קואלה רוצחת

נחשים ואלכוהול

"יש שני דברים שלא הולכים ביחד" אמר בלאקי לאט ובהטעמה, "נחשים ואלכוהול."

לעולם לא היה עולה בדעתי לשלב בין השניים, אבל הנהנתי בכובד ראש. להנהן בכובד ראש הוא פחות או יותר כל מה שאתה יכול לעשות כשאתה מדבר עם מגדלי נחשים, שכן הם לעולם לא משוחחים — הם רק מספרים דברים על נחשים.

בלאקי היה מגדל נחשים נודד. הוא נסע ממקום למקום במכונית משא ענקית שכיסוי עץ סוכך על שני צידיהָ. בכל מקום שנקרה לו קהל אפשרי — בית ספר או מרכז תיירות — היה מסיר את כיסוי העץ וחושף תיבה שקירותיה עשויים זכוכית וגודלה כגודל חדר גדול. זה היה בית הנחשים שלו, ובו מאות נחשים, מטַאיפנים ופתנים חומים קטלניים ועד פיתוני עצים בלתי־מזיקים.

ככל מגדלי הנחשים שהכרתי גם בלאקי היה רזה כשלד, מלוכלך מאוד, ממורטט כולו וחסר שם משפחה. אני חושב שקראו לו בלאקי בגלל חיבתו לפתנים שחורים, או אולי משום שעיניו היו שחורות כפחם — מעודי לא נתקלתי באדם נוסף מלבדו שעיניו שחורות. דומה כאילו אישוניו הענקיים תפסו את מקומן של הקשתיות, אם כי במבט מקרוב היה אפשר להבחין בקו המתאר הקהוי של האישונים. על פי רוב חשתי לא בנוח להישיר מבט אל אותם כתמים עגולים שחורים ואל העיניים המוצפות בדם (עיניהם של כל מגדלי הנחשים מוצפות בדם — אני חושב שהסיבה לכך היא ההכשות שהם סופגים באופן תדיר כל כך).

פגשתי את בלאקי מצפון למקאי בקווינסלנד, כאשר חנינו שנינו בחוף כמעט בלתי־מוכר ושמו מאקא'ז מיסטייק — הטעות של מאקה; איני יודע מדוע ניתן לחוף השם הזה.

ניסיתי אז לסיים כתיבה של רומן, ובלאקי עשה דבר־מה מסובך עם מיזוג האוויר של מכונית המשא שלו, וכך נקלענו יחד למקום למשך כשבועיים ונעשינו חברים.

בלאקי היה מיומן וחסר מורא כל כך ביחסו אל הנחשים, שמשהו מקור רוחו דבק גם בי. תכופות הייתי נכנס לבית הנחשים שלו, מתיישב על בול עץ ומדבר איתו, והזוחלים הארסיים, שהיו במרחק תקיפה מאיתנו, נהגו בנו בשוויון נפש או החליקו בחינניות ורחקו מריח עשן הטבק שלנו.

פה ושם נחש שחור, חום או ירוק הזדחל בנחת בין רגליי ובלאקי היה אומר, "רק שב שם ואל תזוז. אם לא תזוז הוא לא יכיש אותך." לא זזתי והנחש לא הכיש אותי. וכך, כעבור זמן, למדתי להיות פחות או יותר רגוע במחיצת הנחשים, ובלבד שבלאקי יהיה שם איתי.

בעד שום הון לא הייתי נכנס לכלוב הנחשים בלי בלאקי, ואילו הוא, הייתי משוכנע בכך, יכול היה לדבר אליהם, או מכל מקום לתקשר איתם בדרך כלשהי המובנת לו ולהם. לעיתים עלתה בדעתי האפשרות הבלתי־מסתברת שבעורקיו זורמות כמה טיפות של דם נחשים. או, אולי, שכל הארס שספג עשה אותו, בדרך כלשהי, לחביב על היצורים. וכן, אם יורשה לי, הבחנתי שגם עיני הנחשים שחורות, והדבר עורר בי תהיות.

מלבדנו היה רק עוד מחנאי אחד בחוף, אלן רוברטס, צלם נמוך קומה, שמן וידידותי, שהקים אוהל וערך תצפיות בעופות ימיים. הוא, בלאקי ואני היינו נפגשים מדי ערב, על פי רוב בקרוואן שלי, כדי לשתות.

רק ערב קודם לכן ביאר בלאקי באוזנינו את הסכנות הטמונות בעירוב אלכוהול עם נחשים. כמובן, הוא עשה זאת בעת ששתינו בקבוק ויסקי, ועל כן נטרדתי למדי כאשר מצאתי אותו בבוקר סרוח בלא הכרה בבית הנחשים שלו, לצידו שני בקבוקי ויסקי ריקים, וגופו עטור מחרוזות של נחשים קטלניים.

הנחשים שכבו דוממים, כמדומה נהנו מחמימות גופו חסר התנועה. נחירותיו, שהרעידו את חלונות הזכוכית של בית הנחשים, שכנעו אותי שהוא בחיים. אבל לא היה לי מושג אם הנחשים הכישו אותו והוא שרוי בתרדמת, או אם סתם כך השתכר עד אובדן חושים, או שניהם גם יחד.

הנחשים שנחו על בלאקי היו, עד כמה שידעתי להבחין: טאיפן אחד (קטלני ביותר), שני פתנים חומים מלכותיים (קטלניים כמעט באותה מידה), פתן המוות (קטלני מאוד), שלושה פתנים שחורים (קטלניים) ונחש יהלומים (בלתי־מזיק).

הדחף הראשוני שלי היה לרוץ לזעוק לעזרה, אך לא היה איש בטווח ראייה, ואם בלאקי ינוע פתאום או יִיטה מתוך שכרות או מתוך פרפורי גסיסה, לפחות שבעה נחשים קטלניים יטביעו בו כנראה את ניביהם בבת אחת. ואז, בלי ספק, כל שמונים או תשעים הנחשים האחרים, הארסיים במידה זו או אחרת, יחדלו מרביצתם השלווה ויצטרפו לחגיגה. סיכוייו של בלאקי לשרוד יהיו קלושים.

ידעתי שדלת בית הנחשים אינה ננעלת. בימים כסדרם, בעת שלא הייתה בשימוש, הייתה הדלת נחסמת בקורת עץ, ולכן ידעתי כי אוכל להיכנס. אך האם רציתי בכך?

לא סברתי שבמצבו הנוכחי יוכל בלאקי לספק לי את ההגנה הרגילה מפני הנחשים. להיכנס לשם בעודו שרוי במצב הזה יהיה גרוע מלהיכנס לשם לבד. קול בוגדני בתוכי לחש לי שמוטב לברוח ולהניח לבלאקי להקיץ יקיצה טבעית. הנחשים רגילים אליו והוא בוודאי ינהג בהם מתוך אינסטינקט בדרך הנאותה.

למרבה הצער, הקול הבוגדני לא היה משכנע דיו. ומלבד זאת, לא ידעתי אם הנחשים לא הכישו אותו כבר ואם אינו זקוק לסיוע רפואי דחוף.

תרתי סביבי אחר כלי נשק. מתחת למכונית המשא ראיתי את המגרפה ששימשה את בלאקי לניקוי בית הנחשים שלו. הרמתי אותה, ובזהירות, ולאט מאוד פתחתי את הדלת. כמה נחשים שאת סוגם לא זיהיתי בוודאות נחו ביני לבין בלאקי. כולם נראו קטלניים. דחקתי בהם בעדינות עם המגרפה וכולם, פרט לאחד, החליקו באי־רצון והתרחקו לצידו האחר של בית הנחשים, כפי הנראה כדי לשוב ולשקוע בתנומה. האחד שנותר, פתן חום מלכותי גדול, התרומם מעל לסליל גופו, החל ללחשש ומשך את ראשו לאחור לקראת תקיפה. ידעתי די על נחשים כדי להבין שכל עוד המרחק ביני לבין שיניו הוא כמלוא אורך גופו, הוא לא יוכל להגיע אליי. בה במידה ידעתי שאם אנסה לעבור אותו כדי להגיע לבלאקי, הוא יוכל להגיע אליי.

דחקתי בו שוב במגרפה והוא תקף, ניביו נקשו בחודי הברזל והשמיעו צלצול זעיר. בלאקי אמר לי שדבר כזה מזיק לניבי הנחשים. לא היה לי אכפת. דחקתי בו שוב והוא צנח על הקרקע וחש אל בלאקי, עלה עליו ופילס דרך על גבו, התגלגל שוב לפקעת ונתן בי מבטים מאיימים. הוא נראה עצבני הרבה יותר מקודם; אין ספק ששיניו כאבו. הנחשים שבלאקי כבר שימש להם מזרן זעו בחוסר שקט, אך לא הלכו לשום מקום.

פתן שחור ניתַק מן הקבוצה שליד הקיר והתקדם לעברי. חבטתי בו במגרפה והוא נסוג לאחר שנפגע, ככל הנראה, אנושות. גם עכשיו לא היה לי אכפת.

החום המלכותי לחשש כמו צינור קיטור דולף, והדבר הפריע כמדומה לפתן המוות. הוא החל להתרחק, ועבר בדרכו על ראשו חסר התנועה של בלאקי. נותרו עוד שמונה נחשים על בלאקי, מהם שבעה קטלניים.

בהיסוס־מה דחפתי את החום המלכותי והוא זע לאחור, אך לא תקף שוב. התנועה הפריעה לנחש היהלומים וזה התרחק למקום שקט יותר. בהיותו בלתי־מזיק לא הייתה בכך תועלת של ממש.

עוד שני פתנים שחורים החלו להתקדם לאורך הקירות, ואני נזכרתי שהדלת מאחוריי פתוחה. היה סיכוי בלתי־מבוטל שבתוך דקות אוכלוסיית בית הנחשים כולה תשחר לטרף בכל פינה בחוף. העדפתי שיברחו מאשר שיישארו איתי בבית הנחשים, אבל לא רציתי שיחכו לי ביציאה כאשר יעלה בידי — אם אומנם יקרה הדבר — לגרור את בלאקי מבעד לדלת. הכיתי במגרפה על הרצפה לפניהם. הם עצרו, שקלו את התופעה, ואז חזרו כלעומת שבאו. סבתי לאחור וסגרתי את הדלת כמעט לגמרי.

מה היה הכלל העליון של בלאקי בנוגע לנחשים? טפל בהם לאט ובעדינות רבה, והם לעולם לא יכישו אותך. העפתי מבט בחום המלכותי המתנועע, המלחש והחורץ לשון בהתרסה על גבו של בלאקי והחלטתי שאני לא מאמין לזה. אולי אם החום המלכותי הזה יפַנה את הגב של בלאקי אוכל לסלק גם את האחרים, לאט ובעדינות.

ואולם החום המלכותי לא הראה כל נטייה לזוז ממקומו, וכעת כעס כל כך, שחשתי כי די שבלאקי יניע קלות את אוזנו והוא יסתער עליו. מרוב בעתה הזעתי, ואחיזתי בידית המגרפה נעשתה חלקלקה. המתח בגופי היה גדול כל כך, שידעתי שאם לא אפתור את המצב עד מהרה אתמוטט, או אברח מבית הנחשים ביבבות.

שילך לכל הרוחות הטיפול האיטי והעדין בנחשים, חשבתי; אפשר באותה מידה לטפל בהם מהר ובאלימות. הנפתי את המגרפה לעומת החום המלכותי המתנועע מתוך כוונה מלאה להסיר את ראשו, אם רק אוכל. הוא התכופף. המגרפה החטיאה. הנחש תקף. הוא הסתבך בחודים, וכעת החזקתי את המגרפה באוויר ובקצהָ החום המלכותי. הוא התעשת בזריזות, התלפף סביב ידית המגרפה והתחיל לנוע לעבר ידי. בעווית של בהלה השלכתי את המגרפה הרחק ממני. היא נחתה היישר על גופו של בלאקי, ובאחת הקימה סערת טירוף בקרב יושביו הנותרים.

למרבה המזל, הם סברו כנראה שהם מותקפים בידי נחשים אחרים. הם הזדקפו אחוזי חמה מעל סליל גופם והחלו לאיים זה על זה. ואז, אולי בניסיון לשפר את עמדותיהם, החליקו מעל גבו של בלאקי והחלו להתרחק אל עבר הקירות. רק אחד, הטאיפן, התקרב לעברי.

כל שיכולתי לעשות הוא לנהוג לפי הנוהל השגור, כלומר לא לזוז ולקוות שהוא לא יבחין ברעד הבלתי־נשלט שאחז בי. הוא חלף על פניי ותפס עמדה בסמוך לדלת.

בשלב זה לא היה שום נחש על בלאקי. הוא עדיין שכב חסר תנועה. אבל עכשיו נראָה בטוח יותר לנסות להעירו.

"בלאקי!" צעקתי ודחקתי בו ברגלי. הוא לא זע. "בלאקי!" צעקתי שוב ובעטתי בכוח בצלעותיו. גם עכשיו הוא לא זע.

כעת כל הנחשים היו ערים ופעילים, אך העדיפו להישאר לצד הקירות. הבעיה המיידית היחידה הייתה הטאיפן הסמוך לדלת הכמעט סגורה. היה ברור שאין כל סיכוי לעורר את בלאקי, ולפיכך התכופפתי ואחזתי בו בכתפיו. הוא הפנה מעט את ראשו ופלט גיהוק. לא הכרתי עוד דבר המתקרב בחריפותו לנשימת גמל כמו הבל הפה הספוג אלכוהול שנשב ממנו. המגרפה עדיין נחה על גבו של בלאקי. תפסתי אותה ביד אחת ומשכתי אותו בצווארונו בידי האחרת.

הצווארון התנתק ונותר בידי. תפסתי בשערו הדליל, אך לא היה די ממנו כדי לאחוז בו היטב. תפסתי בגב חולצתו. פיסה ענקית נקרעה ממנה וחשפה גב גרום, מלוכלך וצהוב. לא נותר מהחולצה מספיק כדי להמשיך ולאחוז בה, ולכן נטלתי את ידו והתחלתי לגרור אותו. למרבה המזל, היד החזיקה מעמד.

בלאקי לא היה כבד במיוחד, גררתי אותו על הרצפה עקב בצד אגודל, ער עד ייאוש לים הזוחלים השטניים לימיני ולשמאלי ומאחוריי, ובתוך כך נופפתי במגרפה לעומת הטאיפן השומר את הפתח.

פיתון שטיחים, בלתי־מזיק בדרך כלל, התפתל קרוב מאוד לרגלי הימנית, ואני הכיתי בו במגרפה סתם כך, להכעיס. הייתי קרוב לדלת, מחוץ לטווח תקיפתו של הטאיפן, שלא הראה כל נכונות לזוז. דחפתי את המגרפה לעברו אך הוא חמק בעקשנות גאוותנית ונותר במקומו, התנועע באיטיות ונעץ את עיניו המרושעות — הייתי בטוח בכך — בצווארי החשוף, ההולם מרעדה.

בייאושי רציתי להשליך את בלאקי על הטאיפן, ואולי הייתי עושה זאת, אלא שלא קל להשליך אדם כשאתה אוחז בו בידו האחת בלבד.

למותר לציין שזה דקות אחדות זעקתי בכל כוחי לעזרה, וזו באה בדמותו של אלן רוברטס, הצלם, שבראותו מבעד לקיר הזכוכית מה קורה פתח את הדלת בהינף אחד ונחלץ בגבורה לעזרי.

הדלת שנדחפה בכוח רב הנחיתה מכה נאה בעורפו של הטאיפן ומעכה אותו כנגד הקיר. חציתי את סף הדלת ומשכתי את בלאקי אחריי.

"מה לכל השדים...?" אמר אלן.

בלאקי נתקע איכשהו במדרגות של בית הנחשים. הטאיפן, שכמדומה לא ניזוק מן הדלת, היה קרוב מאוד לקרסולו החשוף ובחן אותו בסקרנות. הנחשים האחרים התרוצצו במרחק־מה, למרבה המזל, ולחששו בינם לבין עצמם.

"עזור לי להוציא אותו!" התנשמתי. אלן ניסה גם הוא לתפוס את בלאקי בצווארון, בשיער ובגב החולצה, וכמוני נותר עם פיסת צווארון, חופן שיער וקרעים מגב החולצה בידו, ולבסוף תפס בידו האחרת. יחד משכנו אותו אל מעבר לדלת וטרקנו אותה בפרצופו של הטאיפן, שהיה להוט, כך נראה, לבוא בעקבותינו.

בלאקי התקפל לערמה מרופשת על הקרקע, ואני נשענתי על הזכוכית וניסיתי להתחיל לנשום, דבר שכנראה הפסקתי לעשות זמן־מה קודם לכן.

"הם הכישו אותו?" אמר אלן.

"לא יודע," חרחרתי, "קרא לאמבולנס."

אלן, שהיה אדם מעשי ונבון דיו לא לשאול שאלות מטופשות, פנה ללכת. בלאקי קם על רגליו כמו אולר קפיצי נפתח, אחז בדלת בית הנחשים וניסה לחזור ולהיכנס.

אלן ואני תפסנו אותו בכתפיו וטרקנו את הדלת.

"בלאקי!" צעק אלן. "יצאת מדעתך?"

בלאקי ננעץ במקומו ועמד תוהה ובוהה נוכח הדלת הסגורה.

"הוא שיכור מאוד," אמרתי. "אני לא יודע אם הנחשים הכישו אותו או לא." התחלתי לפקפק באפשרות הזאת. אנשים לא יוצאים מתרדמת של הכשת נחש בבת אחת ובאופן חד כל כך, חשבתי. אם בכלל יצא מהתרדמת.

"בלאקי," אמרתי, "אתה ער? נחש הכיש אותך?"

בלאקי התחיל לסוב על צירו, ולפיכך שחררנו את אחיזתנו בו. הוא בהה בנו, איש בתורו, כמנסה לפענח מי אנחנו.

"בלאקי," חזרתי ואמרתי, "נחש הכיש אותך?"

בלאקי הפנה אליי מבט מחודד ואמר בבוז, "נחשים לא מכישים אותי."

"אני חושב שהוא רק שיכור," אמרתי בשקט לאלן, ולבלאקי אמרתי, "מוטב שתיכנס לקרוואן שלי ותשכב לנוח מעט, בלאקי."

"בטח," אמר בלאקי, "רק לשכב שם לנוח." והוא פנה וניסה שוב להיכנס אל הנחשים. אלן ואני אחזנו בו.

אבל בלאקי הביט מבעד לזכוכית וראה את נחשיו האהובים אצים לכאן ולכאן או מתפתלים ומתנועעים ומלחשים.

"משהו לא בסדר עם הנחשים שלי!" נהם, והחל שוב להיאבק בניסיון להשתחרר מאחיזתנו.

"בלאקי, בלאקי," אמר אלן, "הירגע. שתית כמה כוסיות..."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*