האמת שהסתרתי

יומנו של סופר

מבוא

יובל עדן, בן 57, תל אביב, מאי 2024

למרות שהכתובת הייתה על הקיר, מעולם לא חלמתי להיות הסופר המצליח שאני. סופר נתפס אצלי כמקצוע רציני ומשעמם עם המון אחריות, ואילו אני הייתי ילד סביר שרק רוצה לצלוח את היום בשלום. כילד שנאתי לקרוא. מחשבותיי נדדו עם כל דף שחלף הרחק מהספר שבידי, וסיפורי מעשיות היו נרקמים בראשי ללא מעצורים, בעוד לפניי מונחות הרפתקאות שמישהו אחר רקם. אימי הייתה מצווה עליי לקרוא מדי ערב לפני השינה, אך עוד לפני שהייתי מסיים את העמוד הראשון, האותיות כבר נמרחו על הדף ודמיוני הבריח אותי מעלילה אחת לאחרת. בכל ערב נאלצתי לחזור בלופ על אותם עמודים, כי לא זכרתי מה קראתי לילה קודם, ובכל פעם סיפור חדש השתעשע בראשי. כמובן לא שיערתי שהתכונה הזו היא שתוביל אותי לקריירה של סופר מצליח.

את האמת על איך הפכתי לסופר אני לא חושף לאיש. שומר זאת כסוד כמוס. בראיונות אני מחרטט בביטחון על אידאולוגיה ומסרים סמויים שמסתתרים בין כותלי הספרים שלי, אבל את הספר הראשון שלי כתבתי בהפתעה גמורה, תוצאה של התערבות שעשיתי עם שירלי, אשתי, עוד כשהיינו רק חברים. את שירלי אימצתי לחיי אי שם בגיל 17, ולימים היא הפכה לנווטת של חיי. שירלי נהנתה בזמנו להתגרות בי, ובארוחת ערב צוהלת אחת, חצי שיכורים, בדירה השכורה שלנו ברחוב בזל בתל אביב (כשהיינו ילדים שמשחקים בשכר דירה, כאילו זה מה שהופך אותנו למבוגרים), שוב צחקה עליי שאני רק פנים יפות. "אתה לא עמוק מספיק", טענה בחדות. "אין לך יכולת להבין רגשות של הזולת, אתה אטום חברתית", וסיכמה: "אבל אני אוהבת אותך כמו שאתה".

לא הודיתי בזה, אבל משום מה בפעם הזו נפגעתי ממנה. אולי חששתי שיש משהו בטענות שלה. החלטתי לאתגר את עצמי ולהוכיח לה אחת ולתמיד שיש בי הרבה מעבר. כל מה שאני צריך זה להוכיח פעם אחת שאני מסוגל, זה ייתן לי נקודות זכות לכל החיים, ולאחר מכן אני אזכה בשקט תעשייתי. הצעתי התערבות: אם אני כותב ספר שכל עמוד בו ירגש אותה, ייתכן עד כדי הזלת דמעה, היא תתנצל בפניי ותפסיק עם העקיצות האלה שלה. לחצנו ידיים, וההתערבות יצאה לדרך. התייחסתי למשימה הזו כאל משימת חיי. המטרה הראשית שניווטה אותי הייתה לכתוב את הספר המושלם עבורה, שלא ישתמע לשתי פנים, ששירלי תקרא, תתמוגג ותהיה גאה בי. כתבתי ושכחתי. ולמרות הדמיון המפותח שלי, לא העליתי בדעתי לאן זה יכול להתפתח. כעבור שנתיים, לקראת החתונה שלנו, עברנו לדירה שהוריי רכשו לנו בצפון תל אביב. הם גם מימנו את החתונה, ומן הסתם לקחו חלק גדול בתכנון, מקביעת התאריך הנחשק ועד התפריט בגן האירועים. לא באמת היה לי אכפת מהפרטים הקטנים, ונתתי לשירלי ולאימא שלי לנהל הכול. אימא של שירלי הייתה מחוץ לתמונה. משום מה היא לא ששה מהקשר בינינו, וככל שהתהדק היא לקחה צעדים אחורה. על פניו זה היה מפתיע, כל אימא בשכונה הייתה יוצאת במחולות עם שידוך כמוני.

בכל תקופת ההכנות לחתונה אני צחקתי כל הזמן, "תגידו לי מתי ואיפה ואני אגיע". שירלי לפעמים הייתה שולפת דוגמאות לבחירה: מפיות כאלה או כאלה, פרחים על השולחנות, מהסוג הזה או השני? על מנת למנוע פרצופים בהמשך, הייתי מסתכל, מייצר פנים חושבות, ומצביע על אחת מהדוגמאות, בלי להשקיע יותר מדי מחשבה, ומתלבט עם עצמי: למי באמת אכפת איזה מפיות יהיו על השולחנות. האם האורחים שמגיעים לחתונה באמת מסתכלים על המפיות והפרחים וחושבים לעצמם, "וואו, לא יכלו לבחור מפיות יותר אלגנטיות לחתונה?" מישהו זוכר את השירים שהיו בקבלת הפנים או לאיזה שיר סלואו החתן והכלה רקדו? בסך הכול שלוש שעות של מסיבה יקרה, שמסתיימת בהתחלה של החלק הסיזיפי של החיים. בשלב הבא מסתכלים על סרט החתונה, כשמחצית מהאורחים כבר ברוך דיין אמת. למרות שהייתי בטוח שטמנתי אותו בבטחה, בעת המעבר שירלי מצאה את כתב היד שלי. היא כל כך התרגשה ממנו וקיבלה החלטה מטורפת שכמתנת הפתעה לחתונה היא מוציאה אותו לאור. מאחורי הגב שלי היא נפגשה עם מו"לים וטרחה סביב הנושא הזה. אני חשבתי לתומי שמדובר בחלק מההכנות לחתונה, כך שדבר לא נשמע לי מוזר בסיפורים שהיא חרטטה לי. בסופו של דבר היא בחרה בהוצאה לאור שהציעה לה באותו מחיר של הדפסת העותקים גם חבילת פרסום והפצה לחנויות, והתוצאה - הצלחה מטאורית שהסיטה את מסלול חיינו משליטה.

בגיל 25, נשוי טרי, עדיין הייתי הילד המפונק שבטוח שהיקום כולו זורח לו מהתחת, אולי כתופעת לוואי של קן משפחתי מגונן מדי. ההורים שלי דאגו תמיד לטאטא אחריי כל בלגן שעשיתי בבית ספר או מחוצה לו, ונתנו לי כל מה שרציתי. אימא הייתה בטוחה שאני הילד המושלם שכל הורה חולם עליו. אבא קצת פחות. הבנות נדבקו אליי כבר מהגן, בתיכון יכולתי לצאת עם כל מי שחפץ ליבי, אפילו מהשכבות הגבוהות יותר, וגם את המורות סובבתי על האצבע הקטנה. הלוק הכריזמטי שלי עם הביטחון העצמי המפונפן והשנינות המתפרצת יצרו לי תדמית מסוימת, שונה ממי שאני באמת.

היינו זוג צעיר, שירלי כבר הייתה במסלול להגשים את חלומה להיות עורכת דין, אני לעומת זאת עדיין לא החלטתי מה אלמד באוניברסיטה. פתאום התגלגלתי לעולם של מצליחנים, ראיונות, הרצאות, תרגום לשפות שונות, טלוויזיה, מעריצות (זה לא היה לי חדש), טור שבועי בעיתון, עוד ספר ועוד לקט, והחיים שלנו הוזנקו במהירות בליסטית. פתאום לא רק החברים רוצים לשמוע אותי, אלא מדינה שלמה סוגדת לי ומחכה למוצא פי. מקשיבים לי, אוהבים אותי, ואני, מי אני? עדיין אותו הילד שמסתתר מתחת המטרייה של ההורים.

שירלי הפסיקה את לימודיה, והשקיעה את עצמה סביב השעון בניהול הקריירה שלי. מבחינתה, לא הייתה הפרדה בין החיים האישיים לעסק שלנו, ומעולם לא עלתה האופציה להביא מישהו חיצוני שינהל אותי. אני חייתי את החיים... והיא משכה בחוטים, קבעה לי ראיונות בתקשורת, הכינה אותי אליהם, תיקנה אותי, הרעיפה עליי רעיונות ושדרגה אותי, לא רק כסופר אלא גם כבן אדם.

ערב אחד, לאחר שלושה חודשים של ערבי קריאה בספריות עם הספר הראשון, בעודי שקוע בפרק החדש של סדרת המתח X files המטלטלת, שירלי נכנסה למיטה, ובעודה מורחת קרם ידיים עם ריח משכר, בישרה לי שהגיע זמן להתחיל לכתוב ספר נוסף, כדי להספיק להוציא אותו לאור לפני שתירגע ההמולה מהספר הראשון. הספר יהיה מוכן בזמן והבאז סביבי לא יספיק לרדת, והורתה לי להתחיל לפמפם בראיונות הקרובים שיש ספר חדש על הגריל; סיפור אהבה שמתחולל בעיצומה של העלייה הרוסית שמעסיקה את כולם, וזאת על בסיס היכרותי את העולים החדשים וההתמצאות העמוקה שלי במצוקתם. בחיי שלא הכרתי משפחה רוסית אחת שעלתה לארץ. כל הנושא הזה היה רחוק ממני שנות אור. ההודעה של שירלי הלחיצה אותי יותר מהמתח שהוקרן באמצעות אפקטי תאורה פשוטים בטלוויזיה. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי לסגור את הפער אחרי שפספסתי את מה שמאלדר הסביר לסקאלי. בכל מקרה, לא היה לי SAY בעניין ולמוחרת בבוקר פתחתי את העיתון, ניסיתי להבין קצת יותר לגבי מה קורה סביבי בתחום העלייה הרוסית, והתיישבתי לכתוב סיפור אהבה שלימים יספר על התקופה ההיסטורית הזו. וכך המשכנו מרב-מכר לרב-מכר. שירלי, שהתגלתה כמנהלת פרויקטים קטנה ויעילה, הגדירה לי את הנושאים החשובים שעל סדר היום, את לוחות הזמנים, וכמה מילים לכתוב בכל יום כדי לעמוד בלוח הזמנים. לאחר שבניתי לספר עמוד שדרה, העברתי לה לקריאה מקדימה, והיא החזירה לי מסמך מסודר עם סעיפים ברורים, על איזו דמות להתעכב ועל מי לוותר, אילו דימויים להעיף, ואיפה להוסיף. אני מצידי שחיתי בתוך המסלול ששירלי טוותה עבור רבי-המכר שלי, ושירלי - תמיד ספר אחד קדימה.

לא רק את העסק הקטן שבנינו שירלי ניהלה, אלא גם את הבית שלנו, התשלומים, השיפוצים, מעברי הדירות, ובעיקר החינוך של הילדים. ואני? הנהנתי כמו כלב ממושמע, עשיתי הכול כדי לא להיחשף באמת. הגשמתי כל רעיון משוגע שלה, ריציתי אותה עד כדי כך שכשהילדים גדלו הם התלוננו שקשה להם לראות אותי מתרפס ככה. אבל הם לא הבינו שום דבר, פחדתי שיום יבוא והתרמית שלי תתפוצץ לי בפנים.

אחרי 7 באוקטובר 2023 לא חשבתי שאכתוב עוד. המציאות נחתה במקומות הזויים ואני יצאתי מאיזון. למרות שהאירועים לא פגעו במעגל הראשון שלי, וגם לא השני, לא הצלחתי להתמודד עם המצב. התקשיתי להירדם בלילות, בכל פעם שעצמתי עיניים המראות המחרידים צפו מולי. הייתי בטוח שלא נצליח להתאושש, לא כיחידים ולא כמדינה.

מי ירצה לקרוא עוד סיפור רומנטי, למי יהיה אכפת מהשטויות המתוקות שאני מחרטט. שירלי אמרה ההפך, שכולם יחפשו ספר נעים ורך להתרפק עליו, ספר חמים להתכרבל בתוכו, שלכמה שעות ינתק את המציאות שנכפתה עלינו בעל כורחנו ויעיף אותנו אל עולם קסום, שאני, הסופר יובל עדן, אייצר במיוחד לנסיבות האלה. היא הוסיפה ואמרה שדווקא בימים קשים כאלה התרבות והאומנות משמשות קרקע יציבה לאנשים במדינה שלנו, ואני חוליה בשרשרת הזאת. היא האיצה בי להתחיל לכתוב, אבל לא הייתי מסוגל. התחלנו לריב סביב הנושא באופן קבוע. היא התלוננה שאני חייב לעשות משהו עם עצמי, להתרומם מהחדשות, אבל אני שקעתי לי אל תוך חריצי הספה.

שנה עברה מפרוץ המלחמה, ואצלי הרבה השתנה. בחודש שעבר לשירלי ולי הייתה תקרית בקניון. פגשנו את יניב, החבר הכי טוב שלי מהתיכון. למוחרת בבוקר שירלי עזבה אותי. וכששירלי לא כאן לפקח עליי, ספר חדש עלול להוציא לאור את הסוד שאני מסתיר שנים, שמאחורי הבלורית והחזות המסוקסת מסתתר כלומניק אחד גדול, שרוכב על אחרים לעבר ההצלחה, שהרעיונות שלו טובים, אבל לא מסחררים, שהדימויים שלו אולי מעניינים אבל לא מרתקים, שהדמויות שלו נחמדות, אבל לא סוחפות, ובסך הכול הוא כותב לפי הוראות.

היום ראיתי חדשות והתרסקתי. כואב לי שאני לא עושה שום דבר משמעותי למען החטופים ולמען המדינה. כששירלי הייתה עוד הייתי מתראיין ומסביר את החשיבות שבהחזרת כולם הביתה, אבל עכשיו הבית ריק, ואין מי שיסגור לי הרצאות וראיונות, למרות ששירלי ביקשה ממני כמה פעמים לשכור מנהלת אישית במקומה מכיוון שאני אפילו לא יודע איך לעשות עצמאית מנוי בנטפליקס.

החלטתי להתחיל לכתוב ספר חדש, לפני שאני משתגע סופית במחשבות השליליות על עצמי. אני יודע מה הרעיון בגדול ואני מכיר אישית את הדמויות המרכזיות. אני מאמין שאני אתחיל וכרגיל הסיפור יתעצם מעצמו.

אנחנו עדיין לא מכירים מספיק, זה רק המבוא ויכול להיות שבשלב זה תחשבו לעצמכם שאני מגזים, שנכון ששירלי הציבה לי גבולות והשאירה אותי מפוקס, אבל בסופו של יום אני חתום על הספרים, אני הפנים, אני המרואיין המחוספס, אני זכיתי בפרסים, ואפשר למצוא את האני הפנימי שלי אם מחפשים טוב-טוב-טוב, עמוק בפנים. אבל אני די בטוח שזה רק סיפור כיסוי שאני מספר לעצמי בראש כדי להשאיר לעצמי תא קטן של כבוד, לפני שגם הוא ימות וייעלם.