רפואיים פורמליים מעידים על אפקט דיבור שטוח ועל הימנעות מקשר עין. ללא עדויות להפרעה בבוחן המציאות. לא הייתי רוצה שמלוא חומרת המצב תיוודע להוריי, לא שתתועד בשרתי מערכת הבריאות של הפדרציה, ובמיוחד לא שתוביל להחלפת ההתקן שלי בהתקן מדרג D. איני מהווה סכנה לעצמי או לאחרים, בחיי. אני רק רוצה להתעורר בבוקר בלי להתחרט שנולדתי ולקחת את אחי מדי פעם לפארק עם בריכת הדגים".
היא נאנחה.
"אמא: נוהגת לדלג במסדרונות הבית ולפצוח בשיר. לעיתים מתווכחת עם עצמה בקול במשך שעות מול המראה, או מתחילה לדלג ולרקד ברחבי הבית תוך כדי זמזום שירי פופ ערבי, כילדה המתבוננת בשולי שמלתה מרחפים סביבה תחת ניצוחה.
אבא: אדם פיקח אך שחוק ועייף, אשר בילדותי נהג לדבר אליי מבִּטנו בקולה של אמו המתה. כבר אז ידעתי, אבל המשכתי לשוחח איתה, כי לא רציתי שייעצב.
שלשום צייר אחי ציור של שנינו משחקים טניס על הדשא בפארק, והייתי מקימה את שנינו על הרגליים לולא כאבי הפנטום האלה, המשתקים, שחוזרים ותוקפים איפה שהייתה לי פעם תודעה עצמאית".
1 ה־International Designator/COSPAR ID של המעבדה הניידת (רובר) "קיוריסיטי", אשר נשלחה אל כוכב הלכת מאדים כדי לקבוע את ההיתכנות של התקיימות חיים עליו אי פעם.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
