יצורי מצפון

הכול כבר מוכן.

שולחן פלסטיק נמוך ערוך בכלים קטנים, מיניאטוריים.

צלחות חרסינה מצוירות וספלים קטנטנים תואמים.

מפיות צבעוניות מקופלות.

קוביות סוכר שתמר לקחה בחשאי, שאמא לא תרגיש, מצנצנת הזכוכית העגולה שעל השיש (לא לשכוח לסגור טוב־טוב שלא יבואו נמלים).

גבעולי חמציץ מעוטרים בפרחים צהובים שהם אוהבים ללעוס, להרגיש את החמיצות המתקתקה ולירוק לצד כשאף אחד לא מסתכל, למרות שאמא מזכירה להם תמיד שילדים מחונכים לא יורקים. מי חינך אתכם ככה? היא רוטנת.

אבל אמא עסוקה עכשיו במטבח ואפשר לירוק בלי הפרעה, רק עידו ותמר כאן בחדר. עידו נראה מכווץ ואומלל, יושב על הספסל הצבעוני הקטן, תקוע בין בובת תינוק חמושה במוצץ לבין ג'ירפה מכוסה בכתמי נמר דהויים.

"איכס, מסיבות תה זה לבנות. אני שונא בנות ואני שונא מסיבות תה," הוא אומר במבט כעוס בלי להסתכל על תמר.

"הבטחת לי שתשתתף. אתה לא יכול להתחרט עכשיו," היא אומרת בקול זועף ומניחה את שתי הידיים על המותניים בהפגנתיות כמו שאמא עושה. "תכף איטיק יחזור מהמכולת ואז נתחיל."

"את לא יכולה להחליט עליי. ואיטיק גם הוא בכלל לא רוצה להשתתף במסיבה הזאת."

"בטח שהוא רוצה. אל תהיה סתם תינוק בכיין. יש יומולדת לדובי הצהוב... אתה יודע כמה זה מעליב כשלא חוגגים לך יומולדת? חוץ מזה הכנתי המון כיבודים. אם לא תתנהג יפה לא תקבל."

"אני מחכה רק עוד חמש דקות ולא'כפת לי כלום. אם הוא לא בא עד אז אני הולך לטלוויזיה. תכף מתחיל סטיב אוסטין."

להתחיל מחדש

תמר ניגשת שוב לחלון, לראות אם אייל כבר מגיע. אולי מצאה המכונית האפורה שלו דרך להתגנב בשקט אל הרחוב ההומה מבלי שתשים לב. תבוא כבר, אתה הרי יודע שאני לא טובה בלחכות.

היא מנסה לשים בצד את איטיק למרות שזה קשה. קצת יותר מעשרים שנה חלפו מאז שחיכתה לו. הדובי הצהוב לא חגג מאז יום הולדת וגם איטיק לא, אבל עכשיו, בינתיים לפחות, היא אומרת לעצמה, צריך קצת סבלנות. הרי לא כל העולם חייב להתנהל לפי הקצב שלה, אייל הוא לא איטיק וחייבים להתחיל לעשות הפרדות בחיים.

למה הפרדות? שואל פתאום איטיק. רק חשבה עליו לשנייה, לרגע אחד חסר זהירות, והנה הוא כבר פה, מזדחל מתוך הראש שלה החוצה אל החיים האמיתיים. את יודעת שלא תוכלי אף פעם לעשות הפרדות, הוא מחייך וקורץ לעברה. אפילו תקימי גדר הפרדה ארוכה וגבוהה, זה לא יעזור.

היא מתעלמת ממנו ומתיישבת בסלון, קמה והולכת למטבח, מוסיפה מים לקומקום ומרתיחה ללא סיבה. מתיישבת שוב, מחכה. בכל רגע עכשיו אייל יגיע. היא מנסה לשווא להחליק את בד הקורדרוי המקומט העוטף את הספה, מוחה את שרידי האבק העקשניים הרובצים על שידת העץ הישנה. הכול בסדר, היא אומרת לעצמה. ככה זה אצל כולם כשעוברים דירה.

ארגזי קרטון חומים נערמים זה על גבי זה במסדרון, ריחות של סיד וצבע טרי מסרבים לנטוש ולהתנדף דרך החלונות שנשארו פתוחים כל הלילה. "זה לא בריא," אומרת אמא שלה, "זה יכול לעשות קוצר נשימה ואסתמה ודלקת ריאות או ברונכיטיס ואפילו חלילה לגרום לסרטן."

"הכול עלול בסופו של דבר לגרום לסרטן לפי מה שאת אומרת, אז מה כבר אכפת? ממילא נמות," אומרת לה תמר, אבל הבדיחות של תמר לא מצחיקות אותה והיא נרגנת כמו תמיד. היא הלכה כבר לפני כמה שעות, אבל העלבון שלה עדיין נוכח, ותמר מנסה לשים אותו בצד עם המחשבות על איטיק והמלחמה הכושלת בשאריות האבק שמסרבות להתפנות. אין להן מקום כאן עכשיו. אין מקום לכלום מלבד המחשבה על ההתחלה החדשה הזאת שלהם, שאולי, רק אולי, יש לה סיכוי להצליח.

בעולם הפרטי שנרקם בינה לבין אייל היה ברור שהוא המבוגר האחראי, השקול, הממונה על התקווה, המדרבן להמשיך קדימה ולהשאיר הכול מאחור, לפתוח דף חדש, הוא אומר, והעיניים שלו בורקות.

והיא אחריו, באש ואולי גם במים, למראית עין אבל לא עד הסוף. ככה זה כשבנויים בשכבות. יש דברים שרואים מבחוץ, ויש את אלה שמוּכּרים רק לנפש עצמה, ולפעמים אפילו היא לא יודעת אותם עד הסוף.

לא את כל השכבות אפשר לכסות או להעלים, אבל הסיכוי קיים בכל זאת והיא מרגישה מחויבת לפחות לנסות.

אז הנה היא מנסה, מחייכת אל העצמי שלה המשתקף במראה הקטנה שתלתה הבוקר במסדרון, לצד התמונה הכחולה של שאגאל שבה מרחפים אנשים לצד כינורות וסוסים. אולי יצליח החיוך המאולץ להזרים אנדורפינים מזויפים אל המערכת למודת הניסיון. הרי כבר הוכיחו שאפשר לעבוד על המוח, לשכנע את המחשבה, ואין כמוה אלופה ביצירת זיכרונות מהונדסים, נקיים, כואבים פחות מאלו שהולמים בה בפנים ומבקשים לצאת.

היא לא נותנת להם. אוספת אותם בדומייה עם קצות השיער המרושל המכסים את הצוואר, שוזרת אותם אל תוך פקעת השיער התלויה על עורפה, מהדקת בגומייה שחורה. הפעמון מצלצל, והיא ממהרת אל הדלת. השליח הגיע ואין לה כסף לטיפ. היא מתנצלת, "הייתי צריכה אולי לשלם בכרטיס אשראי בטלפון, אבל חשבתי שיש לי מספיק." הוא נראה זועף והיא מחייכת ומבטיחה שלא נורא, רק עכשיו עברנו לכאן, יהיו עוד הזדמנויות.

ההתרגשות שלה לא מדברת אליו, מה זה מעניין אותו בכלל. הוא מסתובב ויוצא בפנים חתומות, ותמר מנסה להתגבר על המבט הלא מרוצה שלו ולשכנע את עצמה שזה לא ממש משנה.

מתוך השקיות שהשליח העגום הניח על שולחן המטבח עולה ריח מתוק ומוכר ומאוס. מרק תירס יש כאן, ואטריות מוקפצות וירקות מאודים וכמויות גדולות מדי של אורז דביק. אוכל סיני מלא ברוטב אדום ובחומרי טעם מלאכותיים ובכמויות סוכר הזויות שאין להן מקום במטבח הסיני האמיתי. הוא מזויף כמו האנדורפינים שהמוח שלה מתקשה לייצר ומותאם כפי הנראה במיוחד לסיטואציה שלשמה התכנסו כאן כולם, כלומר היא עצמה התכנסה כאן. אייל עוד לא הגיע, והיא שונאת לחכות.

אריזות הקרטון מתקשות להכיל את כמויות השמן האצור בתוכן, הסדקים שבצידיהן נכנעים לכתמים הצהובים המתפשטים לאיטם על השיש. הכול יחד משתלב עם אווירת הטייק אווי של הדירה כולה, דירת טייק אווי עמוסת קרטונים עייפים ורהיטים מכוסים שמיכות פיקה מאובקות. האריזות הדולפות מתאקלמות במהירות בתוך התפאורה המביכה, ולמרות זאת היא לא מוותרת, ודווקא עכשיו, דווקא ככה — בוחרת להעביר את מרק התירס לצלחות הטובות, מאלו היפות ולא של היום־יום.

הסט המהודר כולל צלחות מנה ראשונה, מרק ועיקרית. פעם היה גם מגש מלבני. אחרי שנשבר החליטה אמא שלה לוותר על כל היתר לטובת צלחות חד־פעמיות. כשעזרה לה לארוז לקראת המעבר, הקפידה להניח שכבה של מפיות מקופלות בין צלחת לצלחת, לרכך את נקודות המשבר ולחבוש אותן מראש, כמו פצעים שיש להתייחס אליהם בזהירות יתרה. הכלים מתיישבים על השולחן כאילו לא עברו שנים מאז שראו אור יום. הם זרים למקום הזה, בדיוק כמוה. היא יוצקת את המרק לצלחות ומחכה בינתיים עם כל השאר, שלא יתקרר עד שאייל יגיע.

הטלפון מצלצל והיא ממהרת לענות, לכעוס על אייל שמאחר לערב הראשון שלהם בדירה. למה דווקא היום אתה נשאר בעבודה עד מאוחר, היא תגיד לו, נראה שלא אכפת לך בכלל, ואתה הרי זה שרצה את המקום הזה החדש, המדוכדך. זאת רק אמא שלה בטלפון שמעדכנת שהגיעה הביתה וקצת כואב לה הגב מכל האריזות והפריקות של היום, ומחר תגיע שוב למרות הגב. היא הרי לא תיתן לה להתמודד לבד כשאייל עסוק כל כך.

יכול להיות שאייל אף פעם לא יגיע, היא חושבת. אולי הוא התחרט על כל העניין. אלוהים יודע שגם לה יש לא מעט הרהורי חרטה. היא מרגישה איך הכעס מטפס בתוכה ומחליטה להחזיר את הצלחות המהודרות לאריזתן. היא עורמת אותן מחדש, ללא עיטופי נייר מיותרים שמעכבים את האריזה, מכניסה לארגז הקרטון שתחתיתו מתנגדת למהלך ומתפרקת כשהיא מרימה אותו מהשולחן.

הכלים נופלים על הרצפה בקול נפץ ונשברים כמעט כולם, למעט צלחת אחת שנותרת שלמה באורח פלא. ואולי זה מה שצריך, היא חושבת במרירות. לשבור את הכלים.

היא מטאטאה ואוספת את הסדקים של העבר, מוסיפה לשקית גם את מברשות הצבע שהתייבשו והתקשו, יוצאת לזרוק הכול לפח ומגלה שמרק התירס הצבהבהב יצא גם הוא נגדה וסלל שביל טיפות דביקות שנשרך מהדלת ועד לפתח המעלית. ומה תגיד אם ייכנס פתאום מישהו, היא נבהלת, ופולטת אנחת רווחה כשהמעלית נעצרת בקומת הקרקע.

את הדרך חזרה היא מטפסת במדרגות. אחרי קומה וחצי היא מתנשפת כמו באמצע מרתון, אולי היה עדיף להתמודד עם שכן רוטן במעלית מלוכלכת מאשר לעבור מסע כומתה מאולתר, היא חושבת. לא נורא, מטעויות לומדים, אומר איטיק שמופיע מאחוריה ומנסה לעודד אותה.

קומה שלמה עוד לפניה, ואת מתג האור של חדר המדרגות קשה למצוא. היא מגששת את הדרך אל הדירה שגם היא כבר חשוכה כמעט. אור היום הבהיר הצהיב והאדים ודעך לאיטו, המענה הקולי בטלפון של אייל מסביר לה שוב בלקוניות שהמנוי אינו זמין.

אייל נוגע בכתפה ומביט בה בעיניים עייפות. "קומי, תמר, למה את ישנה ככה בסלון," הוא שואל, "בואי למיטה." "כנראה נרדמתי," היא ממלמלת, וכמה שניות או שעות עברו מאז היא לא באמת יודעת. הכרית הרקומה שעליה נשען ראשה השאירה דוגמת חריצים על לחייה, והגב כואב מתבנית הכיסא שנכפתה עליו. אייל מוביל אותה אל המיטה, מסלק הצידה את ערמות הבגדים וניירות הדבק והשקיות ומכסה אותה.

היא שואלת מה השעה והוא לא שומע, ונראה לה שכבר אחת או שתיים בלילה אבל השעון מראה אחרת, תשע בערב בסך הכול. הזמן מתנהל במקום הזה בדרך משלו וגם לזה צריך להתרגל. מתוך השמיכות הדקות מדי היא כמהה אל הבית הישן, אל הבית שאייל רצה לעזוב מאחור כדי להתחיל מחדש במקום חדש ונקי מאבק של זיכרונות.

"בואי נעשה את מה שנכון בשבילנו," הוא אמר. "נתחיל מההתחלה, במקום אחר, ויהיה טוב, אני יודע שיכול להיות לנו טוב."

היא הסכימה. איזו ברירה היתה לה? הוא מצא דירה קטנה במחיר סביר, שניים וחצי חדרים ברחוב צפוף עם ירקן ממש ליד ובלי חניה, ועץ פיקוס שענפיו מידפקים על החלון וחתול שגר בדירה של השכנים ורעש מכוניות ואבק. והנה הם כבר כאן, באמצע הלילה הראשון, והיא קמה וחוזרת לסלון, מתיישבת שם ומתגעגעת לאייל שישן בחדר ליד ונדמה שהוא זר לה, כמו כל המקום הזה.