בועות

בועות
 

כבר זמן רב היא עומדת במקלחת.

גופה העירום מכוסה בקצף סבון, והיא אינה משגיחה בזרם המים הניתך אל הרצפה.

על כף ידה מונחת בועת סבון גדולה. היא מעבירה אותה מיד ליד בתנועה מיומנת, מרחיבה ומכווצת אותה, והבועה נותרת בשלמותה. בועות סבון הפליאו אותה כשהייתה ילדה ובועת הסבון הזו מפליאה אותה לא פחות עתה.

קרני אור חודרות מבעד לחלון, והיא רואה לנגד עיניה את זוויות ההשתברות שלהן בבועה, כשם שהיא רואה מספרים לובשים צורה בזמן שהיא פותרת תרגילים מתמטיים.

רוב האנשים, כך למדה לדעת, אינם רואים מספרים, וקשה להם להבין איך זה אפשרי ואיך הראש שלה עובד.

לפני כמה שנים, אמה סיפרה לה מתי זיהתה לראשונה שהיא שונה.

"היו הרבה דברים ייחודיים אצלך שאבא ואני הבחנו בהם, אבל הבנתי את זה סופית כשהיית בגן חובה.

יום אחד חזרת מהגן וסיפרת לי שנכנסת לשירותים בגן, ועידו נעמד מהעבר השני של הדלת ואמר לך: 'אני סופר עד עשר, ואם לא תצאי, ארביץ לך.' זוכרת את זה?

כשיצאת, הוא הרביץ לך.

לא בכית ולא כלום כשסיפרת.

שאלתי אותך: 'איך הרגשת?' דמיינתי אותך יושבת מפוחדת על האסלה ולא רוצה לצאת.

אמרת: 'פשוט ניסיתי לסיים לפני שהוא יגיע לעשר.'

שאלתי אותך שוב: 'אבל איך הרגשת?'

ואמרת: 'כנראה לא הספקתי לסיים בזמן.'

נאלצתי להתקשר להורים שלו כדי לומר להם שיש להם ילד בריון ושאני לא מוכנה שיתקרב אליך. אני זוכרת שאבא שלו ניסה לגונן עליו ואמר לי: 'אולי הוא היה צריך פיפי דחוף ולא יכול היה להתאפק.'

חטפתי עצבים. אמרתי לו: 'תקשיב לי טוב, גם הבת שלי הייתה צריכה פיפי דחוף, אבל היא לא הלכה ופוצצה ילדים אחרים במכות בגלל זה.'

זה לא עזר. לאחר שבועיים חזרת מהגן וסיפרת לי שהוא נתן לך אגרוף בפנים.

'למה הוא נתן לך אגרוף?' שאלתי אותך.

אמרת: 'לא יודעת. רק אמרתי לו שכבר כמה זמן לא ראיתי אותו מרביץ לילדים.'

הוא כנראה חשב שאת לועגת לו. היום את כבר מבינה שזה משפט שלא אומרים לבריון של הגן, נכון?

בכל מקרה, אז הבנתי שאת חושבת אחרת. מהראש, כמו מחשב, ולא מהבטן. זה הדאיג אותי. הדאיג אותי שאת לא מזהה מצבי סכנה וחשבתי שצריך לעשות עם זה משהו."

*המשך הפרק זמין בספר המלא*