תיאו של גולדן

ראשית דבר

תיאו היה בגולדן שנה אחת בלבד, מאביב לאביב. הוא הגיע זמן קצר לפני חג הפסחא, כאשר הבאוורי והטיילת נראו כמו ים של קרנית ואזליאות. אבקת הפרחים כיסתה כל משטח חשוף בעיר כמו פטינה לימונית.

עם הזמן למדו ידידיו שהיתה לו חיבה גדולה לנהרות. אולי בגלל הדוּאורו של ילדותו, הסֶן של ימי גדולתו, ההדסון של ימי פרישתו, או אולי בגלל חצי תריסר נהרות אחרים שזרמו בין הערים השונות בחייו, היה לו חוש לחופים שמשך אותו לעבר מים זורמים. אולי היה הדבר קשור לכך שהתבגר במדינה השוכנת לחוף הים. אולי בדמו של כל בן פורטוגל נושבת רוח הנדודים של מגלן.

תהיה הסיבה אשר תהיה, אין פלא שהוא בחר להתגורר על שפת האוֹקסְבּוֹ בעת שהותו בגולדן. מחלונו האחורי, הפונה מערבה, הוא יכול לראות אותו בכל שעה משעות היום. מחוץ לדלתו האחורית, בקומה השלישית, הוא יכול לשמוע אותו. כך אמר. בכל מקום ובכל שעה, בעיניים עצומות, הוא יכול לחוש אותו, יכול לחוש את המסלול הנחרץ של המפרץ, את הדרך המתפתלת דרומה, את הזרימה המאושרת אל האוקיינוס האטלנטי.

שנה אחת בלבד. לא פרק זמן ממושך. אך די היה בו כדי ליצור זרם משלו וללכוד בו אחרים. בלי לדעת זאת, היתה חבורה שלמה — אשר, טוני, אלן, בזיל ועשרות אחרים — שנישאה בכוח המערבולת שהיה תיאו.

צפים.

מפליגים.

צוברים חומר ותנופה.

דוהרים אל עבר אוקיינוס שהם לא ידעו עליו כמעט דבר בשעתו.

ובמבט לאחור כולם היו אומרים — בשבח הפורטוגלי הקשיש עם הרטט בקולו ושמץ החיוך שהיה תמיד על שפתיו — "לבנו," כדברי המטיף, "לבנו בוער בקרבנו".

1

ביומו המלא הראשון בגולדן התעורר תיאו בשעת בוקר מוקדמת, הסיט את וילונות חדרו במלון והשקיף אל השחר הדרומי. יום קודם לכן הגיע מביתו בניו יורק, שם החורף היה במלוא עוזו. התערובת של שלג וקרח של שלהי העונה הגיעה עד לכותרות החדשות. הטיסה לאטלנטה (במטוס סילון פרטי) והנסיעה דרומה לגולדן (במכונית לינקולן טאון נהוגה בידי נהג) העבירו אותו לעולם של חמימות, שופע פריחת גוני ירוק, צהוב, אזוביון וורוד.

עתה, לאחר שנת לילה מרעננת, הוא עמד מרחק סנטימטרים מהחלון ונשם נשימה עמוקה, כאילו הוא יכול לשאוף את רעננות הבוקר מבעד לשמשות החלון. הוא שלח מבט של התפעלות אל הנגיעות הראשונות של האביב.

עיניו נעו מערבה אל הזרם הרחב, המתפתל, של נהר האוקסבו. פס של ערפל ריחף מעל למים.

מן הקומה השלישית ומבעד לאור העמום טרם הזריחה זיהה תיאו רבים מסימני הדרך ששינן לקראת המסע: הרחובות המרוצפים אבן, יציקות הברזל, מחסני הכותנה העתיקים, עצי האלון מהתקופה שלפני המלחמה.

אלא שגובה של שלוש קומות לא היה די בו לאדם בעל נטייה חקרנית כשלו. הוא התלבש לאִטו, בחן את דמותו במראה, יישר את הצווארון והצעיף וכיבה את האור. הוא תלה את השלט "לא להפריע" על ידית הדלת וירד במדרגות למבואת המלון. נגע בקצה כובעו לעבר פקיד הקבלה ויצא אל הבוקר הצונן, להוט להלך ברחובות לפני שיתמלאו בתנועת הולכי רגל ומכוניות.

פרט לבית קפה ולמסעדה קטנה, כל העסקים לאורך ברודוויי היו סגורים. נדמה שהמדרכה כולה עומדת לרשותו של תיאו בצאתו לדרך.

לא היו לו יעד או מטרה מוגדרים. בכל פעם שהבחין בחפץ או במראה שעוררו בו עניין — הוא היה אדם הנוטה לגלות עניין בקלות — הוא עצר לרגע עד אשר סקרנותו באה על סיפוקה.

כך גילה עניין בעבודות הברזל בחזית הבניין הפינתי. מי יצר אותן? מתי? כיצד?

הוא התעניין בתצורת הלבֵנים בבניין הישן אך השמור היטב שבו שכן עתה משרד הקבלה של הקולג'.

הוא התעניין בלוח שעליו נכתב סיפורה של רצועת ההפרדה המכונה "הפרומנד", הטיילת, שחצתה את ברודוויי. (בכל מקום שבו התגורר או ביקר, נהג תיאו לקרוא ציוני דרך היסטוריים, דבר שידע לעשות בחמש שפות ללא קושי.)

הוא התעניין בפסל בסגנון מודרני סמוך לכניסה לבית הספר לאחיות של האוניברסיטה.

עניין מיוחד גילה בציפור קטנה שישבה והתחננה לפירורים מספסל על המדרכה.

תיאו עצר, כופף מעט את מותניו, ידיו שלובות מאחורי גוו, ולחש ליצור המתחנן: "מצטער, יקירתי, אבל אין לי מה לתת לך הבוקר. אולי מחר? והפסיקי להתלונן. עלייך לשמוח שאת לא בניו יורק היום."

הוא הרים בקבוק בירה ריק והניח אותו בפח אשפה סמוך.

בשלב מסוים שלף זכוכית מגדלת קטנה מכיסו ובחן פרח אזליאה סגלגל.

וכך עוד ועוד.

נקודות העניין הפכו את הטיול של תיאו לזחילה. עד שעבר שני רחובות בלבד, תנועת הבוקר כבר התנהלה לאִטה, המדרכות שקקו סטודנטים ואנשי עסקים, ומקומות החניה בשני צדי הטיילת, שהיו פנויים קודם לכן, התמלאו כמעט כליל.

אך אין סיבה לדאגה.

ביום ההוא, ובעתיד הנראה לעין, לא היו לתיאו מועדי הגשה, לא פגישות ולא מחויבויות. הוא היה חופשי ליהנות מהחירות הגמורה של גמישות בלתי מוגבלת ואלמוניות גמורה. הוא היה תייר, ותו לא.

הוא לא הכיר נפש חיה בעיר.

טוב... אולי אחת.

הוא עדיין לא ידע כמה זמן יישאר שם — שבועות, חודשים, אולי יותר? — אך בתוך זמן קצר נהנה מתחושת הבית הזמני החדש שלו.

רושם ראשון: מקום נעים מאוד, כמוהו כשמו.

גולדן. מוזהב.

2

תיאו סיים את הטיול לאורך ברודוויי וחזר לבית הקפה הקטן שעל פניו חלף קודם לכן. ארומת הקפאין ריחפה כענן מבושם (ששימש פרסומת יעילה ביותר) בכניסה לבית הקפה.

זגוגית צבעונית סמוכה לדלת ציינה את שם המקום באותיות של זהב על רקע שחור:

צ'אליס

רחוב לייט וברודוויי

שני עד חמישי, מ־6 בבוקר עד 10 בלילה.

שישי ושבת, מ־7 בבוקר עד 11 בלילה.

ראשון מ־8 בבוקר עד 6 בערב. 

תיאו נכנס, שאף שאיפה עמוקה וסקר את החדר.

אנשים מכל הסוגים עמדו, ישבו, לבדם או בקבוצות קטנות. הם היו בני דורות שונים, ממוצאים שונים ועם סגנונות לבוש מגוונים, והעידו על כוח המשיכה המגנטי של בית הקפה.

צעיר שיצא מהבניין, על גבו צ'לו ובידו קפה, ניווט במיומנות את דרכו בין השולחנות והלקוחות הבאים בלחישות "סליחה" פה ושם. הוא קלט את מבטו של תיאו, חייך, הנהן והשמיע דברי ברכה. דבר שכזה חריג, ואפילו מעורר חשד, בערים הגדולות שבהן בילה תיאו את מרבית שנותיו, אך הוא השיב על המחווה בניד ראש ובחיוך, והתקרב אל התור הקצר שבו נמסרו ההזמנות.

הוא חש שיוכל להפוך ללקוח קבוע כאן, חוש שהתגלה כנכון לשנת מגוריו בגולדן.

אם רק הקפה יהיה עשיר כמו הסביבה, חשב.

האפשרות הזאת נראתה בלתי סבירה בעליל.

תיאו הורגל לקפה החזק של אירופה — אבטנאנדו וקפה פינאגו בליסבון, קפה קון לצ'ה במדריד, אספרסו בבולוניה, קפה נואסט במרסיי. בתי הקפה האמריקניים אכזבו אותו בדרך כלל, אפילו בניו יורק, שם על כל קפה משובח ששתה היה עליו לסבול חצי תריסר אכזבות. אמת המידה שלו, כך נאמר לו, מחמירה למדי.

הקשיש החליף דברי ברכה עם הבריסטה בדלפק, הזמין קפה, קיבל את המשקה והתיישב בכורסה סמוכה.

הוא הופתע לא מעט מאיכות האספרסו ונד ניד של הסכמה כאשר נחה הלגימה הראשונה על לשונו.

הוא התבונן בחדר: ארשת הפנים של הלקוחות, קולותיהם, הברכות, המחוות; הקפדנות שבה ביצע הבריסטה העליז את מלאכתו; הפעילות בין השולחנות.

אלא שמיד לאחר מכן הופנתה שימת לִבו ליצירות האמנות שכיסו את קירות בית הקפה.

משמאל, מימין ומאחור היו הקירות מכוסים דיוקנאות — תשעים ושניים במספר — בעיפרון על נייר לבן, במסגרות בשלושה גדלים. כולם נעשו בידי אמן אחד. וכאילו כדי לשקף את לקוחות בית הקפה בכל רגע נתון, כלל האוסף מגוון רחב של בני אדם — גיל, גזע והבעה. דיוקנאות ודיוקנאות ועוד ועוד דיוקנאות.

אפילו מן המרחק ששרר בינו לבין אותן פנים ממוסגרות קלט תיאו את עושר הפרטים ואת העדינות שבה שורטטו. היתה בהן איכות, חיוניות, שכמעט עוררה את התחושה שהאנשים המצוירים היו הצופים בצ'אליס ולא סתם קישוטים על קירות.

מוחו של הזקן החל לרקום חזון דמיוני: כל אחת מתשעים ושתיים המסגרות היא חלון. כל הפנים המשורטטות בתוך המסגרות עומדות מחוץ לבניין ומציצות משועשעות אל הלקוחות בפנים. בלילה, כאשר בית הקפה סגור, הפנים בדיוקנאות נוטשות את המסגרות, נכנסות לבית הקפה, מתערבבות זו בזו, משוחחות על מי ומה שראו או שמעו במשך היום, חולקות סיפורים וחוזרות הביתה לקראת הפתיחה.

הוא חייך למחשבה הססגונית הזאת, אף שהיתה מגוחכת למדי. דברים שכאלה חלפו במוחו לא פעם.

היה לו דמיון של משורר.

אך היו לו גם עיניים ומוח של מומחה יודע דבר. אמנם הוא גילה עניין רב בדברים רבים, אך עניין מיוחד היה לו בדברים מסוימים. כמו ציורי דיוקנאות.

וכך, הוא בהחלט רצה ללמוד כל אחד ואחד מתשעים ושניים הרישומים בקפדנות ולאט, אך החליט להמתין להזדמנות המתאימה, כאשר בית הקפה יהיה צפוף פחות.

לפי שעה הוא שתה את האספרסו שלו בלגימות קטנות, מכוונות. הימנעות מכך, לדעתו, הרי היא חוסר כבוד, ואפילו זלזול באמנותו של הבריסטה. הוא סיים את המשקה, נטל את כובעו וצעד אל מחוץ לבית הקפה. הוא הביט שמאלה וימינה, וחזר למלון.

בשעת אחר צהריים מאוחרת, לאחר ארוחת צהריים ותנומה קלה, הלך תיאו אל הנהר, טייל על קטע הדרך הסלול מדרום צפונה, התיישב לרבע שעה כשפניו לעבר השמש, וחזר אל בית הקפה. מלבד כמה שולחנות שאליהם הסבו סטודנטים, היה המקום ריק.

לא היה תור אל הדלפק כאשר ניגש להזמין את ספל הקפה שלו.

"ברוך שובך," אמר הבריסטה. "פעמיים ביום אחד."

תיאו התרשם מכך שהאיש זוכר אותו, בייחוד לנוכח מספר הלקוחות שהיו בבית הקפה בשעת העומס מוקדם יותר.

"ידידי היקר, הכנת אספרסו משובח הבוקר. כל הכבוד ותודה. זֶ'ה נֶה סֶה קוּאָה. חזרתי להדרן."

הגבר הצעיר צחקק. לא לעתים קרובות הוא שמע צרפתית בצ'אליס. "תודה רבה, אדוני. אני אשתדל להכין קפה אפילו טוב יותר. אם הוא לא מדויק, אמור לי. שמי שֶפּ. ואתה...?"

שפ הושיט יד מעבר לדלפק. הקשיש תפס אותה בשתי ידיו. "ידידַי קוראים לי תיאו. נעים מאוד להכיר."

שפ הבחין בהגייה המדויקת ובמבטא הזר בקולו של הקשיש.

"גם אותך. מה מביא אותך לגולדן?"

"באתי הנה לעסקים. אבל ברגע זה אני מתעניין מאוד בדיוקנאות." תיאו החווה בידיו אל הקירות. "שמתי לב אליהם הבוקר וחזרתי להביט בהם מקרוב יותר. אתה יכול לספר לי עליהם?"

ברגע זה נכנסה קבוצה של ארבע נשים ונעמדה בתור מאחורי תיאו.

"אשמח מאוד, מר תיאו, כשתהיה לי הפסקה. אבל הרי לך משהו שאיתו תוכל להתחיל. אולי הוא יענה לכמה מהשאלות שלך. ואני רוצה שתספר לי על עצמך, כשיהיה לנו רגע לעצמנו."

שפ הושיט לתיאו עיתון מקומי, "גולד סטנדרד". על עמודו הראשון היתה תמונה של בית הקפה שצולמה מבעד לעדשת עין הדג שקלטה את שלושת הקירות גם יחד — משמאל, מימין ומאחור — ואת רוב הדיוקנאות. במרכז התמונה נראה שפ ולצִדו גבר כחוש מאפיר מעט, לבוש בג'ינס, בחולצת טי ובמקטורן טוויד. בכיתוב נאמר: "האמנות של צ'אליס".

תיאו פתח את העיתון, דפדף אל המאמר והחל לקרוא.

הוא החל כבדיחה. "מה אם?"

"מוכן?"

"אולי".

בית הקפה כגלריה לאמנות.

אך לכך בדיוק הפך צ'אליס, אחד העסקים הפופולריים ביותר בלב העיר, בחודשים האחרונים. הוא שוכן בפינת הרחובות לייט וברודוויי, בבעלותם ובתפעולם של שפ ואדי קרלייל, שניהם בני גולדן.

הם רכשו את הבניין הנטוש בן שלוש הקומות בראשית פריחתו המחודשת של מרכז העיר, ובמשך כמעט שנה בילו את סופי השבוע ואת שעות הפנאי שלהם בשיפוץ קומת הקרקע. כאשר הושלם הבניין, עזבו את משרותיהם בבנק, במשך חודשיים עבדו כשוליות בבית קפה מהודר באטלנטה, כדי ללמוד את אמנות הקפה, ולבסוף פתחו את דלתותיהם והם זוכים למכירות נאות ולביקורות חמישה כוכבים. צ'אליס מציע מגוון מוגבל, ראשון במעלה, של משקאות ומאפים קלים.

מאז נפתח בית הקפה נוצר מעגל לקוחות נאמן שהבטיח את פריחת העסק. מיקומו — במרחק שני רחובות מאתרי המופעים, המסעדות ועסקי הנדל"ן, בית המשפט ובית הספר לאמנות ולעיצוב של אוניברסיטת גולדן — מבטיח לצ'אליס זרם קבוע של לקוחות. בכל שעה משעות היום תראה מגוון רחב של פרצופים בין האורחים.

חלק מהפרצופים לא עוזבים את החדר!

צ'אליס שוכן מרחק רחובות ספורים מביתו ומן הסטודיו של אשר גליסן, גם הוא בן גולדן ואחד האמנים הבולטים בה. לכל אורך הקריירה שלו לימד שיעורים פרטיים, שימש אוצר של המרכז לאמנויות ברדלו, אייר כמה וכמה כתבות וכתבי עת והתפרסם כאמן דיוקנאות.

כאשר נפתח בית הקפה היה גליסן אחד הלקוחות הראשונים שלו. הוא טען כי הוציא חלק ניכר מדמי הפנסיה שלו על קפה בחודשים הראשונים של פעילות המקום.

לפני שנה הזמינו הקרליילים את גליסן להציג כמה מיצירותיו בבית הקפה. הוא קיבל את הרעיון ויצא לדרך.

שפ קרלייל מסביר, "אשר אמר שיש לו רעיון אבל לא סיפר לנו מהו. כעבור חודש הוא הופיע עם חצי תריסר דיוקנאות של לקוחות קבועים שלנו. נשתלנו במקום. זו היתה ההתחלה. אנשים אוהבים אותם. יש אנשים שנכנסים רק כדי לראות את הציורים. אנחנו מאוד גאים בהם".

ברגע זה תלויים על הקירות תשעים ושניים דיוקנאות. כולם למכירה. כאשר אחד נמכר, אחר תופס את מקומו.

גליסן מדבר על בית הקפה בהתלהבות גדולה. "צ'אליס הפך למוסד ידוע, כור היתוך של ממש. ניסיתי לתפוס את זה בדיוקנאות. אמי, שהיתה אמנית, נהגה לומר לי שכל פרצוף הוא סיפור. אני חושב שהיא צדקה. הרישומים האלה הם שכונה בזכות עצמה. האיסוף שלהם היה עבודה של אהבה. אני מודה לאדי ולשפ שנתנו להם בית".

גליסן נראה לא פעם בצ'אליס ובמקומות אחרים במרכז העיר, מצלמה בידו, מצלם חומרים לעבודה. אם אתה בבית הקפה, הוא עשוי בהחלט לבקש ממך להביט לעברו. אם הוא יעשה כן, אל תופתע אם תהפוך לחלק מהגלריה של צ'אליס. 

עוד ועוד לקוחות נכנסו אל בית הקפה. שפ הכין להם קפה, ותיאו חזר וקרא את המאמר, אחר כך קם מכיסאו וניגש אל ירכתי החדר.

תריסר דיוקנאות, שלוש שורות של ארבעה דיוקנאות כל אחת, היו תלויים בשורות ישרות על הקיר האחורי. כל אחד ואחד מהם היה קומפוזיציה של ראש וכתפיים. תיאו שלף את משקפי המתכת מכיסו, הרכיב אותם, שילב את ידיו מאחורי גוו והחל לבחון את הרישומים ממרחק מטר אחד. רגע אחד היה ראשו שמוט כדי להביט מעל למסגרת המשקפיים; ואחריו הונף ראשו לאחור כדי להביט מבעד לעדשות המונחות על קצה אפו. היסטוריון של האמנות בלובר לא היה יכול להיות שקוע יותר או נלהב יותר מיצירת מופת במוזיאון הגדול מכפי שהיה הקשיש אל מול הדיוקנאות של צ'אליס.

הוא התקרב סנטימטרים ספורים מהקיר ובחן כל רישום ורישום עד לקו העדין ביותר של העיפרון. הוא לא השגיח בזמן החולף ובמתרחש בבית הקפה סביבו.

כאשר סיים שפ להכין את כל ההזמנות לקפה הוא איתר את תיאו בקצה החדר, אך בחר שלא להטריד אותו. הוא נהנה לראות את הזקן שקוע לגמרי ביצירות האמנות, אך היה גם סקרן לדעת מה מסתתר מאחורי העניין הרב הזה.

כבר בילדותו הוקסם תיאו מקווים עדינים וסבוכים. רוב ילדותו עברה עליו בהתבוננות מבעד לזכוכית מגדלת בנוצות, בעלים ובחרקים בכרם סביב ביתו. הוא היה מרותק מקורי עכביש, מכנפי שפיריות ומלבבות פטריות. הוא אסף בולים והוקסם כאשר ראה בפעם הראשונה את רישומיו ושרטוטיו של דה וינצ'י. כנער מתבגר ולאחר מכן, נהג לשאת בכיסו זכוכית מגדלת — מתנה ממורה — כדי להתבונן בחפצים הזעירים ביותר שלא נראו לעין העירומה. לאדם כמותו, ציורי הדיוקנאות בצ'אליס היו שפע של ברכה, אוצר בלום, חגיגה לעיניים.

מול כל מסגרת רכן תיאו קדימה, קד קלות, אדם מרותק.

הוא עבר לקדמת בית הקפה והמשיך לבחון את התמונות מעל לראשי הלקוחות שישבו סביב שולחן צמוד לקיר. הוא ביקש את סליחתם ולא שינה את מהלכו.

בעיניו, כל פרצוף חשף מצב רוח שרמז לסיפור והעלה שאלה.

ממה האיש הזה מוטרד כל כך?

מדוע הצעירה הזאת מבוישת כל כך?

כיצד הייתי מתאר את הבעת פניו של הילד הזה?

וכיצד, בשם אלוהים, מתאר האמן כל אחד מהם בצורה משכנעת כל כך?

בעודו בוחן את התמונות תמה תיאו ואף הוטרד מכך שדיוקנאות רבים כל כך עדיין מוצעים למכירה. הוא הופתע מתג המחיר שלהם. 125 דולר בלבד בעבור זה? 200 דולר בלבד? הם שווים הרבה יותר. מדוע, שאל את עצמו, תשעים ושניים דיוקנאות באיכות כזו, במחירים הללו, עדיין לא נמכרו?

הוא השתהה אל מול דיוקן של צעירה בעלת תווי פנים עדינים, לא מחייכת, עיניה מביטות היישר אל עיניו. היה בהן משהו מוכר ומטריד. האם ייתכן?

ממנה העביר את שימת לִבו לציור שמימינה, של גבר צעיר שהרחיק מבטו מהאמן אל דבר מה שמחוץ למסגרת. מה היה בעיניים המקפצות הללו? פחד? חשד? בוז? יהיה אשר יהיה, נדמה שהוא אינו חש בנוח אל מול המצלמה. הוא חבש כובע חורף ולבש צווארון גבוה שהעיד על הקור ששרר סביב.

תיאו התבונן בדיוקנאות כמעט שעה תמימה, אז הצטרף אליו שפ.

"הם משהו משהו, לא?"

שפ מחה את אצבעותיו במגבת. הוא נד בראשו לעבר הדיוקן שלפניו עמד תיאו, דיוקן של גבר צעיר עם עיניים עצבניות.

"הבחור הזה עבר דברים קשים. בתו נפצעה קשה בתאונת דרכים לפני כמה זמן. האמא נהרגה. הוא לא בא הנה לעתים קרובות, אבל בדרך כלל רוצה רק קפה רגיל עם מקום לחלב. אני לא חושב שהוא עצמו יודע שהציור התלוי כאן הוא הציור שלו."

תיאו הנהן ופנה אל שפ.

"אתה מכיר את כל האנשים שעל הקירות?"

"אני מכיר את רובם, לפחות מעט. יש כאלה שאני מכיר היטב. יש כאלה שאני לא מכיר כלל. האמן נוהג לכתוב את שמותיהם באותיות קטנות על גב המסגרת, כך שאני יכול לדעת מי הם אם אני צריך לדעת זאת מסיבה כלשהי. אבל מר תיאו, לפני שנדבר עליהם, אנא ספר לי על עצמך. מה הסיפור שלך? אמרת שאתה חדש בעיר. מה מביא אותך הנה? היכן נמצא הבית?"

תיאו הדף את השאלות ולבסוף השיב תשובה קצרה.

"גרתי בכמה מקומות. נולדתי וגדלתי בצפון פורטוגל, אבל שנים רבות גרתי בניו יורק. עדיין יש לי דירה שם, אבל באתי הנה לצורכי עסקים, והיום הבית שלי הוא גולדן. הגעתי רק לפני יום אחד בלבד וכבר אני אוהב מאוד את העיר שלך. ומר שפ, בייחוד אני אוהב את בית הקפה שלך."

התשובה המנומסת משהו לא הציעה סיפור של ממש, ששפ קיווה לו, אך הוא לא לחץ. אולי תגיע עוד גרסה מלאה יותר.

"בבקשה, קרא לי שפ. כך קוראים לי חברַי. בלי מר."

"כמובן, תודה. ובבקשה, קרא לי תיאו. אם כבר מדברים על שמות, מדוע צ'אליס?"

עתה היה זה תורו של שפ להתחמק. "היה לו צליל נעים. באחד הימים אספר לך את הסיפור המלא. קראת את המאמר על הדיוקנאות?"

תיאו הנהן. "אכן כן, תודה. מעניין מאוד." הוא הושיט לשפ את העיתון.

"מר שפ — סליחה, שפ — דבר אחד אני לא מבין. למה אנשים לא קונים את הציורים האלה?"

שפ גיחך והניד בראשו שמאלה וימינה בחיפוש אחר תשובה הולמת. "גם בעיני זו חידה, תיאו. אני יודע שיש לאשר המון עבודה, והוא כנראה לא זקוק לעבודה נוספת, אבל קיוויתי שהיא תבטיח לו עבודה נוספת. עד היום זה לא צלח. עדיין לא. מכרנו המון ציורים בחג המולד בשנה שעברה, אבל אני עדיין מחכה לפריצת הדרך הגדולה. אני חייב להאמין שיום יבוא ואנשים יבינו איזה אוצר הם הציורים האלה. אשר יצר תמונה של אדי — של אשתי, אדלין — וזה אחד האוצרות הגדולים ביותר שלי. אם הבית שלי יעלה ביום מן הימים באש, זה יהיה אחד הדברים הראשונים שאנסה לחלץ." שפ היסס. "אנחנו אוהבים שהם כאן, אבל הלוואי שהיה בא מישהו וקונה את כולם."

עיניו של תיאו נפקחו קלות. הוא הניח את ידו על פיו, אגודל מתחת לסנטר ואצבע טופחת על השפתיים.

שפ הביט אל הדלפק. לקוח המתין להזמין.

"תיאו, כדאי שאחזור לעבודה. תודה שבאת. אתה יודע, אם תהפוך ללקוח קבוע, טובים הסיכויים שתמצא את עצמך על הקיר ביום מן הימים. ברוך הבא לגולדן. אגב, איך היה הקפה?"

"מעולה. אקספציונל! מראוויוזו!" תיאו חייך, מחא כף ברכות וטפח על זרועו של שפ. הוא יצא מבית הקפה, חצה את הכביש אל אמצע הרחוב והתיישב על ספסל סמוך למזרקה.

הוא חשב על הדיוקנאות שלא נמכרו.

על הבתים שהדיוקנאות יכלו לייפות, ועל החיים שיכלו להיות מועשרים מעצם נוכחותם.

על האמן שהיה יכול לשאוב עידוד ממכירתם.

שם החל להתגבש רעיון במוחו.