משחק השתיקה

פתח דבר

אביגיל — שבע שנים קודם לכן 

אני מסובבת את המפתח במנעול הדלת ונכנסת. החושך בדירה עוטף אותי ואיתו גם השקט. אני חולצת את נעליי, וצריבה מפלחת את כפות רגליי היחפות כשהן פוגשות ברצפה הקרה. אני ניגשת למטבח בשקט, לא טורחת להדליק את האור ושותה כוס מים קרים מהברז, עוצמת עיניים לרגע ומנסה להרגיע את המחשבות. אני עייפה כל כך, רק עוד כמה צעדים ואגיע למיטה.

אני פונה לכיוון המסדרון, אך צליל חלש של מים זורמים גורם לי לעצור. אני עומדת מול החדר של אמא שלי. המיטה שלה ריקה והסדינים מקומטים בצורה משונה. הצליל מתחזק ככל שאני מתקרבת אל חדר האמבטיה. זה לא נשמע כמו זרם רגיל, אלא כמו מים שעולים על גדותיהם. אני מתקרבת אל הדלת הסגורה ורטיבות מחלחלת לתוך הגרביים שלי. אני מורידה את ראשי מטה ומבחינה בפס מים שנוזל מתחת לדלת האמבטיה, חוצה את סף הדלת ומרטיב את הרצפה.

"אמא?" אני דופקת בדלת. "הכול בסדר?"

אין מענה והמים ממשיכים לזרום בקצב מוזר. בהלה מתחילה לטפס בתוכי ורעד בלתי נשלט תוקף אותי. אני דופקת שוב בדלת. "אמא, את שם?" אני לוחצת על הידית בחשש ופותחת את הדלת באיטיות. האדים שממלאים את החלל הקטן כבדים וסמיכים, ולפני שאני מצליחה לראות משהו, ריח חריף חודר לאפי. ריח מתכתי, כבד, שמתערבב בסבון הזול שלנו. אני מביטה פנימה, והזעזוע מכה בי כמו אגרוף בבטן. הלב שלי צונח ונשימתי נעצרת.

אמא שוכבת בתוך האמבטיה הלבנה והסדוקה שלנו, מים ורודים מכסים את הפנים שלה. ידיה מונחות בשלווה על דופנות האמבטיה ונוטף מהן דם — כל כך הרבה דם. ורידיה הקרועים זועקים זעקה אילמת מתוך העור החיוור שלה.

"לאאאאא!" אני מזנקת פנימה ומחליקה על הרצפה הרטובה, ברכיי פוגעות בקרמיקה בעוצמה, אבל אני לא מרגישה כאב, רק אימה טהורה.

אני מושכת את הראש שלה מהמים, נאבקת במשקל גופה.

"אמא, תנשמי! בבקשה!" אני צורחת, מחזיקה אותה צמוד אליי כדי שלא תטבע שוב. העור שלה חיוור בצורה מחרידה, אבל הוא עדיין חם. הדם הזה שמרטיב אותי עכשיו הוא החיים שלה שבורחים ממנה, היא עדיין כאן.

אני גוררת אותה החוצה מהאמבטיה בכוח. נאנחת מהמאמץ. גופה רפוי וכבד, והוא כמעט נשמט לי מהידיים. אני דואגת להצמיד אותה אליי ומתיישבת על הרצפה המוצפת. ראשה שמוט על כתפי, והבגדים שלי סופגים את הדם שלה, את המים, ואת הכישלון שלי.

ביד רועדת אני תולשת את המגבת מהמתלה, מקפלת אותה ולוחצת בכל הכוח על מפרקי ידיה.

"תסתכלי עליי אמא, דברי איתי, אני מתחננת. אל תעזבי אותי." אני מלטפת את הלחי שלה בידי השנייה, שכבר מכוסה כולה בדם שלה. "אני כאן, אני כאן. רק אל תלכי. בבקשה, רק אל תעזבי אותי." הראייה שלי מיטשטשת ודמעות מתחילות להציף את עיניי. אני מטלטלת אותה, מתחננת לסימן, מתפללת שתפקח את העיניים. אבל ראשה עדיין שמוט לאחור, חיוור וחסר חיים.

אני מלטפת את פניה ומהדקת את שערה הרטוב לאחור. קהת חושים אני מתבוננת בה. מסרבת להאמין שזו היא. אני מקווה שזה לא באמת קרה ושבעוד רגע אתעורר בבהלה ואגלה שזה היה רק סיוט. אבל ככל שהשניות מתארכות לדקות, והדקות לרגעים ארוכים, הזמן מאבד משמעות ואני מבינה שהיא לא תתעורר יותר.

"למה עשית את זה?" כעס מתגנב לקולי. "איך העזת לעשות את זה, איך יכולת להיות כל כך חסרת אחריות? מה אם ליה הייתה מוצאת אותך ככה?" אני מטלטלת אותה. הפעם לא מתוך דאגה אלא מתוך זעם טהור על שנטשה אותנו. הידיים שלי צונחות בתשישות, והפניקה מתחלפת בריקנות קרה. המאבק נגמר. הפסדתי.

זו לא הפעם הראשונה שאני מנקה את הלכלוך שאמא משאירה אחריה. כבר שנים שאני חובשת את החתכים הפיזיים שלה ומסתירה את אלו שבנפשה. אוספת בקבוקי כדורים ריקים מהרצפה ומנסה להמציא לאחותי תירוצים לסיבה שבגללה אמא לא יוצאת מהמיטה כבר שלושה ימים.

אבל עכשיו, כשאני מביטה בה שוכבת חסרת חיים, אני מבינה שהפעם שום תחבושת לא תעזור. שום תירוץ שאספר לליה לא יוכל להסתיר את האמת.

איך אוכל להסביר לילדה בת שש שאמא לא תחזור יותר?

אמא לא רק לקחה את החיים של עצמה הלילה. היא השאירה את שתינו לדמם לבד בתוך הבית הריק והמתפרק הזה, בלב סמטה חשוכה בדרום תל אביב.

פרק 1

אביגיל

הבר אפוף עשן, ומוזיקת בלוז חלשה מתנגנת בחלל הדחוס, נמהלת בקולות שיחה צורמים. אני עומדת מאחורי דלפק הבר, מגישה משקאות ללקוחות על אוטומט ומנסה להתמקד ברעשי הבר כדי להסיח את דעתי מהדאגות היומיומיות. אחת מהן היא שבדירה השכורה והקטנה שלי, שנמצאת באחת הסמטאות הפחות זוהרות של ניו יורק, ממתין על שולחן המטבח מגדל גבוה למדי של חשבונות. לא משנה כמה מותשת אחזור ממשמרת או כמה שעות אעבוד, תמיד אגלה שהחובות שלי מסרבים להצטמצם.

זה עוד לילה רגיל ב"לאסט קול", בר שכונתי שאף אחד לא חולם לעבוד בו. רק מי שאין לו ברירה מגיע לכאן. הבר רחוק מאוד מהמקום שבו דמיינתי את עצמי לפני שבע שנים — יושבת באולם הרצאות ממוזג, שקועה במאמרים על פסיכולוגיה קלינית ומנסה להבין את המנגנונים שגורמים לנפש האדם להישבר — במקום פשוט למזוג משקאות לאנשים שמנסים להטביע את השברים שלהם באלכוהול.

אבל בעיר יקרה כמו ניו יורק, גם העבודה הזו נחשבת למזל. המשכורת מצליחה בקושי לכסות את שכר הדירה, ובקושי זה המוטיב החוזר שמתאר את הלך הרוח בחיים שלי.

קצת לפני חצות, כשאני כבר חולמת על המיטה החמה שלי, נכנסת קבוצה של גברים ומתיישבת בשולחן שנמצא לא רחוק מהבר. למרות השעה המאוחרת הם מלאי אנרגיה ומדברים בקול רם. החליפות היוקרתיות שלהם צועקות שהם לא שייכים למקום כזה. שש שנים כאן הספיקו לי כדי לזהות צרות עוד לפני שהן מזמינות את המשקה הראשון.

אני מתעלמת מהם ונותנת לקייט לטפל בזה, אבל פול, הבעלים של הבר, מתעקש שאני אטפל בהם.

"קייט תיקח את השולחן. זה האזור שלה." אני אומרת תוך שאני נמנעת מקשר עין ומסדרת את הכוסות.

"אבל ביקשתי ממך, נכון?" ארשת פניו מתוחה ומעט עצבנית.

אני בולעת את הכעס שגואה בי וניגשת לשולחן עם חיוך מקצועי. מוציאה מהכיס האחורי שלי את הפנקס.

"היי, מה תרצו להזמין?"

"אלכוהול והרבה," אומר הגבר שקרוב אליי. המבט שלו זחוח ושפת גופו משדרת שחצנות והמון ביטחון מזויף. "תביאי לנו משהו טוב. לא את הדברים הרגילים. אנחנו לקוחות וי־איי־פי."

"וגם ויסקי כפול," זורק אחד מהם.

"בשבילי גם ויסקי כפול," אומר בחור נוסף שבכלל לא טורח להסתכל עליי ואני מבינה שכולם כבר שתו כוסית או שתיים לפני שהם נכנסו לכאן.

"ולך?" אני פונה לגבר שיושב בקצה השולחן ועדיין לא הזמין.

"רק מים. תודה." עיניו הכחולות בוחנות אותי באינטנסיביות שגורמת לי להעביר משקל מרגל אחת לשנייה.

"אין בעיה, עוד משהו?" אני מרימה את ראשי מהפנקס.

"כן," אומר השחצן ומחייך חיוך רחב. "תביאי גם לעצמך איזה כוסית. תשתי איתנו. על חשבוני." אני מרימה את הגבה שלי בהתרסה.

"אתה חושב שאני לא מסוגלת לקנות לעצמי משקה?"

"מה פתאום," הוא פולט גיחוך. "ברור שאת יכולה. אבל השולחן הזה עליי. אז תתכבדי." היד שלו נוחתת על המותן שלי. אני זזה מיד אבל הוא תופס חזק יותר.

"אני לא שותה בעבודה. ובטח לא עם לקוחות." אני מבהירה כל מילה.

"הבוס שלך לא יכעס. אני אדאג לזה." הוא קורץ, "הוא מפחד ממני."

אני מצליחה להשתחרר ממנו וגל של בחילה מציף את גרוני. עיניי מקפצות אל הבחור השקט עם העיניים הכחולות, שממשיך להביט בי. הוא לא צוחק ולא זורק הערות. ובניגוד לשאר החבורה העליזה והחצופה הוא בהחלט לא נראה כמו מי ששתה לפני שהוא נכנס לכאן.

המבט שלי נאחז בו. מעולם לא ראיתי אותו לפני כן, אבל ברגע הזה הוא היחיד בשולחן שאני מצליחה להסתכל עליו.

"אז מה את אומרת, מלאך?" השחצן שיושב קרוב אליי קם מהכיסא ומתקרב אליי. הבל פיו מסריח מוויסקי. "תשתי איתנו?"

הסבלנות שלי מתפוגגת ואני דוחפת אותו ממני.

אני חוזרת בכעס אל פול שעדיין סופר שטרות מאחורי הבר.

"הם עוברים את הגבול," אני יורה לעברו.

"תתמודדי," הוא מושך בכתפו ומביט בי באדישות.

"פול, הם שיכורים לגמרי. אם היית שומע איך הם דיברו אליי."

עיניו סורקות אותם בחטף.

"כמו שאמרתי, תתמודדי. את ילדה גדולה, אביגיל."

אני מביטה בו המומה, מנסה לעצור את הסערה שהולכת ומתהווה בתוכי. הוא לא יוותר לי, אני יודעת. לבסוף אני מהנהנת וחוזרת לעבודה.

הזמן עובר ולצערי, הצחקוקים, ההערות והשירה המזויפת לא פוסקים. הם כבר מזמן איבדו כל רסן. כמה אנשים בבר מביטים לעברם ומעקמים את אפם. בלית ברירה אני ניגשת אליהם.

"תוכלו בבקשה להנמיך את הקול שלכם קצת, אתם מפריעים לכל הבר." הם מביטים בי בשאלה ואז פורצים בצחוק.

"תירגעי, יפה," אומר השחצן החצוף, וסוקר אותי במבט שגורם לי לרצות להתקלח במי אקונומיקה. "שבי, תשתי משהו. את לחוצה קצת."

סבלנותי מתאדה ברגע. אני נשענת על השולחן, מצמצמת את המרחק בינינו.

"תקשיב לי טוב. זו הפעם האחרונה שאתה פונה אליי בחוסר כבוד. בפעם הבאה שיֵצא לך מהפה משהו שהוא לא הזמנת משקה, אתה עף מפה. והחברים שלך ילכו אחריך. הבנתם?"

הבר משתתק וכל המבטים מופנים אליי. למעט החצוף והזחוח שמחייך אליי כאילו שום דבר ממה שאמרתי לא נקלט באף אחת מהאונות שלו, כמי שמעולם לא שילם מחיר על ההתנהגות שלו.

"וואו, מסתבר שנוצרה לנו כאן דרמה קטנה. באמת שלא התכוונתי להרגיז אף אחד," אומר החצוף הראשי.

שנייה אחר כך פול נעמד לצידי ומושך אותי לאחור, כאילו אני הבעיה. הוא מפנה לעברם חיוך מתנצל, כזה שניכס לעצמו לפני שנים.

"סליחה, זו כנראה א־הבנה קטנה," הוא ממלמל.

"אני יכולה להסבי —"

"את מפוטרת," פול קוטע אותי מיד כשאנחנו מגיעים לדלפק הבר.

"מה?!" אני לא מאמינה שזה מה שהוא אמר עכשיו. לא פעם ולא פעמיים נאלצתי להתמודד עם לקוחות בעייתיים, ותמיד הצלחתי להוציא את עצמי מסיטואציות כאלה מבלי להרגיז אף אחד. אבל הפעם, הם חצו את כל הקווים האדומים. פיטורים זה לא רק עלבון, זו קטסטרופה.

איך אשלם עכשיו את שכר הדירה? איך אשלח כסף לארץ, לליה ולדודה שלי? אין מי שיעשה את זה במקומי. הן מסתמכות עליי, במיוחד מאז שאמא איננה.

"אתה לא באמת מתכוון לזה, נכון, פול?" הקול שלי נסדק.

פול מביט בי כאילו כל מה שקרה עכשיו לא עניינו.

"אני רציני מאוד, אביגיל." פניו חתומות. "אני לא צריך פה בעיות. ואת איכשהו תמיד מביאה אותן איתך. יש מספיק בנות שיחליפו אותך ויעשו את זה טוב יותר."

אני נושכת את השפה התחתונה שלי כדי שהיא לא תרעד. שנים שלא בכיתי. ואין שום סיכוי שאתחיל עכשיו.

"את בכלל יודעת מי אלה?" הוא נוהם לעברי. "זה אית'ן קרופורד!" הוא מסנן מבין שיניו ומצביע על הבחור שהתנהג אליי בגסות. "הבן של גייל קרופורד. ראש מועצת הבנקאות. נשמע לך מוכר?"

"נו, באמת." אני משפשפת את הרקה. "אז הוא יודע לספור שטרות מהר, מרגש."

נחיריו של פול מתרחבים והלסת שלו ננעלת.

"איך את מעזה לדבר אליו ככה?"

"הוא כלום ושום דבר, הוא רק הבן של." אני מגחכת ללא שליטה.

"את מפוטרת. לכי מכאן."

אני מבינה שזה אבוד ושלא אוכל לומר או לעשות שום דבר שישנה את ההחלטה שלו, ותולשת את הסינר השחור ממני.

"מעולה," אני ממלמלת והסינר נופל על הרצפה. אני לא טורחת להרים אותו.

אני מפנה את ראשי אל קרופורד ג'וניור, מחייכת אליו חיוך מעושה ולא מתנצל, מרימה לעברו אצבע משולשת יציבה ובלי להוסיף מילה, פותחת את דלת הבר ויוצאת.

פרק 2

אביגיל

האוויר הקריר שמכה בפניי מרמז על בוא הסתיו. אני נושמת עמוק פנימה בניסיון להרגיע את דפיקות הלב המואצות, אך ללא הצלחה. ליבי ממשיך להלום בחזי בקצב פראי, מסרב להאט. אני מתקרבת אל מכונית ההונדה הישנה שלי, שכבר ראתה ימים טובים יותר, ונכנסת פנימה בעצבים, טורקת את הדלת אחריי.

אני מסובבת את המפתח. אבל המנוע משחרר חרחור ארוך ועצלני. אני מנסה שוב.

שום דבר.

"ברצינות? עכשיו?!" אני מכה בהגה המסכן כאילו זה מה שיחזיר אותו לחיים. אני יוצאת החוצה, נאנחת לעבר השמיים האפורים כאילו הם יכולים לעזור. הרחוב ריק לגמרי, הפנסים בקושי מצליחים להאיר את המדרכה והאווירה הכללית צועקת: מושלם לזירת רצח!

צעדים הנשמעים מאחוריי מושכים את תשומת ליבי ואני ממהרת להסתובב כדי לראות מי זה.

אני מזהה אותו מיד.

הוא גבוה, והנוכחות שלו משתלטת על המרחב בצורה כמעט מאיימת. יש בו משהו אפל, מטריד באופן מרתק. זה לא רק המעיל השחור הארוך או הכתפיים הרחבות שחוסמות את מעט האור מהרחוב, אלא איך שהוא עומד. דרוך ושקט מדי, כמו חיית טרף שמחכה לרגע הנכון לזנק. השיער החום שלו פרוע מעט מהרוח, ועיניו הכחולות והעמוקות מביטות בי באותה סקרנות חודרת כפי שהביט בי לפני שעה בבר.

"לפני שאתה אומר משהו, רק שתדע שיש לי שלושה אחוזים בסוללה, אפס כוחות לרוץ, ואני ממש רוצה להגיע למיטה שלי. אז אם אתה מתכוון לרצוח אותי, תעשה את זה מהר. אין לי אנרגיה לדרמה."

צחוק משתחרר מגרונו.

"ואם אני לא מתכוון לרצוח אותך?"

אני מרימה גבה. עכשיו תורי להביט בו בסקרנות.

"אז עדיין יש מצב שאמות פה. משעמום או מקור."

"את צריכה עזרה?" הקול שלו עמוק ויציב.

"אהה... אני… כן..." אני נאנחת ומסיתה קווצת שיער ממצחי. "המכונית שלי לא מתניעה."

זווית פיו עולה מעט. "את מרשה לי לבדוק?"

"אתה בכלל מבין במכוניות?" אני משלבת את ידיי ומניחה אותן על החזה שלי.

"למה, אני לא נראה הטיפוס?"

חיוך נבוך עולה על פניי ואני מחווה בידי שהוא יותר ממוזמן לבדוק מה קרה למכונית שלי. הוא מתכופף ופותח את מכסה המנוע כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.

"האמת שאתה נראה כמו מישהו שיש לו אנשים שעושים את זה בשבילו."

"מעניין," הוא ממלמל בזמן שראשו קבור מתחת למכסה המנוע.

בזמן שעיניי ממשיכות לבחון כל תנועה שלו, אני לא יכולה שלא לשאול איך לעזאזל מצאתי את עצמי תקועה באמצע הלילה עם זר יפהפה שבודק לי את המכונית.

שתי דקות אחר כך הוא מזדקף ומפנה את ראשו לעברי.

"המנוע הזה מת. אין סיכוי שהרכב זז מפה הלילה." הטון שלו רגוע מדי בשביל האסון שהרגע הכריז עליו.

"נפלא. מושלם," אני נושפת בכבדות. "זה בדיוק מה שהיה חסר לי כדי לסגור את הלילה המושלם הזה. כל מה שצריך עכשיו זה שירד מבול. רק בשביל האווירה."

הוא נשען על המכונית, ומביט בי עם חיוך מסוקרן. "את תמיד כזאת דרמטית, או שזה ערב מיוחד?"

"אני לא דרמטית. אני ריאליסטית עם חיבה קלה להתבכיינות."

"ובכן, ריאליסטית יקרה," הוא מגחך, "אין לך הרבה ברירות כרגע."

הוא צודק, וזה מרגיז אותי עוד יותר.

"אני יכול להציע לך טרמפ."

עיניי נפערות מעט. "אתה באמת חושב שאכנס איתך לרכב אחרי מה שהחברים שלך עשו לי?"

"אל תחמיאי להם. הם לא חברים שלי." הוא תוחב את ידיו בכיסי המעיל שלו, עדיין נשען על דופן ההונדה החבוטה והישנה שלי. הוא נראה כל כך לא שייך ליד הפח המתקלף והצבע הדהוי.

"באמת? כי אני די בטוחה שראיתי אותך יושב איתם בשולחן."

"תאמיני או לא, זה רק עסקים."

אני פולטת גיחוך. "איזו הקלה, אתה לא החבר שלהם, רק עובד איתם. מלאך ממש."

אני עושה צעד אחד לעברו, מצמצמת את המרחק בינינו כדי שיוכל לראות את הכעס בעיניים שלי, אף שהוא גבוה ממני בראש לפחות.

"לא ראיתי אותך עושה משהו כדי להשתיק אותם. עסקים או לא, יש דבר שנקרא אנושיות בסיסית. אולי נתקלת במושג הזה פעם?"

הוא כולא חיוך, אך לא מוחה על מה שאמרתי.

"ציפית ממני לחרב עסקה של מיליונים בשביל בחורה שאני לא מכיר?"

"לא יודעת, אולי איזה 'היי חבר'ה, אולי ננסה לא להיות חארות לחמש דקות?' זה לא קשה מדי, נכון?"

"זה היה משנה משהו?" הוא מטה את הראש הצידה, בוחן אותי במבט חודר שגורם לי להרגיש פתאום חשופה מדי תחת פנסי הרחוב העמומים.

אני פותחת את הפה כדי לומר לו שזה כן היה משנה, אבל הוא צודק. סביר להניח שהם היו מתעלמים ממנו.

"אני לא יודעת, אבל לפחות זה לא היה גורם לי לרצות לדרוס אותך עם המכונית. אם היא לא הייתה שובקת חיים, כמובן."

"את בטוחה שאת לא רוצה שאקח אותך הביתה?"

"תודה, אבל אני אסתדר."

"איך בדיוק?" החיוך על פניו זחוח מדי.

"יש דבר כזה שנקרא מונית, מכיר?"

"אוקיי." הוא מושך בכתפו. "אם בכל זאת תשני את דעתך, אני כאן." הישבן שלו עדיין דבוק למכסה המנוע שלי. הוא באמת הולך להישאר כאן?

אני זורקת לעברו מבט אחרון ומתרחקת מהמקום. צועדת לאורך המדרכה במפגן של ביטחון עצמי מזויף, חוצה את הכביש ונעצרת בצד השני.

אני נועצת מבט נואש בקצה הרחוב, מחכה לפנסי המונית הגואלים, אבל הרחוב ריק. והקור מתחיל לחדור לי לעצמות.

אני שוב מגניבה מבט לעברו. הוא עדיין נשען על ההונדה הגוססת שלי, מוציא קופסת סיגריות מכיס המעיל ושולף ממנה אחת. הוא מצית אותה ושואף ממנה שאיפה ארוכה ונינוחה.

העשן הלבן מתערבל באוויר הקפוא, והמבט המשועשע שלו מלווה את הניסיונות הכושלים שלי למצוא מונית.

אני עושה מאמץ עילאי להתעלם ממנו, באמת. אבל הנוכחות שלו מורגשת מדי.

"אני מבין שאת עקשנית," הוא קורא לעברי מעבר לכביש, הסיגריה עדיין תלויה בזווית פיו, משחררת חוט דק של עשן. הוא מנתק את גופו מהמכונית שלי וניגש לרכב שחור ומבריק, כזה שנראה יקר יותר מכל המשכורות שקיבלתי עד היום. "אבל גם לעקשנות יש גבול. אני חוזר על ההצעה שלי להסיע אותך. כדאי שתחשבי טוב לפני שאת מסרבת שוב." הוא כבר עומד ליד דלת הנהג שלו, מחזיק את הסיגריה בין שתי האצבעות, האפר שבקצה שלה מאיים ליפול.

אני מסיטה ממנו את המבט, רועדת כולי.

"תשמעי, פוקסי, לא כל העולם סובב סביב הישבן הקטן שלך, ולי אין זמן לשטויות. את במצב די דפוק כרגע. המכונית שלך לא הולכת לזוז מפה, אז כדאי שתיכנסי פנימה ותיתני לי להסיע אותך הביתה."

פוקסי?! ישבן קטן?!

מי לעזאזל אומר ישבן? מה הוא, בן שמונים?

אלפי תגובות עוקצניות מתרוצצות בראשי, בעיקר השאלה למה לעזאזל אני עדיין עומדת פה ולא זורקת עליו משהו.

"את באמת רוצה להישאר כאן כל הלילה?" הוא לוקח שאיפה אחרונה וקצרה, ואז משליך את הבדל לרצפה ומועך אותו בנקישה חדה של נעל העור שלו. "כי אין שום סיכוי שתתפסי מונית באזור הזה."

אני נושמת עמוק, מנסה לעשות סדר באפשרויות שיש לי.

הראשונה היא להיתקע כאן, באמצע שום מקום, ולהסתכן במוות מהיפותרמיה.

השנייה היא להיכנע לו, להיכנס לתוך הרכב המחומם שלו, ולסבול את הפרצוף הזחוח שלו כל הדרך הביתה.

אין אפשרות שלישית.

היקום החליט לדפוק אותי היום באופן יצירתי במיוחד.

אני נאנחת, מרגישה איך שארית הכבוד האחרונה שלי מתאדה באוויר הקר.

"בסדר," אני אומרת לבסוף, "אבל שיהיה ברור. זה רק פיצוי על מה שהחברים שלך עשו."

"אין בעיה." הוא פותח לי את הדלת. "עכשיו, בואי נעוף מפה."

אני מתיישבת במושב הנוסע, עדיין עם גאווה פגועה, אבל לפחות עם קצת חום ונוחות.

הוא נכנס מיד אחריי ומתניע את הרכב.

אני נשענת לאחור, עוצמת את עיניי ומקללת את עצמי על כל ההחלטות שהובילו אותי לרגע הזה.

"כתובת?" הוא שואל בקצרה.

אני פוקחת עין אחת, מביטה בו בזעף וממלמלת את שם הרחוב והמספר. הוא מזין את הנתונים במסך המגע הגדול, ויוצא לדרך.

הנסיעה עוברת בשקט מתוח. זרועותיי שלובות והמצח שלי דבוק לחלון הקר. אין מצב שאשבר ראשונה.

אני מרגישה את הנוכחות שלו ממלאת את חלל הרכב, ואף שאני לא מביטה בו, אני שומעת את הנשימות הרגועות שלו. כאילו זאת לא הסיטואציה הכי מביכה ביקום.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*