יכולנו להיות חברות

פרק 1: אלינקה

שנת 1948, קפריסין, מחנה מעצר בריטי למעפילים בלתי חוקיים

השעה הייתה חמש אחר הצהריים. אלינקה הברישה את תלתלי הזהב שלה. איזה מזל שמצאה את המברשת בחדר המקלחות של המחנה. בלי לחשוב פעמיים היא הרימה אותה והחביאה בכיס השמלה שהייתה פעם של אִמהּ, ועכשיו, משגדלה, התאימה אִמהּ את השמלה למידותיה. אלינקה קשרה סביב מותניה הדקים שרוך שמצאה, ויצאה לדרך לפגוש את ג'ון. כמעט בכל יום היא פוגשת אותו בשעה זו בקצה המזרחי של מחנה המעצר בקפריסין. היא מצד אחד של גדר התיִל והוא מצִדה האחר. הוא חייל בריטי שתפקידו לשמור שאלפי היהודים הכלואים במחנה לא יימלטו ממנו, והיא נערה יהודייה בת שלוש־עשרה שהזכירה לחייל את אחותו הקטנה. אלינקה למדה במשך השנים הארוכות מדי של המלחמה, שיש חיילים רעים מאוד אבל יש גם טובים. לה נותר רק לגלות מיהו מי. איך זיהתה אותם? קשה לה להסביר. היא למדה להעיף מבט בחייל ולהרגיש אם הוא רע או טוב. לפעמים זה המבט שלו או תנועה קטנטנה בשפתיים שלו או בגבות. לפעמים זו היציבה שלו, לפעמים אלו תנועות הידיים ולפעמים הקול. כן, כן, על פי הקול גילתה המון על החייל.

החייל שקוראים לו ג'ון חיכה לה מעבר לגדר התיִל. היא הייתה סקרנית לדעת אם יוציא היום מכיסו סוכרייה, מסטיק, ביסקוויט או אולי, אולי כמה ריבועי שוקולד. ״הַיי ג'ון, הָאוּ אָר יוּ?״ חייכה אליו בעיניה הכחולות.

״אַיי אֵם פַיין, אֶנְד הָאוּ אָר יוּ, דִיר אלינקה?״ הוא שאל והושיט את ידו לעברה.

״אַיי אֵם אוֹ קֵיי,״ ידה של אלינקה מצאה דרך בסבך גדר התיִל והגיעה עד לידו של ג'ון.

הוא הגיש לה מסטיק. איזה אושר! היא תלעס אותו ותשמור אותו בעטיפה הכסופה שלו ושוב תלעס, ושוב תשמור עד המסטיק הבא שתקבל ממנו.

״תֶ'נְק יוּ,״ הודתה לו. היא הרחיקה את ידה בזהירות מהגדר, הסירה מהמסטיק את העטיפה הצהבהבה שלו ואחר־כך את זו הכסופה וקירבה אותו לאפה. ריח חריף ומתוק מילא את פיה ריר.

״תֶ'נְק יוּ וֶרִי מָץ',״ היא תחבה את המסטיק לפיה והתמכרה לטעם גן העדן, כך כינתה את הטעם שמילא את פיה.

ג'ון הביט בחיבה בילדה הצנומה שלא ידעה שזוהי פגישתם האחרונה. ״סִי יוּ סוּן, דִיר,״ הוא הבטיח לה והמשיך לצעוד לאורך הגדר שהקיפה את מחנה המעצר. מן הראוי היה שייפרד מעליה לשלום, כך הוא חשב בלִבּוֹ, אבל נאסר עליהם לספר ליהודים הכלואים פה בקפריסין שהצבא הבריטי מתארגן לקראת חזרה לארצו. בקרוב יפליג הביתה באונייה ויניח לערבים וליהודים להילחם אלו באלו.

אלינקה עקבה במבטה אחר ג'ון שצעד שקוע במחשבות. היא הייתה בטוחה שגם הוא חושב עליה, ובאמת הוא הפנה את ראשו לאחור ונופף לה לשלום. לפתע ראה אותה נופלת. הוא הבין שנתקלה ביתד של אחד האוהלים ורצה לעזור לה, אבל נאסר עליו לעבור לצִדה האחר של הגדר.

על אף שחשה כאב חד בכתפה, אלינקה לא צעקה, רק קיללה ברומנית, שפת האם שלה: ״שהשטן ייקח את אימא שלכם. שתישרפו לאט־לאט באש הגיהינום...״ ועוד צרור של קללות עסיסיות שהיא לא לגמרי הבינה.

איש גבוה ורזה יצא מהאוהל ושאל ברומנית: ״מי זאת שמקללת כמו איכרה גסת רוח?״

״אני,״ השיבה לו אלינקה. ״נתקעתי ביתד הדפוקה של האוהל שלך ונפלתי. זה כואב נורא. אני לא מרגישה את היד.״

״אני רופא,״ אמר האיש, התכופף אליה, נגע בכתפה ומייד הבין שהילדה פרקה את הכתף. ״את תמשיכי בקללות שלך,״ אמר, ״ואני...״ בתנועה מהירה החזיר את הכתף הצנומה למקומה.

אלינקה התעלפה מכאב. האיש הרים אותה בזהירות ונכנס אִתה לאוהל. ג'ון שמח שמטפלים בחברתו הצעירה והמשיך לצעוד לאורך גדר התיִל, סביב המחנה.

האיש הגבוה והרזה הניח אותה על אחד המזרנים באוהל.

״אלכס, קח את המזוודה ותשים אותה מתחת לרגליים שלה,״ אמר לבנו. ״עוד רגע היא תחזור לעצמה. אכין לה כוס תה עם סוכר.״

אלינקה התעוררה ושאלה בבהלה איפה היא. האיש הזכיר לה שנפלה ופרקה את הכתף, ושהוא הרופא שטיפל בה. אחר־כך הוא שאל אותה איך זה שלא צעקה מכאב ורק קיללה קללות של איכרים.

אלינקה ענתה לו שהמלחמה לימדה אותה לא לצעוק ולא לבכות, רק לקלל כמו האיכרה שהחביאה אותה ואת אימא שלה.

״רק שלא תלַמדי את אלכס שלי לקלל כך,״ הזהיר אותה הרופא בחיוך רחב, "גם במלחמה צריך לשמור על נימוסים."

חסרות לו המון שיניים, חשבה אלינקה בלִבּהּ.

״המלחמה נגמרה כבר! כאן אנחנו סתם אסירים דפוקים,״ השיבה וניסתה לעמוד, אך מייד צנחה בחזרה למזרן.

״קחי. שתי תה,״ הושיט לה את הספל. הוא היה כל־כך גבוה שהיה עליו להתכופף בתוך האוהל.

התה המתוק חיזק אותה והיא הצליחה לקום.

״אלווה אותך לאוהל שלך,״ אמר האיש ושאל אם היא פה עם כל המשפחה שלה.

״רק עם אימא,״ ענתה.

״מאיפה אתם ברומניה?״ שאל אלכס, בנו.

״הבית שלנו היה בבראשוב,״ ענתה ביובש.

הקול של אלכס רעד מהתרגשות: ״אז זאת אַת! את אלינקה! מייד כשראיתי אותך ידעתי שזאת את.״

אלינקה שתקה.

"נו, אבא, אתה לא מזהה אותה? זאת הבת של החבר שלך, דוקטור אברמוביץ'!"

"אלינקה אברמוביץ'?" הביט בה הרופא המום.

״אבא שלי מת,״ אמרה אלינקה.

אבא של אלכס התיישב על המזרן וטמן את ראשו בין ידיו. אלכס שאל אותה אם היא זוכרת את המורה הזה או את המורה הזאת, את הילד הזה או הילדה הזאת, את הרחוב ההוא, את הבית שלו, את הבית שלה...

״מספיק עם זה! אני לא רוצה לדבר על מה שהיה פעם!״ אמרה אלינקה בכעס. ״כשאני נזכרת במשהו משם אני גוזרת אותו מהמוח שלי וזורקת אותו לפח. כדאי גם לך לעשות ככה.״ ולעצמה חשבה שמכל הזיכרונות היא נפטרת חוץ מזיכרון אחד שאליו היא אוהבת לחזור, של האמבטיה הגדולה שלהם. אלוהים, כמה הייתה רוצה לעשות אמבטיה.

״בואי, אלווה אותך לאוהל שלכן,״ אמר אבא של אלכס. הוא אחז בעדינות במרפק היד הבריאה והוביל אותה אל שמי הערב.

״אנחנו הגענו בספינה עד לנמל חיפה לפני שבועיים. במחנה הפליטים הזה אנחנו כבר עשרה ימים,״ אמר לה. ״כמה זמן את וגברת אברמוביץ' כאן?״

״המון זמן, לא יודעת כמה.״ אלינקה שתקה שעה ארוכה והמשיכה מהורהרת: ״כשהחיילים הבריטים התנפלו על האונייה שלנו היה קר מאוד וירד גשם, סימן שאז היה חורף. עכשיו קיץ, אז אנחנו כאן לפחות חצי שנה.״

"הייתם הרבה זמן על האונייה?" שאל הרופא.

"כן," ענתה אלינקה, "המון זמן, וכבר כמעט הגענו לארץ ישראל. כולנו עמדנו על הסיפון וראינו את החוף. כל־כך שמחנו שהצלחנו להגיע ואז הבריטים..."

אלינקה התכוונה לקלל אותם אבל נזכרה בג'ון וּויתרה על הקללה. ״הבריטים התנפלו על האונייה, הרביצו באלות למי שניסה להתנגד להם, ושלחו אותנו לקפריסין. אימא שלי לא הפסיקה לבכות.״

״כך זה היה גם אִתנו,״ נאנח אביו של אלכס אנחה כבדה, ״אבל אומרים שעדיפה קפריסין על עתלית. במחנה המעצר בעתלית התנאים הרבה יותר קשים.״

״שוב הם מענישים אותנו בלי שעשינו משהו רע,״ אלינקה ירקה בכעס על האדמה ודרכה על הרוק, כמו שהאיכרה שהחביאה אותן נהגה כשזעמה. "במלחמה הנאצים יימח שמם הענישו אותנו כי אנחנו יהודים ועכשיו הבריטים האלה מענישים אותנו. אתה יודע למה הם גירשו אותנו לקפריסין? המורה אמרה שהערבים פוחדים שיגיעו לארץ יותר מדי יהודים ואז נהיה רוב והם יהיו מיעוט. בגלל זה הם שכנעו את הבריטים שלא ייתנו לנו להיכנס לישראל."

"זה נכון," הסכים אִתה הרופא, "אבל אל תתעסקי בזה עכשיו. את צריכה לנוח."

אלינקה נשמה עמוק וניסתה להירגע.

"מה את עושה כל היום?" התעניין.

"יש לנו מין בית ספר כזה," השיבה לו, "אנחנו לומדים עברית ושרים שירים ורוקדים ריקודים של ארץ ישראל."

"אני שמח לשמוע שיש פה בית ספר. אלכס הפסיד כמה שנים טובות של לימודים."

"גם אני," אמרה אלינקה, "למדתי בבית ספר רק שנתיים."

"נורא, נורא, מלחמה זה דבר נורא," הביט בה בעצב.

לפתע רצתה מאוד שהרופא הגבוה והרזה יהיה פחות עצוב. "מלחמה זה בית ספר של החיים," גיחכה, "ככה הייתה אומרת האיכרה שהחביאה אותנו."

״למדת ממנה עוד משהו חוץ מקללות?״ גם הוא צחקק קלות.

״למדתי ממנה המון דברים. חוץ מלחלוב פרות בארבע לפנות בוקר, לחטוף מכות ולא לבכות, לנקות דיר חזירים ולקרצף רצפות, למדתי ממנה גם איך להפוך את הפחד של האנשים לכסף. אימא שילמה לה המון־המון כסף וכשהכסף נגמר היא נתנה לה כמעט את כל התכשיטים שלה. כשהגענו אליה האיכרה הייתה ענייה, כשעזבנו אותה היא הייתה הכי עשירה בכפר, והכול בגלל הפחד של אימא ושלי מהנאצים.״

אחרי מבול הקללות שהטיחה אלינקה בנאצים קילל אותם גם אבא של אלכס, אבל בלחש.

אחרי זמן מה הצביעה אלינקה על אחד האוהלים ואמרה בצחוק מריר: ״זה הבית שלנו.״

״אני מציע שאת תיכנסי לאוהל ואני אחכה בחוץ. אני לא רוצה שאימא שלך, גברת אברמוביץ', תיבהל כשתראה אותי. תגידי לה שדוקטור מוסקוביץ' מבראשוב מחכה לה בחוץ."

השם מוסקוביץ' סִחרר את ראשה בזיכרונות משם. היא החזיקה במספריים דמיוניים, גזרה אותם והשליכה לפח האשפה המסריח של המחנה.

אלינקה נכנסה לאוהל, שחלקוּ היא ואִמהּּ עם משפחה נוספת.רק סדין מוכתם הפריד בין שתי המשפחות.

כשבישרה לאִמהּ על הרופא מבראשוב שמחכה לה בחוץ, הניחה האֵם את שתי ידיה על לִבּהּ. ״הוא לא יכיר אותי,״ אמרה בעצב, ״פעם הייתי אישה יפה והיום אני נראית כמו מטאטא ישן.״

״זה לא נכון, אימא. גם עכשיו את יפה.״ אלינקה רצתה לחבק את אִמהּּ אבל החליפה את החיבוק בחיוך קטן.

״כן יפה, לא יפה, אצא אליו. היינו חברים כל־כך טובים של המוסקוביצ'ים, את זוכרת?״

אלינקה לא ענתה. זיכרון של שתי המשפחות על חוף הים השחור בעיר קונסטנצה הציף אותה. היא ניסתה כדרכה לגזור ולזרוק אותו לאשפה אבל הצילום מאלבום התמונות עמד לנגד עיניה: שתי האימהות בבגדי ים כהים לוגמות יין לבן מגביעי קריסטל. אבא שלה ודוקטור מוסקוביץ' עומדים מאחורי הנשים היפות שלהם כשידיהם על הכתפיים הלבנות החשופות שלהן. היא ואלכס יושבים לרגלי האימהות ומלקקים גלידה.

אִמהּּ ודוקטור מוסקוביץ' שוחחו בשקט מחוץ לאוהל. כנראה שאלינקה נרדמה כי צעקות רמות העירו אותה.

היא יצאה מבוהלת מהאוהל ושאלה: ״מה קרה?״

״יש לנו מדינה!״ אִמהּּ צהלה, חבוקה בין זרועותיו של דוקטור מוסקוביץ'.

״מדינה?״ התפלאה.

״כן, כן, מדינות העולם החליטו שגם ליהודים מגיעה מדינה,״ אִמהּּ חיבקה גם אותה, ולרגע עמדו שלושתם חבוקים.

אלינקה השתחררה מהחיבוק ושאלה אם בקרוב יעזבו את קפריסין.

אִמהּּ הנהנה והבטיחה שממש בקרוב יגיעו לארץ שלהם, ארץ ישראל.

השמחה במחנה המעצר בקפריסין הייתה גדולה. אלפי המעפילים יצאו מהאוהלים, רקדו ושרו כל הלילה.

למחרת, כשהגיעה השעה חמש, מצאה אלינקה בגדר התיִל חבילת שוקולד שלמה. ג'ון לא היה שם.