ככה בדיוק זה קרה

22 בספטמבר 1866

רולה פלויד והכרכרה הראשונה בארץ ישראל

ארבעה גלגלים, מגש אחד, שלושה מוטות ועוד משהו קופסתי ולא ברור.

קבוצת סבלים ערבים ניצבה על המזח בנמל יפו. חבריה צפו אל הים וחישבו לעצמם את סיכויי פרנסתם היומית. אל קו החוף קרבה ספינת מפרשים ששמה nellie-chapin, בעלת שלושה תרנים כבירים, והטילה עוגן מעבר לקו הסלעים המסוכנים. גודלה של הספינה, כמו גם 157 האנשים שניצבו על סיפונה, הבטיחו לסבלים פרנסה מכובדת, ואלו חככו ידיים בהנאה ומיהרו לחתור בסירותיהם הקטנות אל היעד כדי לפרוק ממנו אנשים וציוד.

אותו היום היה 22 בספטמבר 1866.

סבלות היא מקצוע קבלני, גומרים הולכים. השכר, בהתאם לכך, משולם על פי תפוקות הסבל, ומי שלא יהיה יעיל יחפש עבודה אחרת. כיוון שכך, נוסעי הספינה העייפים, שאך זה סיימו מסע חוצה אטלנטי של 42 יום, לא הורשו לרדת מָעֲדָנוֹת בסולם הספינה אל הסירות הקטנות. במקום זאת הם הונפו בידי הסבלים, הושלכו מיד אל יד כשקי תפוחי אדמה עד שנחתו בסירות הקטנות בדרכם אל פקידי הגבול תאבי הבצע.

הפתעה מסוימת ציפתה לסבלים כשהחלו לפרוק את מטענה של הספינה, ומצאו מלבד מיטלטלי הנוסעים גם... בתים טרומיים. קירות על גבי קירות היו מונחים זה לצד זה, ועל כל קיר הוראות מדויקות למה הקיר שיבוא מימינו, מי משמאלו, איך תונח תחתיו הרצפה ואיזו פיסת גג תבוא מעליו.

בפינת המטען הרחוקה נתקלו הסבלים בהפתעה נוספת, אפילו גדולה יותר. היה זה מין מגש גדול ולידו עומדים זה לצד זה ארבעה גלגלים, שלושה מוטות ועוד משהו קופסתי ולא ברור, שכמוהו הם לא ראו מימיהם.

כאמור, סבלים הם יצורים תכליתיים. הקירות היו כבדים מאוד וכך גם המגש. זה בערך כל מה שעניין אותם, ולא פענוח הפריטים המוזרים שראו, אבל פקידי הגבול הריחו הזדמנות לדרישת שוחד משמעותית, וגם הם חיככו ידיים בהנאה.

"מי אתם?" התעניינו הפקידים אצל אנשי הקבוצה, ואלה בתמימותם סיפרו להם שהם נוצרים, חברי כנסיית המשיח ממדינת מיין, שבאו להתיישב בארץ על אדמה שרכש עבורם מנהיגם ג'ורג' אדאמס, ממש בפאתי יפו, והכול כדי לקדם את בואו של משיח בן יוסף. הווידוי המטופש הזה כמעט עלה להם בעלייה לספינה וחזרה לארצות הברית. אלא שלמזלם פקידי הגבול התעניינו יותר בכיסם הפרטי מאשר במדיניות ההגירה של ממשלת הסולטן ירום הודו. שלמונים מוגברים עברו אפוא מכיס לכיס, והנוצרים התמימים הורשו להיכנס לארץ המובטחת, לא לפני שמקבלי השוחד יידעו את המשלמים שאין מצב שמישהו רכש עבורם אדמה, שכן הם אינם אזרחים עות'מאנים.

למרבה הצער, התברר שפקידי הגבול ידעו על מה הם מדברים, וכל החבורה נתקעה על החוף בלי אדמה לשים עליה את הבתים שהביאו, ובלי מיטה להניח עליה את הראש. הסתובבו להם אפוא 157 האומללים בעיר, עד שנגלתה להם פיסת אדמה פנויה. בחריצות רבה הם העמידו עליה את הקירות הטרומיים ובנו לעצמם מחנה מאולתר וזמני. הגלגלים, המגש, המוטות והמשהו הקופסתי מצאו את עצמם באיזו פינה, ללא שימוש ברור.

משום מה לא שאלו התמימים את עצמם איך בעיר צפופה כמו יפו צצה להם משום מקום פיסת אדמה שאף אחד אחר לא תפס, אבל אחרי שבועיים הם הבינו. התברר שממש מתחתם, בעומק של מטר בערך, נקברו בקבר אחים חללי מגפת הכולרה שתקפה את יפו כשנה קודם לכן, ותוך שבועיים מתו תשעה מאנשי הקבוצה האומללה.

מכאן ואילך העניינים הלכו והתדרדרו, ותוך שנה וחצי כמעט כל מי שלא מת מתוך הקבוצה חזר לארץ מוצאו מאוכזב ומרושש.

אחד מאנשי הקהילה, שהחליט דווקא לא לעזוב את הארץ, היה רולָה פלוֹיד, והינה מצטרפים לסיפור הגלגלים, המגש, המוטות והמשהו הקופסתי.

***

אדלג לשנת 1867.

חדשה מרעישה פשטה בקהילה הירושלמית כאש בשדה קוצים. שמשי בתי הכנסת הכריזו עליה בסיומן של תפילות, עקרות בית לחששו אותה בינן לבין עצמן מעל גיגיות כביסה עמוסות לבנים, ואברכים נתמכי כספי החלוקה דנו בה במקווה, בטהרה שלקראת שבת.

אורחת חדשה וחשובה עמדה להגיע לעיר וכולם המתינו לבואה בקוצר רוח. אף אחד לא ידע בדיוק מתי היא תגיע, אבל לכל אחד הייתה דעה מוצקה משלו בעניין.

"למחר יהיה האות הזה!" נשמעה לפתע יום אחד קריאה מוסמכת, וההמון התאסף לצד דרך יפו-ירושלים. ממערב, ממש מעל לקו האופק, החלה להתבהר דמות שכמותה לא נראתה בעיר הקודש שנים רבות, יש אומרים מאז הגיע לכאן בייברס הממלוכי בשנת 1260, והמגדילים יאמרו, מאז נכנס אליה עֻמַר בִן אלְחַ'טַּאב המוסלמי בשנת 638.

לכולם היה ידוע שהאורחת החשובה פילסה את דרכה במשך שלושה ימים מאז יצאה מיפו, ולא בדרך המלך היא הגיעה לעיר אלא בדרך חתחתים ומעקפים. ההמון הנדהם למראה האורחת והתקדמותה הנחושה אל העיר פרץ בקריאות התפעלות וליווה אותה בתהלוכה מרשימה.

האורחת החשובה הייתה כמובן - כרכרה. היא הייתה הראשונה שנסעה בארץ הקודש אחרי מאות שנים (כן, כן), והאיש שבנה אותה מהגלגלים, המגש, המוטות והמשהו הקופסתי וגם נהג עליה, כשהוא מוביל בבטחה את שני הסוסים, היה רולה פלויד, אותו אחד מהקהילה האמריקאית, לימים מורה הדרך הראשון בארץ הקודש.

3 באוקטובר 1883

ישראל בלקינד מקים את גדרה מושבת הביל"ויים

הברון רוטשילד מסלק את מנהיג הביל"ויים מביתו.

מאז עמד על דעתו, היה ישראל איש מעשי שעליו נאמר "ברוך אומר ועושה". כך, כאשר החליט בגיל 14 שעליו לעלות לארצישרואל, הוא מיהר לפעול למימוש התוכנית. אימו נהגה, כמו כל אימא יהודייה טובה, להכין לו ארוחת בוקר כשרה לבית הספר, וישראל שכנע אותה שתמורת כמה קופיקות הוא יוכל לדאוג לבדו לצרכיו הקולינריים. בקיאותה של האם במחירים העדכניים לקתה בחסר, וכך הצליח הנער גם לאכול לשובעה וגם להכין לעצמו קניפלה (כיס מחבוא) קטן, שיספיק, כך הוא קיווה, לקנות לעצמו כרטיס הפלגה במועד שייקבע.

בינתיים ביקש הצעיר לברר אם האמרה "ברוך אומר ועושה" נכונה גם לאחרים. ההזדמנות הראשונה נקרתה לפניו כאשר נקבעה בגימנסיה בחינה בחג השבועות. הוא כינס את מעט התלמידים היהודים, ואלו התחייבו כולם כאחד שלא לכתוב את הבחינה מפאת קדושת החג. ישראל אמר ועשה, וניגש שמח וטוב לב לחלות את פני בוראו במקום לכתוב את הבחינה המעצבנת. למגינת ליבו, עוד בבית הכנסת התברר לו כי כל חבריו כתבו את הבחינה כמו טאטאלעך, וסופו שנאלץ להתחנן למנהל שייתן לו מועד ב.

מאז למד ישראל - יש "אומר" ויש "עושה".

בן עשרים היה ישראל כאשר פרעות וגזרות שונות תקפו את יהודי רוסיה בזו אחר זו. הקהילה היהודית המקומית הפעילה את הנשק הסודי האולטימטיבי והכריזה על יום צום ומספד, וישראל, איש מעשי, מהל את דמעותיו בדמעות שאר אחיו בני ישראל. באותה הזדמנות הוא כינס בביתו אספת צעירים כדי לדון הן בחומרת המצב הן בפתרונות אפשריים. מסקנת הכינוס הייתה ש"עם ישראל חי, והוא מתעתד לעלות לארצו ולעבד את אדמתו".

דאבי"ו הם קראו לתנועתם החדשה, ראשי תיבות של "דבר אל בני ישראל ויסעו", אם כי לאחר מכן הם מצאו שם קליט יותר, "בית יעקב לכו ונלכה", או בקיצור ביל"ו.

תוך זמן קצר עשתה לה ההתארגנות שם גדול, וכאשר ביקש ישראל לרשום מועמדים לעלות לארץ, התארכה הרשימה בתוך שלושה ימים עד כדי אלף משפחות!

ישראל כבר לא ילד, ובכל זאת, כאשר הגיעה השעה לעבור מ"אומר" ל"עושה", הוא התאכזב לגלות סביבו עוד... שנים עשר גברים ואישה אחת. נצא לדרך עם מי שיבוא, הוא החליט ויצא לדרך.

כך עגנו בנמל יפו ב-6/7/1882 ארבעה עשר אנשים ובראשם ישראל בלקינד. בנמל הקביל את פניהם זלמן דוד ליבונטין, שבדיוק עסק בשיווק קרקעות בארד אל-עיון קרא, וישראל בלקינד מיהר לרכוש 100 דונם אדמה לטובת עליית הביל"ויים. כסף לשלם לא היה לו עדיין, אך בינתיים הצטרפו חלק מהביל"ויים כפועלים למושבה שהוקמה בסוף אותו חודש על אותן אדמות, כהכשרה לטובת השאר. למושבה קראו ראשון לציון.

***

שנה ורבע חלפו.

אדמונד רוטשילד לכסן מבט זועף אל המכתב שהונח לפניו. על פי התאריך שהתנוסס עליו, ניצתה המלחמה בין הניצים במוצאי ראש השנה, 3 באוקטובר 1883. הוא הכיר את תושבי המושבה ראשון לציון שהיו חתומים עליו, ולא העריך מי יודע מה את מקצועיותם. ראשית, משום שהיו אוסט יודן, לאמור יהודים ממזרח אירופה בכלל ומרוסיה בפרט. שנית, הם היו אולי אנשים נחמדים, שבאמת רצו להיות חקלאים בארץ ישראל, אבל לא היה להם מושג ירוק בתחום. איך אפשר להתייחס ברצינות למי שקונה מתחם של כמה אלפי דונמים לצורך חקלאי, ובתוכו אין אפילו מקור מים אחד?

רוטשילד זכר ששנה קודם לכן כבר ביקר אצלו נציגם של המתיישבים, יוסף פיינברג, שדיבר גרמנית רהוטה וניסה לעשות רושם ראשוני טוב. בסוף הגיע לעיקר, ביקש כסף. אלא מה? בשלב ראשון כדי לחפור באר, אחר כך נראה.

"ומה היה עד היום, האם לא חפרתם באר?" שאל רוטשילד.

"בוודאי חפרנו", הייתה התשובה, "בראש הגבעה חפרנו, אבל מים, נעבעך, לא יצאו".

"באר בראש הגבעה?" הברון השתומם מהטיפשות. "וגידולים?"

"זרענו, לא יצא כלום", הייתה התשובה.

רוטשילד חפן את ראשו בידיו בייאוש. כבר אז הבין עם מי יש לו עסק, אבל הכניס את היד לכיס. "אנחנו נחליט מה תגדלו ואיך", הוא אמר להם. "אני משלם", ומינה להם מיופה כוח, שמואל הירש, ופקיד מטעמו, ז'סטין דיגור.

כעת מונח לפניו המכתב הזה. אומנם כתוב בצרפתית רהוטה, אבל מלא תלונות כרימון: לא קיבלנו זרעים לזרוע, לא נתת לנו מחרשות, המנהל שלך מעליב אותנו, אכלו לי, שתו לי...

מישהו מבזבז את כספי, הבין רוטשילד. אלא שהשאלה מי הבזבזן תלויה בתשובה לשאלה האם הטענות במכתב נכונות. למרבה הצער, הוא העביר את התלונה לתגובת האיש שלו בפלשתינה, מי שכלפיו הופנו התלונות, והתשובה הצפויה לא איחרה לבוא. "הכול שטויות", קבע הירש, "במושבה נמצא סטודנט רוסי אחד, ניהיליסט מהפכן ואנרכיסט, שמבלבל להם את המוח ומעורר מריבות ומרידות". טוב, מה רציתם שיגיד?

רוטשילד קיבל החלטה. הוא עצר את התמיכה הכספית למושבה, וכשתושביה החלו לסבול חרפת רעב הוא הודיע, "מרשים אנו לשוב לתת תמיכה, אחרי אשר האיכרים בעצמם יגרשו מן המושבה את הסטודנט בלקינד". כך מצא את עצמו ישראל בלקינד, מנהיג הביל"ויים, במעמד של הומלס ונאלץ לחפש לעצמו פתרון דיור...

שנה אחר כך הקימו הביל"ויים בהנהגתו מושבה משלהם, גדרה, הרחק מפקידי הברון ומהקצבותיו.

26 בפברואר 1901

זלמן דוד ליבונטין מקים את בנק לאומי

האיש שרצה להיות חקלאי והקים בנק בלי שום כוונה.

אמרה ידועה קובעת, "רוצה להצחיק את אלוהים? ספר לו מה התוכניות שלך".

זלמן דוּבִיד (דּוֹיְדִי קראה לו אשתו), כנראה לא הכיר את האמרה. הוא גם לא השכיל לקבל ייעוץ בבחירת מקצוע, והיה בטוח, לכן, שהוא לא עוסק במקצוע הנכון. לזכותו בוודאי יטען שאכן מכונים כמו מכון נועם או מכון פילת ודומיהם לא התקיימו באותה תקופה (הוא נולד ב-1856), ובכל זאת הוא ישב על כיסא הבנקאי באיזה בנק זעיר ברוסיה, וחשב (בטעות) שזה לא המקצוע שנועד לו מלמעלה. מן השמיים ניסו לרמוז לו שזה דווקא כן המקצוע שלו, אבל הוא לא בדיוק ידע להקשיב.

בבית הספר הוא למד גם גאוגרפיה, כמקובל, ובין השאר נחשף למדינת העבדים המשוחררים ליבריה. "אם הכושים יכלו לייסד מדינה חופשית לעצמם, מדוע לא נלך אנחנו לייסד לנו ממלכה בארץ אבותינו?" היגג האיש בסוג של אמירה ציונית, שהיום לא הייתה עוברת בשלום מטעמי פוליטיקלי קורקט.

פרסומה של התובנה הזו באיזה עיתון, עם המחשבה השגויה שמקצוע הבנקאי לא נועד לו, הביאו את זלמן דוביד להתגלגל לפלשתינה הרחוקה, ובאמתחתו ייפויי כוח משתי קבוצות, לחפש "כברת ארץ הגונה, המוכשרת לייסד מושב לעבודת אדמה" עבור שולחיו. סוג של קניין קרקעות.

מהשמיים ניסו לרמוז לו שיעזוב את השטות הזו ויחזור לבנקאות, אבל הוא כאמור לא ידע להקשיב.

כך הגיע החקלאי עם ראש של בנקאי לפלשתינה כדי לראות את הפרטאץ' שהלך פה. כולם חיפשו אדמות לרכישה. כל מי שידע כמה מילים בערבית, כבר חשב שהוא קניין אדמות מדופלם. המתווכים כמו מתווכים רק רצו לסגור עסקה ולא דייקו מי יודע מה בעובדות. אלה וגם אלה לא ידעו באמת איך מביאים עסקת מקרקעין לידי רישום בטאבו. ישמעאלים רבים טענו לבעלויות מפוקפקות על אדמות שונות ומשונות, ודרשו תמורתן מחירים מפולפלים.

זלמן דוביד ראה את מה שראה, זכר את האמרה "אל תתייאש מן הפורענות", שינס מותניים ומיהר, בצד חיפוש אדמות בהתאם לשליחותו, גם להקים את ועד חלוצי יסוד המעלה כדי לייעץ לקניינים החדשים בשאלה החשובה של איך ראוי ונכון לרכוש אדמות בארץ הקודש.

עבודת ייעוץ היא עבודה של בנקאי, לא של קניין, אבל זלמן דוביד התעקש, הוא קניין ויהיה חקלאי, לא בנקאי. כך אירע שלאחר כמה חודשים של חיפושים קדחתניים פחות או יותר מצאו זלמן דוביד וחבריו מתחם של כמה אלפי דונמים שנראו להם מתאימים להקמת מושבה חקלאית, שבה יגדלו גידולים לרוב. אומנם בעיה מסוימת הסתמנה באופק, שכן סמוך למתחם שמיועד לחקלאות לא נמצא ולו מקור מים אחד, אולם הקניינים החשיבו אותה כבעיה סמנטית גרידא. למה רק סמנטית? כי שמו של המתחם "ארד אל עיון קרא" נראה היה להם גלגול של השם המקראי "עין הקורא". עין הקורא, זכרו הקניינים, היה המקום שבו שמשון הגיבור ארגן לעצמו מעיין מים חיים ממקור בלתי צפוי (אתם מוזמנים לבדוק בספר שופטים פרק טו), ואם שמשון הגיבור הצליח, היו בטוחים כולם, מים בטוח יש פה, אלא שצריך לעזור להם להתגלות.

הם הפכו והפכו בדבר, ישנו על זה בלילה, קמו בבוקר ושרו בהתרגשות "ראשון לציון הנה הנם, ולירושלים מבשר אתן", וזלמן דוביד מיהר לבשר לשולחיו שהינה נמצאה עבורם כברת ארץ מתאימה. שולחיו הרוסים הגיעו לארץ, הקימו את המושבה ראשון לציון, וכולם, כולל זלמן דוביד, פנו לעסוק בגידול גפנים ליין.

מן השמיים ניסו שוב לרמוז לזלמן דוביד שזה לא המקצוע שלו, אבל הוא - כבר אמרנו - לא ידע להקשיב.

כמובן אי אפשר להילחם בשמיים, ולא עברו אלא כמה חודשים, ובמושבה נתגלעה מחלוקת. זלמן דוביד התעצבן, ארז את הפקלאות, חזר לרוסיה ב-1883, והפך להיות שם... בנקאי. כמובן הוא הוסיף להשתעשע במחשבה שהעיסוק בבנקאות ברוסיה אינו אלא תחנה בדרך לחזרה לעבודת האדמה בפלשתינה.

שש עשרה שנים חלפו, הבנקאי זלמן דוביד עדיין חולם להיות חקלאי בארץ ישראל, ובשמיים - צוחקים. הגיע הזמן להסביר לו, מחליט שם למעלה הממונה על העולם, ומזיז עוד כלי על לוח השחמט של הגלקסייה. כך קורה, שיום אחד זלמן דוביד מקבל פנייה בלתי צפויה מ... תאודור הרצל. הוא נוסע ללונדון, מגיש להרצל את כרטיס הביקור שלו, ושומע ממנו את השאלה המתחכמת הזאת, "הלא מנהל בית אוצר התיישבות היהודים הינך, ומדוע כתוב על כרטיסך מנהל הבנק המינסקאי למסחר?"

באותו הזמן יש להניח שאפילו זלמן דוביד (ליבונטין) כבר הבין שמהשמיים לא נועד לו תפקיד החקלאי אלא תפקיד הבנקאי. הוא 'הפך תקליט במוח' והסכים לקבל את התפקיד.

עברה שנה, וב-26/2/1901 נוסד בלונדון בנק, שהקפיד לא לקרוא לעצמו בנק אלא "אנגלו פלשתינה קומפני". היה זה גלגולו המוקדם של בנק לאומי לישראל. עוד שנתיים ורבע עברו, וביולי 1903 נפתח הסניף ראשון של הבנק ביפו. מנהלו... זלמן דוד ליבונטין.

הבנק - לא בנק רגיל הוא, שהרי מנהלו אינו רגיל. כך, הוא רוכש אדמות שוממות על חשבונו, מפתח עליהן גידולים על חשבונו כדי למכור אותן ליהודים אחר כך. הוא מעניק הלוואות לחקלאים כשהוא מגדיר מחדש את מונח ה'ביטחונות', וכך מוזיל מאוד את הריבית שנגבית עליהן. הוא מוכן לשלוח את פקידי הבנק לשווקים כדי לגבות את תמורת התוצרת החקלאית ישירות מהסוחרים, ועוד כהנה וכהנה.

ועל כולם מנצח זלמן דוד ליבונטין, האיש שהצחיק את השמיים.