כשהאפלה עמדה מלכת

1

הנערה שנכנסה ליער

ליסְקָה רָדוֹסְט עוזבת את הכפר ממש בתחילת חגיגות ליל קוּפָּוָוה.

בעיניה מעקצצות דמעות כשהיא מעיפה מבט אחרון מעבר לכתפה. משב רוח מושך את הרדיד הכרוך סביבה ומאיים לכבות את להבת העששית שהיא אוחזת. הלילה הזה, הקצר בשנה, אמור להיות שייך להילולה מתחת לירח קיצי ענקי. בלילה הזה קולעות רווקות צעירות כתרים מפרחי בר ומשיטות אותם בנהר כדי שהצעירים המקומיים ירדפו אחריהם. בלילה הזה שרים שירי עם לקול שאגה של מדורה עליזה. בלילה הזה מתפללים הכפריים לאלוהים שיעניק פריון לשדות, לחיות המשק ולנשים. אבל חשוב מכול, בלילה הזה, לפי האגדה, מלבלב פרח השרך.

ואם האגדות נכונות, זה הלילה שבו ליסקה תמצא אותו. היא תאחז אותו בין ידיה ותבקש את המשאלה, והיא תכפר על חטאיה.

היא צועדת לעומק החשכה דרך אחד משדות החיטה הרבים הנפרשים על הגבעות העגלגלות ומעטרים את הכפר מכל עבר. בחצות היום תהפוך השמש את הגבעולים לזהב, אבל עכשיו הם מרשרשים באיום על החצאיות הפרחוניות של ליסקה ומרכינים ראש, כמו חוטאים המתפללים בחרטה. היא מרימה את העששית למעלה, אבל אורה הוא רק ניצוץ מהבהב — מעין לעג דל למדורת קופווה המרקדת הרחק ממנה וכאילו חורטת את גגות סְטוֹדוֹוָה על בד הציור של הלילה.

סטודווה. הבית. בית שלא תשוב עוד לראות אם לא תצליח הלילה. היא מכירה את השמועות שלוחשים ביניהם הכפריים. היא מכשפה, היא טמאה כמו הקסם האפל השוכן ביער הרוחות. היא כמעט מחייכת במחשבה על האירוניה. המקום המקולל, המכונה הדריאָדָה, הוא זה שבו נאמר כי פורח השרך.

הוא ההזדמנות היחידה שלה לגאולה.

מעליה זורח הירח, עין כסופה אדירה הנפקחת ומשגיחה. הוא מדרבן את ליסקה להתקדם, מלבה את להבת הדחיפוּת בחזהּ. בכל הסיפורים פרח השרך פורח רק עד הזריחה — אין רגע מיותר.

דרכה לוקחת אותה על פני גידולי השדה, לגבעות רכות המנוקדות בעצי לִבְנֶה חיוורים כרוחות רפאים ועשב גס שבו גרה מקהלת צרצרים. בניסיון לחזק את רוחה, היא מתחילה להמהם שיר עם על נערה ושני מחזרים ועץ יָזֶ'מְבִּינָה. הצרצרים קובעים מקצב, הרוח הקלה לוחשת בהרמוניה, והיא משכנעת את עצמה אט־אט שאיננה מפחדת.

עד לרגע שבו יער הרוחות מתגלה לעיניה.

היא ראתה כבר את הדריאדה — כל ילד וילדה בסטודווה ראו אותה כשהגיעו לכאן בכוח הסקרנות השובבית שיש רק לילדים. כמה פעמים עמדה במקום הזה עם מארישֶנקָה, וכל אחת מהן דחקה בחברתה להתגנב קרוב יותר ליער? קרוב יותר ויותר ויותר, עד שנהמה או רשרוש מתוכו היו מבריחים אותן בצווחות והן היו רצות עד הבית. ילדים עושים מעשי שטות, עד שהם מתבגרים מספיק כדי להבין שהם טיפשיים. עד שאבא מלמד אותם לארוג את קישוטי הקש התלויים בכל בית בסטודווה, או שאמא מסבירה מדוע היא קושרת לשערם סרטי ארגמן. זאת הגנה, היא אומרת בקול עדין אך רציני, מפני רוחות ושדים ופגעי יער הרוחות.

כשהיא עומדת קרוב כל כך ליסקה חייבת להודות שהיער ניחן במעין יופי מזוויע. יופי של פרחים מעל קברים או נץ שעט על טרפו. עציו אדירי ממדים, עבים כמגדלים ורחבי ידיים, עם ענפים דומים לאצבעות של זקנה שהסתבכו בערפל סמיך כצמר גפן. יש לו ריח של קבר שזה עתה נחפר, מבינה ליסקה — אדמה דשנה, רקב צמחים ובשר, והוא מעיק על כל נשימה.

במקום כלשהו בתוכו נמצא פרח השרך. כשתמצא אותו, עליה לנסח את משאלתה בקפידה, כי הוא מגשים אחת בלבד. באגדות, גברים מבקשים פעמים רבות משאלות המנוסחות באופן לקוי, וגורלם אכזר, אם הם מצליחים בכלל לעבור את רוחות היער המרושעות. כאן, לפחות, הקללה של ליסקה מקנה לה יתרון — היא תמיד היתה מסוגלת לחוש ברוחות, לשמוע אותן, אפילו לראות אותן. הסְקְשָט ליד התנור שהתלונן על הרצפה המלוכלכת או הקיקימוֹרָה בבית השכנים שקראה בשמחה כשמצאה צמר שהיא יכולה לסבך. אבל אלה רוחות הבית המיטיבות, המשמינות ממנחות לחם ומלח, והן ידידותיות לבני האדם הנותנים להן מחסה. היא לא חושבת ששדי הדריאדה ידברו באותה שפה.

היא באמת תעשה את זה? עדיין לא מאוחר מדי לחזור.

היא לא שייכת לכאן.

זיכרון. האב פָּבֶל יושב במטבח הבקתה הצפופה של משפחת רדוסט. הוא כומר צעיר, גלימתו המהוהה עשויה טלאים כמו זקנו וארשת פניו מלאה חשש שאינו מתקבל באהדה. הוא ומאמא הם היחידים בסטודווה שיודעים את סודה של ליסקה. לפחות, כך היה עד לפני שני ערבים.

"האנשים מתחילים לתהות, דוֹבּרָוָוה," אומר פבל. "אין הוכחה, אבל איש לא יכול להסביר את העניין אחרת. הפתרון הטוב ביותר עבורך הוא לשלוח אותה מכאן לפני שהיא תאבד שוב שליטה, או שבני משפחת פּרָווֹטָה יסחפו איתם די אוהדים."

ליסקה לא אמורה לשמוע את דבריו, אבל היא מקשיבה בכל זאת, צופה מחוץ לבקתה דרך סדק בתריסים. שיניה סגורות בכוח על שפתה והיא טועמת ברזל על לשונה. היום לח, שמיים כחולים מלאים בעננים, ותרנגולת חופרת בעפר שליד כפות רגליה.

"אני יודעת, אבי, אני יודעת, אבל לאן היא יכולה ללכת?"

דוברווה רדוסט — מאמא — יושבת מול האב פבל, קוטפת עלי מנטה מגבעול ופורשת אותם לייבוש. יציבתה נוקשה ועיניה קרות כמו כפור על ענפים. היא תמיד הזכירה לליסקה את שְקְלָנָה גוֹרָה, הר הזכוכית מן הסיפורים שאף אביר לא הצליח לכבוש. וכמו ההר הזה, היא לא טובת לב ולא רעת לב. היא פשוט עשויה ללא חת, תכונה הכרחית כמרפאה הכפרית של סטודווה.

"היא הגיעה לפרקה," עונה האב פבל. "והיא נערה מחונכת ומנומסת. את יכולה לחתן אותה, לשלוח אותה לשמש כשוליה... או טוב מכך, להכניס אותה למנזר. אלוהים אינו מסרב לקבל איש, ונוכחותו הקדושה תמנע ממנה להתפתות לכוחות הרשע."

דוברווה נאנחת. "שקלתי את כל הפתרונות האלה, אבי, אבל עד כמה נבון באמת לשלוח אותה לבדה? אני חוששת ממה שהיא עלולה להפוך להיות בלי הנחיה." היא זורקת גבעול מנטה עירום. "אה, בּוֹגדָן היה יודע מה לעשות איתה. הוא היחידי שידע באמת."

"את עושה את המעשה הנכון," מרגיע אותה האב פבל. "זאת לא הוקעה, אלא רק פעולת מנע. למען שלומה ו..."

ושלומנו. המילה האחרונה הזאת לא נאמרת, אבל ליסקה יודעת מה רצה הכומר לומר. ליסקה מסוכנת, הקסם השחית אותה, כמו עצי פרי נגועים ברקב.

"אני אשנה את המצב," היא מבטיחה לכוכבים מעל. "אשיב את הכול על כנו."

היא תעשה הכול כדי להוכיח שהיא לא מסוכנת, שהיא שייכת — לכפר ולבני עמה. אפילו אם פירוש הדבר הוא שעליה לשים את מבטחה במעשיות ילדוּת.

היא מתקדמת הלאה, רחוק יותר, קרוב יותר, עד שהיא מרימה מבט אל עצי הדריאדה. חרדה לופתת את גרונה, אבל היא בולעת אותה בכוח.

"ישמרני האל," היא לוחשת.

בתוך היער צווח משהו בתגובה. רוח סערה? לא, הצרחה לא אחידה.

זאת יללה.

או אולי צחוק.

ליסקה רדוסט מרימה את העששית, מביטה לאורך הנתיב שבחרה. הוא לא יותר משובל צמחייה מעוך בין סרפדים לוחשים וקוצים אכזריים, כמו לסת פעורה. באור הלהבה המהבהב, הכול נראה כחזיון תעתועים, כניסה לארמון עלטה. מחכה. צופה.

הצחוק נשמע שנית, והפעם היא מכריחה את עצמה לענות בחיוך.

ואז היא צועדת אל בין העצים.

שום דבר אינו ודאי בלילה ביער.

בחשכה חסרת רוח, סגורה מפני העולם, עץ איננו עץ אלא גופה מעוותת שידיה ורגליה עקומות. קליפתו איננה קליפה אלא פרצוף גרוטסקי, סדוק עור. הקוצים מתחתיו אינם קוצים בכלל, אלא טפרים מרושעים המושכים וקורעים בגדים. סרפדים צורבים את קרסוליה החשופים של ליסקה, אבל הכאב הוא כאין וכאפס בהשוואה לעקצוץ בעורפה, התחושה העזה שמסתכלים עליה.

ליסקה מגלה שהיא מפחדת פחות מכפי שהיתה אמורה לפחד. אולי כיוון שהיער הזה, בדיוק כמוה, הוא דבר מה לא טבעי, משהו אחר. על פי מראיה, היא משתלבת באדמה המיוערת יותר מכפי שהשתלבה אי־פעם בכפר. שערה בצבע קרקע שנחרשה זה לא מכבר, עורה שחום ולחייה מוכתמות בנמשים שהשמש שאבה מתוכן. לקראת קופווה היא לבשה סְטְרוּי חגיגי. חצאית ארגמנית מקושטת פרחים בהירים וגוֹרְסֶט, מחוך רקום מעל חולצת תחרה לבנה. היא קלעה את תלתליה הפרועים לצמות. סביב צווארה תלויה שרשרת חרוזים אדומים כפירות יז'מבינה, תכשיט חגיגי והגנה מפני שדים גם יחד. כאשר המחרוזת נתפסת בענף ונקרעת בחטף, זאת אירוניה של ממש.

היא לא נעצרת לאסוף אותה.

היער מעמיק. אורות חסרי מקור מבזיקים במרחק, גדולים מכדי שיהיו גחליליות. משהו מרשרש בסבך לימינה של ליסקה. היא יכולה להישבע שהיא רואה יצור עקום רגליים אורב בערפל, אבל הוא זוחל ונעלם עוד לפני שאור העששית שלה מספיק לתפוס אותו. בפעם הבאה שהיא צועדת קדימה, משהו נגרס מתחת לרגלה. ענף, היא אומרת לעצמה.

אפילו אם התחושה דומה יותר לעצם.

היא ממשיכה הלאה. זאת ההזדמנות היחידה שלה, והיא נואשת הרבה יותר מכפי שהיא מפחדת. בעיני רוחה היא כבר רואה את הדבר — איך היא חוזרת הביתה אל מאמא ואומרת לה שאיננה צריכה להמשיך לדאוג, שהקסם של ליסקה לא יציק להם כבר. לא עוד כלי חרס הנשברים בלי מגע, לא עוד להבות המתלקחות בנוכחותה, לא עוד ציפורים המתאספות אל חלונה מדי בוקר, כאילו הן רוצות לספר לה סוד שאין היא מבינה.

איך יהיו החיים כאשר לא יהיה עליה עוד להשפיל את ראשה ולהעמיד פנים שהאסונות המשתרכים בעקבותיה הם צירופי מקרים בלבד? כאשר לא יהיה עליה עוד לרסן כל רגש כדי שלא יפעיל את הקסם שבה?

היא חשבה, חשבה באמת ובתמים, שסוף־סוף הצליחה לשלוט בו.

עד למארישנקה.

הזיכרון תוקע בה ציפורניים, אבל היא הודפת אותו שוב. הביטי לעבר האור, היא מזכירה לעצמה. ואז לא תראי את הצל מאחורייך.

אבל יש מעט מאוד אור בלילה ביער.

במהרה, ליסקה סוטה מהשביל. צעד אחד של היסח הדעת, וכשהיא מסתובבת, היא כבר לא רואה את השביל הכבוש בצעדים — רק עצים לפניה ועצים מאחוריה, מצטופפים אליה, ענפיהם יוצרים כלוב מחניק והעלים נחבטים, קרים ורטובים, בפניה.

הדופק בעורקים הולם בקול רם באוזניה. שיירות סוחרים שנדדו מאוֹרליצָה למחוז הסמוך, ליטוָון, כבשו שבילים כמו זה שאיבדה זה עתה. הסוחרים האלה נכנסים לדריאדה מוכנים — הם מביאים סוסים חסונים ורובים וחרבות, לפעמים אפילו שומרים חמושים. שבוע לפני כניסתם, הם משאירים מעשֹר, בשר או לחם או מטבע בפתח השביל שבו הם בוחרים להתקדם, תשורות לשד לֵשי.

לשי. שם המוכר לכל בני ובנות הכפר סטודווה, חרוט בזיכרון כמו תפילה אך נאמר כמו קללה. הוא השולט בדריאדה ומרסן את הרוחות, הוא המגן על הנוסעים ביער ועל הכפרים מסביב לו. הוא שאינו מרשה לאיש להיכנס לתחומו מבלי לשלם את המעשר — וכולם יודעים שאם הלשי לא מרוצה ממה שהוא מקבל, הנכנסים אל הדריאדה לא יחזרו.

ליסקה השאירה את המנחה שלה לילה לפני קופווה, כיכר לחם שיפון ונקניק קְיֶוְובָּסָה יבש שהניחה בפתח השביל שבו התכוונה ללכת. עכשיו סטתה ממנו ואיבדה כל תקווה להגנתו של הלשי. הסיפורים המדברים על הלשי המגן על הנוודים מזהירים באותה המידה כי מי שסוטים מהנתיבים שלו לעולם לא ימצאו שוב את הדרך בחזרה אליהם.

"זה לא משנה," אומרת ליסקה ליער או לאלוהים, או שאולי ברגע הזה הם זהים. "אני לא מתארת לעצמי שתסתיר את הפרח במקום שבו אפשר למצוא אותו בקלות."

ואז בוהן רגלה פוגעת בשורש. היא נופלת קדימה בחוסר חן ונוחתת על הברכיים. העששית מחליקה מבין אצבעותיה, זכוכית מתנפצת בקול עמום.

הלהבה כובה.

2

עצים עם יותר מדי עיניים

העלטה מזנקת כמו טורף, בולעת את העולם. נשארת רק צללית של הצמרות מעל, עלים זוויתיים שמגלפים את אור הירח לקרעים מעוותים. ליסקה מאבדת את האחיזה במושכות הפחד, והוא מתפרץ בחזהּ, שיטפון המציף אותה.

התקדמותה הופכת למעידה עיוורת, ידיה מתחככות בקליפת עצים מחוספסת ונדקרות מקוצים. ענפים נתקעים בפניה, מסתבכים בשערה עד שצמותיה נפרמות. פחד תוקע ציפורניים בעומק בטנה ומעיר את כוח הקסם שלה. תירגעי. היא חייבת להירגע לפני שתאבד שליטה. היא מתחילה להמהם פעם נוספת, בקול שקט עד כמה שהיא יכולה, מתמקדת בעליות ובירידות של המנגינה ומכריחה את הלמות לבה להתאים את עצמה אליה.

היא מגיעה לבית השני בשיר ברגע שהיא רואה אותו.

אַיָל לבן.

הוא עולה מתוך הערפל כאילו הוא עשוי ממנו, האובך המשיי מלטף את ירכיו ותוסס סביב הפרסות כמו קצף גלים. קרניו מתקמרות קדימה, יוצרות כתר מלכותי הבנוי מאינספור אצבעות חיוורות כעץ לִבנה. עטרות כאלה אמורות להיות לו רק מכשול ביער, אבל הן אינן מסתבכות בעצים שמעל — למעשה, נדמה כאילו העצים קדים ומתרחקים מעליו, מושכים ממנו את ענפיהם בהכנעה.

אישוניו המוארכים של היצור מתמקדים בליסקה, והשיר גווע על שפתיה.

"ש...שלום," היא מתנשפת ואז קדה ליתר ביטחון. המחווה נראית הולמת, גם אם מטופשת.

האייל מטה את ראשו. עיניו ירוקות כמו שרך, עגמומיות ועתיקות, כאילו ראה מאות שנות היסטוריה של אורליצה נפרשות מול מבטו.

"אולי אתה מכיר את הדרך לפרח השרך?"

הוא פולט נחרה שנשמעת רוגזת ומשועשעת גם יחד. למרות הפחד, לחייה של ליסקה מתחממות.

"טוב," היא אומרת בבלבול, "אם אתה לא כאן כדי לעזור, כנראה באת כדי לאכול אותי. בבקשה, קדימה."

האייל מתקדם צעד אחד. פרסותיו משאירות סימנים קורנים על האדמה הלחה.

"לפחות אאכיל משהו יפהפה," מחליטה ליסקה כשלבה בגרונה. "עדיף על סְטְשִיגוֹן או בְּיֶס."

נחרה נוספת של האייל, קול אנושי יותר מכפי שיש לו זכות להיות. הוא עושה עוד צעד לעברה ואז מסתובב בחטף. לפני שהיא מספיקה לצעוק, הוא מדלג משם ליער ומשאיר רק עקבות זוהרים. הסימנים נותרים, פועמים בחושך ונראים כמעט כמו... כמו שביל.

אבל לאן? ליסקה מהססת. היא מכירה יפה מאוד את הסיפורים על שדים יפהפיים, על פּוֹוֻדְנִיצוֹת זהובות שיער שמניפות חרמשים מגואלים בדם ועל רוּסַוְוקוֹת ושיריהן המכושפים, המראות לבני האדם את תשוקותיהם העמוקות ביותר כדי לפתות אותם אל קבריהם במים. זה עלול להיות תכסיס. סביר להניח שזה תכסיס. אבל זאת האפשרות הטובה ביותר הפתוחה בפניה.

היא הולכת בעקבותיו של האייל. הן נמוגות ברגע שהיא עוברות עליהן, משאירות אור לפניה וחשכה מאחוריה. אט־אט היער מרפה את אחיזתו ההדוקה, הגזעים מזדקפים בסדר מופתי והאובך מתפזר ומגלה שטיח של אזוב נוצתי. עקבות האייל נעלמים בחטף, נוטשות את ליסקה על גדת נהר, פלג רוחש שחור כדיו שניגר בין שני עצי מחט עקומים, תאומים. הירח זוהר סביבה בקרניים גדולות, והאור הוא הקלה, אפילו אם היעדרו של האייל משרה עליה חרדה.

"מה המקום הזה?" לוחשת ליסקה — היא לא מעיזה לדבר בקול רם יותר. "למה הבאת אותי לכאן?"

היא כורעת ברך בהיסוס ליד הנהר, מחטי אורנים דוקרות את כפות ידיה כשהיא נשענת קדימה כדי להסדיר את הנשימה. מחשבות על הבית מתגנבות לתוכה. אנשי הכפר ודאי התאספו כבר בכיכר המרכזית והם רוקדים בעליצות לקול מנגינות כינור. אולי האב פבל נושא ברכות או שזוגות צעירים אוחזים ידיים וקופצים מעל המדורה. אוה, כמה היא מייחלת להיות ביניהם.

לפני שהכמיהה תמצא אותה, עושה זאת מנגינה.

אי־אפשר לטעות בה. מישהו שר בסמוך, שיר מרגש, זורם ומתערבל. התווים מלטפים את ליסקה ומרימים אותה לעמידה. הם מנחמים, חמימים כחיבוק נדיב או אח בוערת באמצע החורף. בואי הביתה, ליסקה רדוסט, הם אומרים. מסע החיפושים נגמר. מצאת את מקומך.

ליסקה ממצמצת. דמות עומדת ליד הנהר, כאילו היתה שם מלכתחילה. אישה יפהפייה, עירומה, תלתלים בצבע פשתן צמודים לשדיה וזרועותיה פרושות בברכה. בואי, ליסקה, בואי, היא שרה.

ליסקה מהנהנת, מסוחררת. היא מחייכת, אפילו אם אינה זוכרת מדוע. היא גם לא זוכרת מתי התחילה ללכת, אבל עכשיו היא קרובה מספיק כדי לספור את המפרקים באצבעותיה הארוכות מדי של האישה.

כאב פתאומי בחזה עוצר אותה. התחושה מוכרת נוראות, כמו פרפרים הכלואים בכלוב צלעותיה השברירי. אזהרה. הקסם שלה ער, והוא מזהיר אותה.

פתאום דמותה של האישה מהבהבת. בשרה שוקע על עצמותיה, שיער דמוי קש נוטף מים על העור המכוסה בגלדים במקום שבו אמורות להיות שפתיה. כאשר ליסקה נרתעת, עיניה הזגוגיות של האישה נפערות וצורתה שוב משתנה. במקומה עומדת מאמא, בסינרה הנקי ללא רבב ובארשת פנים חמורה. היא ניגשת אל ליסקה, עיניה מתרככות, ומושיטה יד כדי לאחוז בידיה.

"בואי הביתה, ליסקה."

הפעם ליסקה מתעלמת מהאזהרה בחזה. היא רוצה יותר מכול להחזיק בידיים האלה, להרגיש את הוודאות המוצקה של אחיזתן. והחיוך הזה... כמה זמן עבר מאז ראתה את אמה מחייכת?

"הצלחת, סוֹונֶצְ'קוֹ," חוזרת מאמא בקול עדין יותר עכשיו. "הכול נגמר. בואי הביתה איתי."

ליסקה ממצמצת. סוונצ'קו — זה היה הכינוי של טָטָה עבורה, אבל אף פעם לא של מאמא. דוברווה רדוסט היא אישה ישירה ומעשית ואיננה נוטה לשמות חיבה.

אמה איננה כאן.

ליסקה נרתעת, לוחצת את כפות ידיה אל עיניה. כשהיא פוקחת אותן מחדש, פניה של מאמא מתעוותות, חיוכה נמתח עוד ועוד עד שהוא רחב במידה בלתי אפשרית ומתוכו מציצות שיניים חדות כמחטים ולשון חיוורת ודקה.

"את טועה," לוחשת ליסקה לדמות. "מאמא רוצה לשלוח אותי מכאן."

היא רצה לנהר.

האישה — לא, זאת רוסווקה — צוללת. היא נמסה אל תוך המים העכורים ונעלמת בזרם. ליסקה מסרבת לפנות לאחור, היא קופצת מגדת הנהר ונוחתת בצד השני, וברכיה מתקפלות מעוצמת הפגיעה. היא מחליקה בבוץ ברגע שהרוסווקה מגיחה מאחוריה, פיה חסר השפתיים נפער בצווחה ואצבעות גרמיות מנסות לתפוס בחצאיותיה של ליסקה.

ליסקה משתנקת. היא תופסת בול עץ שנפל ונאחזת בו, בועטת בכל כוחה. עקבה פוגע בדבר מה פריך שנסדק כקליפת ביצה — הצרחה שמתלווה לקול אומרת לה שבעטה ברוסווקה. השדה משחררת אותה. אחרי פעימת לב, המים הופכים רגועים ושקטים. ליסקה נושפת ברעד ומעיזה להביט מעבר לכתפה.

הרוסווקה מזנקת מהמים ותופסת את שרוכי הגורסט שלה.

אין לליסקה זמן לצרוח. העולם נוטה על צירו כשהיא נמשכת מעל רגליה ונגררת בתנופה לאחור, לזרם הקפוא. בועות ממלאות את שדה ראייתה.

אצבעות חלקלקות נסגרות סביב גרונה.

אימה לופתת את קרביה של ליסקה כשמי הנהר העכורים ממלאים את נחיריה, חושך מעל ומתחת אופף אותה והיא נמשכת למטה, למטה. הנהר עמוק בהרבה מכפי שהוא נראה, ודרך המים המטשטשים את הראייה היא מבחינה בהבזקים פניניים של העצמות על קרקעיתו. אימה לופתת אותה, ואחריה מעין שעשוע הזוי. זהו זה, היא חושבת. אני אמות ואהיה לתפאורה מזוויעה.

אבל משהו בתוכה מתנגד. הוא מתעורר ברטט של אלפי כנפיים כלואות ונדחק בעוצמה כואבת מתוך בית החזה שלה החוצה. הקסם שלה מגיב לפניקה שהיא חשה. הוא מתפרץ מבעד לעורה בהבזקים שבריריים של אור בוהק ולובש את צורתו הרגילה — פרפרים, ענן פרפרים מסתחרר לכאן ולכאן. פרץ הכוח שלה דחף מעליה את הרוסווקה, אבל ציפורניה שורטות את גרונה של ליסקה בכאב לפני שהיא מתרחקת. ליסקה לא מבזבזת אפילו רגע — היא בועטת בחזה של השדה ובכך דוחפת את עצמה לעבר הגדה ופורצת מעל פני המים בהשתנקות. היא מטפסת על הסלעים בגוף רועד, מתעכבת רק להרף עין כדי לפלוט בשיעול מים מצחינים ואז נשענת על קליפה דביקה של עץ אורן.

היא מביטה מעבר לכתפה בציפייה למרדף, אבל דבר לא דולק אחריה.

הרוסווקה נעלמה.

היער דומם.

ליסקה מתחילה לרוץ בצעדים כושלים. היא לא נעצרת, אפילו לא כשהיא עוזבת את קרחת היער של הנהר השטופה אור ירח מנחם. זיעה מכסה את עורפה והדופק בעורקיה שואג בקצב הפעימות המבחילות של הקסם המכה בתוך חזהּ. היא חייבת להסתלק, להתרחק מהנהר הנורא. אבל גם כשהיא מרחיקה לרוץ, היא לא מוצאת הקלה. סיפורי הילדוּת שלה התעוררו לחיים והפכו מסיוטים למציאות.

היא לא מצליחה אפילו למצוא נחמה בקסם שלה. הוא הגן עליה הפעם, נכון, כיוון שבחר לעשות זאת — בניגוד לפעם הקודמת, שבה השאיר דם על ידיה ומוות מאחוריה. אי־אפשר לסמוך עליו כלל. היא חייבת לסיים את העניין, במהירות. אבל איפה הפרח?

כאילו שמע את שאלתה, יצור מוכר מופיע בקבוצת עצים לפניה, ראש עטור קרניים נוטה לעברה. האייל! ליסקה מזנקת לעברו, אבל הדמות נמוגה בפס ערפל. "חכה!" היא קוראת, מתנשפת, ואז צוחקת לטיפשותה. "אתה עושה את זה בכוונה, נכון?"

אין תשובה, רק קול נשימותיה הכבדות כשהיא מסתובבת במקום ובוחנת את סביבתה. עכשיו היא עומדת בקצה גיא לא עמוק, שדופנותיו יורדות בתלילות ללועו של ערוץ. היא מוקפת תשעה עצים יוצאי דופן היוצרים חצי גורן, ובגזעיהם בליטות משונות. במבט ראשון הבליטות נראות כגבשושיות בלבד, אבל כשהיא מסתכלת במבט מדוקדק יותר, היא מבחינה שהן פועמות.

ליסקה לוחצת את ידיה אל פיה ונסוגה, אבל מאוחר מדי.

סדקים נפערים במרכז כל בליטה, קליפת העץ נפשקת וחושפת עיניים מוקפות נימי דם. עיניים אנושיות. עיניים אנושיות שדומעות שרף צהבהב כשהן מתמקדות על ליסקה.

היער ראה אותה.

היא נסוגה, אבל אין לאן ללכת. עקבה מחליק על שולי הערוץ, ופתאום הקרקע מתפוררת מתחת לרגליה והאדמה נשמטת מתחתיה.

בריחתה קצרה. כפות רגליה פוגעות בעץ צעיר ועקום והמכה משליכה אותה ארצה. לאחר מכן היא מחליקה בלי שליטה. היא מנסה נואשות ללפות כל דבר שיאט את הנפילה, ברכיה מתחככות בכאב באבנים ובענפים חדים. כשהיא מגיעה סוף־סוף לקרקעית היא מתמוטטת על האדמה.

היא שוכבת מסוחררת לרגע. רגע אחד של טשטוש שבו אין לה אוויר וגופה דואב. ואז היא מאלצת את עצמה להיעמד על הברכיים, כפות ידיה מתחככות במשהו קשה ו... זר לחלוטין לסביבתו.

אבני ריצוף מעוגלות, מונחות בצפיפות.

ליסקה נבהלת ונעמדת בקפיצה. לפניה מתפתל שביל אבן לתוך החושך, סדוק ומכוסה טחב ופונה באקראי. היא נועצת בו מבט מהוסס. חלק ממנה חש הקלה למראה דבר מה מעשה ידי אדם, אבל חלק אחר מוטרד. היא שמעה על דרכים המשמשות למסע דרך יער הרוחות, אבל זאת נראית צרה מכדי לאפשר אפילו מעבר של עגלה קטנטנה. אבל אם זאת לא אחת הדרכים האלה... לאן היא מובילה?

היא מגלה את התשובה במהרה. למרות גודלו, היא כמעט ולא מבחינה באפלולית בבית האחוזה החבוי בין העצים כמו ענק השקוע בתרדמה. בעצם זה לא בית אחוזה של ממש, יותר זיכרון של מבנה כזה. חלונות שבורים וצבע מתקלף ומגדל עקום שכמעט ואינו זוכר עדיין איך להיות בית. הכול כלוא בתוך חומת אבן, מכוסה קיסוס מטפס ובחזיתו שער שעליו שומרים פסלי איילים. השער אולי היה יפה בעבר, אבל עכשיו הוא תלוי ברפיון על ציריו וחודי הברזל בחלקו העליון חלודים. המקום בכללותו אפוף מעין השלמה אומללה עם הגורל, כאילו בית האחוזה הציע את עצמו כשה לעולה עבור הדריאדה.

צירי השער חורקים במחאה כשליסקה דוחפת אותם לפתיחה, והיא נבהלת. מעבר להם הגנים עצמם הם יער פרא, גדרות חיות שצמחו לגודל מפלצתי ונמלאו בענפי שיחים קוצניים. רק שביל אבני הריצוף נשאר חף מכיסוי, והוא מכוסה בעלים וזרדים. הוא מתפתל בחצר המבנה, מוליך לחלקה קטנה שבה היתה עשויה לעמוד מזרקה, אילו האחוזה היתה שייכת לעולם האדם.

אבל היא לא שייכת לו. היא שייכת לרוחות ולשדים.

ולכן במרכזה לא מוצאת ליסקה מזרקה. אלא שרך, שרוע ושופע עלים וירוק במידה על־טבעית, ירוק כל כך עד שהוא כאילו זוהר.

וטמון בתוך ההילה של עליו פורח לו פרח בודד.