איתך ובלעדיך

זֶה הַזְּמַן שֶׁלִּי לִהְיוֹת עֲצוּבָה

תַּפְסִיקוּ לְנַסּוֹת לְהַצְחִיק אוֹתִי

רוּחַ נָשְׁבָה הַיּוֹם בַּחוֹף

טוֹרֶפֶת אֶת הַצְּדָפִים

הָעוֹר שֶׁלִּי נִצְרַב וְהִצְטַמְרֵר

חֲדוּר דְּמָעוֹת וְגַלִּים

נְעָרוֹת הִצְטַלְּמוּ צִחְקְקוּ

בֵּין סְלָעִים יְרַקְרַקִּים

אֲבָל אֲנִי נִדְקַרְתִּי מִצְּבָתוֹת הַסַּרְטָנִים

שׁוּם דָּבָר לֹא מְשַׁעֲשֵׁעַ

כְּשֶׁהַקַּיִץ תַּם

וַאֲנִי

אוֹבֶדֶת

חֲלוֹמוֹת בְּהָקִיץ

בגיל ארבעים תמצאי את עצמך לבד. הוא ילך ולא יחזור ואת תישארי לך, לעצמך. את, שתמיד היה לך חבר, עוד מהגן, תמיד בזוגיות, פתאום לבד. תהיי חופשייה, משוחררת, פמיניסטית־על ולבד.

חמש שנים מאוחר יותר תשבי בחצר הקטנה של הבית שלך (שלך!), הירח יאיר מעט את צמרות העצים ורוח קרירה של סתיו תרעיד את קצוות שערך הארוך, ותזכרי איך לפני חמש שנים הוא עזב את הבית. איך בלילה לפני הטיסה שלו ללונדון, לעוד נסיעת עסקים, התניתם אהבים במיטה הזוגית. מיטה של עשרים שנים. אולי לא ממש אהבים, אולי רק סיפוק צרכים. אבל התניתם. בבוקר הסעת אותו לתחנת הרכבת. הוא יצא מהמכונית ואת נותרת בתוכה. מישהו מאחוריו אמר למישהי אחרת: ״אני אוהב אותך. ביי ונסיעה טובה.״ אתם לא אמרתם דבר. אישך חייך אלייך ואת אליו. חמש שנים מאוחר יותר כבר תודי בינך לבינך שהייתה לך הקלה מסוימת כשהוא יצא מן המכונית. רצית כבר לחזור הביתה לבד, לחיים עצמאיים של שבועיים, מתוך הידיעה העמוקה וההכרה שאת שלו והוא שלך. ואז הוא נבלע ברכבת, אחר כך במטוס, אחר כך במונית הלונדונית ונעלם.

עשר שנים הייתם אתם ועוד עשר שנים אתם ושלושה ילדים. עשרים שנים של ״אנחנו״. מתמטיקה פשוטה. את כבר יודעת שהחיים זה לא אלגברה אבל ייקח לך הרבה זמן להבין שהוא לא יחזור. מה תגידי לילדים? התנפץ הבית לרסיסים. ואת? אין לך כוחות לאחות את השברים ובטח לא לפתור משוואות. תמיד שנאת מתמטיקה, ולחשב חישובים. אולי לא חייבים בחיים רק את חוק המספרים הגדולים, הזוגיים, אולי מספיק כמו פעם בדידים, יחידים. כיוון שחשבון פשוט נראה לך מורכב מדי כעת, את תסורי אל מדף הספרים לחפש משפט אחד של נחמה וגם תמצאי אותו שם. בתוך ״האגם״ של בננה יושימוטו הוא חיכה לך בסבלנות אין קץ, המשפט שייתן לך הבזק של שקט בתוך הסערה. הוא טוען כי בשפל המדרגה יש מתיקות מיוחדת שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. ואת בהחלט שם, בשפל המדרגה.