דמייני שקיבלת הזדמנות שניה

חלק א׳:

2000

הדילמה

פרק 1

קרני השמש שנכנסו דרך החלון אילצו את נאיה לפקוח את עיניה. היא חלמה שהיא נפגשת עם עצמה כמו בסרט "מועדון קרב". החלום, היא קיוותה שזה באמת חלום ולא זיכרון מודחק מגלגול אחר, היה חזק כל כך עד שהרגישה צורך להשהות אותו עוד קצת אצלה ולהעביר אותו אל הדף, אולי היא תבין את המשמעות הנסתרת שלו. היא מתעדת חלומות מגיל צעיר, אבל בשנים האחרונות שום חלום לא זעזע אותה כמו זה.

צלצול.

"היי, ערה?״

"מה השעה?"

"כבר שבע וחצי, מה מצבך? לחכות לך?"

"אלוהים אדירים! אני לא מאמינה שלא שמתי לב לזמן! קמתי רק עכשיו, היה לי איזה חלום מטריד..." נאיה התרוממה במהירות, הטלפון תחוב בין אוזנה לכתפה, הקרניים סנוורו אותה והיא ניסתה לחמוק מהן, עוצמת את עיניה. היא תכננה לתלות וילון בחדר הזה, אבל עוד לא מצאה את הזמן. "אני לא מאמינה," אמרה בעודה מנסה להשתחל לתוך הג'ינס הכחול ולזרוק על עצמה חולצת טריקו.

"את מבינה שיש לנו עכשיו מַקרו, נכון?" מירי נשמעה לחוצה בצד השני של הקו.

"האולם גדול, מי ישים לב?" נאיה בדקה שהחזייה לא בולטת מתחת לחולצה הבהירה.

"לא קשור, אני שונאת לאחר," מירי נשמעה אומללה. "אני שונאת להפסיד אפילו מילה! לוקח לי שנים להבין את זה לבד!"

"טוב, טוב, שתי דקות ואני בחוץ," נאיה, מלאת רגשות אשמה, ניסתה לאסוף את חפציה ולנעול את נעליה במהירות. כשאוזנה עדיין צמודה לטלפון, היא הביטה במראה. "שנייה, את מרשה לי לצחצח?" היא הביטה בשעון. "רגע. פספסנו את האוטובוס." נאיה החלה להילחץ, כאשר צחקוק נשמע מצידו השני של הקו.

נאיה שינתה את קולה, "מירי, לא אמרת שאבא שלך נותן לך את האוטו רק בימי שני?"

"אוף איתך! זאת אמורה להיות הפתעה שיש לי אותו גם היום. איך הבנת שהאוטו אצלי?"

נאיה ירדה במהירות במדרגות ונכנסה לאוטו בסערה.

"איך עלית עלי?" מירי נשכה את השפה התחתונה שלה.

"קטעים איתך," חיוך שובבי עלה על שפתיה של נאיה. "ממתי את מעירה אותי כל כך מאוחר? ואיך תגיעי אליי בלי אוטו? מצחיקה."

"טוב, בפעם הבאה זאת באמת תהיה הפתעה," הבטיחה מירי בלי להתחייב. "ירד אתמול גשם, אז קיבלתי את האוטו."

נאיה בדקה במראה הקטנה שהשיער עומד במקום ולא תפס נפח. למירי לא היה תו חנייה באוניברסיטה, לכן תכננו לחנות ביער הצמוד שיורד לוואדי, או עם הרבה מזל על הכביש הראשי, משם העלייה קצרה יותר.

"את חייבת לשמוע איזה חלום הזוי חלמתי בלילה," נאיה התחילה לספר לפני שתהיה למירי הזדמנות לפטפט על עוד אחד מחלומותיה הרומנטיים.

"רגע, את זוכרת שקבענו שהיום נישאר אחרי הלימודים למועדון הדיבייט, נכון? הבטחת לי שלא אלך לבד."

"אל תכעסי, אבל לא מתאים לי, יש לנו היום מקרו וסטטיסטיקה והנהלת חשבונות — זה לא מספיק כאב ראש ליום אחד?"

"אני רוצה קצת ליהנות מהלימודים, זאת השנה האחרונה שלנו." אכזבה ילדותית נשמעה בקולה של מירי. "בחו"ל הם כל הזמן מבלים עם עוד קבוצות עניין."

"את צוחקת עליי, נכון?! אין מצב שאני נשארת עוד שעות באוניברסיטה אם אני לא חייבת."

מירי הביטה בה בעיניים פקוחות לרווחה. "אני מתכוונת בשיא הרצינות. זה כיף ובא לי שנרגיש חופשיות באמת, סטודנטיות שנהנות, ולא רק סובלות מהלימודים." היא השתתקה לרגע ואז הוסיפה בטון דרמטי: "אה, ויש בונוס. זה כולל שתי נקודות. חֶברתי." מירי המשיכה בידענות, מכירה את נקודות התורפה שלה. "שתי נקודות בלי מבחנים ובלי עבודות, מה את אומרת?"

נאיה המשיכה לשתוק. היא הביטה בחוסר עניין בספר שבידיה, מחשבותיה נדדו למשימות הרבות שלקחה על עצמה השנה. המגורים מחוץ לבית, העבודה החדשה שמתחילה בקרוב, שלדעתה תגזול הרבה מכוחותיה. היא הביטה בחברתה הטובה, וליבה התכווץ. אוף, מה לעשות?

"אנחנו חייבות להצטרף! חייבות!" המשיכה מירי בהתלהבות.

"את אמיתית? אני גרועה בלהגיב מהר. כלכלנית צריכה להיות מחושבת, לפעול לאט."

"זה מושלם! תחשבי איזה יתרון גדול יהיה לנו עם כל הניסיון שלנו. וראית את הבנים? שמעתי שיש שם חבר׳ה מגניבים."

"אה, את זה היית צריכה להגיד קודם." מירי הרומנטית הייתה תמיד עסוקה בלמצוא מושא התאהבות חדש, לא שזה עזר לה כל כך.

"נו? פליז!" מירי נעצה בה את עיניה הגדולות במבט מתחנן של כלבלב.

"מתי?"

"היום בשמונה, זה בכוונה אחרי שעות הלימודים. את בכלל מקשיבה?"

"לא." היא הרימה את עיניה והביטה ישירות על מירי, שינתה את הטון והוסיפה רכות לדבריה. "אבל מירי, אני לא פנויה לחשוב על חיי חברה. החלטתי שאני יוצאת מהבית, אני חייבת גם לעבוד, והלימודים לא קלים — אז ממש אין לי זמן."

"את לא רוצה לפגוש בנים? אני לא מבינה אותך. בפקולטה לא ראיתי אפילו אחד שמשך אותי. הם קרים כמו דג." היא עיוותה את פניה וליוותה את דבריה בקולות של גועל.

"מירוש, מי הבחור שסחרר אותך וגרם לך ללכת שבי אחריו?"

"איך ידעת?" פרצה מירי בצחוק.

"אנחנו לא חברות סתם, נכון?"

"נו, אז בואי איתי, בבקשה, אל תשאירי אותי לבד!" היא התחנחנה ומצמצה כמו ילדה בסרט מצויר שמנסה לשכנע במתיקותה. כך, הזכירה לנאיה את הילדה החולמנית שהייתה פעם חברתה הטובה.

"לא, באמת, אין סיכוי שאני באה איתך היום. אני מתחילה את העבודה בחברת חשמל. אמרתי לך שקיבלו אותי לעבודה סטודנטיאלית, נכון? אז אין סיכוי שאני מבזבזת את הזמן שלי איתך היום." היא שילבה את ידיה וניסתה לא להסכים לרעיונות המגוחכים של מירי. היא תמיד הכניסה אותה לצרות בחיפוש אחר הרפתקאות.

"נאיה." מירי הציצה בה וראתה את המבט הלא מתפשר בעיניים. "טוב, אז תעזרי לי למצוא חנייה טובה?"

"מאחורי העץ! אני יוצאת." נאיה רצה במהירות מהאוטו לכיוון החנייה שראתה כחמישים מטרים מהן, יודעת שאם לא תשמור עליה עד שמירי תצליח להסתובב ולהיכנס, ייקח להן שעות למצוא מקום.

"אין על החברה שלי, ראִייה של נץ!" מירי יצאה בזריזות מהאוטו וחיבקה את נאיה בחום, כולה אושר.

הן טיפסו על ההר בדרכן לכניסה לשטח האוניברסיטה. הבניין הגבוה שנראה מכל מקום על הרכס היה עטוף בירוק של יערות הכרמל ומילא את נאיה באנרגיה רעננה. הן נכנסו דרך חניון העובדים וחצו אותו במהירות בדרכן אל בניין רבין. הן התעלמו מהסטודנטים שניסו להידחף ביניהן כדי להיכנס לבניינים שעברו בדרך וצחקקו בכל פעם שמישהו הצליח להשתחל, מנסה להפריד אותן באמצע משפט.

"בואי, איזו אליפות, אנחנו מצליחות לא לאחר!"

"לא נורא גם אם נאחר, יש לי את כל היום לשכנע אותך להישאר איתי בערב," אמרה מירי בקריצה.

הן נכנסו בדיוק כשהמדריך של מועדון הדיבייט דיבר, מתבל את דבריו בבדיחות שנראה ששאר הסטודנטים מכירים. בהתחלה זה הטריף אותה והיא רצתה לצאת משם. נאיה לא הרגישה בנוח כשלא ידעה מה מצופה ממנה. היא לא הבינה למה הן בכלל כאן ומה הסיבה שמירי... טוב, מירי התמקדה באחד הבנים והביטה בו בעיניים של קופיף מאוהב. נאיה נאנחה.

"אז את רוצה לנסות?" המדריך פנה דווקא אליה מכל הנוכחים.

"מה?" היא הביטה סביבה במהירות, בתקווה שמישהו יוציא אותה מהמצב המביך. "אני לא מכירה את החוקים." היא הרגישה את הסומק פושה בפניה.

"אין בעיה, מבטיח שאיתנו תדעי הכול. אני דורי, שכחתי להציג את עצמי," אמר לה, מתקרב לעברן. הוא היה בחור נמוך מעט, עם שיער פרוע, עיניים גדולות ופה נשי, ונראה כמי ששולט בעניינים.

היא רצתה להתנגד, אבל היד הנינוחה שהניח עליה הרגיעה את הפרפרים שקפצצו בבטנה. היא הנהנה בהסכמה, מאפשרת לעצמה להיישיר מבט אל שאר חברי הקבוצה.

"זאת טלי, שגם היא כבר שנה שלישית," הצביע על בחורה מלאת חמוקיים, הרבה יותר ממנה, עם שיער גלי משגע, שישבה לידו וכתבה משהו. "וזה גיל, שהוא די ותיק כאן." נאיה התבוננה בבחור הגרום עם המשקפיים.

"רק שבועיים," מלמל הבחור בצניעות מאוסה, "אני עדיין מרגיש חדש. בכל אופן, אנחנו צריכים למצוא טיעונים לשאלה: למה סחר פתוח עדיף על הגבלות ממשלתיות על המסחר. את והחברה שלך מהחוג לכלכלה, נכון?" הוא שאל בלי להרים את עיניו מהדף.

נאיה קפצה בשמחה. כלכלה זה בהחלט התחום שלה, מזל שזה הנושא היום. עכשיו החליטה שאם היא כבר כאן, תנסה. לכל היותר, אם זה לא יהיה לרוחה, תפרוש אחרי הפעם הזאת.

ואז הגיע רגע האמת, היא נלחצה מהמעמד, דיבייט ראשון שלה, לעמוד מול הקבוצה היריבה ולהבהיר את הטענות באופן משכנע. לכל קבוצה היו שני סבבים לנסות לשכנע כל אחת בדרך שלה. למזלה, טלי רשמה מראש את הטיעונים שלה על הפתקים הרבים שסביבה.

הקבוצה היריבה התחילה, ובקבוצה שלהם טלי דיברה ראשונה ונאיה אחריה. לחוצה מאוד, היא הביטה בחשש בקהל הקטן שהקשיב. התחושה הזאת — לעמוד מול קהל, להביט ישר קדימה ולנסות לבטא את הרעיונות שלה בבהירות — תלווה אותה עוד שנים רבות.

הקבוצה השנייה ושני הבנים נשארו לסוף. תגובות השופטים בדיבייט עוררו התרגשות. היא ממש קיוותה שהם יצליחו וממש דאגה שהבנים יהרסו את כל מה שהשיגו, ואז גיל התחיל לדבר. הוא היה מהבחורים הצנומים והגבוהים, שקל לראות בהם חנוּנים. הם סוחבים את הגוף בגמלוניות כזאת של גיל הנעורים, אם כי הם כבר אחרי צבא. הראש שקוע במציאות אחת והגוף לא תמיד מתקדם איתו. המשקפיים של גיל היו מכוערים, מרובעים, בצבע כסף, ולא החמיאו לעיניים החומות שלו. בקיצור, בהחלט לא מישהו ששווה להעיף בו מבט נוסף, סיכמה נאיה לעצמה.

אך ברגע שהתחיל לדבר, באותו רגע בדיוק, הבינה נאיה למה דורי התייחס אליו כאל ותיק. עיניו נצנצו כשדיבר, הניגון שלו היה מיוחד, הוא הגביה את הקול והשהה את דבריו כדי ליצור את האימפקט המתאים אצל מאזיניו. הזמן שהוקצה לו עבר, אבל הקהל רצה לשמוע עוד. גם היא, למרות שידעה מראש את כל הטיעונים שעמד להשמיע, רצתה בכך. מאוד.

ברור שהם ניצחו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*