הנוסע 2 - סטלה מאריס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הנוסע 2 - סטלה מאריס

הנוסע 2 - סטלה מאריס

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Stella Maris
  • תרגום: אמיר צוקרמן
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2026
  • קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'

קורמאק מקארתי

קורמק מקארתי (באנגלית: Cormac McCarthy, נולד ב-20 ביולי 1933) הוא סופר אמריקאי, זוכה פרס פוליצר על ספרו מ-2006 "הדרך". ספרו מ-2005 "לא ארץ לזקנים" (באנגלית: No Country For Old Men) עובד לקולנוע על ידי האחים כהן לסרט ארץ קשוחה. הסרט זכה בפרסי האקדמיה ובהם פרס הסרט הטוב ביותר.
 
מקארתי כתב 10 ספרים אודות דרום ארצות הברית, ביניהם Blood Meridian מ-1985 שהוכתר על ידי הירחון טיים מגזין כאחד מ-100 הספרים הטובים ביותר בספרות האנגלית משנת 1925 עד שנת 2005. המבקר הרולד בלום הכתיר אותו כאחד מארבעת הסופרים האמריקאיים המובילים בזמננו, ביחד עם דון דלילו, תומאס פינצ'ון ופיליפ רות.

תקציר

1972, ויסקונסין. אלישה וֶֶסטרן, דוקטורנטית מבריקה למתמטיקה באוניברסיטת שיקגו, מגיעה באוטובוס לבית חולים פסיכיאטרי ומתאשפזת שם מרצונה. היא רק בת עשרים, ובתיק היד שלה שקית ניילון ובה יותר מארבעים אלף דולר, שהיא מתעקשת למסור לפקידת הקבלה. פרט לדמות ילד שכפּוֹת ידיו מזכירות צורת סנפירים, ודמויות נוספות שרק היא הוזה ורואה, לא מלווה אותה איש; רק זיכרונות ילדותה, תשוקתה למתמטיקה וגעגועיה העזים לאחיה האהוב בובי, שנמצא באיטליה והוא שרוי בתרדמת בעקבות תאונה על מסלול המרוצים.

בשבעה מפגשים עם המטפל שלה נפרשׂת תודעתה של אלישה, ואל מולה עולות שאלות בדבר שפיות, תפיסת מציאות, אֵֵבל ואהבה על צורותיה, כמו גם תהיות על אופן ההקשבה הטיפולי וגבולותיו.

סטלה מאריס העדין והאלגי מסופר כולו מהזווית של אלישה, והוא החלק השני והמשלים של הנוסע, החלק הראשון, שמסופר מנקודת מבטו של בובי, אחיה הגדול. ביצירה מונומנטלית זו - שחותמת את מפעלו הספרותי של מקארתי, שבו הִִרבה לעסוק בשאלות של גבריות ואלימות - הוא בוחר לראשונה להתמקד באישה ובעולמה.

קוֹרמאק מקארתי, שהלך לעולמו בשנת 2023 , נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקאים בני זמננו. יצירתו תורגמה לעשרות שפות וזיכתה אותו בפרסים ספרותיים רבים, ובהם פרס פוליצר, פרס הספר הלאומי ופרס חוג מבקרי הספרות הלאומי. ספריו 'הדרך' ו'קו־אורך דם או אדום של ערב במערב' ראו אף הם אור בסדרה לספרות יפה.

"אם המטרה של מקארתי הייתה להמשיך ולהעסיק את הקוראים זמן רב לאחר שסיימו לקרוא את ספרו, הרי שהדבר עלה בידו." לוס אנג'לס בוק ריוויו

"בצמד הרומנים החדש נוצר מרחב מרענן המאפשר חילופי רעיונות... הדמויות חושבות ומדברות באופן רציונלי, יומיומי, אינטליגנטי ומטורף — כפי שקורה בחיים עצמם... ולצד הדיאלוגים המצוינים יש אינספור הבחנות יפות." ניורקר

פרק ראשון

סטלה מאריס
בְּלֶק ריבֶר פוֹלז, ויסקונסין

נוסד ב־1902

מאז 1950 מוסד רפואי נוצרי בלתי משויך

לטיפול בחולים במחלות נפש.

 

 

מחלקת אשפוז

27 באוקטובר 1972

תיק 72-118

 

המטופלת בת עשרים, לבנה/יהודייה. נאה, אפשרות לאנורקסיה. הגיעה למוסד זה לפני שישה ימים, ככל הנראה באוטובוס וללא מטען נִלווה. התקבלה לאשפוז בחתימת ד"ר וֶגנר. בתיק היד של המטופלת הייתה שקית ניילון מלאה שטרות של מאה דולר — יותר מארבעים אלף דולר — שאותם התעקשה למסור לפקידת הקבלה. המטופלת מועמדת ללימודי דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת שיקגו ואובחנה כסכיזופרנית פרנואידית עם אֶטיולוגיה ממושכת של הלוּצינַציוֹת ויזואליות ואודיטוריות. שהתה במוסד זה פעמיים בעבר.

1

הַיי. אני ד"ר כהן.

אתה לא הד"ר כהן שציפיתי לו.

אני מצטער. ודאי ציפית לד"ר רוברט כהן.

כן. עושה רושם שאין פה מחסור בד"ר כהֵנים.

כנראה שלא. מה שלומך? את בסדר?

אם אני בסדר.

כן.

אני בבית משוגעים.

טוב. הכּוונה מלבד זה.

כמה זמן אתה כבר עושה את זה?

בערך ארבע־עשרה שנים.

אתה הולך להקליט את זה.

אני חושב שזה מה שהסכמנו. זה בסדר?

נראה לי. חשבתי אז שאתה מישהו אחר.

אז זה לא בסדר.

לא. אין בעיה. למרות שאני מוכרחה להגיד שהסכמתי רק לפטפט. לא לשום סוג של טיפול.

כן. תרצי לשאול אותי משהו? לפני שנתחיל.

כבר התחלנו. מה למשל?

אולי כדאי שתספרי לי קצת על עצמך.

נו באמת.

לא?

אנחנו הולכים לעשות את זה מילה במילה לפי הספר?

סליחה?

זה בסדר. פשוט אני נאיבית מספיק להמשיך לדמיין שאפשר לצאת לגיחות האלה עם וקטור שלא התעוות בצורה לגמרי בלתי סבירה מרוב קלישאות עם נימה מתחסדת.

זה מה? נימת הקול שלי?

זה בסדר. נעשה את זה בדרך שלך. מה כבר יכול להיות.

טוב. אני לא רוצה שנצא לדרך ברגל שמאל. פשוט חשבתי שאולי תרצי לספר לי קצת על הסיבה שאת כאן.

לא היה לי לאן ללכת. שום מקום אחר.

ולמה כאן.

הייתי כאן קודם.

אז למה בפעם הראשונה.

כי לא הצלחתי להיכנס לסנט קוֹלֶטָה.

ולמה סנט קוֹלֶטָה?

לשם שלחו את רוזמרי קנדי. אחרי שאבא שלה דאג שיפרקו לה את המוח.

יש לך איזה קשר לַמשפחה?

לא. לא ידעתי כלום על מוסדות פסיכיאטריים. פשוט תיארתי לעצמי שאם זה המקום שהם חשבו עליו אז זה בטח מקום די טוב. אני חושבת שפירקו לה את המוח במקום אחר, האמת.

את מדברת על לוֹבּוֹטוֹמיה.

כן.

למה עשו לה את זה?

כי היא הייתה מוזרה ואבא שלה פחד שמישהו עוד עלול לזיין אותה. היא לא הייתה מה שהזקן צייר לו בראש.

באמת?

כן. למרבה הצער.

למה הרגשת שאת צריכה ללכת לאיזשהו מקום?

אתה מתכוון בפעם הזאת?

כן. בפעם הזאת.

פשוט הרגשתי ככה. חזרתי מאיטליה. אח שלי שם בתרדמת. כל הזמן הם ניסו לקבל ממני רשות להוציא את התקע. להחתים אותי על הניירות. אז ברחתי. לא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות.

זה משהו שלא היית מסוגלת להגיד להם לעשות? לנתק אותו ממכשירים תומכי חיים?

כן.

הוא במצב של מוות מוחי?

אני לא רוצה לדבר על אח שלי.

בסדר. רק תספרי לי למה הוא בתרדמת.

הוא עשה תאונה עם מכונית. הוא היה נהג מרוצים. אני באמת לא רוצה.

בסדר. תרצי לשאול אותי משהו?

על מה?

על כל דבר. עליי, אם מתחשק לך. אני יכול לקרוא לך אלישה?

אתה רוצה שאני אשאל אותך על עצמך.

אם בא לך. כן.

אתה מלמד באוניברסיטה.

במדיסון. כן.

אני יודעת איפה האוניברסיטה. אתה מתלבש לא רע יחסית לאיש אקדמיה.

תודה.

זאת לא הייתה מחמאה. אתה לא פסיכואנליטיקן.

אני פסיכיאטר.

אתה לא דוקטור לרפואה.

אני כן. לאמיתו של דבר.

מה עוד.

אני נשוי. יש לי שני ילדים. אשתי מנהלת תוכנית לילדים מטעם העירייה. אני בן ארבעים ושלוש.

מה אתה מעולל כשאף אחד לא מסתכל?

שום דבר. ואת?

פה ושם מעשנת סיגריה. אני לא שותה ולא משתמשת בסמים. ולא לוקחת תרופות. אני מניחה שאין לך סיגריות.

לא. אני אוכל להשיג לך.

אוקיי.

מה עוד?

יש לי שיחות חשאיות עם אישים שלא קיימים כביכול. כבר קראו לי טיזֶרית של אתה־יודע־מה אבל אני לא חושבת שזה נכון. אנשים כנראה חושבים שאני מעניינת אבל די התייאשתי מלדבר איתם. אני מדברת עם מֵרֵעיי המטורללים.

את לא מדברת עם מתמטיקאים אחרים?

כבר לא. טוב. עם כמה.

למה?

זה סיפור ארוך.

את עוד מתעסקת במתמטיקה?

לא. לא במה שאתה היית קורא לו מתמטיקה.

באיזה סוג של מתמטיקה התעסקת?

טופולוגיה. תורת הטוֹפּוֹסים.

אבל את לא מתעסקת בזה יותר.

לא. דעתי הוסחה מזה.

מה הסיח את דעתך?

טופולוגיה. תורת הטוֹפּוֹסים.

אולי כדאי שנדלג על המתמטיקה לעת עתה.

זה בסדר. ממילא לא ידעתי מה אני עושה.

מפתיע לשמוע אותך אומרת את זה. לא יכולת לקבל עזרה מאיזשהם מתמטיקאים אחרים?

לא. גם הם לא ידעו.

את בטוחה שזה בסדר בנוגע להקלטה?

בטח. מה יהיה אם אני אגיד לזיין או משהו כזה? נראה לי שכבר אמרתי, האמת. האמת היא שעכשיו עוד פעם.

אני לא יודע. אני חושב שההסכם היה שאין לך מעמד מועדף בענייני עריכה.

אני לא באמת רצינית.

אה.

אלישה זה בסדר. אני מעדיפה את זה על הנרייטה.

עוד פעם את לא רצינית.

לא.

בסדר. את לא רוצה לספר לי שום דבר על אח שלך?

זה מתחיל להישמע כמו תוכנית אלייזה. לא. אני לא. רוצה. לספר.

תוכנית המחשב הפסיכיאטרית.

כן.

בסדר. על מה היית רוצה לדבר?

אני לא יודעת. אולי פשוט מתחשק לי להיות חכמולוגית. אם אתה רוצה ממש לדבר איתי נצטרך לוותר לפחות על חלק מהבולשיט. אתה לא חושב ככה? או שכן?

אני מאמין שכן. אני חושב שאת צודקת לחלוטין.

דברים כמו זה למשל.

זה בולשיט?

ברור שזה בולשיט. אין דרך בעולם שאתה חושב שאני צודקת לחלוטין.

אני מבין.

ובבקשה אל תגיד אני מבין.

זה פשוט אומר שאני מנסה להבין את נקודת המבט שלך. יש מישהו שאת בקשר איתו?

אתה מתכוון אנשים ממשיים?

עדיף. כן.

לא ממש.

שום מתמטיקאים? אף אחד מהאוניברסיטה?

חשבתי שאנחנו לא הולכים לדבר על מתמטיקה.

בסדר.

אני ממשיכה לכתוב לגְרוֹתֶנְדיק רק שהוא כבר עזב את המכון ללימודים מדעיים גבוהים והוא לא כותב בחזרה. שזה בסדר. אני לא מצפה שהוא יכתוב.

הוא מתמטיקאי?

כן. או היה מתמטיקאי.

איפה הוא גר?

אני לא יודעת איפה הוא גר. אני מניחה שהוא עוד בצרפת.

זה לא שם מאוד צרפתי.

זה בכלל לא שם צרפתי. השם של אבא שלו היה שַפּירוֹ. אחר כך טָנָרוֹף. אין לו אזרחות. הוא היה ילד עקור במלחמה. הסתתר. נס על נפשו. אבא שלו מת באושוויץ.

לאן את שולחת את המכתבים?

למכון ללימודים מדעיים גבוהים. אתה לא יודע מיהו, נכון?

לא.

זה בסדר. היינו חברים. אנחנו חברים. אנחנו חולקים ספקנות משותפת.

בנוגע למה?

בנוגע למתמטיקה.

אני לא בטוח שאני מבין אותך.

זה בסדר.

את ספקנית בנוגע למתמטיקה?

כן.

את מרגישה מאוכזבת באיזשהו אופן מהדיסציפלינה הזאת? אני לא מבין איך אפשר שתהיי ספקנית בנוגע למקצוע בכללותו.

אני יודעת.

אבל המתמטיקה אכזבה אותך.

זאת דרך אחת לנסח את זה.

איך זה קורה?

טוב. במקרה שלי הובילה לזה קבוצה של משוואות דיפרנציאליות חלקיות סוטות ומרושעות וזדוניות בתכלית שקשרו קשר לתפוס בכוח את השליטה על עצם הממשות שלהן מידי הרשת העצבית המפוקפקת של המוח של מי שברא אותן בצורה לא שונה מהמרד שמתואר אצל מילטון1 ולהניף את דגלן בתור אומה עצמאית שלא מחויבת בדין וחשבון לאלוהים או לאנשים גם יחד. משהו כזה.

את חושבת שהשאלות שלי נאיביות.

אני מצטערת. לא. אני לא חושבת ככה. הכישלון לא נעוץ בשואל השאלות.

הוא מתמטיקאי ידוע? החבר שלך.

גרותנדיק. הוא נחשב במידה רבה למתמטיקאי החשוב ביותר במאה העשרים. אם מתעלמים מהעובדה שהילבֶּרט ופּוּאַנְקָרֶה ודֶדֶקינד וקַנְטוֹר עוד חיו כולם גם במאה העשרים. וכך צריך כי עיקר העבודה שלהם נעשתה במאה התשע־עשרה. ואני בכלל לא מעריצה גדולה של פון נוימן.

אני מצטער אבל אני לא מכיר את השמות האלה.

אני יודעת. זה בסדר. טוב, לא ממש. אבל לא משנה.

גרותנדיק.

כן.

את עבדת איתו?

אני לא יודעת אם היית קורא לזה לעבוד. בילינו הרבה זמן בדיבורים. הוא היה בא למכון בימי שלישי. וביליתי הרבה אצלו בבית. הייתי אוכלת עם המשפחה. ואחר כך השיחות היו נמשכות אל תוך הלילה. במובן כלשהו היינו פשוט יחד באותו מוסד סגור. המכון הוקם בשבילו ובשביל עוד מתמטיקאי בשם דיֶידוֹנֶה בידי רוסי עשיר ששמו מוֹטְשַן — אם זה בכלל היה השם האמיתי שלו — שהיה משוגע על כל הראש. הדוגמה שלו הייתה המכון למחקר מתקדם. בפרינסטון. אופנהיימר שימש יועץ. הייתי שם שנה, אבל באותו זמן המשאבים הכספיים התחילו להידלדל. בסוף לא קיבלתי אפילו את כל הכסף של המלגה שלי. הייתי האישה היחידה שם. בהתחלה הם חשבו שעבדתי במטבח.

זו בטח לא הייתה חוויה נעימה במיוחד.

זה היה פנטסטי. אפילו בשיקגו היו לי לא מעט קשיים. אבל גרותנדיק היה מקשיב לכל מילה שאמרת. מהנהן ומשרבט בדפדפת שלו. מדבר. שואל אותך שאלות שלא שאלת את עצמך.

בת כמה היית?

שבע־עשרה.

וזה לא היה עניין. הגיל שלך.

זה אפילו לא עבר לו בראש.

למה הוא לא כותב?

בעיקר מפני שהוא הפסיק עם המתמטיקה.

כמוך.

כן. כמוני.

זה היה קשה?

טוב. אני חושבת שאולי יותר קשה לאבד רק דבר אחד מלאבד הכול.

דבר אחד יכול להיות הכול.

כן. יכול. המתמטיקה הייתה כל מה שהיה לנו. זה לא כאילו שהפסקנו עם המתמטיקה והתחלנו במקום זה לשחק גולף. עכשיו הוא מוזמן לדבר בכל מיני סמינרים והוא בא ונושא נאומים חוצבי להבות על הסביבה או על מחרחרי המלחמות. ההורים שלו היו פעילים פוליטיים. הוא מסור מאוד לזיכרון שלהם. יש לו רישום בעיפרון של אבא שלו על שולחן הכתיבה ועוד משהו שלפי מה שסיפרו לי הוא מסכת מוות של אימא שלו. אבל האמת היא שהם נטשו אותו כשהוא היה קטן כדי להתמסר במלואם לחלום הפוליטי שלהם על עולם שאף פעם לא יהיה והניחוש שלי הוא שהוא הרגיש מחויב לאמץ את המטרות שלהם כדי להצדיק את זה שהם בגדו בו. הוא נשוי ויש לו ילדים. ואני חוששת שהוא יעשה אותו דבר.

את בוכה?

אני מצטערת.

אבל הוא עזב הכול.

כן.

למה?

החברים שלו מאמינים שהוא כבר היה לא יציב מבחינה נפשית.

וזה נכון?

זה מורכב. בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך מדבר על אמונה. על טבע הממשות. על כל פנים, חלק מעמיתיי המתמטיקאים מן הסתם היו משועשעים לשמוע שההחלטה להפסיק עם המתמטיקה מובאת כראיה לחוסר יציבות נפשית.

בן כמה הוא?

הוא בן ארבעים וארבע.

ואת נסעת לצרפת אחרי שקיבלת מלגה למכון שלו.

נסעתי לצרפת כדי להיות עם אח שלי. לא ידעתי אם הוא יחזור. אבל כן. רציתי ללכת למכון. הם עשו מה שרציתי לעשות.

כבר סיימת אז את הלימודים באוניברסיטת שיקגו.

כן.

בגיל שש־עשרה.

כן. הייתי במסלול לדוקטורט. אני עדיין, אני מניחה. לא היו לי חיים, בעצם. כל מה שעשיתי זה לעבוד.

אם לא היית נעשית מתמטיקאית מה היית רוצה להיות?

מתה.

עד כמה רצינית התשובה הזאת?

התייחסתי לשאלה שלך ברצינות. תתייחס לתשובה שלי ברצינות.

את בסדר?

כן. אולי באמת קצת נפנפתי את השאלה שלך. מה שבאמת רציתי זה ילד. מה שאני באמת רוצה. אם היה לי ילד הייתי פשוט באה בערב ויושבת שם. בשקט. הייתי מקשיבה לנשימות של הילד שלי. אם היה לי ילד לא היה אכפת לי מהממשות.

את מפתיעה אותי.

כן. טוב.

את רוצה להמשיך?

אני בסדר. בכל אופן, גרותנדיק ומוֹטְשַן רבו. מוֹטְשַן אמר לו שהמכון מקבל כסף שבא מהצבא כדי לגרום לו להתפטר. והוא התפטר. אני אפילו לא בטוחה שזה היה נכון. לגבי הכסף.

הוא באמת מתמטיקאי דגול?

כן.

הוא עשה משהו שאולי הייתי יכול להבין?

אני לא יודעת. הוא ייצר יותר עבודה ממה שהיה אפשר לצפות מחמישה מתמטיקאים ביחד. התקרב לאוֹילֶר. בסוף הוא ניגש לכתוב מחדש את כל הגיאומטריה האלגברית. הוא הצליח לעשות רק שליש מזה. כמה אלפי עמודים. אבל הוא שינה את המתמטיקה מן היסוד. הוא הוביל את קבוצת בּוּרבּאקי אבל בסוף הם כבר לא הצליחו לעקוב אחריו. או לא רצו. המתמטיקה שלהם הייתה מבוססת על תורת הקבוצות — דבר שהתחיל להיראות יותר ויותר מחורָר — והוא כבר התקדם די הרבה מעבר לזה. לרמה חדשה לגמרי של הפשטה לוגית. דרך חדשה להסתכל על העולם. הוא השלים את מה שרימן התחיל. להדיח מכיסאו את אֶוּקלידֶס אחת ולתמיד. ובינתיים התעלם מהאקסיומה החמישית. החדירה של האינסוף שאֶוּקלידס לא היה יכול להתמודד איתה. מי שמגיע לתורת הטוֹפּוֹסים מוצא את עצמו בפאתי יקום אחר. הוא בעצם מצא מקום שאפשר לעמוד בו ולהסתכל אחורה על העולם משום מקום. זה לא פשוט איזה גשטלט. זה יסודי.

את אשפזת את עצמך כאן.

בסטלה מאריס.

כן.

אם מאשפזים אותך את מקבלת חותמת רשמית אבל אם את מאשפזת את עצמך אז לא. הם מאמינים שאת בטח שפויה במידה סבירה או שלא היית מגיעה לפה. מרצונך. אז את מקבלת פטור מלא מכל הרישומים בארכיון פה. אם את שפויה מספיק לדעת שאת משוגעת אז את לא משוגעת כמו שהיית אם היית חושבת שאת שפויה.

כבר היית כאן כמה? פעמיים לפני כן?

כן.

למה הפעם הזאת? אני מניח שזה מה שאני שואל.

המשכתי לפגוש אנשים מוזרים בחדר שלי.

עושה רושם שזה לא משהו חדש.

רציתי לראות כמה אנשים כאן.

מטופלים.

כן. אתה חושב שהייתי באה הנה לבקר את העובדים?

את מתכוונת לפסיכולוגים.

כן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

קורמאק מקארתי

קורמק מקארתי (באנגלית: Cormac McCarthy, נולד ב-20 ביולי 1933) הוא סופר אמריקאי, זוכה פרס פוליצר על ספרו מ-2006 "הדרך". ספרו מ-2005 "לא ארץ לזקנים" (באנגלית: No Country For Old Men) עובד לקולנוע על ידי האחים כהן לסרט ארץ קשוחה. הסרט זכה בפרסי האקדמיה ובהם פרס הסרט הטוב ביותר.
 
מקארתי כתב 10 ספרים אודות דרום ארצות הברית, ביניהם Blood Meridian מ-1985 שהוכתר על ידי הירחון טיים מגזין כאחד מ-100 הספרים הטובים ביותר בספרות האנגלית משנת 1925 עד שנת 2005. המבקר הרולד בלום הכתיר אותו כאחד מארבעת הסופרים האמריקאיים המובילים בזמננו, ביחד עם דון דלילו, תומאס פינצ'ון ופיליפ רות.

עוד על הספר

  • שם במקור: Stella Maris
  • תרגום: אמיר צוקרמן
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מאי 2026
  • קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 8 דק'
הנוסע 2 - סטלה מאריס קורמאק מקארתי

סטלה מאריס
בְּלֶק ריבֶר פוֹלז, ויסקונסין

נוסד ב־1902

מאז 1950 מוסד רפואי נוצרי בלתי משויך

לטיפול בחולים במחלות נפש.

 

 

מחלקת אשפוז

27 באוקטובר 1972

תיק 72-118

 

המטופלת בת עשרים, לבנה/יהודייה. נאה, אפשרות לאנורקסיה. הגיעה למוסד זה לפני שישה ימים, ככל הנראה באוטובוס וללא מטען נִלווה. התקבלה לאשפוז בחתימת ד"ר וֶגנר. בתיק היד של המטופלת הייתה שקית ניילון מלאה שטרות של מאה דולר — יותר מארבעים אלף דולר — שאותם התעקשה למסור לפקידת הקבלה. המטופלת מועמדת ללימודי דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת שיקגו ואובחנה כסכיזופרנית פרנואידית עם אֶטיולוגיה ממושכת של הלוּצינַציוֹת ויזואליות ואודיטוריות. שהתה במוסד זה פעמיים בעבר.

1

הַיי. אני ד"ר כהן.

אתה לא הד"ר כהן שציפיתי לו.

אני מצטער. ודאי ציפית לד"ר רוברט כהן.

כן. עושה רושם שאין פה מחסור בד"ר כהֵנים.

כנראה שלא. מה שלומך? את בסדר?

אם אני בסדר.

כן.

אני בבית משוגעים.

טוב. הכּוונה מלבד זה.

כמה זמן אתה כבר עושה את זה?

בערך ארבע־עשרה שנים.

אתה הולך להקליט את זה.

אני חושב שזה מה שהסכמנו. זה בסדר?

נראה לי. חשבתי אז שאתה מישהו אחר.

אז זה לא בסדר.

לא. אין בעיה. למרות שאני מוכרחה להגיד שהסכמתי רק לפטפט. לא לשום סוג של טיפול.

כן. תרצי לשאול אותי משהו? לפני שנתחיל.

כבר התחלנו. מה למשל?

אולי כדאי שתספרי לי קצת על עצמך.

נו באמת.

לא?

אנחנו הולכים לעשות את זה מילה במילה לפי הספר?

סליחה?

זה בסדר. פשוט אני נאיבית מספיק להמשיך לדמיין שאפשר לצאת לגיחות האלה עם וקטור שלא התעוות בצורה לגמרי בלתי סבירה מרוב קלישאות עם נימה מתחסדת.

זה מה? נימת הקול שלי?

זה בסדר. נעשה את זה בדרך שלך. מה כבר יכול להיות.

טוב. אני לא רוצה שנצא לדרך ברגל שמאל. פשוט חשבתי שאולי תרצי לספר לי קצת על הסיבה שאת כאן.

לא היה לי לאן ללכת. שום מקום אחר.

ולמה כאן.

הייתי כאן קודם.

אז למה בפעם הראשונה.

כי לא הצלחתי להיכנס לסנט קוֹלֶטָה.

ולמה סנט קוֹלֶטָה?

לשם שלחו את רוזמרי קנדי. אחרי שאבא שלה דאג שיפרקו לה את המוח.

יש לך איזה קשר לַמשפחה?

לא. לא ידעתי כלום על מוסדות פסיכיאטריים. פשוט תיארתי לעצמי שאם זה המקום שהם חשבו עליו אז זה בטח מקום די טוב. אני חושבת שפירקו לה את המוח במקום אחר, האמת.

את מדברת על לוֹבּוֹטוֹמיה.

כן.

למה עשו לה את זה?

כי היא הייתה מוזרה ואבא שלה פחד שמישהו עוד עלול לזיין אותה. היא לא הייתה מה שהזקן צייר לו בראש.

באמת?

כן. למרבה הצער.

למה הרגשת שאת צריכה ללכת לאיזשהו מקום?

אתה מתכוון בפעם הזאת?

כן. בפעם הזאת.

פשוט הרגשתי ככה. חזרתי מאיטליה. אח שלי שם בתרדמת. כל הזמן הם ניסו לקבל ממני רשות להוציא את התקע. להחתים אותי על הניירות. אז ברחתי. לא ידעתי מה עוד אני יכולה לעשות.

זה משהו שלא היית מסוגלת להגיד להם לעשות? לנתק אותו ממכשירים תומכי חיים?

כן.

הוא במצב של מוות מוחי?

אני לא רוצה לדבר על אח שלי.

בסדר. רק תספרי לי למה הוא בתרדמת.

הוא עשה תאונה עם מכונית. הוא היה נהג מרוצים. אני באמת לא רוצה.

בסדר. תרצי לשאול אותי משהו?

על מה?

על כל דבר. עליי, אם מתחשק לך. אני יכול לקרוא לך אלישה?

אתה רוצה שאני אשאל אותך על עצמך.

אם בא לך. כן.

אתה מלמד באוניברסיטה.

במדיסון. כן.

אני יודעת איפה האוניברסיטה. אתה מתלבש לא רע יחסית לאיש אקדמיה.

תודה.

זאת לא הייתה מחמאה. אתה לא פסיכואנליטיקן.

אני פסיכיאטר.

אתה לא דוקטור לרפואה.

אני כן. לאמיתו של דבר.

מה עוד.

אני נשוי. יש לי שני ילדים. אשתי מנהלת תוכנית לילדים מטעם העירייה. אני בן ארבעים ושלוש.

מה אתה מעולל כשאף אחד לא מסתכל?

שום דבר. ואת?

פה ושם מעשנת סיגריה. אני לא שותה ולא משתמשת בסמים. ולא לוקחת תרופות. אני מניחה שאין לך סיגריות.

לא. אני אוכל להשיג לך.

אוקיי.

מה עוד?

יש לי שיחות חשאיות עם אישים שלא קיימים כביכול. כבר קראו לי טיזֶרית של אתה־יודע־מה אבל אני לא חושבת שזה נכון. אנשים כנראה חושבים שאני מעניינת אבל די התייאשתי מלדבר איתם. אני מדברת עם מֵרֵעיי המטורללים.

את לא מדברת עם מתמטיקאים אחרים?

כבר לא. טוב. עם כמה.

למה?

זה סיפור ארוך.

את עוד מתעסקת במתמטיקה?

לא. לא במה שאתה היית קורא לו מתמטיקה.

באיזה סוג של מתמטיקה התעסקת?

טופולוגיה. תורת הטוֹפּוֹסים.

אבל את לא מתעסקת בזה יותר.

לא. דעתי הוסחה מזה.

מה הסיח את דעתך?

טופולוגיה. תורת הטוֹפּוֹסים.

אולי כדאי שנדלג על המתמטיקה לעת עתה.

זה בסדר. ממילא לא ידעתי מה אני עושה.

מפתיע לשמוע אותך אומרת את זה. לא יכולת לקבל עזרה מאיזשהם מתמטיקאים אחרים?

לא. גם הם לא ידעו.

את בטוחה שזה בסדר בנוגע להקלטה?

בטח. מה יהיה אם אני אגיד לזיין או משהו כזה? נראה לי שכבר אמרתי, האמת. האמת היא שעכשיו עוד פעם.

אני לא יודע. אני חושב שההסכם היה שאין לך מעמד מועדף בענייני עריכה.

אני לא באמת רצינית.

אה.

אלישה זה בסדר. אני מעדיפה את זה על הנרייטה.

עוד פעם את לא רצינית.

לא.

בסדר. את לא רוצה לספר לי שום דבר על אח שלך?

זה מתחיל להישמע כמו תוכנית אלייזה. לא. אני לא. רוצה. לספר.

תוכנית המחשב הפסיכיאטרית.

כן.

בסדר. על מה היית רוצה לדבר?

אני לא יודעת. אולי פשוט מתחשק לי להיות חכמולוגית. אם אתה רוצה ממש לדבר איתי נצטרך לוותר לפחות על חלק מהבולשיט. אתה לא חושב ככה? או שכן?

אני מאמין שכן. אני חושב שאת צודקת לחלוטין.

דברים כמו זה למשל.

זה בולשיט?

ברור שזה בולשיט. אין דרך בעולם שאתה חושב שאני צודקת לחלוטין.

אני מבין.

ובבקשה אל תגיד אני מבין.

זה פשוט אומר שאני מנסה להבין את נקודת המבט שלך. יש מישהו שאת בקשר איתו?

אתה מתכוון אנשים ממשיים?

עדיף. כן.

לא ממש.

שום מתמטיקאים? אף אחד מהאוניברסיטה?

חשבתי שאנחנו לא הולכים לדבר על מתמטיקה.

בסדר.

אני ממשיכה לכתוב לגְרוֹתֶנְדיק רק שהוא כבר עזב את המכון ללימודים מדעיים גבוהים והוא לא כותב בחזרה. שזה בסדר. אני לא מצפה שהוא יכתוב.

הוא מתמטיקאי?

כן. או היה מתמטיקאי.

איפה הוא גר?

אני לא יודעת איפה הוא גר. אני מניחה שהוא עוד בצרפת.

זה לא שם מאוד צרפתי.

זה בכלל לא שם צרפתי. השם של אבא שלו היה שַפּירוֹ. אחר כך טָנָרוֹף. אין לו אזרחות. הוא היה ילד עקור במלחמה. הסתתר. נס על נפשו. אבא שלו מת באושוויץ.

לאן את שולחת את המכתבים?

למכון ללימודים מדעיים גבוהים. אתה לא יודע מיהו, נכון?

לא.

זה בסדר. היינו חברים. אנחנו חברים. אנחנו חולקים ספקנות משותפת.

בנוגע למה?

בנוגע למתמטיקה.

אני לא בטוח שאני מבין אותך.

זה בסדר.

את ספקנית בנוגע למתמטיקה?

כן.

את מרגישה מאוכזבת באיזשהו אופן מהדיסציפלינה הזאת? אני לא מבין איך אפשר שתהיי ספקנית בנוגע למקצוע בכללותו.

אני יודעת.

אבל המתמטיקה אכזבה אותך.

זאת דרך אחת לנסח את זה.

איך זה קורה?

טוב. במקרה שלי הובילה לזה קבוצה של משוואות דיפרנציאליות חלקיות סוטות ומרושעות וזדוניות בתכלית שקשרו קשר לתפוס בכוח את השליטה על עצם הממשות שלהן מידי הרשת העצבית המפוקפקת של המוח של מי שברא אותן בצורה לא שונה מהמרד שמתואר אצל מילטון1 ולהניף את דגלן בתור אומה עצמאית שלא מחויבת בדין וחשבון לאלוהים או לאנשים גם יחד. משהו כזה.

את חושבת שהשאלות שלי נאיביות.

אני מצטערת. לא. אני לא חושבת ככה. הכישלון לא נעוץ בשואל השאלות.

הוא מתמטיקאי ידוע? החבר שלך.

גרותנדיק. הוא נחשב במידה רבה למתמטיקאי החשוב ביותר במאה העשרים. אם מתעלמים מהעובדה שהילבֶּרט ופּוּאַנְקָרֶה ודֶדֶקינד וקַנְטוֹר עוד חיו כולם גם במאה העשרים. וכך צריך כי עיקר העבודה שלהם נעשתה במאה התשע־עשרה. ואני בכלל לא מעריצה גדולה של פון נוימן.

אני מצטער אבל אני לא מכיר את השמות האלה.

אני יודעת. זה בסדר. טוב, לא ממש. אבל לא משנה.

גרותנדיק.

כן.

את עבדת איתו?

אני לא יודעת אם היית קורא לזה לעבוד. בילינו הרבה זמן בדיבורים. הוא היה בא למכון בימי שלישי. וביליתי הרבה אצלו בבית. הייתי אוכלת עם המשפחה. ואחר כך השיחות היו נמשכות אל תוך הלילה. במובן כלשהו היינו פשוט יחד באותו מוסד סגור. המכון הוקם בשבילו ובשביל עוד מתמטיקאי בשם דיֶידוֹנֶה בידי רוסי עשיר ששמו מוֹטְשַן — אם זה בכלל היה השם האמיתי שלו — שהיה משוגע על כל הראש. הדוגמה שלו הייתה המכון למחקר מתקדם. בפרינסטון. אופנהיימר שימש יועץ. הייתי שם שנה, אבל באותו זמן המשאבים הכספיים התחילו להידלדל. בסוף לא קיבלתי אפילו את כל הכסף של המלגה שלי. הייתי האישה היחידה שם. בהתחלה הם חשבו שעבדתי במטבח.

זו בטח לא הייתה חוויה נעימה במיוחד.

זה היה פנטסטי. אפילו בשיקגו היו לי לא מעט קשיים. אבל גרותנדיק היה מקשיב לכל מילה שאמרת. מהנהן ומשרבט בדפדפת שלו. מדבר. שואל אותך שאלות שלא שאלת את עצמך.

בת כמה היית?

שבע־עשרה.

וזה לא היה עניין. הגיל שלך.

זה אפילו לא עבר לו בראש.

למה הוא לא כותב?

בעיקר מפני שהוא הפסיק עם המתמטיקה.

כמוך.

כן. כמוני.

זה היה קשה?

טוב. אני חושבת שאולי יותר קשה לאבד רק דבר אחד מלאבד הכול.

דבר אחד יכול להיות הכול.

כן. יכול. המתמטיקה הייתה כל מה שהיה לנו. זה לא כאילו שהפסקנו עם המתמטיקה והתחלנו במקום זה לשחק גולף. עכשיו הוא מוזמן לדבר בכל מיני סמינרים והוא בא ונושא נאומים חוצבי להבות על הסביבה או על מחרחרי המלחמות. ההורים שלו היו פעילים פוליטיים. הוא מסור מאוד לזיכרון שלהם. יש לו רישום בעיפרון של אבא שלו על שולחן הכתיבה ועוד משהו שלפי מה שסיפרו לי הוא מסכת מוות של אימא שלו. אבל האמת היא שהם נטשו אותו כשהוא היה קטן כדי להתמסר במלואם לחלום הפוליטי שלהם על עולם שאף פעם לא יהיה והניחוש שלי הוא שהוא הרגיש מחויב לאמץ את המטרות שלהם כדי להצדיק את זה שהם בגדו בו. הוא נשוי ויש לו ילדים. ואני חוששת שהוא יעשה אותו דבר.

את בוכה?

אני מצטערת.

אבל הוא עזב הכול.

כן.

למה?

החברים שלו מאמינים שהוא כבר היה לא יציב מבחינה נפשית.

וזה נכון?

זה מורכב. בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך מדבר על אמונה. על טבע הממשות. על כל פנים, חלק מעמיתיי המתמטיקאים מן הסתם היו משועשעים לשמוע שההחלטה להפסיק עם המתמטיקה מובאת כראיה לחוסר יציבות נפשית.

בן כמה הוא?

הוא בן ארבעים וארבע.

ואת נסעת לצרפת אחרי שקיבלת מלגה למכון שלו.

נסעתי לצרפת כדי להיות עם אח שלי. לא ידעתי אם הוא יחזור. אבל כן. רציתי ללכת למכון. הם עשו מה שרציתי לעשות.

כבר סיימת אז את הלימודים באוניברסיטת שיקגו.

כן.

בגיל שש־עשרה.

כן. הייתי במסלול לדוקטורט. אני עדיין, אני מניחה. לא היו לי חיים, בעצם. כל מה שעשיתי זה לעבוד.

אם לא היית נעשית מתמטיקאית מה היית רוצה להיות?

מתה.

עד כמה רצינית התשובה הזאת?

התייחסתי לשאלה שלך ברצינות. תתייחס לתשובה שלי ברצינות.

את בסדר?

כן. אולי באמת קצת נפנפתי את השאלה שלך. מה שבאמת רציתי זה ילד. מה שאני באמת רוצה. אם היה לי ילד הייתי פשוט באה בערב ויושבת שם. בשקט. הייתי מקשיבה לנשימות של הילד שלי. אם היה לי ילד לא היה אכפת לי מהממשות.

את מפתיעה אותי.

כן. טוב.

את רוצה להמשיך?

אני בסדר. בכל אופן, גרותנדיק ומוֹטְשַן רבו. מוֹטְשַן אמר לו שהמכון מקבל כסף שבא מהצבא כדי לגרום לו להתפטר. והוא התפטר. אני אפילו לא בטוחה שזה היה נכון. לגבי הכסף.

הוא באמת מתמטיקאי דגול?

כן.

הוא עשה משהו שאולי הייתי יכול להבין?

אני לא יודעת. הוא ייצר יותר עבודה ממה שהיה אפשר לצפות מחמישה מתמטיקאים ביחד. התקרב לאוֹילֶר. בסוף הוא ניגש לכתוב מחדש את כל הגיאומטריה האלגברית. הוא הצליח לעשות רק שליש מזה. כמה אלפי עמודים. אבל הוא שינה את המתמטיקה מן היסוד. הוא הוביל את קבוצת בּוּרבּאקי אבל בסוף הם כבר לא הצליחו לעקוב אחריו. או לא רצו. המתמטיקה שלהם הייתה מבוססת על תורת הקבוצות — דבר שהתחיל להיראות יותר ויותר מחורָר — והוא כבר התקדם די הרבה מעבר לזה. לרמה חדשה לגמרי של הפשטה לוגית. דרך חדשה להסתכל על העולם. הוא השלים את מה שרימן התחיל. להדיח מכיסאו את אֶוּקלידֶס אחת ולתמיד. ובינתיים התעלם מהאקסיומה החמישית. החדירה של האינסוף שאֶוּקלידס לא היה יכול להתמודד איתה. מי שמגיע לתורת הטוֹפּוֹסים מוצא את עצמו בפאתי יקום אחר. הוא בעצם מצא מקום שאפשר לעמוד בו ולהסתכל אחורה על העולם משום מקום. זה לא פשוט איזה גשטלט. זה יסודי.

את אשפזת את עצמך כאן.

בסטלה מאריס.

כן.

אם מאשפזים אותך את מקבלת חותמת רשמית אבל אם את מאשפזת את עצמך אז לא. הם מאמינים שאת בטח שפויה במידה סבירה או שלא היית מגיעה לפה. מרצונך. אז את מקבלת פטור מלא מכל הרישומים בארכיון פה. אם את שפויה מספיק לדעת שאת משוגעת אז את לא משוגעת כמו שהיית אם היית חושבת שאת שפויה.

כבר היית כאן כמה? פעמיים לפני כן?

כן.

למה הפעם הזאת? אני מניח שזה מה שאני שואל.

המשכתי לפגוש אנשים מוזרים בחדר שלי.

עושה רושם שזה לא משהו חדש.

רציתי לראות כמה אנשים כאן.

מטופלים.

כן. אתה חושב שהייתי באה הנה לבקר את העובדים?

את מתכוונת לפסיכולוגים.

כן.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*