רק לילה אחד

אזהרות תוכן וטריגרים

הספר הזה הוא אולי רומן עכשווי שמעלה חיוך, אבל הוא מכיל גם נושאים רגישים. אנא קראו באחריות.

• הסכמה מפוקפקת.

• אזכורים של מוות ופציעות.

• סצנות מין מפורטות בעלות אופי של בדס״מ, כולל דיבור קינקי ובדיקת גבולות, סקס בוטה ואלים.

1
פיית'

"אתה צוחק עליי."

לדבר בקול רם בחדר ריק זה כשלעצמו מפוקפק, העובדה שאני מפנה את דבריי אל הוויברטור הדומם שלי... טוב, זה כבר ממש מעורר רחמים.

הטלפון שלי ממשיך להשמיע צלילים גסים ברקע, אבל אני סוגרת את החלון באנחה כשאני שמה לב לשעה. מתחיל להחשיך בחוץ, מה שאומר שבכל מקרה הגיע הזמן שאתכונן למשמרת שלי.

לא באמת מפתיע שהוויברטור שלי שבק חיים. עברתי את כל שלבי הפרידה בשבוע האחרון — קצת כמו חמשת שלבי האבל, חוץ מזה שצריך להכניס איפשהו בין השלבים הרגילים "בכי לתוך פיצה עם פפרוני" ו"תסכול מיני בלתי מוסבר". המשמרת הערב היא הראשונה שמלהיבה אותי אחרי הרבה זמן.

אולי זה מפני שאני מתחילה להרגיש שוב סקסית, ואולי סתם כי יום שישי בערב עכשיו.

יום שישי בערב אומר שני דברים: כולם יזמינו אלכוהול בלי הפסקה, וכתוצאה מכך גם יהיו הרבה טיפים. אני זקוקה נואשות לשני הדברים. האווירה התוססת בפאב תגרום לי לשכוח הכול לכמה שעות, והכסף... אין דבר שאני צריכה יותר מכסף כרגע.

הדירה הקטנטנה שאני גרה בה בימים האחרונים היא התגלמות הבלגן. שקיות מפוזרות בכל מקום, מזוודה פתוחה, מגירות חצי מלאות — כל אלה הם תזכורת שקטה לעובדה שחיי התהפכו לגמרי. כאילו אני יכולה לשכוח שנזרקתי מהדירה שחלקתי עם החבר שלי במשך שלוש שנים.

אני מפשפשת במזוודה המבולגנת הישנה שלי ומחליטה על גופייה שחורה, כזאת שלא ממש מכסה לי את הבטן וגם לא בדיוק צנועה מדי באזור החזה. אני מוסיפה את מכנסוני הג'ינס הכי קצרצרים שיש לי. אני חייבת להשיג טיפים הערב.

אחרי שאני מסיימת להתאפר, אני זורקת על עצמי חולצה רפויה עם שרוולים ארוכים. אני צריכה ללכת לתחנת האוטובוס ואני לא רוצה למשוך תשומת לב כשאני הולכת לבד בלילה, ולא משנה כמה רוזווד בטוחה בהשוואה לערים אחרות.

פאב "החבית" כבר פתוח כשאני מגיעה, וההרגשה המוכרת שמתעוררת בי מעלה לי חיוך על הפנים. שרשראות של אורות זהובים תלויות מעל החצר המקורה, שירי רטרו נעימים מתנגנים ברקע, וריח הבירה והמטוגנים כבר עולה באפי.

כיף לי מדי לעבוד כאן. אני תמיד מרגישה כמו בבילוי לילי, ולא כאילו אני רק מלצרית במשמרת, שמשאירה אותי מיוזעת ומתנשפת.

הצוות מקבל אותי בחיוכים ובנפנופי ידיים, תוך כדי התרוצצות עם משקאות ללקוחות המעטים שכבר נמצאים כאן. כמה מהחבר'ה עוצרים אותי לחיבוק מהיר או שואלים איך אני מרגישה. הדאגה שלהם גורמת לי לחייך. ההשקעה הנוספת בהופעה שלי הערב הייתה ההחלטה הנכונה, בלי ספק. רק לפני שבוע הגעתי לכאן בוכה ומרוסקת, ואם אצליח לגרום לחבר'ה מהעבודה לשכוח איך נראיתי אז, אולי אצליח בעצמי להתחיל לשים את זה מאחוריי.

הפאב הזה תמיד עושה אותי מאושרת. אולי מוזר להרגיש ככה כלפי מקום עבודה, אבל זאת האמת. אפילו הלקוחות כאן הם טיפוסים כיפיים ורגועים. אנשים מגיעים למקומות כאלה בשביל בירה וסיגריה, לא כדי לרקוד על שולחנות או בשביל סטוץ מהיר בשירותים. ואני בהחלט אסירת תודה על זה בכל פעם שאני צריכה לנקות אותם בסוף המשמרת.

"לעזאזל, ילדה," קול פלרטטני נשמע מהבר המואר מאחור. "את מאמינה באהבה ממבט ראשון, או שכדאי שאעבור מולך שוב?"

"תסתמי, כלבה," אני צוחקת וקופצת מבעד לדלתות הבר המתנדנדות כדי לחבק את אמארה. "את יכולה פשוט להגיד לי שאני נראית לוהטת, את יודעת. לרגע באמת חשבתי שמישהו מתחיל איתי."

"עוד רגע יתחילו," חברתי הטובה ביותר סוקרת אותי מלמעלה למטה, וניכר שהיא מתרשמת. "את נראית כּוּסית בטירוף בבגדים האלה."

אני מושכת בכתפיים בניסיון להתנער ממנה ולא להיראות גאה מדי. האיפור יצא לי נהדר, והתחת שלי נראה ממש טוב במכנסונים האלה. לא סתם אלה מכנסי הטיפים שלי.

חוץ מזה, אמארה היא היפה מבין שתינו. יש לה עור כהה חלק, התלתלים הקופצניים היפים שלה גולשים מאחורי גבה, וכמו תמיד, האיפור והבגדים שלה מושלמים. זאת פשוט הרגשה אחרת לקבל מחמאה מאֵלה אמיתית.

"והשיער שלך מתארך," היא מוסיפה בחיוך עדין. אני קופאת לרגע ולבסוף מהנהנת בתגובה.

"את לא סוגרת הלילה, נכון?" אני מחליפה נושא.

שפתיה המלאות משתרבבות באומללות. "אני לא מאמינה שאת לא." היא מנערת את שערה הכהה. "קיבלת את המשבצת הכי טובה הלילה. כלבה בת מזל שכמותך."

"הגיע הזמן שיהיה לי מזל."

קבוצת בחורים נכנסת, והם מתיישבים ממש מול הבר.

העיניים שלי חוזרות לאמארה ושתינו מחייכות בערמומיות.

"את אומרת את מה שאני חושבת שאת אומרת?" היא שואלת בשובבות.

"אני חושבת שאני הולכת לאסוף כמה מספרי טלפון הערב," אני מאשרת. החיוך שלי מתרחב כשאני רואה שאחד הבחורים מסתכל עלינו. הוא בטח מסתכל על אמארה, אבל נחמד להעמיד פנים שאני מושכת את מבטו. אולי, חוץ מכסף והסחת דעת, אוכל להשיג עוד כמה דברים במשמרת הערב. "רוצה תחרות?"

"את יודעת שתנצחי," היא מתלוננת, אבל חיוכה לא נעלם. דיברנו על זה שאצא קצת לעולם, ואני מבינה שהיא מתרגשת בדיוק כמוני. "אני תקועה כאן מאחורי הבר, בזמן שאת יכולה להסתובב בחוץ ולצוד."

"אל תהיי בטוחה, אני בכל זאת קצת חלודה אחרי שלוש שנים של..."

"אל תכריחו אותי להיכנס לשם ולהפריד ביניכן," קול גברי קורא מהמטבח, והמנהל שלנו מופיע עם חיוך עייף. הוא בן שלושים וחמש גג, אבל נראה כאילו הוא לא ישן כמה עשרות שנים. אני מניחה שככה זה עם תינוק חדש.

"סליחה," אנחנו מצייצות יחד. אני מחליקה החוצה מהבר ומשאירה שם את אמארה, להמשיך למזוג בירות. אני מתיישבת ליד המארחת, ואחרי פחות מעשר דקות כבר קוראים לי לעלות למשמרת.

במשך השעתיים הראשונות אני מתרוצצת בלי הפסקה, משרתת את כל הלקוחות בלי יוצא מהכלל ומפעילה את כל כישוריי החברתיים. לא משנה אם אני מגישה בירה לאדם מבוגר שיצא לבלות עם חבריו, או מניחה סלסילת צ'יפס ענקית מול בנות מורעבות במסיבת רווקות, אני מקפידה לצחוק, להתבדח ולחייך כשאני עוברת משולחן לשולחן.

אני גם מצליחה להשיג שלושה מספרים, אפילו בלי להתאמץ במיוחד. חזרתי בגדול. בטח כתוב לי על המצח "רווקה" בתלבושת הזאת, אבל אני אוהבת את זה. האדרנלין מההתרוצצות ומהעובדה שבחורים מתחילים איתי ובוחנים אותי שולח את המוח שלי למושב האחורי, ואני נותנת רק לאינסטינקט לאחוז בהגה.

אני עומדת ליד המארחת כשמגיע הזמן להפסקה הראשונה שלי הערב, מניחה את המגש ליד ערמת התפריטים ושואפת אוויר. "ערב מטורף," אני נושפת לעבר איזי, שמרימה אליי גבות בלונדיניות.

"את חושבת שזה מטורף? תראי את רשימת ההמתנה." היא מטה את סנטרה לעבר אזור הישיבה שמחוץ לפאב.

הפה שלי נפער בדיוק כששני בחורים מתקרבים אלינו. הם מוכרים לי במעורפל, כמו כל הלקוחות החצי קבועים של הפאב.

"תוכלי לבדוק איפה אנחנו בתור?" אחד מהם שואל בקול מלא תקווה. "החבר שלי פה רוצה לוותר."

"יש שלוש קבוצות לפניכם," איזי מתנצלת בחיוך. "אני לא יודעת בדיוק, אבל אני מעריכה שחצי שעה, פלוס מינוס."

הבחור נאנח, והמבט שלי מתמקד בחבר שלו, שמגלגל עיניים. הקסדה שתחת זרועו ומעיל העור השחור הכבד שהוא לובש מבהירים שהוא אופנוען. יש לו שיער כהה מבולגן, כנראה בגלל האצבעות שעברו בו והקסדה שמעכה אותו. הוא גבוה, ועיניו מצטמצמות כשהוא מסתכל עליי מלמעלה, מבחין במבטי.

"אני חושבת שיש לי שולחן פנוי מאחור," אני שומעת את עצמי אומרת ומסיטה את עיניי אל איזי. "תנו לי רגע לפנות אותו."

"אין עלייך!" הבחור הפטפטן צועק אחריי כשאני מסתובבת ושולחת אל שניהם חיוך מעבר לכתף. הוא חמוד כזה, בסגנון גולדן רטריבר, אבל כשאני רואה איך החבר שלו מסתכל עליי... אני חושבת שאני יותר בקטע של דוברמן כרגע.

רבע שעה אחר כך איזי מובילה אותם אל השולחן שלהם ומחייכת אליי חיוך שמבהיר שהיא יודעת למה יצאתי מגדרי לעזור להם. ארבעתם חתיכים למרות שהם שונים זה מזה, וכשמלצר אחר מאפשר לי לקחת מהם את ההזמנה, אני מבינה שכל הצוות כבר שמע על ההתערבות שלי עם אמארה.

"את הגיבורה שלי," אומר הגולדן רטריבר כשאני ניגשת אליהם. "הבחור הזה כבר היה מוכן לוותר." הוא מצביע באגודל על האופנוען. העיניים שלנו נפגשות, ובאור החם של הפאב אני מבחינה שהן בצבע כחול עמוק.

אני מסרבת להסיט את המבט ונשענת עם המרפקים על השולחן. עיניו מזנקות למטה אל המחשוף שלי, וחוזרות למעלה בלי שום סימן לחרטה. לעזאזל, הוא טוב בזה. "אתה צריך קצת יותר אופטימיות," אני אומרת במתיקות.

"מה שאני צריך זה בירה," הוא סוף־סוף מדבר, ואת המילים הקרות מפשיר חיוך קטן וזחוח. קולו עמוק, צרוד כמו קולו של גבר מעשן.

"מזל שאני יכולה להביא לך את שני הדברים." אני שולפת את הפנקס והעט כדי לכתוב את ההזמנה שלהם ומתכופפת מעט, בלי ספק מעניקה לשולחן שמאחור תצוגה נהדרת של אחוריי. אני צריכה להשיג עוד כמה מספרים הלילה.

"מצוין," אני מחייכת אחרי שאני חוזרת על ההזמנה שלהם. "אם תצטרכו עוד משהו," אני מסתכלת על האופנוען. "בירה או, נגיד, קצת אופטימיות... תודיעו לי."

הבחורים סביב השולחן מחליפים מבטים, חוץ ממנו.

הוא מסתכל רק עליי ופותח את הפה כדי לענות, אבל אחד המלצרים מקדים אותו.

"פיית', בבקשה תפסיקי לפלרטט עם השולחנות ובואי לעזור לנו עם..."

"אני באה!" אני קוראת בחזרה, מגלגלת עיניים ומשאירה את ארבעת הגברים מאחוריי.

אחר כך אני שוקעת בעבודה, עסוקה בהתרוצצויות מכדי לפלרטט עם מישהו, אבל השולחן שלהם נשאר בטווח הראייה שלי, ותשומת ליבי נשארת ממוקדת בפינה הרחוקה שלו. גם הוא מסתכל עליי. אני מרגישה את זה, המבט שלו חם ומעקצץ על עורי. כשאני מסתובבת מעבר לפינה, נתקלת במלצרית אחרת ושופכת על עצמי בירה, אני אפילו חושבת שאני שומעת אותו מגחך, אבל המוזיקה חזקה מדי, אז אני לא בטוחה.

"לפחות את לא לובשת לבן," איזי מעודדת אותי כשהיא טופחת במפיות על כל החזה שלי.

אני שוב מרגישה את המבט הלוהט והכבד הזה, וחלק קטן בי חושב שאולי זה דווקא חבל.

מורידים אותי מהמשמרת מוקדם מהצפוי. שעת העומס נגמרה, ואומרים לי לפנות כמה שולחנות ולסיים. אני עוצרת למזוג לעצמי כוס מים בבר, לראשונה מאז תחילת הערב.

"נו?" אמארה שואלת. "כמה מספרים השגת?"

"ארבעה," אני מדווחת בחיוך, שנעלם במהירות. "אבל יכולתי להשיג יותר."

"מה קרה?" היא שואלת וממצמצת אליי בעיניה הירוקות. היא לא מפספסת כלום. היא כבר מכירה אותי טוב מדי.

"יש איזה בחור בשולחן שלושים ושבע," אני לוחשת ומקפידה לא להסתכל לכיוון שלהם, בזמן שהיא עושה בדיוק את זה. "הוא הסתכל עליי כל הערב, אבל לא ביקש את המספר שלי."

"ואת מאוכזבת," היא אומרת וממשיכה להביט לכיוון השולחן שלהם בזמן שהיא ממרקת כוס יין.

"גם הבחורים שהשגתי את המספרים שלהם היו חמודים, אבל..."

"אבל את רוצה אותו," היא משלימה את המשפט במקומי.

אני מהנהנת.

"טוב, אני לא יודעת למי מהם את מתכוונת... אם כי," היא מחייכת חיוך זחוח, "מהיכרותי איתך, יש לי חשדות. אם זה באמת מי שאת רוצה, את צריכה ללכת על זה."

"את מתכוונת," אני מציצה מעבר לכתף כדי לוודא שאנחנו לבד, "שאני אבקש את המספר שלו?"

"או שתרדי עליו כי הוא לא ביקש ראשון." היא מושכת בכתפיה ומביטה שוב בשולחן שלהם. "הם משלמים עכשיו, אז את צריכה להחליט."

כיף לפלרטט, אני מודה, אבל זה נועז אפילו בשבילי. מה אם החברים שלו ישמעו אותי? גרוע מכך, מה אם הם ישמעו אותו מסרב לי...

"ואם החשדות שלי נכונים," קולה המשועשע של אמארה חודר את המתח שלי, "החתיך שבחרת השאיר מאחור את מעיל העור שלו, וזאת הזדמנות מושלמת בשבילך לרוץ אחריו."

"את כל כך מעצבנת כשאת צודקת," אני נושפת לעברה. אני מסתובבת אל השולחן שלהם, תופסת את המעיל ויוצאת החוצה לרחוב שעכשיו כבר כמעט אין בו אנשים.

"חכה," אני קוראת, ומייד מרגישה מטופשת כשכמה עוברי אורח מסתובבים אליי, אבל גם הוא מסתובב, וזה כל מה שאני צריכה כדי להמשיך לצעוד בנחישות לעברו. הוא ליד האופנוע שלו, השחור והמבריק. החברים שלו נעלמו, וזה מוסיף לי לביטחון. "שכחת את זה," אני מושיטה לו את המעיל.

"תודה," הוא מטה את ראשו אליי כשהוא לוקח אותו. "פיית', נכון?"

אני מהנהנת ונושכת את השפה. עיניו מתמקדות בתנועה, אבל הוא לא אומר כלום.

"רצית עוד משהו?"

הוא מתכוון לגרום לי להגיד את זה, נכון?

"פשוט..." הלב שלי הולם כשאני מכריחה את עצמי לומר את המילים, "רוב הלקוחות שמסתכלים עליי ככה לפחות מנומסים מספיק כדי לבקש את המספר שלי לפני שהם הולכים."

"רוב המלצריות לא שופכות על עצמן משקאות," הוא עונה, עיניו משוטטות על החולצה שלי שעדיין מריחה כמו בירה.

זו לא דחייה, אבל אני לא בטוחה שזה יכול להיחשב לפלרטוט. בכל מקרה, אני לא מבזבזת זמן. הקרבה אליו ואיך שהוא מסתכל עליי רק גורמים לי להבין כמה אני רוצה את זה, ולמרות שהאוויר קריר, חם לי בכל הגוף. "אני תמיד יכולה לחזור פנימה ולהמשיך לשרת מישהו אחר."

ההצהרה שלי עושה לו משהו. הבעת פניו מאפילה, וכל השרירים בגופו נדרכים. הוא מזכיר לי פתאום פנתר קטלני שמוכן לתקוף.

"תקשיבי, יפהפייה," הוא לוחש. המוזיקה מהפאב כמעט מטביעה את המילים, אבל אני שומעת אותו חזק וברור — בדיוק כמו שאני שומעת את ליבי המפרפר בתגובה. "כדאי שתדעי מעכשיו, אני לא מחליף מספרים ואני לא יוצא לדייטים. שמעת?"

חזק וברור, אבל אני לא בטוחה שבכלל אכפת לי.

העובדה שהשגתי את כל מספרי הטלפון האלה הערב אולי גרמה לי להרגיש שניצחתי, אבל אני לא באמת מצפה לצאת עם מישהו מהבחורים האלה. החופש, אחרי שהייתי כבולה למישהו, עדיין מרגש אותי, ואני לא ממהרת לוותר על התחושה.

אולי הוא בדיוק מה שאני צריכה. סטוץ מהיר וחסר משמעות, שיכניס אותי לחיי הרווקות בדרך הנכונה.

הפעם, תשומת הלב שלי היא שנודדת. אני סורקת אותו מכפות הרגליים ועד לעיניו הכהות והמסוכנות. הוא גורם ללב שלי להלום, אבל אני לא אאפשר לו לראות את זה. "לא אמרתי שאני רוצה לצאת איתך," אני עושה את הדבר הזה עם העיניים שלי — מביטה כלפי מעלה וגורמת להן להיראות גדולות ועגולות יותר.

יש אנשים שקוראים לזה 'עיני במבי'. אני קוראת לזה 'עיני זקפה'.

נכון, השתמשתי במבט הזה רק לעיתים רחוקות על האקס שלי ובעיקר ניצלתי אותו כדי לקבל טיפים טובים יותר בפאב, אבל זה לא אומר שאני לא מודעת לכוח שלו.

שפתו מתעקלת כלפי מעלה. "אז מתי את גומרת?"

"זה תלוי בך, לא?" פאק, אני מלכה.

כשהוא מגלגל עיניים, אני מוסיפה, "בערך עשרים דקות." אני מקווה שהוא מוכן לחכות לי, כי אני עומדת להתפוצץ מבפנים מרוב שהדופק שלי חזק. אני באמת עושה את זה?

הוא מהנהן פעם אחת לכיווני לפני שהוא מעביר רגל מעבר למושב האופנוע שלו ומתיישב.

פאק, יש לי בעיה. זה לא נורמלי לרצות שהוא ירכב על הפנים שלי במקום על האופנוע.

"לכי תעשי מה שאת צריכה," הוא אומר ושולף מצית. "ואז תחזרי לכאן כדי שאוכל לקחת אותך אליי."

אני מתחילה ממש לאהוב את הדרך שבה הערב שלי מתפתח. הוא מצווה עליי בצורה טבעית כל כך, שהברכיים שלי כמעט קורסות כשאני מסתובבת והולכת משם.

"אז?!" אמארה דוחקת בי כשאני חוזרת לבר.

"אני הולכת אליו אחרי המשמרת," אני אומרת על טייס אוטומטי בזמן שאני מנסה להתנער מהטרנס שאוחז בי.

אמארה כמעט צווחת, וזה שולף אותי מהערפל — בדרך כלל היא הבחורה הכי קוּלית ומאופקת. אני לא חושבת ששמעתי אותה צווחת מאז הפעם ההיא שמצאנו חולדה במחסן של הפאב.

ניסינו להרוג אותה, אבל איזי התעקשה ללכוד אותה בדרך הומנית ולשחרר אותה, מה שהוביל לעוד בהלה כעבור פחות משבוע.

"את אפילו לא טורחת לקחת את המספר שלו. קופצת ישר לעניין. מושלם!" אמארה מחייכת אליי. "איך קוראים לו?"

אני בוהה בה, המומה. "אני לא יודעת," אני מודה בבושה.

חיוכה מתפוגג. "הוא אמר לך איפה הוא גר?"

"לא," אני ממלמלת. שיט. אני חרמנית כל כך שהכוס שלי חשב במקומי, ורק עכשיו, כשאני לא ליד הסטוץ האפשרי, המוח שלי מספיק צלול כדי להודיע לי שאולי זה רעיון גרוע.

אמארה מניחה את אצבעותיה על מצחה ופולטת אנחה משועשעת אך מתוסכלת. "נצטרך לעבוד על העניין הזה של 'לשכב עם זרים'," היא אומרת.

"אני באמת לא יודעת מה אני עושה," אני אומרת בקול רועד. בחיים לא הייתי פזיזה כל כך. אף פעם לא הייתה לי הזדמנות, כי הייתי במערכת יחסים ארוכה. "זה מוקדם מדי? אולי זה מוקדם מדי. אני רווקה רק..."

"פיית'," אמארה קוטעת אותי בחיוך משועשע. "תנשמי. ברור שאת צריכה להוציא את הפרידה הזאת מהמערכת."

"אני צריכה?"

"בדחיפות. את רוצה אותו, נכון?"

אני חושבת על הגבר שמחכה בחוץ. על העשן שנפלט משפתיו, על הקול הנמוך שלו כשהוא אמר יפהפייה, וצמרמורת מתפשטת לי שוב בכל הגוף. "כן," אני מודה.

היא מחייכת. "נהדר. תירגעי, אני עושה את זה כל הזמן. אז זה מה שאת הולכת לעשות..."

עשרים דקות לאחר מכן אני מתקרבת אליו שוב, כשאני דוחקת בכוח כל מחשבה, כמו הוא יכול לחטוף ולרצוח אותך, את מסריחה מבירה ועוד לא עבר אפילו שבוע.

אחד הספקות עיקש במיוחד ומציק לי כשאני עוצרת ליד האופנוע שלו. הוא מניע אותו בשאגה רועמת, והרעש גורם לבטן שלי להתהפך.

"כבר מתחרטת?" הוא שואל.

"לא אמרת לי איך קוראים לך," אני כמעט לוחשת את זה.

צל של חיוך מעקם את שפתיו. "בואי הנה."

אני לא יודעת למה זאת הרגשה טובה כל כך לציית לו. למרות המתח, אני בעננים כשאני מתקרבת אליו.

הזר תופס את הקסדה שלו ומניח אותה על ראשי, מחליק אותה למקומה ללא מאמץ — היא גדולה, בולעת את הראש שלי לגמרי, ואני מרגישה קטנה בתוכה. אני שואפת את הריחות שאופפים אותי. עור, עשן ובושם.

אפילו כשהוא יושב על האופנוע, הוא עדיין גבוה ממני כשאני עומדת. הוא מושך את הרצועות מתחת לסנטרי, מצמיד את האבזם למקומו ומהדק אותו. אחר כך הוא משחיל אצבע בין הרצועה המחוספסת לסנטר שלי, בוחן את מעשה ידיו ומושך אותי אליו תוך כדי.

"פיית'," כשאני שומעת את שמי מתגלגל על לשונו, צמרמורת חולפת בעמוד השדרה שלי. "תושיבי את התחת החמוד שלך מאחוריי ותחזיקי חזק."

העלייה על האופנוע הזה היא קפיצה אדירה מ"רווקה טרייה" ל"פרועה וחסרת דאגות", אבל אני לא יכולה להתאפק. החום בתוכי חזק יותר מכל מחשבה הגיונית.

אני בולעת את המתח ומצייתת.

הוא מביט ישר קדימה בזמן שאני מתמקמת, תנועותיי איטיות ומהוססות. הוא לוחץ על דוושת הגז ללא אזהרה, וקריאת בהלה נפלטת מגרוני כשאנחנו מזנקים קדימה. אני נאלצת לכרוך את זרועותיי סביבו כדי לא להתמזג עם האספלט.

"בחיים לא רכבת על אופנוע?" הוא שואל כשאנחנו דוהרים ברחובות הריקים.

אני נאחזת בו בכל כוחי ומנענעת את ראשי מצד לצד, סנטרי לחוץ לכתפו. כתפו הרחבה והמוצקה מאוד.

אני מעיזה להציץ במראת הצד ושמה לב שהוא מחייך. "ועל אופנוען?"

הקסדה מסתירה את הסומק שלי, והוא צוחק, מאיץ קדימה.