המדריך לספקן המודרני

מבוא:

לראות עולם מגובה

או

שום דבר לא מובן מאליו

לו נערכה אי־פעם אולימפיאדה של קלישאות, יש סיכוי סביר ביותר שאת הבכורה הייתה קוטפת האמרה, "שום דבר לא מובן מאליו״.

מילון קיימברידג' מגדיר קלישאה כך: "ביטוי, הערה או דעה שנאמרו או הובעו פעמים רבות בעבר ולכן אינם מקוריים ואינם מעניינים". אולם זה שדבר מה אינו מקורי ואינו מעניין לא אומר שהדבר לא נכון. בדיוק להפך — היעדר מקוריות ועניין מגדיל באופן דרסטי את הסיכוי לנכונות.

קלישאת הקלישאות — "שום דבר לא מובן מאליו" — אינה רק נכונה עד כאב אלא גם עמוקה.

כל חיי הייתה לי הבנה כללית של משפט זה אשר גרמה לי להוקיר תודה על דברים אלה ואחרים, אולם רק במרוצת הזמן למדתי לפרוט תובנה זו לפרטי פרטים.

כבר להתעורר בבוקר זה לא דבר מובן מאליו — כל לילה אנו מאבדים (במובן זה או אחר) את ההכרה וכל בוקר הכרה זו חוזרת אלינו. מפליא, לא? הפיזיקאי וזוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1965, ריצ'רד פיינמן (Richard Feynman), סבר שמה שנראה לנו "מובן מאליו" הוא בעצם הדבר הכי מסתורי שיש, והשינה היא הדוגמה המושלמת לכך.

פינת הקומיקאי האלמוני

המוזר באמת הוא לא שאנחנו מתעוררים בבוקר, אלא שאנחנו לא מוצאים בזה שום דבר מוזר.

לא במקרה יהודי מאמין, עוד לפני שהוא קם מהמיטה, אומר, "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה". אגב, לדעתי, ישנן שתי סיבות מדוע נאמר "מודה אני" ולא "אני מודה". הסיבה האחת היא, שמבחינה מוזיקלית, התצליל של "מודה אני" מוצלח יותר, הסיבה השנייה היא, שממש לא מומלץ להתחיל את היום במילה "אני".

מקלחת בוקר ראויה להוקרת תודה מיוחדת. יום אחד, בתחילתה של מלחמת 7 באוקטובר, חתני ששירת במילואים התלונן שחסרה לו מאוד האפשרות להתקלח "כמו בן אדם". למחרת בבוקר, עמדתי מתחת למים הזורמים במקלחת שבביתי זמן כה רב עד כי פחדתי שאקבל טלפון מנציבות המים ויאשימו אותי בירידת מפלס הכנרת.

האמת היא שסתם מים שיוצאים מן הברז הם נס גדול דיו.

לא מובן מאליו שהמדינה שאתה כל כך אוהב לא תשנה יום אחד את פניה; לא מובן מאליו שההיררכיה של הערכים השוררים בה לא תעבור רעידת אדמה.

השבת של 7 באוקטובר גם לימדה אותנו שאין זה מובן מאליו שהמדינה תגן עלינו כאשר נהיה הכי זקוקים לה.

הבית היפה ביותר בעולם

לא מובן מאליו שתהיה לאדם קורת גג. כבר בתחילת מלחמת 12 הימים בין מדינתי לאיראן נפגע ביתי מטיל בליסטי, שממרחק של 1,500 קילומטרים בחר לנחות דווקא לידו: הרעפים של הגג התעופפו לכל עבר, זגוגיות החלונות התנפצו לאינספור רסיסים, המשקופים נעקרו, הדלתות זזו ממקומן הקבוע, האוסף המדהים של סחלבים, שרעייתי טיפחה במשך שנים נהרס כליל... לשמחתי הרבה לא נפגעו האנשים שהיו איתי בבית, לא נפגעו הספרים שלי וגם הפסנתר יצא מן האירוע ללא פגע.

בבוקרו של יום המחרת, בעודי לוגם את הקפה הראשון (נשארתי בביתי למרות ההרס, בית לא עוזבים בקלות), נזכרתי שיום אחד, לפני שנים אחדות, נתקלתי תוך כדי זפזופ בערוצי הטלוויזיה השונים והמשונים, בתוכנית "הבתים היפים בעולם". ראיתי בית פרטי ענקי הכולל בשטחו אגם עצום ממדים ועמוק כמו ים עם רציף שעוגנות לידו שתי יאכטות — אחת מהן נושאת על סיפונה מסוק והאחרת יכולה להפוך לצוללת; לצד האגם נמצאת בריכה אולימפית שממלאים אותה מדי שבוע בשבוע בעשרות אלפי בקבוקי שמפניית Dom Perignon, ולצד הבריכה מוצב דגם מדויק של מפלי איגואסו; בסמוך לחצר הבית עומד כן לשיגור מעבורות חלל; המיטה הזוגית בחדר השינה ניתנת לתכנות — הישן בה קובע את עומק השינה ואת הימשכותה; במגרש המשחקים לילדים ממוקם אצטדיון אתלטיקה ולידו מסלול לרכיבת סוסים... ייתכן שנסחפתי קצת, אך כך או אחרת, התוכניות הללו בטלוויזיה מנסות להסביר לנו שהבית הפרטי שלנו הוא ממש לא משהו...

אך באותו הבוקר התעורר אצלי חשק עז להגדיר את המושג הבית היפה ביותר בעולם בצורה מדויקת. הנה:

א. אם יש לך בית — כבר שפר גורלך. (זוכרים את "שום דבר אינו מובן מאליו"?)

ב. אם בבית שבו אתה גר מתגוררים אנשים שאתה אוהב והם אוהבים אותך — אזי הבית שלך הוא היפה ביותר בעולם.

לפני כעשור הרציתי בכנס של רופאים ודיברתי על זה ששום דבר בעולמנו אינו מובן מאליו, החל מעצם קיומנו דרך בריאות הגוף והנפש ועד למופע המרהיב של גרמי השמיים. אחרי ההרצאה שאל אותי אחד הנוכחים אם אני יודע מהי התמחות האנשים שלפניהם דיברתי זה עתה. לבושתי הרבה, לא ידעתי (חשבתי שלצורך ההרצאה יספיק לי המידע כי הם רופאים). "אנחנו רופאים וחוקרים שעוסקים בסיסטיק פיברוזיס," השכיל אותי הרופא, "ודע לך שישנם אנשים שעבורם תהליך הנשימה אינו מובן מאליו ולעיתים הם צריכים ממש להיאבק על כל נשימה ונשימה."

בדרכי הביתה חשבתי כי כל נשימה היא מתנה נפלאה העטופה בכמה שכבות של שגרה.

הייתי מרחיק לכת ומגדיר פילוסופיה כאמנות של הטלת ספק ואי־קבלת דבר כמובן מאליו או, באופן שקול, נאמר כי קבלת דברים כמובנים מאליהם זו היפוכה של פילוסופיה.

פינת הרב

הפרופסור למיסטיקה יהודית, הרב אברהם יהושע הֶשל, לימד כי עלינו לחיות את חיינו מתוך פליאה רדיקלית — לקום בכל בוקר ולהביט בעולם כאילו הוא נברא זה עתה, מבלי לקבל דבר כמובן מאליו.

ידידי הצעיר, הלוחם עמית בר, נפצע קשה במלחמת 7 באוקטובר. הוא עבר אינספור ניתוחים ואיבד רגל. יום אחד הוא שלח לי וואטסאפ ובו סיפר שעובר עליו יום מיוחד.

שאלתי אותו: "מה נשתנה יום זה משאר הימים?"

"אני רואה עולם מגובה!" ענה עמית.

חשבתי שהוא מדבר על צניחה חופשית או דבר מה ברוח זו, אך התברר שהרכיבו לו פרוטזה והוא התחיל להתהלך בעולם כשהוא רואה אותו מגובהו האמיתי ולא מגובה מיטת מחלקת השיקום בשיבא ולא מגובה כיסא הגלגלים.

יום בלתי רגיל

הכרת תודה היא היכולת לראות את הנס שבתוך הרגיל. בכל רגע נתון, הגוף שלנו מבצע אלפי פעולות שהן לגמרי לא מובנות מאליהן: הלב פועם, הריאות מתרחבות, מחשבות נולדות, התאים מתחדשים, העין הופכת את האור למשמעות והאצבעות מקישות על קלידי הפסנתר... אנחנו רגילים לזה, אבל זו מערכת מופלאה שבוחרת בחיים בכל שנייה מחדש. להכיר בכך שזה לא מובן מאליו, זה להפוך כל נשימה למתנה וכל יום רגיל ליצירת מופת.

שום דבר לא מובן מאליו.

תיקון: מובן מאליו שיום אחד נמות, אך איכשהו גם זה לא ממש מובן מאליו...

פרק 1:

אמנות הפליאה

שתי דרכים

באתרי אינטרנט מסתובב ציטוט המיוחס לאלברט איינשטיין, האומר כי יש רק שתי דרכים לחיות את החיים: האחת, כאילו שום דבר אינו נס, השנייה — לראות נס בכל דבר. יש לי ספק גדול שאיינשטיין אכן אמר או כתב זאת, אך אני מסכים לחלוטין עם הנאמר וגם ברור לי שהדרך השנייה הינה הדרך הנכונה, היפה והטובה יותר.

(אגב, ישנו חידוש לשוני בשפה האנגלית, Neinstein אשר מאפיין את הציטוטים המיוחסים בטעות לאיינשטיין. Nein בגרמנית פירושו "לא".)

אדם שבליבו פליאה ממסע יומם של גרמי השמיים, יחוש פליאה לא פחותה ממולקולה של מים — הכול מפליא.

לדעתי, הבנה עמוקה של האמרה "שום דבר אינו מובן מאליו" תביא בהכרח לפליאה מכל דבר ודבר.

טלפון ללא חוטים

1 בספטמבר 1969 היה היום שבו הלכתי לכיתה א' בעיר הולדתי וילנה, ולציון האירוע החשוב הזה קיבלתי מהוריי מתנה — מנוי לאנציקלופדיה לילדים בצירוף הכרך הראשון, "עולם המדע". הכרך נפתח בנבואה: בשנת 2000 יוכלו אנשים לשוחח באמצעות טלפונים ללא חוטים. היום סמארטפונים הם דבר מה מובן מאליו, אך באותו הזמן, הרעיון של טלפון אלחוטי היה על גבול המדע הבדיוני ואני לא ממש האמנתי שזה יהיה אפשרי — בימים ההם ובזמן ההוא חיכיתי עם משפחתי בסבלנות רבה לקבל לידינו טלפון עם חוגה אשר נראה לנו נס גדול דיו.

ברור שטלפונים ניידים זוהי סתם דוגמה ויש אינספור טכנולוגיות והמצאות שאנחנו מקבלים היום כמובנות מאליהן, אך הן היו מעוררות פליאה רבתי לפני כמה עשורים וכלל לא היה ניתן לדמיין אותן לפני מאה שנה או לכל היותר כמה מאות שנים.

אבל זהו בדיוק הפרדוקס: ככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך קטנה הפליאה. בעת הזו, המשופעת בהמצאות משוכללות ומדהימות מאין כמותן, לא מצליחים האנשים אפילו להתקרב לאותה רמת הפליאה שעוררה המחשבה על טלפון אלחוטי בימים ההם. אפילו טכנולוגיית AI כבר הפכה לדבר מה שגרתי.

טיסת לילה

חִשבו על טיסה. לפני ימים רבים, שיא הפנטזיה האנושית היה שטיח מעופף — הישיבה עליו אינה נוחה כלל (וגם אין מחלקת עסקים), הוא מתעופף במהירות של עד עשרים קילומטר בשעה ועוצר לחניה הכרחית בענן הסמוך בכל עת שאין רוח. פעם זה היה קצה גבול הדמיון האנושי.

לפני ימים לא כל כך רבים, ליתר דיוק ב־9 באוקטובר 1903, התפרסמה כתבה ב"ניו־יורק טיימס" בכותרת Flying Machines Which Do Not Fly. בכתבה נכתב שהאנושות תזדקק למיליון עד עשרה מיליון (!) שנים כדי לפתח איזושהי מכונת תעופה. מדענים חשובים, שהבולט ביניהם היה לורד קלווין (Lord Kelvin) — יחידת טמפרטורה נקראת על שמו — לא האמינו כלל שתעופה אפשרית. הניבוי של המאמר היה אחד הכושלים ביותר בתולדות האנושות — 69 ימים לאחר פרסומו, האחים רייט (Orville and Wilbur Wright) העלו אווירון קטן לאוויר.

בימינו מטוסים יכולים לטוס בגובה של עשרה קילומטרים ובמהירות של אלף קילומטר לשעה, אך מעטים יחסית חשים פליאה — זה מין דבר מה "מובן מאליו". וישנם כאלה שמתלוננים על האוכל במטוס או על עיכוב שחל בטיסה או על כך שבמחלקה הראשונה הייתה להם ארונית לא נוחה...

המלך ואני

האמת היא שלא חייבים להתרומם השמיימה כדי לחוש פליאה — סתם נסיעה במכונית מפליאה דיה. פשוט התרגלנו לכך... רק דמיינו את מלך צרפת לואי ה־14 מקבל הצצה לעתיד ונוסע מפריז לעמק הלואר בקאדילק הישנה שלי — וואו, כמה הפתעות היו מצפות לו.

ואילו אצלי, הפליאה מכך שבכלל ישנן מכוניות עוזרת לסבול קצת פחות מהפקקים המטורפים בכבישי ארצנו.

סקרנות, פליאה ומסתורין

אפלטון ואריסטו לימדו כי הפליאה (Thaumazein, θαυμάζειν) היא המקור לפילוסופיה — מפני הפליאה החלו אנשים להתפלסף.

או במקור היווני (העתיק):

διὰ γὰρ τὸ θαυμάζειν οἱ ἄνθρωποι… ἤρξαντο φιλοσοφεῖν

שימו לב שהם השתמשו במילה יוונית עתיקה עבור "פליאה" ולא במילה "סקרנות". לסקרנות ישנן צורות רבות ושונות. לדוגמה, אדם יכול מתוך סקרנות לזפזפ מערוץ טלוויזיה המשדר את "האח הגדול" לערוץ המתחרה שבו משודרת "אחותי הקטנה". אין בין זפזופ ברשימת ערוצי הטלוויזיה השונים לבין הפליאה שום קשר.

רק בדרגתה הגבוהה ביותר הסקרנות נושקת לפליאה.

הסקרנות תמיד הובילה אותי לנסות לספקהּ; לקרוא ספרים, לצפות בסרטונים ברשת, לפתור משוואות ולחשב חישובים... רגש הפליאה שקט יותר ועמוק יותר. לי הפליאה בדרך כלל גורמת להימנע מכל עשייה; אני מטייל בסמטאותיה של יפו העתיקה, יורד אל הנמל, מקשיב לגלים, מתבונן בים ובשמיים, חש את הרוח הנעימה ואת טיפות הים על פניי ואני המום לגמרי מהקיום של כל אלה והמום לא פחות מכך שאני קיים, שאני כאן ועכשיו ויכול לראות, לשמוע ולחוש.

אלן ווטס (Alan Watts), סופר ופילוסוף בריטי אשר עסק רבות בתרבויות המזרח, סבר שיש הבדל גדול בין "בעיה" ל"מסתורין" — בעיות אנו אמורים לפתור, ממסתורין אנו אמורים ליהנות. הוא הציע להתייחס לקיום האנושי ולכל מה שסובב אותו כמסתורין ופשוט ליהנות ממנו ולא לראות בו בעיה שצריך לפתור.

כמה אני אוהב הבחנה זו.

נקודת בראשית

התבוננו נא בנקודה המסיימת משפט זה. עתה נסו לדמיין נקודה הקטנה פי מיליון ממנה ואז לחלק את הנקודה החדשה, שאותה כלל לא ניתן לדמיין בשל קטנותה, שוב במיליון, שזה כבר ממש בלתי נתפס, ואז נסו להבין/לדמיין שכל מה שיש ביקום או היה בו או אי־פעם יהיה בו, היה פעם מצופף בנקודת פלא קוסמית, נקודת בראשית, שהייתה כה קטנה עד שבעצם כמעט שלא הייתה. את ההמחשה הזו קראתי בספרו של האסטרופיזיקאי והסופר האמריקאי ניל דה־גראס טייסון (Neil deGrasse Tyson), "אסטרופיזיקה לאנשים שאין להם זמן".

כלומר, אם נאמין למדענים, אזי לפני מיליארדי שנים שכנו להם, בנקודה הזאת שלמעשה לא הייתה, בצפיפות פחות או יותר אינסופית, כל הקווארקים והבוזונים והאלקטרונים, קרינת אלפא וקרינת בטא וקרינת גמא, אטומים של הליום ומולקולות מים ומולקולות DNA, כרומוזומים וחיידקים, פולי קפה ועלי תה ועלי שלכת, נשרים ונמרים, אני ואת ואתה וכל התינוקות שנולדו אתמול וכל האנשים שכבר הלכו לעולמם, ספר זה וכל הספרים שראו אור ויראו אור וגם אור הירח, כל הפסנתרים והכינורות, כל המחשבות וכל הרגשות, אבק הכוכבים שממנו נוצרו כל בני המין האנושי ואבק אנדרומדה, כל היופי וגם כל הרוע, כדור הארץ ומאדים ונפטון ואוראנוס והשמש וכל שביל החלב, כוכב אנטארס ועוד איזה שלוש מאות ועשרים סקסטיליון כוכבים עצומים בגודלם המשתתפים במופע הריקוד הקוסמי המופלא אשר את שמותיהם איש אינו מכיר מפני שהם עדיין ממתינים למתן שם...

שעון במדבר

איך במרוצת האבולוציה התפתחו יצורים חיים (כולל אנחנו) מתוך אבק כוכבים? איך התפתחה הראייה? כיצד התפתחה המודעות?

המשל של "שעון במדבר" הוא דוגמה מפורסמת לטיעון הטלאולוגי (הנקרא גם Argument from Design) לקיומו של אלוהים. אנלוגיה זו זכתה לפופולריות מידֵי ויליאם פיילי (William Paley) כאשר כתב עליה בספרו משנת 1802, "תיאולוגיה טבעית" (Natural Theology). הנה תמציתה של האנלוגיה:

דמיינו שאתם הולכים במדבר ונתקלים בשעון מונח על הקרקע. פיילי טוען כי לא הייתם מניחים שהשעון פשוט נוצר באופן טבעי בידי כל מיני כוחות וחומרים אשר פעלו במדבר באופן אקראי במרוצת שנים רבות מאוד מאוד.

במקום זאת, לדעתו, הייתם מסיקים שהיה לו מעצב/שען. גלגלי השיניים, המחוגים והשילוב המדויק של כל המכניזם יותר ממרמזים על עיצוב מכוון.

הטבע (העין האנושית, מערכות אקולוגיות, דנ״א) מראה מורכבות גדולה לאין שיעור מזו שיש לשעון, ולכן גם לטבע חייב להיות מתכנן — שרבים מזהים אותו כאלוהים.

את העיקרון הטלאולוגי ניסח רבי עקיבא כך:

כשם שהבית מודיע על בנאי, והבגד על אורג, והדלת על נגר, כך העולם מעיד על הקב"ה שהוא בראו.

אני אוהב מאוד את גרסתו של רבנו בַּחְיֵי בן יוסף אִבְּן פָּקוּדָה לנימוק הטלאולוגי. רבנו בחיי, הוגה יהודי בן המאה האחת־עשרה, כתב בספרו, "תורת חובות הלבבות" (שער ראשון, פרק ו') כי טועים אלה שמאמינים שהעולם נהיה במקרה. הרי לא נוכל למצוא סימני חוכמה ללא כוונת מכוון.

הנה גרסתי לגרסת רבנו בחיי.

תארו לעצמכם אדם המראה לנו דף ועליו כתוב מספר או כתובה מילה בכתב מסודר והאיש טוען שהדבר קרה מפני שנשפך דיו על הדף. האם נאמין לו? — כנראה לא. ואם יהיה כתוב, למשל, על הדף: "37 הוא מספר ראשוני", האם נאמין כי הדיו אשר נשפכה מן הקסת אחראית לכך? כאן נצטרך לוותר אפילו על הסיכוי הקלוש ביותר שהדבר קרה במקרה.

"אז מה נוכל להגיד על נפלאות סדרי הבריאה?" שואל רבנו בחיי.

אכן, רבים שואלים: "כיצד יכול היה עולם כה מורכב להיווצר ללא בורא בעל תבונה אינסופית?״ או אם תרצו, "ללא כוח כבידה קוסמי־פיזיקלי בעל תבונה הנמצאת הרחק מחוץ לגבולות הבנתנו״.

רוב המדענים סבורים שהנימוק הטלאולוגי איבד את עוצמתו מאז התקדמות המדעים ובמיוחד מאז שצ'רלס דרווין פרסם את תורתו. אך האם תורת האבולוציה אכן פותרת את המסתורין ופוטרת אותנו מלהתייחס ברצינות לנימוק הטלאולוגי?

יש לי ספק רב בכך...

(אגב, השאלה "מה וכיצד יצר את אלוהים?" אינה מפריעה לתומכי הטיעון הטלאולוגי — אלוהים, לדידם, נצחי ואינסופי בכל מובן אפשרי.)

ריצ'רד דוקינס (Richard Dawkins) חושב שהתשובה היא כן. בשנת 1996, בספרו Climbing Mount Improbable (שיצא בעברית בשם "הטיפוס על ההר הבלתי סביר"), הוא מציג נימוק האמור לפסול את תקפותו של הנימוק הטלאולוגי. הנה הרעיון העיקרי:

ההר הבלתי סביר של האבולוציה

המטאפורה של "ההר הבלתי סביר" ממחישה (לדעתו של דוקינס) כיצד מורכבות בחיים יכולה להתפתח בהדרגה באמצעות ברירה טבעית, במקום להזדקק למעצב.

דמיינו הר בעל גובה עצום עם מצוק תלול לחלוטין בצדו האחד ומדרון בעל שיפוע מתון ביותר בצדו השני:

כאשר מתבוננים על חזיתו, פני המצוק נראים בלתי אפשריים לטיפוס — בדיוק כפי שנראה בלתי אפשרי שמשהו מורכב כמו עין (או מודעות, או יכולת תעופה) יוכל להיווצר במקרה.

אבל מצדו האחר של ההר יש, כאמור, מדרון בעל שיפוע קטנטן ועליו ניתן לטפס עד פסגת ההר, אם רק יש לנו זמן פחות או יותר בלתי מוגבל. הטיפוס ההדרגתי עד הפסגה הנכספת הוא מטאפורה לשינוי אבולוציוני איטי, איטי ביותר, יותר איטי ממה שאנו יכולים לדמיין, צעד קטנטן אחר צעד קטנטן.

לאמור:

איברים מורכבים (כמו עיניים או כנפיים) לא הופיעו פתאום או במקרה. במקום זאת, הם התפתחו בצעדים זערוריים, רבים ומצטברים, שכל אחד מהם מציע יתרון קטן — כמו טיפוס איטי על מדרון ההר. שלב המעבר לפני שנוצרו העיניים היה אולי רגישות לאור או אפילו לחום, אשר העניקה איזשהו יתרון אבולוציוני. דוקינס מנסה להראות בספרו שאפילו תאים פשוטים הרגישים לאור, יכולים לספק יתרונות הישרדותיים. וכך, במשך מיליארדי שנים, אלה יכולים להתפתח לעיניים מורכבות — בדיוק כפי שאפשר לטפס על ההר הבלתי סביר צעד אחר צעד.

לדעתו של דוקינס, מטפורת "ההר הבלתי סביר" מראה כי מה שנראה מורכב מכדי להיווצר, יכול למעשה להתפתח באופן טבעי באמצעות אבולוציה הדרגתית — דבר המבטל את הצורך במתכנן על־טבעי.

למדתי לא מעט על תורת האבולוציה ואני לא רע בחישובי הסתברויות. שנים רבות למדתי סטטיסטיקה והסתברות ושנים רבות אף יותר לימדתי את המקצועות האלה. ניסיתי להשתכנע מן הנימוקים של דוקינס, לעיתים הצלחתי ולעיתים הצלחתי פחות... הפליאה שלי מג'ירף ומקרנף ומשחף ומקיפוד ומהומו־סאפיינס ומעַיִט ומזיקית מצויה ומתמנון ומכלבלבים, הובילה אותי לא פעם להטיל ספק בהבנה שלנו את תהליך האבולוציה. אבהיר כי אין שום ספק בלבי על עצם קיומו של תהליך האבולוציה, הספק שלי מתייחס רק לאופן שאנו מבינים אותו.

מסע בעקבות הג'ירף הסביר

מסיבות שאינן ידועות לי, ג'ירף מרתק אותי במיוחד. ישנם מאובנים רבים מאוד של צורות קדומות ששייכות למשפחת הג'ירפיים, חלקן אף נחשבות למועמדים ישירים בשושלת שהובילה לג'ירף המודרני.

למעשה, הג'ירף הוא אחת הדוגמאות הקלאסיות לאבולוציה הניתנת למעקב דרך מאובנים. למאובן הקדום ביותר Canthumeryx (התהלך על פני האדמה לפני כ־17 מיליון שנים) היה מבנה גוף דמוי אנטילופה עם צוואר מעט ארוך יותר מפרסתניים אחרים. לפני כ־15 מיליון שנים הגיע אל בימת האבולוציה Giraffokeryx עם צוואר ארוך יותר, אך עדיין לא באופן דרמטי... וכך המסע האבולוציוני הוביל אט אט אל ה־Giraffa sivalensis אשר הופיע לפני כשני מיליון שנים, חי בהודו וממש דומה לג'ירף המודרני.

בקיצור, קיים רצף מצוין של מאובנים שמראה כמעט שלב אחרי שלב כיצד הג'ירף המודרני התפתח מגופים דמויי־אנטילופה, דרך מינים בעלי צוואר קצר, בינוני וארוך, ועד לגובה האייקוני שאנו רואים היום.

ואחרי שראיתי את המאובנים והבאתי בחשבון ששינויים קטנים בגנוטיפ יכולים לגרום להבדלים גדולים מאוד בפנוטיפ, בניתי מודל הסתברותי שהיה אמין דיו (עבורי) כדי להבין את האבולוציה של הג'ירף. ואז קרה דבר מפתיע — לא רק שזה לא פגע בפליאה שלי, זה אף העצים אותה.

אציין שהג'ירף הוא דוגמה קלאסית לכך שהאבולוציה אינה מתכננת מראש: זה לא שהאבולוציה "רצתה" צוואר ארוך — אבל שינויי סביבה, יתרון תזונתי, דרמות מיניות בין זכרים, הובילו ליצור המופלא הזה בעל הלב הענק.

אבק קוסמי ואפרוח של בודהה

עדיין, אני לא מבין איך התפתחה הראייה או התעופה או המודעות האנושית, או המעבר מאבק קוסמי ליצורים חיים, או מהיכן הגיע "המשכפל הראשון" (The first replicator) — השלב החשוב ביותר באבולוציה. אך ברור לי שלהיעדר ההבנה שלי אין שום משמעות.

בכל תא בגופי יש בערך שני מטרים של דנ"א. בגוף האדם ישנם עשרות טריליוני תאים. המרחק מכדור הארץ עד השמש הינו כ־150 מיליון קילומטר. אם "ניישר" את ה־DNA תתקבל שרשרת כה ארוכה שדי בה כדי להגיע מהארץ אל השמש כמה מאות פעמים.

פתאום גופי לא נראה לי כל כך זעיר...

סדר גודל של תא אנושי הוא כמה מיליוניות מטר. אז איך תא זעיר כל כך משמש בית למולקולת דנ"א שאורכה כ־2 מטרים?

זוהי אומנות אריזה מופלאה ששום מהנדס אנושי לא יכול להתקרב אליה.

גרם אחד של דנ״א יכול להגיע לצפיפות אחסון של כ־215 פטה־בייט, כלומר 215 מיליון ג׳יגה־בייט, שזה יותר מהתוכן של כל סרטים שנוצרו אי־פעם בהוליווד ובבוליווד. זהו פוטנציאל פיזיקלי של קידוד מידע בתנאים אידיאליים ולא שימוש ביולוגי בפועל. הטבע היה מהנדס נתונים הרבה לפני עמק הסיליקון והוא שם בכיס הקטן את טובי המהנדסים שעובדים בעמק זה.

הגנום שלנו מותקף כל הזמן: קרינה, כימיקלים ושגיאות שכפול. אך לתאים שלנו יש צבא של אנזימים היודעים לתקן נזקים ועושים זאת עשרות אלפי פעמים ביום. זהו צוות תחזוקה ששומר עלינו בכל שנייה של חיינו.

99.9% מהגנום זהה בין בני אדם. ההבדלים בין בני אדם נובעים (בין השאר) מחלק מהווריאציות בתוך ה־0.1% הזה, יחד עם השפעות סביבתיות. הדנ"א שלנו מזכיר לנו בעדינות כי כולנו קרובי משפחה. (מובן שלא חייבים לאהוב את כל קרובי המשפחה...)

אפשר להמשיך ולהמשיך... איך נוצרה מולקולה כה מופלאה?

מכל מקום, אפשר להציג נימוקים רבים וטובים בעד הטיעון הטלאולוגי ואפשר להעלות על במת הדיון נימוקים רבים וטובים לא פחות לאי־תקפותו. הנה נימוק לא רע לאי־תקפותו של הנימוק הטלאולוגי: רוב המוטציות המתרחשות באורגניזמים אינן מעלות את סיכויי השרידות וההתרבות שלהם, אלא דווקא מורידות סיכוי זה. אז איך ייתכן שדבר כה אינטליגנטי אחראי על בזבוז משווע זה?

למען הסר כל ספק, אני חוזר ומדגיש כי ברור לי לגמרי שהיה איזשהו תהליך אבולוציוני, אך האם אנו מבינים אותו לעומק? איני יודע, אני משהה שיפוט מפני שאין בידי די ידע.

רוב הדברים כה מורכבים עד כי אולי כלל אין לסוגיות הללו תשובת אדם.

ignoramus et ignorabimus

(אנחנו לא יודעים ולא נדע)

הפילוסוף והמשורר ג'ורג' סַנְטָיָאנָה (George Santayana) לימד שהטבע עשה איתנו חסד ורוב השאלות שאיננו יודעים לענות עליהן, אנו גם לא יודעים לשאול.

By nature's kindly disposition most questions which it is beyond a man's power to answer do not occur to him at all.

כלומר, הידע שלנו מוגבל על ידי מה שאנחנו יכולים לתפוס ולחוות, ולכן שאלות מחוץ לתחום הזה כלל לא עולות במוחנו.

בודהה אהב להמשיל את דעותיהם של בני האדם על פלאי הבריאה לדעותיו על העולם של אפרוח שטרם בקע מקליפתו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*