ריקוד החיים

התעוררתי בבהלה כמעט. מתנשפת כאילו חציתי אוקיינוס שלם בשחייה. שוב אותו חלום חוזר אליי בלילות האחרונים, ואני זוכרת אותו לפרטי פרטים — דבר שלא קרה לי מעולם. פלא החלום הוא ההבנה שאני מודעת לעצמי גם בתוך השינה. דלת ברזל נטרקת בהדהוד, ואני מוצאת את עצמי בתא המעצרים של בית המשפט המחוזי בתל אביב. חורף, תחילת שנות השמונים. האוויר כבד, לחות סמיכה נדבקת לעור ולבגדים, חום מתגנב מתחת למעיל. פניי נוטפות זיעה. אזוקה בידיים וברגליים. רעש דלתות ברזל נטרקות, צעקות של עצורים, אלימות שאני רואה מתרחשת מול עיניי. עכברים ותיקנים מטיילים לצד מזרקים מזוהמים בפינת התא. המזרן מסריח, הקירות מוכתמים בדם ישן — עדות לסיפורים שלא נשמעו מעולם. נדמה שהמקום הזה הוא פלנטה אחרת, מנותקת מחיי. עשרות נשים וגברים עברו כאן. חלקם פושעים, אחרים כמוני — בלי עבר פלילי. כל סיפור עולם שלם, שלם אך בלתי ניתן לתיקון. ואני, זרוקה על המזרן, שואלת את עצמי מה אני עושה כאן. אני מתעוררת. רפאל ישן בחדרו עם אביו, ואני על מיטתי, עדיין אוחזת בריח השתן והטחב של התא. לכאורה אישה רגילה — בית, עסק עם אלונה — ובפנים, חסר בי משהו. מאז ההופעה ההיא, כשמבטים נפגשו, נסחפתי אחריה בלי להבין למה. אולי דרכה רציתי לבדוק משהו על עצמי. והחלום רק מזכיר לי עד כמה אני אבודה — כאשפת אנושות.

אני יושבת בתוך התא הסגור, ושומעת מאחד התאים בכי של תינוק בן יומו. קמתי מרבצי, וניגשתי לדלת הברזל שסוגרה עליי. הבנתי מיד כי הבכי שנשמע מהתא שממולי מגיע מתינוק בן יומו שקורא לאימו, והיכן היא? צעקתי: 'שמישהו ייגש לתינוק!' שקט. הס... אף אחד לא בא. החזקתי בסורגים, מציצה לצדדים — הכול קפוא. לפתע אחד הסוהרים ניגש לראות על מה הוקם הרעש? למה אני צועקת בדקות האחרונות? אז ניסיתי להסביר לסוהר שיש כאן תינוק רך שבוכה ללא הפסקה, אך זה האחרון כלל לא הגיב לפנייתי. התינוק המשיך לבכות בלי סוף. ואני? אני נותרתי חסרת אונים ממש. אז התהלכתי בתא כאחוזת טירוף, ולא ידעתי את נפשי. הבכי של התינוק הזה צורם ואינו נגמר. אני ערה כעת וזוכרת את מה שחלמתי. קולו של התינוק לא יוצא מאוזניי.

עכשיו, כשהכול מאחורי, אני מתעוררת למציאות. בחדר הסמוך שוכב התינוק הנכה שלי, ואני קפואה. כאילו החיים שהיו לי נמחקו, חלום רע שהתעוררתי ממנו — אבל משהו בי נשאר שם. כל מה שחלמתי להגשים, כל מה שחשבתי שאצור, נדחק הצידה. עכשיו אני אימא, ורק אחר כך אולי כל היתר. המחשבה על שיקום עצמי נראית כמו בדיחה גרועה. ואלונה? האם תחכה לי עד שאבין מי הבן שלי ורק אז אעז לנסוע איתה לפריז? כנראה שלא. וגם איני יכולה להאשים אותה. במקומה, גם אני הייתי בורחת. כמעט חמש שנים אני בארץ הזאת ועדיין הזרות עוטפת אותי. עליתי לבנות בית, למצוא חיים חדשים, ובסוף מצאתי חום דחוס וחול. רק הים נתן לי רגע של שייכות. בבקרים הייתי מתעוררת, מכינה כריך, והולכת אליו — יושבת מול הגלים ונותנת להם לשאת אותי. אולי בגלל זה חיפשתי את אלונה, שתישא אותי גם היא למקום אחר.

זכורה לי היטב הפעם הראשונה ששמעתי מוסיקה ערבית. היה זה באחד הבקרים הקיציים בחוף הים. לידי ישבו זוג ערבים מיפו. באותו היום היה החוף יחסית ריק, ורק כמה עשרות בודדות של מתרחצים פוזרו לאורך רצועת החוף הארוכה. על פי התנהגותם דיי מהר קלטתי שהם זוג נשוי. הם פרסו סדין לבן וגדול על החול והתיישבו עליו, והוציאו מתיקם ירקות חתוכים, פירות, וטרנזיסטור ישן שממנו בקעו צלילים של מוסיקה ערבית כלשהי. אני זוכרת שמיד העפתי מבט ארוך לעבר הזוג הזה. משהו בהם סיקרן אותי. לאחר כמה דקות האישה הבחינה בי נועצת בהם מבטים, ובחיוך סימנה לי בידה לבוא ולהתיישב עימם. מבלי לחשוב פעמיים, קמתי, נהרתי את שמלתי, ניגשתי אל הזוג הנחמד. "איך קוראים לך?" סשה, עניתי. הגבר לחץ את ידי והציג את עצמו "פארז, וזאת אשתי יסמין". יסמין הציעה לי לשבת לצידה. "אתם מהאזור?" שאלתי. "מיפו", פארז השיב. "אהבתי את המוסיקה שאתם שומעים", אמרתי. "כן, זאת מוסיקה יפה מאוד, ממצרים". יסמין מיד הבחינה במבטא הרוסי הכבד שלי. "מתי הגעת לארץ?" "לפני שלוש שנים", עניתי. "העברית שלך טובה", יסמין אמרה. "דוד שלי היה חי בארץ לפני מלחמת העולם השנייה. כשהתחילה המלחמה הוא טס חזרה לברית המועצות להיות עם אמא שלי, אז הוא לימד אותי ואת אחותי הגדולה עברית כשנולדנו". ישבתי איתם עוד מספר שעות ושוחחנו על ענייני דיומא. באותם הימים החל להתרקם הסכם השלום עם מצרים. תקווה למציאות חדשה החלה להתהוות. לאורך כל הזמן הזה המוסיקה שבקעה מהטרנזיסטור שלהם סיקרנה אותי. זה קסם לי מאוד. לרגע אחד לא חשתי מבוכה, או מאוימת. הסיפורים שסיפרו לנו שם על מה שקורה בארץ ישראל מול הערבים נדמו לי כסיפורים "שהמבוגרים" נוהגים לספר. לא ייחסתי לכך שום חשיבות כלל ועיקר. מאותו היום חיפשתי עוד מהדבר הזה שבקע מהטרנזיסטור. בימי שישי בבית הייתי מוצאת את עצמי צופה בסרט הערבי. הגם שלעצמי לא נתתי לכך הסבר המניח את הדעת — למה אני נמשכת לעולם הזה? אולי היה במנגינות האלו משהו שסימן בעבורי את חוסר הגבולות שלו הייתי זקוקה באותם הימים. כשהייתי צופה בסרט הערבי, ורקדנית בטן הייתה נראית על המרקע, משהו בגופי היה מתעורר ומתחיל לזוז. מיד הייתי נעמדת מול הטלוויזיה וממש מנסה לחקות את התנועות של הרקדנית בסרט. מן בערה פנימית שהתחבאה בתוכי הרבה זמן, ורק חיכתה לרגע הנכון לצאת החוצה. לאט, לאט התחלתי להאזין למוזיקה ערבית ברדיו. אמא תמיד הייתה רוטנת ברוסית, "סשה, מה את מוצאת בזבל הזה?" ואני בנונשלנטיות הייתי מפטירה לעברה: "אמא, תקשיבי כמה המוסיקה הזאת יפה". אמא הייתה רואה אותי רוקדת ומענטזת לפתע מול הטלוויזיה, והייתה בטוחה שהשתגעתי, שדעתי נטרפה עליי. בהמשך הייתי מביאה הביתה תקליטים של אום כול תום, פריד אל־אטרש, עבד אל־חלים, עבד אל־חלים חאפז.

העלייה ארצה הייתה תהליך ארוך, קשה ומייגע. שם ניסינו להסתיר את זהותנו האמיתית, וכאן — המוצא שלי רק צף ועלה. רציתי להפסיק לדבר, לחשוב ולחלום ברוסית. ניסיתי בכל כוחי לברוח מן השורשים. ההורים, לעומת זאת, המשיכו להתנהל באותם דפוסי התנהגות. קיוויתי שנתחיל מהתחלה, אבל מהר מאוד הבנתי שזה בלתי אפשרי. הם היו כבר אנשים מבוגרים, וההרגלים התקבעו. זמן רב לאחר שבאנו לארץ התעקשו להאזין לרדיו ברוסית, להיצמד לתרבות ההיא, כאילו שום דבר לא השתנה. כשהייתי יוצאת עם אמא לשוק, והמוסיקה הערבית פרצה מאחד הדוכנים, היא הייתה נאטמת. לא מסוגלת להכיר בכך שהגענו לארץ מזרח-תיכונית, עם מזג אוויר אחר, תרבות אחרת, מגע אנושי אחר. גם אם רוכל היה מושיט לנו כוס לשתייה או מציע מילה טובה, היא הייתה מתכווצת בתוך עצמה. רק כשנפרדנו ממנו, והיינו מתרחקות מהמקום, אימא הייתה מחייכת ואומרת: "איזו מוסיקה רדודה זאת, שלא לדבר על ריח הזיעה שלו. לשים דיאודורנט זה כל כך קשה?" ואני — שתקתי מתוך כבוד. אבל בתוכי כבר התעוררה מלחמה שקטה. רציתי לחבק את הארץ הזאת, להרגיש אותה בעור, בשמש, בקולות. הרגשתי שאני חיה בין שני עולמות שלא נפגשים — עולם סגור, קר וחשדן שהבאנו איתנו, ועולם פתוח, חושני, מלא ריח ותנועה, שעמד מחוץ לדלת. לפעמים בלילה הייתי עומדת ליד החלון הפתוח, נשענת אל ריח הלחות והאבק, מאזינה לקולות העיר, לנביחות הכלבים, לצחוק של נערים ברחוב — ומרגישה שאני נמשכת לשפה שעדיין לא שלי. רציתי להיטמע, להרגיש שייכת, אבל בפנים נותרתי בת מהגרים — מתורגמת תמיד, לא עד הסוף מובנת, גם לא לעצמי. עוד לא הבנתי אז כמה חום ואהבה יש כאן, ועד כמה ערגה נפשי לאותו חוסר בבית.

כמה ימים לאחר המפגש עם הזוג הנחמד על חוף הים, נסעתי שוב לתל אביב, המוסיקה והתנועה שרצתה להשתחרר מתוכי, גרמו לי לנוע למקום חדש. לא ידעתי אפילו מה אני מחפשת. פשוט נסעתי והלכתי בעיר הגדולה. בעודי מתהלכת ברחוב הירקון בתל אביב, לפתע שמעתי צלילי מוסיקה ערבית בוקעים באחד המועדונים שם. לרגע נשימתי נעצרה כמי שהלכה במדבר ימים שלמים ללא מים, כמעט ללא אוויר בנשמה, עצרתי את הליכתי, והסתובבתי סביב עצמי כדי לקלוט מהיכן בדיוק מגיעים הצלילים, ואז מעבר לכביש ממולי ראיתי שלט עליו כתוב: "מועדון הברבור". ליבי הלם בלי לדעת מדוע, חציתי את הכביש, התקרבתי לכניסה, הצצתי פנימה וראיתי במו עיניי אישה שלבושה בבגדי ריקוד מסתובבת על הבמה יחפה. היא לא רקדה באותו הרגע, היא רק עמדה שם ושוחחה עם אחד מאנשי המועדון. לפתע איש אחד שעמד לצאת מהמקום חלף על פניי, אז שאלתי אותו אם במקום זה מופיעות רקדניות בטן? הוא הנהן בחיוב ואמר לי שזהו מועדון "הברבור". בר מסעדה שבכל יום חמישי בערב מופיעות רקדניות בטן. הרקדנית שרקדה לפני כמה דקות על הבמה ירדה לפתע ונעלמה מזווית עיניי, כך שלא הספקתי להבין אם בא לי לגשת אליה, לדבר, לשאול משהו. אז עזבתי את המקום. כל הנסיעה לכיוון הבית הייתי נסערת ממש. משהו בגופי בער. לא ידעתי לקרוא לו בשם, רק הרגשתי שהוא מבקש ממני תנועה. כאילו חלק בתוכי שלא זז שנים ארוכות התעורר פתאום, רצה לנשום, לרקוד, לבעור. בימים שאחר כך לא הצלחתי להירדם. בכל פעם שעצמתי עיניים ראיתי שוב את תנועת האגן שלה, את האור שנשבר על המטפחת, את המוזיקה שחדרה לעור כמו חום של שמש ישנה. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה סתם — סקרנות חולפת, גחמה. אבל זה לא עבר. משהו בי ידע שכאן נפתח שער, ואני פשוט מפחדת לעבור בו. ביום חמישי של אותו שבוע התארגנתי ונסעתי שוב לאותו מועדון לראות מה מתחולל שם. משהו בחיבור בין המוזיקה הערבית לריקוד הזה שבה את ליבי. הלכתי רק לראות את המופע ללא כל ציפיות, אך תנועת הבטן, מראה השמלות הצבעוניות והרגליים היחפות שחיברו לאדמה — לשורשיות שלא הכרתי כמעט בשום מקום — הם אלה שמשכו אותי לשם. ואולי פשוט הייתי זקוקה לתעסוקה בחיים, לאתגר חדש. משהו שיסעיר לי את הנשמה. כילדה הייתי הולכת לשיעורי בלט. זה לא באמת היה שלי — עשיתי זאת כדי לרצות את אימא. עכשיו, הרגשתי שאני במקום אחר לגמרי. אמרתי לעצמי: "לכי לראות, אולי תעשי עם זה משהו בהמשך". רציתי לראות מופע ריקודי בטן בשלמותו, אולי משהו יתבהר לי שם על עצמי. כבר בנסיעה באוטובוס לשם התחלתי לתהות אם גם אני אוכל להיות רקדנית בטן מקצועית. האם אוכל להופיע, לנוע, להרגיש את הקהל. הידיעה שהריקוד הזה מושך אליו אנשים הדליקה אותי. ראיתי בעיני רוחי שיום אחד אולי אתפרנס מזה, אבל יותר מזה — שאמצא בו את עצמי. ירדתי בתחנה הסמוכה למועדון והתחלתי ללכת לכיוונו. פניי קרנו מאושר. משהו עמוק בתוכי ידע שהנה, זה המקום שבו יתחיל מסע חדש — מסע שיגלה לי מי אני באמת.

הגעתי למועדון לבד. התיישבתי קרוב לבמה. אורות עמומים מילאו את החלל, מוזיקה ערבית התנגנה ברקע, בירה נמזגה לכוסות, גברים צחקו מסביב. הייתה אווירה שמחה, אפילו גברית מדי, אבל לא חשתי זרה. להפך, הרגשתי כמו צל בתוך צל, מתבוננת, נבלעת אל תוך עצמי ואז שוב חוזרת להביט החוצה. המסעדה התמלאה עד אפס מקום. פתאום כבו האורות. השקט שבא לפני הופעה תמיד מעלה בי רעד. ואז — זה קרה. הנגנים התחילו. קצב הדרבוקה פילח את האוויר כמו חץ ללב. משהו בנשימות שלי התערער. הגוף שלי, כמו מגיב מאליו, זז קלות עם הצלילים. ולפתע, היא עלתה לבמה. רקדנית הבטן. היא לא נכנסה — היא נכחה. בשמלה ירוקה מתנפנפת, חזייה נוצצת, שיער שחור גולש עד מותניה. היא חלצה את כפכפיה, בעדינות, לאט, כאילו מורידה קליפה. ואז התחילה לזוז. לא ראיתי דבר כזה מימי. תנועותיה היו מדויקות, עגולות, כמו גל שמתחיל מהאגן ומתפשט אל האוויר. כל צעד, כל תנועה, נראתה כטקס סודי שאני מוזמנת אליו. ולא הבנתי למה — אבל הדמעות עמדו לי בגרון. בלי ששמתי לב, התחלתי לזוז. תנועה אחת. שתיים. רק עם הכתפיים. ואז הירכיים. שום ניסיון קודם, רק חיקוי. אבל זה הרגיש... נכון. כל כך נכון, עד שגברים שלידי זזו מעט, מפנים לי מקום, כאילו גם הם הבינו שמשהו קורה. נדמה שהיא צופה בי. כן, היא — הרקדנית. מבט קצר, לא יותר משבריר שנייה, אבל מספיק כדי לעורר בי סערה. אולי לא ראיתי נכון? אולי רק רציתי שתראה אותי? ״מי זאת?" שאלתי את הבחורה שעמדה לידי. ״המורה שלי", היא חייכה, "קוראים לה אלונה. אלונה אלכסייב. יש לה סטודיו בעיר". אלונה. המילה הדהדה בי. נמשכתי אליה כמו אל אור. לא מינית — או אולי גם. אבל קודם כל — נשית. ברורה. נינוחה בתוך עצמה. על הבמה, היא לא רקדה — היא חיה. הרגשתי כאילו אני צופה בגירסה אפשרית של עצמי — שלא ידעתי שמותר לי לחלום עליה. ילדה שעלתה לארץ, נבלעה בשפה וביום-יום, פתאום מגלה שיש בתוכה גוף. שיש בו תנועה. המופע נגמר. אלונה ירדה מהבמה והתעטפה בצעיף. היא נעלה את כפכפיה והלכה להתיישב על הבר. ראיתי את הברמן מגיש לה מיד כוס בירה.

ואני... עמדתי. הקהל סביבי רחש, אנשים נדחקו זה בזה, מישהו נתקל בי וכמעט שפך עליי כוס בירה גדולה, צחוק גס ניתז מהשולחן מאחור. אבל הכול כאילו היטשטש. לרגע, הרעש הפך למרקם דק שנשען על שקט פנימי עמוק. ונשאר רק המבט ההוא של אלונה. אני לא יודעת אם היא באמת הביטה בי, או שרק רציתי להאמין בזה. אבל הרגשתי שראתה אותי. באמת. לא את הבחורה ששותקת בפינה — אלא אותי, כולי, כמו שאני עוד לא הכרתי. הייתה בי התרגשות, אבל גם פחד. פחד להיחשף. פחד שזו רק אשליה. פחד שהיא תפנה את המבט, שלא תזכור. אבל בתוך הפחד עלתה תחושת רעב. רעב למגע, לקשר, לתנועה. פתאום הבנתי כמה אני צמאה לאישה שתרחיב לי את הלב, את הגוף, את הנשימה שלי. חשבתי לברוח. באמת. להיבלע חזרה בין הקהל, לשוב להיות צל. אבל משהו בי — אולי הגוף שלי, אולי הילדה הקטנה שבתוכי — כבר קיבלה את ההחלטה. בסוף, הרגליים שלי פילסו דרך עד אליה. עד כמעט נגיעה רכה בגופה. "את רוקדת יפה מאוד", נשענתי על הבר ואמרתי, בקול חצי רועד, "אני גם... חושבת שאני רוצה ללמוד לרקוד". היא חייכה. חיוך מלא רוך. "שבי, נשמה שלי", אמרה ברוסית. "איך קוראים לך״? ״סשה.״ עניתי כמעט במילמול. אלונה שלחה יד חמה, ליטפה לי את הלחי. אף אחד לא עשה לי את זה מאז שעליתי. אולי אף פעם. ״סשה", היא אמרה בשקט, "ראית אותי עכשיו, והחלטת שאת רוצה לרקוד?״ הנהנתי. המילים נחנקו בגרוני. ״תקשיבי לגוף שלך", היא אמרה, "הוא כבר יודע". נשארתי לשבת לידה, עדיין לא מבינה איך הרגליים הביאו אותי עד לשם. אולי הן ידעו מה שהראש שלי עוד לא הבין. אלונה לגמה מהבירה שלה, והביטה בי בעיניים טובות, כאילו היא רואה דרכי. "כמה זמן את בארץ?" ״שלוש שנים", עניתי בעברית מהוססת, אבל מהר מאוד חזרנו לרוסית. לשפת האם. היא תמיד חודרת עמוק יותר, מבלי לבקש רשות. אלונה שתקה רגע. אחר כך אמרה: "את רקדת יפה מאוד קודם. באמת. בלי פחד, בלי לחשוב. הגוף שלך פשוט דיבר". ״הוא תמיד זז ככה כשאני שומעת מוזיקה ערבית", אמרתי, "אבל אף פעם לא העזתי... לרקוד באמת. לא מול אחרים.״ "חבל", היא חייכה, "אבל הנה את כאן". הייתה לה דרך לומר דברים שגרמו לי להרגיש בבית. לא ידעתי להסביר למה — הרי לא הכרנו. אבל זה לא היה משנה. משהו בקול שלה, בשקט שלה, בגוף שלה — גרם לי להאמין לה. היא שאלה אם אני רוצה לשתות משהו. עניתי "אולי אחר כך". לא רציתי למהול את הרגע באלכוהול מיותר. רציתי לזכור את הרגע. לזכור כל פרט. ״בואי אליי לסטודיו", היא אמרה פתאום, כאילו זה הכי טבעי, "אני אלמד אותך. נתחיל לאט, לאט. וגם נעבוד קצת על העברית שלך. אולי גם על הערבית". חייכתי. "אני לא יודעת אם יש לי כישרון". ״יש לך. אני ראיתי. אבל גם אם לא — זה לא חשוב. את רוצה לרקוד, זה כל מה שצריך. כל השאר יבוא". ואז, בלי אזהרה, היא חיבקה אותי.

זה לא היה חיבוק מנומס או פורמלי. זה היה חיבוק של מישהי שמבינה. שמרגישה אותי. חיבוק של אישה לאישה, של אחות לנפש. החזקתי את הדמעות. "לא קיבלתי חיבוק כזה אף פעם", לחשתי. אולי אמרתי את זה. אולי רק חשבתי. היא לחשה לי: "מה שהיה — נגמר. עכשיו יש לנו גוף, ויש לנו ריקוד. ויש גם חיבוק כשצריך״. כשהיא קמה, שלפה פתק וכתבה עליו את שמה, מספר הטלפון שלה, ואת הכתובת של הסטודיו. "תבואי כשיתאים לך. הדלת פתוחה.״ היא חייכה שוב, חייכתי גם אני, ואז ראיתי אותה עולה שוב לבמה, מתמסרת לריקוד כמו למישהו שהיא אוהבת באמת. ישבתי שם. כל כולי דרוכה. התבוננתי בה, ופתאום הרגשתי שמתחוללת בתוכי תנועה. לא פיזית. תנועה אחרת. עדינה, חרישית, אבל עמוקה. משהו נפתח. כאילו הדלת הזאת שאליה היא התכוונה — כבר התחילה להיפתח גם בתוכי. לא ידעתי להגדיר את זה עדיין. אבל ידעתי דבר אחד: המפגש הזה, באותו ערב תל אביבי, לא היה סתם. הוא שינה משהו. משהו גדול.

הגעתי הביתה, נכנסתי לחדרי, הורדתי את הבגדים וגיליתי כי לבניי רטובים, ולא משתן. הייתי מגורה מינית. נכנסתי למיטה לא יכולתי להפסיק לגעת בעצמי. שיחקתי בשדי הגדולים. קירבתי לפי את הפוטמות ומצצתי אותן. התחלתי לפנטז עליה ולאונן משום מה. עד אז פינטזתי על כל מיני גברים כשהייתי מאוננת. המפגש איתה גרם לי לפנטז עליה ללא כל הסבר מניח את הדעת. שחזרתי שוב ושוב את רגע המפגש בנינו. הברק בעיניה, טון דיבורה, בשילוב תנועות גופה שהעידו על טוב ליבה, החיבוק שלה. בד בבד הבנתי כי אהיה מוכרחה להתחיל לחפש עבודה רצינית כדי לממן את הלימודים. אחרי הכול זו עבודתה. היא לא תלמד אותי אם לא אשלם לה. בתחילת השבוע שאחרי אותו לילה התעוררתי בבוקר משינה עמוקה ומתוקה מתמיד. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה אלונה. רציתי לראות אותה שוב. היא הופיעה לי בחלום. זכרתי זאת היטב. מעט מאד קורה לי שאני זוכרת את החלומות שלי. ראיתי אותה רוקדת למולי כששתינו לבד. היא אמרה לי בחלום "תורידי כפכפים סשה, ותרקדי מולי יחפה. תמיד תעלי לבמה בכפכפים ותורידי אותם לעיני הקהל". התיישבתי על המיטה והתלבטתי מה לעשות קודם, ללכת למצוא עבודה? או לקפוץ לסטודיו של אלונה? הראש אמר לי "אם את לוקחת את העניין ברצינות תבואי ותרשמי ללימודים כשיש לך עבודה מסודרת, שאת עומדת על הרגליים שלך בכוחות עצמך ואז גם אלונה תתייחס אלייך יותר ברצינות". אבל הלב... הלב שלי רצה מאד לראות שוב את אלונה, לראות את הסטודיו שלה. לראות אותה מלמדת. להביט שוב בעיניה הטובות.

*ההמשך זמין בספר המלא*