#זוגיות_אוהבת

ליבי

"בן או בת הזוג שלכם הוא השותף שבחרתם למסע, תחגגו את האהבה שלכם בכל יום. תדברו תמיד על מה שמפריע לכם, תפרגנו בכל הזדמנות ותקשיבו מהאוזניים, מהלב ומהמח".

לרגע אחד משתרר שקט ומיד לאחר מכן גל של מחיאות כפיים. קרני השמש מלטפות לי את הגב בעדינות, רוח מלוחה מהים משחקת בעדינות בווילונות התחרה הלבנים וחושפת את הבריכה שנמצאת ממש בסמוך. אני מסתכלת עליהם, הזוגות שהשתתפו בריטריט שלי, הם יושבים על כריות, חלקם מחזיקים ידיים, חלקם מחובקים. אני מגניבה מבט לנועה ולצחי, הם מתחבקים וזה גורם לי לחייך בהקלה.

אני ממשיכה לחייך ומעבירה את מבטי לשאר הנוכחים. בזווית העין אני רואה שתי מלצריות ממהרות לחלק את כוסות השמפניה, עידו קורץ לי ולוחץ פליי על שיר הסיום. הצלילים מתחילים להתנגן, הוא בחר הפעם את השיר של רטוב רטוב רטוב אהבה מסביב. אני מזמזמת אותו לעצמי בזמן שהוא צועד אלי בזריזות.

"לחיי זוגיות אוהבת", אני קוראת בקול ומחייכת לכל הזוגות שמולי והם מרימים את הגביעים באוויר, מחייכים אלי ואחד לשני וגומעים מהנוזל הוורוד התוסס. עידו משיק את הגביע שלו בשלי מסתכל לי בעיניים ולוחש: "לחייך". אני מחבקת אותו ולוחשת לו: "אני אוהבת אותך". אני שותה כמה לגימות ולרגע אחד אנחנו ביקום משלנו.

החבר'ה מתנשקים, מתחבקים ומחזירים למלצרים את הכוסות הריקות. מייד יתחיל הסצנריו, המוכר לי כל כך. אני יורדת מהבמה והם מתקרבים אט אט, מתקבצים סביבי, מתקשים להיפרד. אני מקשיבה להם, מצטלמת איתם, עונה על שאלות ומודה על המחמאות הרבות. עידו אוסף מהם בזריזות את דפי המשוב, לא מתרגש מדי מהמבטים שהם נועצים בו. אני רואה את נועה ממתינה בסבלנות בקצה התור. צחי עומד לא רחוק ממנה.

"ליבי היה מהמם", היא מחבקת אותי כשמגיע תורה.

"תודה רבה".

"היה מעולה", צחי מחייך אליי ואני רואה את המבטים שהם מחליפים ביניהם, כאילו רוצים להגיד משהו, אבל מחליטים שלא עכשיו. בהחלטה של שנייה אני בוחרת לא לעשות מזה עניין כרגע.

אני נפרדת ממנהלת האירועים של בית המלון, ואנחנו קובעות לתאם תאריך לעוד ריטריט. אני צועדת לסוויטה שלנו בתחושת ריחוף, מאושרת כל כך מהתגובות של המשתתפים. עידו סימס לי ממש לפני דקה שהוא ממתין לי בחדר ואני נכנסת למעלית, כדי לעלות אליו. אני סקרנית לראות את הסרטונים שצילם במהלך היום ובעיקר אני רוצה לנוח. הימים של הריטריט היו אינטנסיביים, הרצון שלי שהכל יתקתק, אני מרגישה בגוף את המחיר שזה גובה.

"את צריכה לפתח עוד סדנאות וריטריטים, יש ביקוש גם הפעם להמשכיות", עידו קם מהכורסה כשאני נכנסת.

"דווקא יש לי רעיונות לכמה סדנאות המשך", אני מחייכת אליו.

הוא מחבק אותי ואני מרגישה כל כך עייפה.

"מה קורה ליבלוב?", הוא מרגיש כנראה שאני נשענת עליו יותר מאשר מחבקת אותו.

"עייפה", אני מתיישבת על הספסל הקטן שבקצה המיטה.

"זה היה מאוד אינטנסיבי. הזמנתי לנו ארוחה לחדר, נלך לישון מוקדם, יש לנו טיסה לתפוס בבוקר".

"אין סיכוי שזה היה קורה בלעדיך מותק", אני מסתכלת עליו ומרגישה איך כמה דמעות סוררות משתחררות לי מזווית העין.

הוא מתיישב לידי, "זו את וזה הכל שלך".

אני מנסה לחייך, אבל הדמעות זולגות לי במורד הלחיים, ככה בלי שליטה.

הוא מתקרב אלי ומצמיד אותי אליו לנשיקה ארוכה ורכה. הגוף שלי מתעורר לחיים פתאום, הקירבה שלו, הנשיקה שלו, אבל הוא מרגיש את זה והודף אותי בעדינות ממנו, "את צריכה לנוח מותק". הוא קם ומגיש לי את המגבת, "יאללה מקלחת חמה וזריזה עד שהאוכל מגיע". אני קמה כמו על טייס אוטומטי ונכנסת לחדר הרחצה הגדול. מסובבת את הידית ונהנית מהאדים הרבים שממלאים את חלל החדר. אני עומדת מול המראה, מפזרת את השיער שלי ושומעת ברקע את עידו מדבר עם עמית. גל געגועים מציף אותי ואיתו גם ייסורי המצפון הקבועים, אלה הנובעים מהג'אגלינג האינסופי הזה בין אימהות לקריירה.

סיגל

הנייד שלי מצפצף. אני מתנצלת, למרות שזה לא ממש מתקבל בהבנה אצל "הבנות בפילאטיס מכשירים". כולנו תמיד מחכות לדקות האחרונות של השיעור, כשהמורה מכבה את האור ואנחנו מקשיבות להנחיות שלה ומבצעות נשימות על המזרונים שליד המיטות. הטלפון שלי הפריע דווקא בחלק הזה. אני מסתכלת כדי לראות מי חיפש אותי דווקא עכשיו ולא מזהה את המספר. אוף, איזה עצבים.

השיעור מסתיים ואני קמה מהמזרון. מישהי מסתכלת על עצמה במראה ואומרת בקול רם כדי שלא אפספס, "לראשת עיר אין זמן לפילאטיס וכנראה שתצטרכי להתרגל לזה" ומישהי אחרת עונה לה: "היא עוד לא ראשת עיר ולא בטוח שיש לה בכלל סיכוי". איזה רוע.

"מרמור עושה קמטים ואת אחרי בוטוקס טרי, כדאי שתשמרי עליו", אני מחליטה לענות לזו שהטילה ספק ביכולתי לנצח בבחירות לראשות העיר. היא די מתעלמת ממני והן כולן ממהרות לצאת החוצה.

ססססמאק העולם מה זה הקטע עם השלוליות הענקיות האלה. אני נכנסת לאוטו ובודקת את מצב הנעליים שלי. ניצלתי מהבוץ. מזל. אני מתניעה את האוטו והרדיו מכוון למאה אפ אם. הקריינית בדיוק אומרת "מוזיקה שנעים איתה", ומתחיל להתנגן וולקם טו הוטל קליפורניה. אני לוקחת נשימה עמוקה ונזכרת בטיול הגדול ששלומי ואני עשינו לפני יותר מעשרים שנה, קצת אחרי הצבא.

הרכב אחרי מצפצף, כנראה שקצת חלמתי. איפ לאנשים אין סבלנות. אני נכנסת לרחוב ונוסעת לכיוון הבית לאט, מחפשת חנייה. ליד הבית אני רואה את ניצן, היא עומדת על מקום חנייה גדול. היא לובשת מעיל לבן הורס ומנופפת לי בשמחה.

"סיגלי בואי אני שומרת לך פה מקום", היא צוחקת.

"יואו מהממת שאת, תודה".

אני יוצאת מהאוטו, "וואי מה זה הבושם המעלף הזה?".

"אל תדאגי בוס קניתי גם לך", היא קורצת לי.

אנחנו נכנסות הביתה. אני הולכת למטבח להכין לשתינו חליטה של נענע ולואיזה ומוציאה את מגש הירקות והגבינות שהכנתי עוד לפני הפילאטיס.

"יש לנו המון עבודה היום, עזבי את האוכל".

"הכל טוב, חייבות לאכול משהו", אני מביאה את הכל ומתיישבת מולה.

"אנחנו חייבות לשבת על הנאום שלך בטקס הסיום של ליאם", היא מסתכלת עלי, "זה צריך להיות מתוחכם מספיק כדי שלא יגידו שניצלת את הבמה לקדם אינטרסים אישיים, את יודעת".

"כן, ברור מותק, הכנתי טיוטה, אני עולה לחדר להביא את הלפטופ. תאכלי בינתיים".

"סבבה, הכנתי גם כמה אופציות", היא פותחת את הלפטופ שלה.

אני חוזרת עם הלפטופ ופותחת את המסמך. מתחיל גשם ורעם חזק מרעיד את החלון. בלומה נבהלת ומגרגרת.

"בואי בלומה, עלי", אני קוראת לה והיא באה מייד, קופצת על הספה. אני מלטפת אותה והיא מתהפכת על הגב.

"תראי איזה מבול", ניצן קמה ומסתכלת דרך החלון על הגינה.

"מזל ששלומי כיסה הכל".

בלומה נובחת.

"יש מישהו בגינה?".

"לא. החתול של השכנים קפץ לבקר", היא מחייכת אלי, "נרטב כולו וויתר על הרעיון.

"בואי נשלב את כל הטיוטות", אני מחליטה אחרי שסיימתי לקרוא גם את כל מה שניצן הכינה, "אני חושבת שהמיזוג ביניהם יכול לבנות משהו טוב, מה את אומרת?".

"אני חושבת שאת צודקת, תשלחי להדפסה ונעבוד על עותק קשיח", היא מציעה.

הבית שקט. בלומה יושבת בינינו ואנחנו עובדות על הנאום שלי לטקס סיום יב'. פתאום בלומה קופצת מהספה לדלת. היא מתחילה לנבוח. שניה אחרי מישהו מצלצל בשער. אני קמה לראות מי זה.

אני פותחת את הדלת לשליח עם זר פרחים גדול וצבעוני, נותנת לו טיפ ומנחשת שזה משלומי. אני מוציאה אגרטל גדול מספיק, ממלאה אותו במים ושמה את הזר בפנים. צדקתי. אני מכירה את החמור הזה היטב. מצד אחד משחק אותה בעל השנה, איש משפחה והגבר שכל אישה חולמת עליו ומצד שני בגד בי.

ניצן חוזרת מהשירותים, "שלומי שלח את הזר?", היא שואלת בעדינות.

"כן".

"טוב, עזבי", היא עומדת ליד המראה ומסדרת את הסוודר.

"רזית עוד?", אני פתאום קולטת כמה היא רזה.

"אין לי ממש תיאבון בזמן האחרון", היא מסתכלת עלי.

"למה מותק?"

"עזבי. הכל טוב. בואי נסיים עם הנאום", היא מתיישבת על הספה. אני מתיישבת על אחת הכורסאות לידה ומנצלת את ההזדמנות שהיא עם הפנים בלפטופ כדי לנגב את הדמעות שלי. הפרחים האלה משלומי מכאיבים לי והוא לא מבין את זה. כל זר כזה גורם לי לחשוב על הבגידה שלו.

"אני שולחת לך את העותק הממוזג מקודם", היא מרימה את הראש מהלפטופ, "תעברי עליו רגע ואני אכין לנו קפה".

"סבבה. תודה".

"מושלם", אני צועקת לה מהסלון, "ממש אוהבת".

"כן? באמת?", היא מגיעה עם הקפה.

"לגמרי. את והצ'אט שילוב מסוכן", אני מחייכת אליה.

היא מושיטה לי את הקפה שהכינה לי.

"הבאת את הגנן שהמלצתי לך עליו?", היא עומדת ליד הוויטרינה ומסתכלת שוב על הגינה.

"הבאתי גם הבאתי", חייכתי אליה "ונתתי לו יד חופשית שישתול ויעשה מה שהוא חושב".

"פששש גם הבאת גנן וגם שחררת", היא מסתובבת אלי, "אני גאה בך ממש".

"אל תסחפי ואל תדמייני אפילו שזה היה לי קל. אחרי הבחירות אני אמצא לי איזה פסיכולוג מעיר אחרת שאת תחתימי אותו על הסכם סודיות מטורף ואז אולי זה יצליח לי".

"סגור", היא מתיישבת על הספה.

"אני רוצה שתבואי לפגישה עם מעצבת הבגדים", אני פתאום נזכרת ששכחתי לבקש ממנה.

"אין בעיה, אני פה בשבילך", היא מחייכת.

"אין עלייך".

היא שותקת.

השער של החצר נפתח ואני שומעת את ליאם עם כמה חברים. הם נכנסים לסלון.

"היי אמא".

"היי מותק".

"היי אמא של ליאם".

"תישארו אצלנו לצהריים", אני צועקת להם כשהם כבר בקצה המדרגות.

"טוב", ניצן ישר חוזרת לעניינים, "אני רוצה לסיים את הדוחות שהכנתי לך לקראת המפגשים בשבוע הקרוב".

"תישארי איתנו לצהריים", אני מציעה לה.

"לא, אני רוצה לשבת בשקט שלי", היא סוגרת את הלפטופ וקמה מהספה.

"שקט לא יהיה פה בשעות הקרובות", אני מחייכת אליה בדיוק כשהבנות נכנסות הביתה ובלומה רצה אליהן.

"אה והזמנתי לך סופגניות, הן יגיעו אלייך עד שבע הערב", היא נזכרת פתאום.

עוד רעם מקפיץ פתאום את שתינו וניצן מוציאה מהתיק מטריה.

"תודה על הכל", אני נפרדת ממנה בחיבוק.

"אסמס לך אחר הצהריים", היא יוצאת והולכת לכיוון השער, מחזיקה חזק את המטריה.

אני מסתכלת על הגינה. הגשם כל כך חזק, והפרחים שלי עומדים בנחישות מול הרוח החזקה.

תקווה

אני סוגרת את הווישרים ונכנסת לחניון בדיוק כשהחדשות של שבע מתחילות ברדיו. אני שמה עלי את הכובע והצעיף ויוצאת מהאוטו. תודה לאל הגשם הפסיק. החניון מלא בשלוליות גדולות, רק שאני לא יחליק. אני מסתכלת מסביב, הכול אפור וקר. יום כזה שאני לא אוהבת. אני מרגישה את הקור הזה נכנס לי לנשמה תוך כדי שאני הולכת לכניסה. מעל הדלת הראשית תלוי שלט כחול גדול, באותיות לבנות גדולות: "מוצפי תאורה". כל פעם שאני רואה את זה, הלב שלי נפתח. לראות את השם משפחה שלנו ככה, כאילו אמא ואבא, זיכרונם לברכה, שולחים לי חיבוק.

זה כבר לא השלט המקורי, אחרי שההורים נפטרו, דוד אמר שצריך להחליף. השלט ההוא היה שם עוד מהיום שאבא הקים את המפעל, כמעט שבעים שנה. גם הוא היה כחול-לבן, אבל דוד רצה משהו יותר מודרני, אז הוא ביקש מהמעצבת לעשות משהו דומה אבל אחר.

צרור המפתחות מקשקש לי ביד בהליכה. אני פותחת את הדלת הכפולה, מדליקה את האורות והמזגנים במסדרון ותוך כדי מזמזמת איזה מנגינה, שתקועה לי בראש. אני עוצרת ליד המשרד שלי, מחפשת את המפתח. מרגישה כמו שרת של בית ספר עם כל המפתחות האלה, אבל הנה אני מוצאת את המפתח של המשרד שלי, פותחת את הדלת, תולה את המעיל על הוו ומניחה את השאנטה, הכובע והצעיף על השידה שמתחת לחלון.

כמו כל בוקר, אני נעצרת רגע מול התמונות שעל הקיר הגדול. במרכז — אמא ואבא ביום החתונה. אמא בשמלה לבנה, זר קטן ביד וההינומה שלה כמו כתר. אבא בחליפה, עם מטפחת בכיס, שניהם מחייכים לצלם וגם אחד לשנייה. לאמא יש חיוך קטן, ביישני, צנוע. אבא מחייך חיוך גדול ורואים לו את השיניים. הם התחתנו בעירק, כמה שנים לפני שעלו לארץ.

מסביב לתמונה הזו יש תמונות של החתונות של כולנו. התמונה שהכי מרגשת אותי היא של דוד וסוזי. תמיד אהבתי את הקשר ביניהם, עוד כשהיו צעירים. בתמונת חתונה סוזי מסתכלת על דוד בכבוד בדיוק כמו בחיים האמיתיים ודוד מסתכל עליה במבט כזה מלא בביטחון ובחיוך מלא באהבה. יש בהם משהו שמזכיר לי את אבא ואמא. ליד התמונה שלהם יש תמונות של אחותי, זמירה, ובעלה ושל אחי, משה, ואשתו. התמונות שלהם כל כך רגילות ואף פעם אני לא מתעכבת עליהם. אין שם שוב דבר מיוחד, ממש כמו בזוגיות שלהם. הם נראים כאילו התחתנו כי "זה מה שהיה נכון לעשות" וגם היום זה נראה שהם נשארו יחד בדיוק מאותה הסיבה.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*