הפעמון והלהב

חלק ‏I‏
La jonquille est morte
(הנרקיס הצהוב מת)

אוֹמְניה סֶנְטיוּנְט
כל היצורים החיים מרגישים
פיתגורס

1
La berceau
(העריסה)

את הלילה הזה היה צריך לשכוח, ואולי זה היה דווקא לילה שיש לזוכרו.

שַרְלי נכנסה לאַנְטְוֶורְפֶּן ופנתה אל הנמל הישן. היא לפתה את ההגה. המסמכים המזויפים שלה היו מונחים לצידה על המושב. היא אפילו לא ידעה מפני מי היא מסתתרת היום.

היא הפכה למומחית בהיעלמות — בטשטוש הצבע, בעמעום האור. בהעלמת השם. היא צמצמה את עצמה למסה ולתנועה — יציבה, דוממת — גוף גמיש של אישה שאינה מפסיקה לנוע. כובע הברט היה משוך על מצחה. שערה הקצר היה אסוף בתוכו, ומעילה היה רפוי מספיק כדי להסתיר את גזרתה ואת תנועותיה. שפתיה החיוורות דהו לתוך הצללים. בעיניה החומות בערה אש קדחתנית ודרוכה, אבל תמיד הייתה בה תחושה של חוסר התאמה לעולם, כאילו הייתה גוף שאינו מוליך חום, או חלקיק המסתתר מעין רואה.

מלחים נהרו מתוך המסבאות החנוקות מעשן. רקיעות המגפיים וקרקוש הבקבוקים הדהדו מהאבנים הרטובות. מעבר לאורות הצהובים שלאורך הנמל רבץ נהר הסְכֶלְדֶה השחור כנפט וחבט בגופיהן של אלף ספינות שעגנו בו עד הבוקר. הם עמדו בתחילת יוני, אבל ירד גשם זלעפות כמו בסוף דצמבר. שיכורים חמומי מוח התפרצו בזעם, גברים פרצו בצחוק, נפלו, קראו לקברניט הספינה. מישהו צעק: "תיכנע!"

הגשם החליק על הכול, אך לא צינן את האווירה הקדחתנית. מלחים נתקלו זה בזה ונפלו. הם שרו, פרצו בבכי. אחד מהם אחז בדשי מעילו של פּוֹליצַיי — שוטר גרמני — וטלטל אותו. הז'נדרם דחף אותו, בעט בו והפיל אותו על אבני הריצוף, כמעט בחביבות. תסתלק מכאן, ליצן שיכור, דומה שאמר מגפו המצוחצח של הגרמני.

שרלי נהגה בזהירות במשאית של אביה, פילסה את דרכה בהמון הסואן, התעלמה מנהמת הגברים הפראיים שלא היה להם מקום להיות בו, כאילו אין שום חשיבות ליום המחרת.

כאילו יום המחרת הוא הדבר היחיד שחשוב.

שאון כזה באישון לילה לא היה שגרתי.

אבל ברחוב יוֹרְדַנְס, ליד חורבות המצודה שבקצה העיר העתיקה, היה שקט כתמיד. האזור הזה של הנמל היה קטן יותר, עתיק יותר, כמעט שומם. הרציף התפורר, ולא היו עגורנים להרמת משאות כבדים. הכול בוצע ידנית.

היא החנתה את המשאית במקום הקבוע, מאחורי מחסן נטוש על גדת הנהר. לָה בֶּרְסוֹ הייתה המשאית הקטנה והישנה ביותר מבין המשאיות של אביה. הייתה לה שלדה צרה יחסית, והיא חרחרה כשטיפסה במעלה הגבעה, אבל היה לה יתרון שלא היה לאף אחת מהמשאיות האחרות — תא סתרים מתחת לקרקעיתה. לכן המשאית הזו זכתה לכינוי 'העריסה'. היא ושני אחיה התקינו אותו באמצעות לוח הזזה ובריח חבוי ונעזרו בשני קרשים ותפילה.

הרוח וערפילי הגשם נשאו את ריחו המלוח של הים לנחיריה ולגרונה ועוררו בה תחושה שהיא מצוננת או בוכה. אבל היא לא הייתה מצוננת ולא בכתה. היא הייתה עצבנית וחסרת סבלנות. היא פתחה את הבריח והוציאה את הילד הכחוש מבטן המשאית.

שמו היה זֶאוּס.

לקח לה הרבה זמן למצוא אותו. היא נסעה עד שַרְלְרוּאָה כדי לקחת אותו ואת אחיו מאכסניית הנזירות הכרמליתיות. אבל זאוס היה שם לבדו. הם לא דיברו על זה. הוא פשוט הלך איתה. פניו של הילד היו רחבות ושערו קצר ומתולתל, שיער כזה שאדם אוהב אולי היה רוצה לפרוע בחיבה. כשנפגשו אמר שלא ברור לו אם היא בחור או בחורה. היא אמרה שהיא בחורה, והוא שרבב את שפתיו כאילו לא האמין לה. ילד שהתבגר בטרם עת.

"ואם הם יראו כאן את המשאית שלך?" שאל זאוס. "היא לא תיראה חשודה?"

"הם לא באים לכאן בימי שישי בלילה. אל תדאג. אנחנו תמיד עושים את זה ככה."

"אולי כדאי שתחני ליד שאר המשאיות," אמר הילד.

"אבל תהיה לנו הליכה ארוכה יותר אל האונייה, ויש סיכוי גדול יותר ששוטרי הסיור יעצרו אותנו."

הוא התחיל לשאול שאלה נוספת, אבל שרלי השתיקה אותו. "אתה לא הילד הראשון שלי, זאוס. ואתה גם לא תהיה האחרון. תן בי אמון. זאת הדרך הכי בטוחה. עכשיו תהיה בשקט ובוא."

"אם לא נשקפת לנו שום סכנה, למה אני צריך להיות בשקט?"

היא הביטה בו בחשדנות. מישהו היה צריך להגיד לה שהוא יהיה כזה.

שנה קודם לכן היא פרצה את מנעול הדלת האחורית של המחסן והתקינה בה מנעול משלה, והלילה הם נכנסו למחסן הגדול בלי שום בעיה. הם ניגשו אל חזית המחסן, שפנתה אל הרציף, שם עגנה הסֶרָה נוֹבָה, הספינה הפורטוגלית הישנה, וקיפצה על פני המים הנוצצים.

"אולי כדאי שנפתח את החלון?" שאל הילד. "כדי שנוכל לטפס החוצה במהירות כשנצטרך?"

"לא, זאוס. אמרתי לך — כששוטרי הסיור עוברים כאן, הם מאירים בפנסים על החלונות. אם אחד החלונות יהיה פתוח, הם יראו את זה."

שרלי הרגישה שהילד רוצה לאחוז בידה. היא רצתה לטפוח בחיבה על שכמו, להגיד לו שאין סיבה לדאגה, שהכול יהיה בסדר. אבל האם הכול היה בסדר עד כה? היא לא רצתה לשקר, ולכן לא אמרה דבר.

"מתי הם יבואו?"

"אמרתי לך. בעשר."

"אני בן עשר."

"אני לא מאמינה שאתה כבר בן עשר, זאוס."

"מה השעה עכשיו?"

"עוד רבע שעה." היא נשמה עמוק. "גם אני לא אוהבת לחכות," הודתה. איזו לשון המעטה. "אין עוד הרבה זמן."

שרלי הכירה את רב־החובל, אַנְדרֶס פֶרֶר. הם ניהלו עסקים מזה שנתיים. פרר ייבא לבלגיה זיתים ושעם מפורטוגל, וייצא אריגים ובירה מבלגיה לליסבון — וגם ילדים יהודים. ועל כך הוא קיבל תשלום, וגם שרלי קיבלה תשלום, שמימן את פעילותה המחתרתית ואפשר לה לא להיות חייבת כלום לאף אחד, וככה בדיוק היא רצתה להתנהל. בלי להיות חייבת כלום לאף אחד.

בדרך כלל הכול זרם בצורה חלקה כמו שמן זית. בפנטומימה אילמת ומיומנת. היא הסבירה את זה לזאוס, אבל הילד הזה שאל המון שאלות. היא נאלצה לחזור על הדברים שוב ושוב. בגלל זה העדיפה להבריח את הילדים בזוגות. אדם מפחד פחות כשיש איתו עוד מישהו. "יהיה בסדר, זאוס," אמרה. "אבל תהיה בשקט."

"למה אני צריך להיות בשקט אם הכול יהיה בסדר?"

"כי אני צריכה להתרכז ולא מצליחה כשאתה שואל אותי כל כך הרבה שאלות. אם אני אפספס את האות, כבר לא יהיה בסדר."

הילד השתתק, והשניים השקיפו מבעד לזגוגית המלוכלכת. הילד ניגב את האבק בכף ידו הקטנה כדי להיטיב לראות את האונייה. היא חיכתה שהשומרים הגרמנים יגיעו לסיור הקבוע שלהם, שנערך מדי שעה לאורך רציף חְלַאסְקאי. השומרים נהגו לצעוד אל חומות מצודת הֶט סְטִין, להסתובב ולצעוד באיטיות בחזרה, וברגע שהם התרחקו מטווח הראייה אותת פרר בפנס — שלושה איתותים קצרים ואחד ארוך — כלומר, השטח פנוי. זה היה הרגע שבו פתחו שרלי ובני חסותה את החלון, קפצו החוצה ורצו אל ירכתי האונייה, שם נפתחה דלת מטען צדדית, והם פסעו על כבש העלייה לאונייה ונעלמו בפנים.

גם הלילה היא תגיד שלום לאנדרס ותמקם את הילד בתא המטען התחתון, מעבר למתרס של תיבות ומשטחי עץ. היא תיתן לו קצת אוכל, מים, ספר ופנס, תחזור איתו על הסיסמאות ותנעל אותו בפנים. היא תשלם לפרר, ולפני שתעזוב את המקום הם יעשנו יחד סיגריה באווירה ידידותית — משימה נוספת בוצעה בהצלחה.

נדמה היה לה שאם המפגשים ביניהם היו ארוכים יותר, והמלחמה קצרה יותר, ייתכן שאנדרס היה מביע עניין נוסף, רומנטי יותר. אבל למי היה זמן לרומנטיקה בימינו?

שישי בלילה היה מועד טוב לחילופים האלה, כי שאר אנשי הצוות של פרר נהגו לצאת לבר ולהשתכר. מהאיתות ועד לעישון הסיגריה עברו בדרך כלל שבע דקות.

אבל זה לא מה שקרה בשישי בלילה הזה.

כי בשישי בלילה הזה הגברים התהוללו בסמטאות הנמל. שום דבר לא התנהל כרגיל, ושום דבר לא נמשך שבע דקות.

הבהלה אחזה בה כשעברה השעה עשר, והסיור לא הופיע. היא ניגבה את הלוח של שעון היד שלה, כי אולי לא ראתה טוב מה השעה, ופתחה את החלון.

"חשבתי שאמרת לא לפתוח את החלון," ציין זאוס.

"שקט. אני צריכה להקשיב."

השומרים הגרמנים היו דייקנים כמו שעונים. שרלי הכירה אותם, ידעה לזהות אותם לפי מבנה גופם, ידעה אילו כלי נשק יש להם והכירה את הילוכם התכליתי, את ריח הסיגריות שלהם ואת קצב דיבורם. אבל הלילה הם לא הגיעו. הרוח החזקה לא נשאה הלילה את ריח הטבק שבישר על בואם.

היא והילד המשיכו להמתין, אבל ידיה התחילו לרעוד. משהו לא היה בסדר. היא צדקה כשהבחינה בהילולת השיכורים בדרך לכאן. היא הייתה צריכה לעזוב את המקום. לברוח, לקחת את הילד לבית בטוח ולנסות שוב ביום אחר. אבל זאוס היה צריך לעלות על האונייה. לא למענה, אלא למענו.

מהסמטאות המרוחקות, שבהן העיר עדיין תססה, הגיעו לאוזניה צלילי אקורדיון, שנבלעו בלילה וברוח, אבל החלק הזה של אנטוורפן נראה כמו ציור של טבע דומם: צלליותיהן הכהות של האוניות על רקע לוע הים. אבניה המתפוררות של המצודה המשקיפה אל קו החוף, ירח צר וחיוור, חבוי מאחורי עננים כסופים וכבדים.

הילד לחש: "מה השיר הזה?"

היא לא הצליחה להיזכר, אף על פי שמזה דקות אחדות המהמה אותו בלחש.

לבסוף נזכרה. 'Parlez-moi d'amour' - דבר איתי על אהבה. תגיד לי שוב מילים יפות... ליבי לא ימאס בהן לעולם. אני אוהבת אותך. אבל במעמקי ליבי אני לא מאמינה לך. ובכל זאת אני רוצה אותך, צריכה אותך, מייחלת לשמוע את מילות האהבה שאני אוהבת.

היא עצמה לרגע את עיניה, פלטה אנחה מיוסרת והציצה בשעונה.

השעה הייתה אחת־עשרה וחצי. לא! זה לא ייתכן!

ועדיין לא היה שום סיור באופק.

אולי הגרמנים שתו קצת בירה מתוצרת ביתית והתבלבלו בשעה? ואולי אנדרס יצא לשתות משקה לילי אחד — או חמישה — ושכח לחזור? שרלי אולי לא הייתה חושבת על זה כל כך הרבה אם הגרמנים היו מופיעים לסיור הקבוע שלהם, והלוא הם הקפידו לערוך את הסיורים שלהם בנמל הסכלדה בדיוק נמרץ של נזירים המצלצלים בפעמוני כנסיית ווֹלטְרוּדֶה הקדושה מדי שעה מעלות השחר ועד חצות. אירעו גם דברים מטרידים נוספים, ובשילוב עם היעדר הסיור של הנאצים, הם הוסיפו לחרדתה. גם אנדרס פרר נעלם. למה הוא לא אותת בשעה הקבועה? האם ייתכן ששתי היעדרויות התרחשו בעת ובעונה אחת מסיבות שאין קשר ביניהן? זה כבר היה מעבר לסביר.

בטוח קרה משהו. דברים קורים בכל מקום. הייתה מהומה בכיכר.

"אני הולך עכשיו?" לחש זאוס.

"לאן? לא, זאוס." האם ייתכן שהחמיצה את האות? היא עצמה קודם לרגע את עיניה כשהרשתה לשיברון לב כמעט נשכח לשוב לרגע לזיכרונה. אבל פרר היה מאותת שוב. הוא ידע שעליו לאותת שלוש פעמים. עברה יותר משעה וחצי.

שרלי הביטה בריכוז באונייה החשוכה.

בדממה הזו נולד פחד. הסרה נובה עגנה במקומה הקבוע ברציף חלאסקאי. על פי רוב, המעגנים הסמוכים אליה היו פנויים, אך הלילה התנודדה לצידה אוניית סוחר נוספת והתנגשה קלות ביתדות העץ. האונייה הזו הייתה ארוכה מהסרה נובה ורחבה מעט יותר, אם כי גם היא הייתה חשוכה, נעולה ושוממת בדיוק כמוה. שרלי צמצמה את עיניה וניסתה לקרוא את השם שהתנוסס על חרטומה באותיות לבנות דהויות: לָה פוֹרְטוּנָה. למקרא השם התפשטה בחזה של שרלי תחושה מעיקה ומבשרת רעות. רעד עבר בבשרה.

דגל בלגיה התנוסס על התורן. מתחתיו היה תלוי דגל של חברת סחר פורטוגלית, ומתחתיו התנופף דגל לבן ועליו ציור של נרקיס. דגל שהוזמן במיוחד, עם ציור של פרח צהוב, נראה מוזר בשביל אוניית סוחר, אישי מדי. כאילו לא היה כלל דגל, אלא סימן או סמל...

"שרלי!" זאוס הצביע על האונייה. באפלה, באור המהבהב של פנס גז, הגיחה מבין הצללים קבוצת גברים לבושי שחורים. שרלי נאנקה בקול. הגברים חצו את הרציף ופסעו במהירות על מזח העץ הצר שלרוחב לה פורטונה.

האורחים הלא קרואים התפרסו לאורך דופן הספינה, נאחזו בחבלי העגינה וטיפסו במומחיות בעזרת החבלים המחוברים בקשרים עבים. הם נראו מקצוענים עד אימה. על דופן הספינה, מעל קו המים, הם מצאו ווים לטיפוס וסולמות וטיפסו כמו עכבישים על גוף הספינה עד שהגיעו אל הסיפון, ואז קפצו מעל המעקה בלי להשמיע קול — ממש כמו ספורטאים אולימפיים. האונייה הכבדה נאנקה כשהתנגשה בעמודים, אך פרט לכך לא בקע שום צליל מלבד יבבת האקורדיון קורעת הלב.

"שרלי," לחש זאוס. "הם באו לקחת אותי?"

אלוהים אדירים. היא חיבקה אותו בזרועותיה. "לא, חביבי," ענתה לו בלחש. "זאת לא האונייה שלנו."

גופו היה נוקשה ממתח. "הם נאצים?"

"אני לא יודעת. תהיה בשקט, בבקשה." אולי הם חיפשו זאוס אחר — או הרבה ילדים כמוהו? לא היה בזה שום היגיון. למה הם היו צריכים לטפס בגנבה? הנאצים הרי ערכו את החיפושים שלהם בכל מקום ובכל שעה, ולא בחלו בקולניות יתרה.

שרלי שמעה כיצד הפולשים מנסים לפרוץ את דלתות תא המטען של האונייה. הדממה הייתה כל כך כבדה, עד ששמעה ממש את נשימותיהם, את התלחשויותיהם בגרמנית: Zum Teufel! Verdammt! — לעזאזל, לכל הרוחות! — לבסוף הם הצליחו כנראה לפתוח את אחד הפתחים, אבל לא הייתה הקלה, אלא תדהמה: תדהמה של האורחים הלא קרואים, ותדהמה של האנשים שמתחת לסיפון, שקיבלו את פניהם. היא שמעה אותם לוחשים בגרמנית Wer sind Sie? — מי אתם? — ואת התשובה הקולנית בצרפתית: Qui diable êtes-vous? — ומי אתם, לכל השדים והרוחות?

הקולות נישאו באוויר הלילה: קולות חריפים, תוקפניים, חקרניים בגרמנית. קולות מצהירים בצרפתית.

לפתע השיחה הסתיימה. קולות מהוסים צעקו פקודות. קולות רמים יותר השיבו במחאה. היא שמעה צעדי ריצה, ראתה צלליות של גברים המתנפלים זה על זה. היא כיסתה בידה את פיו הפעור של זאוס, אך מי יחסום את הפה שלה?

לאוזניה הגיעו נשיפות, נאקות, שריקת מתכת. היא שמעה השתנקויות וזעקות חנוקות, צלילי יניקה של מאבק קטלני, של גברים המצווים לא להשמיע רחש תחת איום במוות ובכל זאת מוציאים קולות מגרונותיהם. גופות צנחו מהסיפון. חפץ עשוי מתכת התגלגל, והתעוררה התנפלות פראית כדי לקחת אותו בחזרה. באורו של הירח החסר השתקפו להבי סכינים, הבזקים כסופים עמומים עלו וצללו למטה. צלילי כאב של מתכת המפלחת בשר אנושי. גניחות שאי אפשר היה להשתיקן.

משהו כהה וכבד זינק לנהר לצד האונייה. עוד משהו כבד קפץ. במים העמוקים התנהל קרב — המולה מתנשפת, אלימה, רטובה.

בחשכת העננים העמומה הלכו ופחתו צלליות הגברים שעמדו ונלחמו, הלכו ופחתו הבזקי הכסף באורו הקלוש של הירח. "אל תשמיע קול, זאוס," לחשה. "אל תנשום אפילו." היא רצתה לסגור את החלון, אבל ידעה שאינה יכולה. החלון יחרוק, והיא לא ידעה מי עוד עלול להיות בקרבת מקום. מנקודת התצפית הנמוכה שלה קלטה במבטה את הצלליות האחרונות של זרועותיהם המונפות של הגברים ושל להבי הפגיונות הדוממים ושמעה את ההתנשפויות, שנחלשו והלכו...

גם שרלי התנשפה.

ואז השתררה דממה.

לפתע בקעו הצלילים הקודרים של פעמוני קתדרלת גברתנו. השעה הייתה חצות. צלילי הפעמונים הדהדו מהאבנים ומהמים.

עיניו של זאוס היו ענקיות כמו ירחים.

היא זינקה על רגליה. "זאוס, אנחנו צריכים להסתלק מכאן."

"מה עם ההפלגה שלי?" הוא התרומם באיטיות רבה יותר ממנה.

"איזו הפלגה, זאוס? אין רב־חובל, אין צוות ואין איתות! יש רק סכנה! ובעוד שנייה המקום הזה ישרוץ נאצים."

"אלה לא היו נאצים?"

"אני לא יודעת מה הם היו," אמרה, "אבל אנחנו חייבים להסתלק מכאן לפני שהם יחסמו את כל נקודות הביקורת בדרך. קדימה." שרלי לא הצליחה להסתיר את הבעת הפחד שעל פניה. היא כבר לא הייתה מסוגלת אפילו להעמיד פנים למען ילד בן עשר! היא הרגישה בושה, ולא אומץ.

היא עמדה לסגור את החלון, אך זאוס משך בשרוול שלה. "תקשיבי!"

שרלי גמרה להקשיב.

"את שומעת את זה?"

"לא, ואני לא רוצה לשמוע. בוא נסתלק מכאן."

"תקשיבי!"

"לא!"

מרציף האבן הגיע לאוזניה קול של גבר, שקרא חרש לעזרה. היא ראתה יד אפופת צללים מונפת מהמים הכהים כדי לאחוז בשפת הרציף.

"הוא נאצי, זאוס! אנחנו חייבים לברוח!"

"הוא לא נאצי! תקשיבי."

האיש התחנן בצרפתית: "Au secours! Au secours!" — הצילו! הצילו! — זעקה שקטה ונואשת לרחמים.

"זאוס, אנחנו לא יכולים..."

אבל הילד כבר טיפס החוצה. למה לא? לא היה לו אדם בעולם לדאוג לו מלבד לעצמו. שרלי הייתה צריכה לדאוג לו, לאביה, לאימה, לאחיה, ללוּאיז, לחברות בתא המחתרת שבהנהגתה ולעשרות אנשים נוספים — אולי אפילו מאות — שחייהם יהיו בסכנה אם היא והילד ייעצרו באזור הזה של הנמל, אזור שהם לא היו אמורים להתקרב אליו, לאחר שהיו עדים לטבח שהם בהחלט לא היו אמורים לחזות בו. את הילד יהרגו בירייה. זה מובן מאליו. אבל אותה יענו לפני כן. מה אכפת לזאוס מכל זה? הילד כבר זינק מהחלון! לשרלי לא נותרה ברירה, וגם היא קפצה מהחלון ורצה אחריו אל קו המים, שם אחזה יד מכוסה דם באחת מיתדות הפלדה, וגבר שחור ומתנשף נתלה עליה והגה חלושות את המילה הצילו.

אלוהים אדירים, קראה שרלי, אחוזת הלם.

"אמרתי לך — הוא לא נאצי," ציין זאוס.

הדחף הראשון שלה היה לברוח משם.

וגם הדחף השני. וגם השלישי.

"אנחנו בסכנה נוראה," אמר הגבר באנקה גרונית.

מה אתה אומר, רצתה לענות, אך הייתה מוכת אלם, קפואה במקומה.

"תעזרי לי... אני מתחנן..."

"שרלי!" אמר זאוס ומשך בזרועו של הגבר, בניסיון שווא למשוך אותו מהמים. גופו של הילד היה נטוי כל כך מעל המים, עד שהיה עלול למעוד וליפול לתוכם. בתנועה אינסטינקטיבית משכה במעילו מאחור.

היא כל כך פחדה להיות כך באוויר הפתוח, מפוחדת ולא חמושה. את אקדח הבראונינג שלה השאירה מוסתר במשאית, מחשש שיעצרו אותה בנמל ויערכו חיפוש על גופה. על אזרחים בלגים נאסר לשאת נשק בארצם, והעונש שהוטל על כל אדם שנתפס חמוש היה הוצאה מיידית להורג. היא חשה בסכנה שאפפה אותה, באימה מקהת חושים.

אם לא תושיט עזרה לאדם הזה, הפצוע אנושות, הוא ייפול למים, ידמם ויטבע, ואז היא, שַרלוֹט פוֹנְטֶן, תוכל להתרחק מהמקום, לברוח, ואולי אפילו לנסות להבריח את זאוס ביום אחר, אם כי בליבה קינן החשש שעסקאות ההצלה האלו הסתיימו אחת ולתמיד.

"אני לא יכולה," לחשה ומשכה בזרועו של זאוס. "אני ממש מצטערת, אבל אני לא יכולה. זאוס, בוא נלך."

"בבקשה!" אמר הגבר.

"בבקשה!" אמר זאוס.

מה היא יכלה לעשות? בחירוק שיניים, כמי שכפאו שד, בסלידה עמוקה מאוד מהסתבכות — דבר שאולי היה קצת אירוני, בהתחשב בעיסוק היומיומי שלה בשנתיים האחרונות — שרלי השתופפה, ובנשימה מהירה ואומללה אחזה בשרוול ספוג המים של האיש.

"רוֹבֶּר קָאפֶּל," אמר בשארית כוחותיו. "תמצאו אותו בזֶ'ט..." גרונו חדל להפיק מילים, דם בעבע ממנו.

"מי זה רובר קאפל?" קראה שרלי. "ומה להגיד לו?"

"La jonquille est morte", השתנק הגבר שחור העור ואיבד את הכרתו. הנרקיס הצהוב מת.

2
אירוע חובה לחיזוק המורל

בערב יום שלישי, 30 במאי 1944, שלושה ימים לפני ההתרחשויות בנהר הסכלדה, ישב שְטוּרְמְבּאנְפיהרֶר אֶריך פוֹן רַיינְהַרְדְט לבדו במשרדו ובחן את שטר המטען שלפניו.

משהו לא היה בסדר.

פון ריינהרדט היה גבר מרשים ומרתיע למראה, מטופח למשעי ולבוש ללא דופי. ירכית האס־אס שלו הייתה רכוסה עד הצוואר, גם כאשר ישב. אקדח הלוגר פרבלום 9 מ"מ היה מונח לימינו, בהישג יד מיידי. שערו החום הבהיר היה מסורק, מסודר ומוחלק לאחור. עיניו התכולות והקפואות כקרח — עיניים קטנות, עגולות וחודרות — היו נעוצות במסמכים שלפניו.

כשמשהו הטריד אותו הרגיש ריינהרדט מעין צריבה חשמלית צוננת מתחת לעורו. פעימות העצבים עוררו רטט באצבעותיו, כמו חשמל סטטי העומד לפני פריקה. מפקדיו החמיאו לו על תשומת הלב יוצאת הדופן שהקדיש לפרטים, שיבחו את יכולתו לחלץ את האמת אפילו מאבן. ריינהרדט קיבל בתודה את דברי החנופה הללו, אך מעולם לא הודה באוזניהם שהכישרון הזה לא נבע מגאונות, אלא היה תסמין של מצוקה גופנית קשה.

וכך הוא ישב גם הערב. הוא נשאר במשרדו זמן רב אחרי סיום שעות העבודה, ישב בגב זקוף כעמוד שיש, ועיין במסמכים שעל שולחנו.

הוא שמע קולות של אנשים מחוץ לדלת, צועדים, ממתינים.

אבל ריינהרדט עדיין לא סיים להפוך בחשדותיו.

האונייה הייתה אוניית משא אמריקאית מסוג ליבֶּרְטי, שאורכה שמונים מטר.

היא נקראה לה פורטונה.

היא הפליגה מקונגו הבלגית שבאפריקה, תחת דגל בלגיה. המטען היה שגרתי, פחות או יותר: קפה, פח, גומי, קליפת כינין, קובלט וכמות מופרזת של מטילי נחושת מעובדים חלקית. כשהאונייה עצרה בליסבון כדי להצטייד בדלק ובאספקה נוספו לשטר המטען גם חמישים תיבות זיתים, שמן זית, שעם ורום.

אצבעותיו הארוכות של ריינהרדט נחו ביציבות על השולחן הקר, אבל השיער על עורפו סמר במתח.

נשמעה נקישה על הדלת. הוּבְּנֶר שרבב את ראשו פנימה. "הכול בסדר, אדוני? הם מחכים."

"שאלתי אותך אם הם מחכים?"

"אני רק מעדכן אותך..."

"כן. במובן מאליו."

הובנר נכנס למשרד וסגר את הדלת מאחוריו. "משהו מטריד אותך?"

"ברור שמשהו מטריד אותי, הובנר, אחרת הייתי יושב כאן בתשע בערב ומעיין במסמכים הארורים האלה?"

"גם אני עברתי על שטר המטען," אמר הובנר והקיף את מכתבתו של ריינהרדט. "ובצהריים ערכתי חיפוש בספינה עם עוד שלושה אנשים ובדקתי את הפריטים אחד־אחד, כל אחד מהארגזים. אני מבטיח לך שהכול מסודר בצורה מושלמת, אדוני."

"אתה מבטיח לי? אז למה אני בכלל צריך לבדוק, אם אתה ערב לתכולתה של האונייה?"

"שאלה טובה, אדוני," לחש הובנר בקול מרגיע.

פְרַנְץ הובנר היה אדם בעל קומה ממוצעת, משקל ממוצע, גיל ממוצע, שאיפות ממוצעות ואינטליגנציה ממוצעת. הוא היה גם צייתן וצר אופקים. המעלה היחידה שאפשר היה לזקוף לזכותו הייתה להיטותו הלא טבעית לרצות את הקצין האחראי עליו, ואפילו התכונה הזו — להרגשתו של ריינהרדט — הייתה גם ברכה וגם קללה.

"תכניס את הקברניט," אמר ריינהרדט. "וסילְבָה נמצא שם?" מיגֶל סילבה ניהל את חברת הסחר שהפעילה את לה פורטונה. "הוא תמיד תוחב את הידיים לעסקים מפוקפקים. קרא גם לו אליי."

"הוא לא נמצא כאן הלילה, אדוני. רק הקברניט ו..."

ריינהרדט הפנה אליו את מבטו. הובנר נרתע.

"למה אתה לא זז מהמקום, הובנר? למה אתה עומד כאן כמו עציץ? הפקודה שלי לא הייתה ברורה?"

"השעה תשע בערב, אדוני..."

"אז אתה גם שעון? קדימה."

 

כעבור חמש דקות עמד מולו ז'אק דוּפְרֶן, רב־החובל קטן הקומה והמוצק של לה פורטונה. דופרן היה זאב ים ותיק, שפגעי מזג האוויר ניכרו בפניו. הוא לבש מעיל מלחים רכוס בכפתורים דהויים, עטה צעיף שחור סביב צווארו וחבש כומתת ימאים שטוחה, שנזכר להסירה רק רגע או שניים אחרי שנכנס למשרדו של ריינהרדט.

לידו היתמר גבר אפריקאי בעל עור מבהיק, שהשתדל מאוד לשמוט את כתפיו ולהיראות עייף. הוא לבש חולצת עבודה אפורה ששרווליה מופשלים, מכנסיים מאריג עבה ומעיל עבודה מוכתם בכתמי נפט. ריינהרדט זיהה מייד שזה איש צבא. הימאי כמעט הצדיע לו.

"מי זה?" שאל ריינהרדט את הקברניט.

"נְגוֹמוֹ קָסוֹנְיָה," ענה דופרן. "הוא החובל הראשון שלי."

"איש צבא?"

"ממש לא," ענה דופרן. "ימאי קונגולזי פשוט."

"פשוט, אה?" ריינהרדט סקר במבטו את הגבר השחור. "הוא דובר צרפתית?"

"לא מספיק טוב כדי שאפשר יהיה לחקור אותו, אדוני המפקד."

"אם הוא לא דובר צרפתית, איך אתה מדבר איתו?"

"אני דובר את השפה שלו," ענה דופרן. "אני עובד באוניות סוחר מאז שנת 1926. אני צריך לשוחח עם סוורים, פועלי סיפון ועובדי נמל במָאטָדי ובלוּאַנְדָה. לכן אני חייב לשלוט בלינְגָאלָה." כלומר, בעגת הבַּנְטוּ המתנגנת, שרווחה לאורך נהר קונגו ושימשה כלינִגוּאָה פרַנְקה בנמלים רבים במרכז אפריקה.

פון ריינהרדט בחן את שני הגברים במבטו. "אם אתה מפליג באזורים האלה מאז 1926, למה לה פורטונה לא עגנה עד כה אף פעם באנטוורפן? למה זו הפעם הראשונה שאתה עוגן בנמל שלי?"

דופרן משך בכתפיו. "אני מפליג לכל מקום ששולחים אותי."

"בלה פורטונה?"

"בהרבה אוניות שונות."

"ולה פורטונה הייתה אחת מהן?"

"אני לא זוכר בדיוק, אבל כן, סביר להניח."

"סביר להניח," חזר ריינהרדט על המילים. "ואנטוורפן הייתה היעד הסופי מלכתחילה, או ששיניתם את המסלול אחרי שעצרתם בפורטוגל?"

"נדמה לי שבשטר המטען כתוב שאנטוורפן היא היעד הסופי," ענה דופרן. "תצטרך לבדוק את זה עם מיגל סילבה. הוא בעל הזיכיון על הספינה."

"נכון, אבל הנוכל הזה לא נמצא אף פעם בשטח כשצריכים אותו," הפטיר ריינהרדט. "קברניט, תגיד לחובל הראשון שלך להסתכל על הרצפה ולא אליי. אני לא מאשר את המבט החודרני הזה." לאחר שאמר את זה שב והפנה את תשומת ליבו אל המסמכים.

"יש בעיה, אדוני המפקד?" שאל דופרן. "מר הובנר אמר לנו שהכול בסדר..."

"טוב, אז הוא בטח יודע מה הוא אומר," ענה ריינהרדט. "אולי הוא הקצין הבכיר כאן?"

דופרן לא ענה.

"תיארתי לעצמי. אבל יש לי שאלות. תמיהות, למעשה. כתוב כאן שאתם מביאים מאה תיבות פולי קפה מזן ערביקה. זה נכון?"

"כן. האנשים שלך עברו על הארגזים האלה ביסודיות."

ריינהרדט ביטל את דבריו בהינף יד. "אני מתעניין בפולי הקפה עצמם," אמר. "במקרה אני חובב קפה מושבע. אני מכיר די טוב את הזנים השונים שגדלים ברחבי העולם." הוא השתתק לרגע, אם במקרה הרושם לא היה מספיק ברור. "ואני יודע שבקונגו מגדלים פולי קפה מזן רוֹבּוּסְטָה. טעם חזק מאוד. קפאין מרוכז. מתאים מאוד לכוס קטנה של קפה חזק השכם בבוקר."

הוא השתתק שוב ואמד את רב־החובל במבטו. הבעת פניו נותרה סתמית. אולי דווקא היעדר הפחד הזה המריץ את ריינהרדט להמשיך לעמוד על המשמר, להמשיך לחטט. "אבל בשטר המטען שלכם..." ריינהרדט הקיש בציפורן מטופחת על גיליון הנייר, "כתוב בפירוש: תשעים ושבע תיבות פולי קפה מזן ערביקה. את פולי הקפה האלה מגדלים בברזיל, אדוני הקברניט. בארץ אחרת. אפילו ביבשת אחרת."

"אה! עכשיו אני מבין מה מטריד אותך," אמר דופרן בצחקוק של הקלה. "אתה יכול להיות סמוך ובטוח שמגדלים בקונגו גם פולי קפה מזן ערביקה. אתה צודק בהחלט. אלה לא פולי הקפה ששכיחים שם, אבל מגדלים אותם בצפון, באזור ההררי של קונגו. לרוחות שנושבות באזור הזה יש השפעה חזקה מאוד על פולי הקפה. הטעם שונה מאוד מהטעם של פולי רובוסטה, שגדלים באוויר משווני לוהט, בתנאי אקלים קשים במיוחד. הזן הזה עדין ועשיר יותר, אבל בעוצמה שמטעה את החושים. אולי תרצה לנסות קילוגרם אחד? מתנה ממני על תשומת הלב שלך לפרטים."

"האזור ההררי?" חזר ריינהרדט על המילים.

"כן, בהחלט," אמר דופרן בעליזות. "באזור קיווּ המפורסם. הפולים האלה משובחים הרבה יותר מפולי הרובוסטה. יש להם טעם מעודן יותר. אם תשאל אותי, אתה תהיה מרוצה מהם מאוד." דופרן חייך.

ריינהרדט נעץ את מבטו בשטר המטען. הוא לא אהב שמשטים בו. הובנר חזר — מובן שללא סילבה החמקמק — והתיישב לצד ריינהרדט.

"סקרתי היום את האונייה שלך, אדוני הקברניט," אמר ריינהרדט לדופרן. "היא שקועה במים יותר מהרגיל."

"יש לנו מטען כבד. עשרות טונות של נחושת וקובלט. וכמובן, פח וגומי. הספינה עמוסה עד אפס מקום, אדוני."

"ואפילו עם כמות המטען שהצהרת עליה, היא די שקועה במים. כבר ראיתי אוניות עמוסות במטען כבד. היא שקועה בחצי מטר יותר מהגובה הצפוי בקו המים. אולי בארבעים סנטימטר."

"ארבעים סנטימטר?" דופרן החליף מבט עם החובל הראשון שלו. "זה לא נראה הרבה מאוד. יכול להיות שיש בעיה עם מערכת איזון המטען. מסיה סילבה אמר שאולי האונייה זקוקה לכמה תיקונים קטנים."

"אולי. יכול להיות," ריינהרדט חזר על המילים בנעימה לגלגנית. "יש הרבה מילות תנאי בתשובות שלך, אדוני הקברניט."

"היה לנו עיקום קל בלהבים של המדחף," אמר דופרן.

"זה יכול לגרום לאונייה לשקוע יותר במים?"

"כשתמרנו בקטעים הצרים של נהר הסכלדה גוף האונייה התנגש ביתד ברזל, והאונייה נטתה."

"האונייה שלך לא נוטה, דופרן. היא כבדה."

"בשטר המטען מצוין בפירוש המשקל של האונייה ושל המטען, לא?"

"אני רואה בשבוע חמישים עד שבעים אוניות שמגיעות לנמל הזה," אמר ריינהרדט ברוגז. "אוניות עמוסות בעפרות ברזל, בעופרת, באבץ, בשיש ובמהגוני. אתה לא מתכוון להגיד לי שנחושת ופח כבדים כמו ברזל ועופרת, נכון?"

"אני לא מבין בברזל ועופרת, אדוני."

"אבל אני מבין," ענה ריינהרדט. "ואני אומר לך — האונייה שלך שקועה עמוק מדי במים. יש לך את השרטוטים של האונייה? אני צריך להעיף מבט במבנה שלה." הוא התבונן בפניו של רב־החובל וחיפש סימנים לעצבנות או מצוקה מופרזת.

פניו של דופרן לא חשפו דבר.

אבל הבעתו של הגבר בן קונגו חשפה גם חשפה. אף על פי שהמשיך להשפיל את עיניו, מבען היה לוהט כל כך, עד שהיה יכול לחרוך חורים ברצפה.

דופרן הורה באצבעו על צרור הניירות שעל שולחנו של ריינהרדט. "השרטוטים אצלך, אדוני. ממש מתחת לעמוד האחרון של שטר המטען."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*