סבתא בישלה ירושה

1

ארוחת השישי ששינתה את חיי

תגידו, כמה זמן ייקח לכם להרוויח מיליון שקל? זו בדיוק השאלה שהציבה בפנינו סבתא באותה ארוחת שישי גורלית ששינתה את חיי. האם חמש שנים הן פרק הזמן שחשבתם עליו? מובן שלא. איזה אדם נורמלי יגיד שכן? מצד שני, כפי שתראו, המשפחה שלי לא בדיוק נורמלית, אבל תסלחו לי, כן? אני מקדימה את המאוחר. אספר לכם מה קרה לי בשש שנים האחרונות, ואיך כל הסיפור יכול לעזור גם לכם להרוויח הרבה יותר ממיליון שקל. 

***

הנסיעה לדירתה של סבתא לאה עברה בשקט מופתי. כל אחד היה עסוק במחשבות שלו, והיה הרבה על מה לחשוב. אני בעיקר תהיתי מה קרה שפתאום סבתא לאה חוזרת לחיינו. עברו לא מעט שנים מאז הפגישה האחרונה שלנו איתה, אבל לרגע לא חשבתי שהמפגש המחודש עם סבתא ישנה את כל מסלול חיי.

אבא ואמא החליפו מבטים מלאי משמעות והחלו לעלות במדרגות. כולנו התנשפנו כמו מתאבקי סומו כבר בקומה הראשונה, וכשהגענו לדלת הדירה נזכרתי איך סבתא הייתה עולה את השלוש קומות האלו בקלילות של איילה בסרטי דיסני. ולא, אין צורך לרדת על כך שבתחילת שנות העשרים לחיי בקושי עליתי במדרגות. הייתי עסוקה, סטודנטית, עובדת, היו לי חיי חברה וחבר ולא מצאתי זמן לספורט, אוקיי?

אמא צלצלה בפעמון וסבתא פתחה את הדלת. היא נראתה כמעט כמו שזכרתי אותה: אותו שיער לבן ומדובלל, אותן עיניים כחולות שמיישירות מבט וגורמות לך להתוודות על כל החטאים שלא ביצעת. לפניה נוספו קמטים רבים.

"אוי, מיידלע!" אמרה סבתא והקפיצה אותי שנים אחורה, "טוב שבאתם. בואו, היכנסו פנימה. קור כלבים בחוץ," הוסיפה בחיוך הרחב שזכרתי. בעיניים שלה היה אותו אור, כמו פעם. כאילו השנים לא עברו ושוב האחים שלי ואני ילדים שמשחקים במרפסת בזמן שאבא ואמא מדברים עם סבתא בסלון על דברים של מבוגרים. אבל בפגישה המחודשת גם אנחנו היינו מבוגרים, בערך.

בסלון חיכו אחי הגדול דניאל, אשתו דנה ואחי הקטן אדם. לפי הפנים של דניאל ידעתי שהוא מתרעם על האיחור האופנתי שלנו.

"אני מקווה שהכול בסדר ולא קרה שום דבר רציני שגרם לכזה איחור. כבר התחלנו לדאוג," הוא זרק בכזאת פסיביות אגרסיביות שלא הייתה מביישת את אחרונת הפולניות.

חייכתי אליו במיומנות שפיתחתי במשך שנים כאחות קטנה והתקדמתי אל אשתו דנה כדי לספר לה כמה שהיא קורנת, ומה פתאום, בכלל לא רואים את הבטן. בזווית העין קלטתי שהפנים הכועסות של דניאל קיבלו גוון אדמדם, קצת כמו השיער שלי. התיישבתי על הספה הכחולה שקפצתי עליה כילדה ואחר כך חטפתי נזיפות מסבתא. זה היה אותו סלון מפעם.

"דניאל, בובל'ה, מה מעשיך בימים אלו?" שאלה סבתא בעודה מיישירה מבט אל אחי הגדול.

"כבר שנתיים ושמונה חודשים אני נשוי לדנה, בנובמבר האחרון קיבלתי רישיון לעריכת דין וכבר שלושה חודשים אני עובד בחברת גדולה כעורך דין."

ככה דניאל: מסודר, מחושב עם מספרים כאילו שהוא עומד למשפט על עובדות חייו. תמיד לוקח הכול ברצינות. למשל, כשהייתי בת עשר וניסיתי לקפוץ מהחלון עם מטרייה כדי לראות אם אני יכולה לעופף כמו מרי פופינס, דניאל לא ניסה לשכנע אותי שאני מחקה את הסרט הלא נכון, ושעדיף שאקח נוצה של עורב ואעוף כמו דמבו, אלא רץ אחריי וזרק עשרות נתונים וסטטיסטיקות על פציעות קטלניות, רשלנות רפואית, על כך שהביטוח לא יכסה את הטיפול בי. ברצינות, איזה תיכוניסט מתנהג ככה?

פתאום דניאל קפץ בכיסאו. "אה כן, ואנחנו מצפים לילדה בסוף אוגוסט," הוסיף בחיפזון והסתכל על דנה.

"בובל'ה! אני נרגשת," אמרה סבתא וניגבה דמעה שהתגלגלה על לחייה. "דור נוסף. נינה ראשונה. ומה איתך, מיידלע?" היא פנתה אליי כשסיימה לשבח את דניאל על יכולתו להתרבות.

חייכתי במבוכה כשהבנתי שהגיע תורי. למיטב ידיעתי ברוב המשפחות לא עושים בארוחות סבב של תקציר הפרקים הקודמים.

"המצב שלי לא מרגש כמו זה של דניאל. אני סטודנטית למדעי המחשב עם ציונים טובים, ועובדת בבדיקת תוכנה בעבודה חלקית," אמרתי. סבתא משום מה הסתכלה עליי במבט שלא יכולתי לפרש את מהותו. ואני לתומי חשבתי שישמח אותה לדעת שהנכדה שלה לומדת תחום שיספק לה עבודה יציבה, מובטחת ורווחית. לך תבין סבתות.

סבתא חייכה לאדם, הקטן באחים, בתקווה שידעתי בו ברגע שתוביל לאכזבה.

"גייסו אותי לחיל המודיעין. אני לא יכול לספר יותר מדי כי זה מסווג והכול, אבל אני אשתף שאני עייף ורעב," אמר בעודי מנסה למצב את הצחקוק הבלתי נשלט כשיעול.

לאדם היה כישרון — להישמע כאילו הוא מינימום סוכן מוסד. נכון, הוא שירת בחיל המודיעין, אבל לא בשום דבר סודי. במיוחד לאור העובדה שהוא התיש את המפקדים שלו עד כדי כך שהם נתנו לו תפקיד של נהג רק כדי שיוכלו לשלוח אותו למשימות מרוחקות ומונפצות ולעזוב אותם בשקט.

אבל עזבו הכול, זה לא העניין. במשך כל הסבב חיכיתי שסבתא תסביר מדוע הקשר נותק, תספר מה עבר עליה בשנים האלה ושנבין למה פתאום אנחנו נפגשים לארוחת שישי, אך כשהגיע תורה, השתררה דממה. השקט היה מורט עצבים יותר מעמידה בתור בסופר ביום שישי בשעה שתיים. אולי היא חולה והזמינה אותנו כדי להודיע? אולי הסיבה לחידוש הקשר היא שסבתא גוססת? היא באמת נראתה קצת שברירית.

תהיתי מי יהיה הראשון שיפצה פה ויעצור את הסיוט הזה. הייתי צריכה לנחש שזה יהיה אדם.

"סבתא, נו אני מת מרעב, מה קורה עם האוכל?"

"אוי, בובל'ה, התאזר נא בסבלנות. הערב אנו חוגגים את איחוד המשפחה שלנו לאחר שנים קשות מנשוא, ויש באמתחתי הצעה חשובה מאוד עבורכם, נכדיי היקרים," הוסיפה סבתא בעודה עוטה על פניה חיוך מסתורי, "וברצוני להציג אותה בפניכם בטרם נאכל."

"אולי אחרי האוכל? את לא יכולה להרעיב את הנכד האהוב עלייך," זרק אדם כלפיה בקריצה. איך אין לו שום בושה, באלוהים.

"הנכד האהוב, כן בטח," מלמל דניאל מתחת לזרזיף השיער הדליל שהוא קרא לו שפם.

"אמא שלי מדברת, תן לה קצת כבוד, אדם," נזפה בו אמא והביטה בעיניים של אבא.

"תמשיכי, לאה, אדם לא ימות מרעב אם יחכה עוד כמה דקות," אמר אבא בחוסר סבלנות שלא יכולתי להבין אם הופנה כלפי אדם או כלפי סבתא.

"נו שוין, ובכן, כפי שאתם יודעים, חלפו עשר שנים מאז הלך סבכם לעולמו. הייתם קטנים אך עתה אתם ודאי יכולים לתאר לעצמכם כמה קשה היה האובדן שלו לאחר ארבעים ושתיים שנות נישואין." בעוד עיניה מתחילות להבריק המשיכה סבתא ואמרה, "אוי, האבל שהייתי שרויה בו, ובכן אני לא מאחלת זאת לאחרון שבאויביי. אולם למרבה הצער, הקושי האמיתי רק החל, ולא הייתי מוכנה למה שחיכה לי. עד היום אינני יודעת כיצד שמרתי על שפיותי בהיותי אלמנה טרייה."

למה זקנים תמיד מדברים כל כך לאט? הייתי בטוחה שאם הם יודעים שנשאר להם פחות זמן לחיות, הם ידברו יותר מהר או לפחות יותר לעניין, אבל לא. קצב הדיבור התאים את עצמו לזחילה של חילזון מנומנם.

"ובכן, גיליתי שאליהו ואני היינו בחובות עצומים! אליהו, יהי זכרו לברכה, ניהל את הכספים שלנו כמו ילד בן עשר. שיכור. ולפתע אוכלי הנבלות החלו להתדפק על דלתי ולומר שאני בחובות של לא פחות מחצי מיליון שקל, געוואלד!"

"באמת?! זה נשמע נורא!" זעקתי.

"אני רק חייל עכשיו, אין לי כסף בכלל," אמר אדם. למרות שאף אחד לא ביקש ממנו.

"לא, לא בובל'ה, הכול בסדר. כל זה התרחש לפני יותר מעשור. מאז חיי השתנו ועל כך בדיוק רציתי לדבר איתכם — על התמודדותי עם הצרה הכלכלית שנפלה עליי עם הפרידה מסבכם האהוב. הסיפור שאספר קשור ישירות בעתידכם, נכדיי היקרים," זרקה סבתא לחלל פינת האירוח העתיקה.

לעתיד שלנו?

"מותו של סבכם הותיר אותי לבדי," המשיכה סבתא בקול שקט ומהורהר. "הייתי הרוסה, שבר כלי. ובכן, לא סיפרתי דבר מכל זה לאיש כדי לא לפגוע בשמו הטוב, אך כשהייתם זקוקים לעזרה כלכלית ולא היה ביכולתי לעזור, נשברתי לרסיסים. הבושה העצומה שחשתי הדירה שינה מעיניי."

אמא ואבא הסיטו את מבטם מסבתא. במיוחד תפס אותי המבט המושפל של אבא. כזה שלא ראיתי מאז הזמנים הקשים שהמשפחה שלנו חוותה. אבא איבד את העסק והלקוחות לאחר שהשותף שלו מעל בכספי הלקוחות וברח מהארץ. כשהעסק שלו נסגר, במשך תקופה ארוכה הוא חיפש עבודה. תמיד חשבתי שהנתק מסבתא קשור בכך שהיא האשימה את אבא בקושי שנקלענו אליו, ולא עלה בדעתי שהיא בעצמה חוותה קושי. מטורף איזה משקל יש לבושה ולאשמה בחיים שלנו.

סבתא התרווחה במקומה והמשיכה: "בשיא הייאוש הפנמתי שעליי לצלול לעולם הכסף והבירוקרטיה שכל חיי נמנעתי ממנו כמו מהקבר. אוי, הקושי היה כבד מנשוא. תארו לעצמכם, לעבוד כה קשה רק כדי לשלם חובות. לא ליהנות מהחיים או לעזור למשפחתי, געוואלד. ובכן, לאחר כמה שנים חיסלתי את חובותיי כליל, אולם רציתי יותר. רציתי ליהנות ולטייל, ויותר מכול, רציתי לפגוש בכם, נכדיי, ולהעניק לכם עתיד טוב משלי."

"העתיד שלי יהיה יותר טוב אם אני אוכל משהו," סינן אדם.

"שתוק," אמרתי והצלעות שלו הרגישו את נחת זרועי.

"ובכן, לאחר שהחזרתי חובות, התחלתי להשקיע הלכה למעשה. מאחר שהתרגלתי שאליהו עליו השלום היה הולך לעבודה כל יום ומביא משכורת, החלטתי לשלוח את הכסף שלי לעבוד עבורי, ולהביא משכורת נוספת לעבודתי."

רגע, מה? סבתא עובדת? במה? ממתי?

"על כך בדיוק ברצוני לשוחח עימכם הערב," אמרה סבתא לאחר שהביטה בפנים שלנו. "ברצוני להעניק לכל אחד מכם 100 אלף שקלים כדי שלעולם לא תצטרכו לעבור את החוויה שאני עברתי."

"סבתא, הכול בסדר? את גוססת?" מיהר אדם להפגין את חוסר הטקט שלו.

"חס ושלום!" הזדעקה אמא, "שלא תעז לומר דברים כאלה!"

"רגע, ידעתם על זה?" שאלתי את אבא ואמא בפה פעור.

"מובן שידענו," אמר אבא, "ניהלנו עם לאה שיחות ארוכות בנושא."

דניאל כאילו התעורר משנת צוהריים. "תודה רבה, סבתא," אמר בקול סהרורי, "אני ודנה רצינו לקנות בית, והסכום הזה בהחלט יעזור לנו. זה ממש נדיב מצידך."

"לא כל כך מהר," אמרה סבתא בחיוך ערמומי. "זה לא הכול."

"ידעתי שזה נשמע טוב מדי," התריס אדם ושוב הצלעות שלו זכו לביקור דיסקרטי מהמרפק שלי.

"אפילו יותר טוב ממה שחשבת," הצהירה סבתא בחגיגיות. "ובכן, אם תוך חמש שנים יעלה בידכם להפוך את ה־100 אלף שקלים הללו למיליון, תקבלו ממני דירה במתנה!"

בהסתכלות לאחור, היה זה רגע מצחיק מאוד וקצת הצטערתי שסבתא לא תיעדה את הפרצופים של כולנו. דניאל, אדם ואני, שלושתנו פעורי פה, עם לסתות שמוטות ומחשבות בקצב של נהגי פורמולה 1 שטסות לנו בראש, וההורים שלנו בוהים בנו ומחפשים תגובה כלשהי למידע שהרגע קיבלנו, וסבתא לאה נעמדת בחיוך מנצח, מסופקת מהדרמה שהיא יצרה.

"נו, שוין, ישנם תנאים באותיות הקטנות, אך למען האמת, יש לשוחח בנושא זה על בטן מלאה," היא הפטירה באופן אגבי להחריד. כאילו היא לא זרקה לפני רגע מספר שבתור סטודנטית אני יכולה רק לחלום להרוויח.

חשבתי, 100 אלף שקלים לגמרי יכולים לסדר אותי בנחת עד סוף התואר. אולי אפילו ארשה לעצמי ליהנות קצת ולא לנסות לחסוך כל הזמן. מסע שופינג או גיחה רומנטית לזנזיבר עם טל כמו שחלמנו, או שסוף סוף נעבור לגור יחד ונחיה כמו גדולים באמת, או שאקנה לעצמי רכב ואפסיק להיסחב באוטובוסים. כל כך הרבה תוכניות אוכל לממש בעזרת הכסף הזה!

ברצינות, אדם, מי יכול לחשוב על אוכל עכשיו?

2

האתגר הגדול

הסוד הגדול בחיים הוא שאין שום סוד גדול. כל מטרה שיש לך, אפשר להגיע אליה אם אתה מוכן להתאמץ ולעבוד קשה."

אופרה ווינפרי

האוכל הישן והמוכר של סבתא הוגש בסרוויס המהודר שאני זוכרת מילדותי. יש סט ליום־יום ויש סרוויס לשבת וסרוויס מהודר יותר לחגים. לא הבנתי למה במקום ליהנות מהכלים הכי טובים והכי יפים שלנו באופן שוטף, הם יושבים בוויטרינה וצוברים אבק. איזו תועלת יש בזה?

בניגוד מוחלט לכלים של היום־יום, שסבא זיכרונו לברכה תמיד התהדר בכך שהם בלתי שבירים, המתח מכל מה ששמענו דקות קודם היה שביר כמו קונכיית חילזון שפגשה בטעות סוליה של נעל.

תהיתי מי ישבור אותו, ושוב היה זה אדם בחוסר הטקט האופייני לו.

"רגע, ואם אני לא מצליח להגיע לחצי מיליון שקל תוך חמש שנים?" הוא זרק לחלל החדר בזמן שהתיישבנו סביב שולחן האוכל.

"אני מעריכה את הניסיון, אדם," גיחכה סבתא ברכות. "אבל התנאי הוא מיליון שקל תוך חמש שנים. ואם לא תצליח, יהיה עליך להשיב לי את הכסף שנתתי לך. אך הסר דאגה מליבך, אנחנו משפחה ואני אוהבת אותך, ולכן לא אגבה ריבית."

אז ככה זה הולך להיות? לא ראינו את סבתא שנים והיא מנחיתה עלינו מהלומה בכובד של גילוי מחלה ממארת? ברצינות, מה זה אמור להיות? למה שארצה בכזה סיכון מיותר, חשבתי. אני לא מבינה כלום בכסף, אין לי מושג אפילו מה הסיסמה שלי לחשבון הבנק, ואם לא אצליח לייצר מיליון שקל, אז להחזיר 100 אלף שקל? נשמע שיותר בטוח לצנוח חופשי עם מצנח מלא חורים.

הסתכלתי על האחים שלי וחשבתי שדניאל עם החישובים המתמטיים וכישרון החיסכון שלו, ואדם עם היכולת שלו לקצר דרכים ולערבב את המערכת בהחלט בעלי כלים להצליח ואולי שווה להם להסתכן, אבל אני?

"בלתי אפשרי להפוך 100 אלף שקל למיליון תוך חמש שנים," פסק דניאל בהחלטיות. "כדי להרוויח את הסכום הזה, נצטרך לייצר רווח של 180 אחוז בשנה במשך חמש שנים. בלתי הגיוני בעליל."

"ובכן, דניאל, המתמטיקה שלך אינה נכונה," אמרה סבתא כאילו הצהרה כזו היא דבר של מה בכך, בלי לדעת שבאותו רגע היא ריסקה את האגו השביר של דניאל באופן ששום כמות של דבק לא תוכל לאחות. הבחנתי בסיפוק הקל שבפניה וחשבתי לעצמי שאולי היא דווקא כן ידעה.

דניאל תמיד הצטיין בלימודים ובפרט במתמטיקה. הוא מעולם לא היה התלמיד הכי פופולרי, הוא גם לא גילה כישרון מיוחד בספורט או באומנות, אבל מה שכן היה מקור הגאווה שלו הוא יכולתו לחשב חישובים. להגיד מול כולם שהמתמטיקה שלו לא נכונה זה כמו להגיד לבר רפאלי שהיא לא פוטוגנית.

"אני מניחה שהגיעה השעה להסביר את תנאי האתגר וכך, דניאל, התמונה תתבהר," אמרה סבתא בנימה מפייסת ופצחה במונולוג.

"ובכן, התנאים שגיבשתי עם הוריכם הינם כדלקמן:

• הראשון, כל אחד מכם יקבל ממני 100 אלף שקלים. עליכם להפוך אותם למיליון שקלים תוך חמש שנים. מי שיעמוד במשימה זו, ארכוש עבורו דירה. 100 אלף השקלים הללו יתקבלו לאחר חתימה על חוזה והצגת תוכנית השקעות שתאושר על ידי.

• השני, חישוב מיליון השקלים ייעשה לפי השווי הנקי שלכם, משמע שווי כלל הנכסים שבבעלותכם בניכוי שווי כלל ההתחייבויות והחובות שצברתם. ובכן, אהיה נחמדה ואתייחס לסכום ברוטו לפני מס.

• השלישי, כאשר מקבלים, חשוב גם לתת. לפני קבלת הדירה יהיה עליכם להתחייב לתרום לפחות עשירית מהסכום שקיבלתם ומדי חודש להקצות מעשר ממשכורתכם או להתנדב באופן קבוע בעמותה לבחירתכם.

• הרביעי, מותר ואף רצוי להוסיף לסכום המקורי כסף שלכם מעבודה או מחסכונות.

• החמישי, להורים אסור לתת לכם כסף במתנה, אך מותר להם להלוות לכם.

• השישי, התנאי האחרון והחשוב ביותר: עליכם לדווח לי בשיחה טלפונית שבועית או בביקור פיזי, על ההתקדמות שלכם, ולכל הפחות אחת לחודש הדיווח יתבצע במפגש פנים מול פנים. לדאבוני, איבדנו זמן יקר ואין דבר שישמח אותי יותר מלהיות שוב בקשר. וכן, כך אוכל לוודא שאינכם עושים שטויות עם הכסף."

בחיים אני לא אזכור את כל התנאים האלה! מה סבתא חושבת לעצמה, שהחיים מתנהלים לפי סעיפים של מסמך אקסל? מה אני, דניאל?

המוח שלי התמקד רק בתנאי אחד — בהחזר הכספי. הוא הלחיץ אותי יותר מאיחור של כמה ימים במחזור. מה זה, סבתא נותנת לנו מתנה, אבל אם לא נעמוד בתנאים שהיא העמידה, אז נצטרך להחזיר אותה? מה הצעד הבא, להשתתף בתשלום על העוף המכובס?

במשך שנים הייתה בבית אווירה קשה ומתוחה שנבעה מהמצב הכלכלי שהיינו בו. בשנים ההן גם התנתקנו מסבתא. למה עד שסוף סוף מחדשים את הקשר, מכניסים בו ממד כלכלי שיוצר מתח, תככים ומזימות? למה סבתא מעמידה אותנו במצב של תחרות זה בזה?

"את מבקשת הרבה מאוד התחייבויות," אמר אדם, "אבל אני אפילו לא יודע איזו דירה אקבל — דירת חדר? דירת ארבעה חדרים? בתל אביב או בטימבוקטו?"

הופתעתי לרגע שהידע של אדם מגיע עד לערים רנדומליות באפריקה. ממה שזכרתי הוא בכלל נכשל בגאוגרפיה.

"בובל'ה, הסר דאגה מליבך. בסיועו של עורך דין נוסחו חוזה מסודר וצוואה. בעניין הדירה, ובכן, הפרטים מעומעמים בכוונת תחילה. היא תהיה בארץ ישראל האהובה שלנו, אך אם תרצה את האמת לאמיתה, כדי לרכוש אותה הצבתי לעצמי אתגר דומה לזה שהצבתי בפניכם. ככל שאצליח יותר בהשקעותיי, כך הדירה תהיה מרווחת יותר."

"אוקיי, אוקיי," אדם המשיך להקשות, נראה לי כי זה באופי שלו והוא כבר באמת לא יודע אחרת. "נניח שהגעתי רק לחצי מיליון שקל, מה יקרה אז? אולי תפרגני לי בחצי דירה, מה את אומרת?"

אדם התחכם וניסה למצוא פרצה בחוקים ששמע עליהם שנייה לפני כן. מייד אחריו דניאל התחיל להריץ חישובים ופסל מראש כל אפשרות לתפיסה שהוא לא מכיר. ואני? שקשקתי מפחד. מה לי ולניהול כספים עכשיו או להשקעות? הבורסה תמיד נדמתה לי כמו קזינו, אז אולי פשוט אטוס לווגאס, יהיו לי בערך אותם סיכויים להצליח באתגר ולפחות תהיה לי תוכנית.

מצב שבו בעוד חמש שנים יהיה לי מיליון שקל ודירה משלי — במדינה שבה הסיכוי לקנות דירה ללא ירושה מאסיבית שקול לסיכוי להצליח בדיאטת כאסח לאורך זמן — נשמע לי בדיוני. אבל גם להצליח לעשות את מה שסבתא מתארת, לייצר מיליון שקל מ־100 אלף, נשמע בדיוני. לרגע לא יכולתי לדמיין לעצמי שיכול לקרות מצב כזה במציאות. תמיד חשבתי שכל מה שאני זקוקה לו הוא שאחד מהאחים המסוורת' יציע לי נישואים (אשמח לכריס, אבל אני לא בררנית) ואני מסודרת!

תחושת החרדה הציפה אותי כמו צונאמי. נשמתי עמוק כדי להירגע, ולרגע משהו בתוכי התעורר ושאל, מה אם האתגר אפשרי? מה אם איכשהו בדרך נס אצליח? בבקשה שמישהו ילמד אותי איך להצליח באתגר! איפה חותמים? עם מי אני צריכה לשכב?

"תנאים הם תנאים, בובל'ה. אם ברצונך להשתתף באתגר, עליך לכבד את תנאיו. ומלבד זאת, חמדנות איננה תכונה מושכת," סבתא אמרה. נראה שגם היא הגיעה לקצה עם השטויות שלו. שיהיה לה בהצלחה בפגישות השבועיות עם התחמן הזה.

"אדל? הכול בסדר? את מאוד שקטה," אמרה אמא בנימה קלה של דאגה.

"האמת היא שאני קצת בשוק ועוד מעכלת. הדבר היחיד שעולה לי בראש הוא שאין לי מושג איך לעשות את מה שאת מבקשת, סבתא, ואם אהיה כנה, זה אפילו די מפחיד אותי. כרגע אני עדיין מנסה להבין איך ממצב של חובות כאלה גדולים הגעת למצב שבו את מחלקת לנו מתנות נדיבות."

"אוי, מיידלע, שאלה מצוינת. הפתיחות והרצון ללמוד ולהתפתח הם השלב הראשון הנדרש בדרך להצלחה והינך בדרך הנכונה."

חייכתי לעצמי ובזווית העין קלטתי כמה המשפט האחרון שסבתא אמרה הוציא את דניאל משלוותו.

לא, זה לא אמיתי. גם מיליון שקל, גם דירה וגם יש סיכוי שאני אצליח והאחים שלי לא, ושסוף סוף אני אוכיח להם שאדלי הקטנה שלהם אוכלת אותם בלי מלח? מתחיל להישמע מעניין.