סופרות בטרם עת

הרפתקאות חקלאיות של קוֹקְנִי

וירג'יניה וולף

וירג'יניה וולף נולדה בלונדון ב־1882 וגדלה בסביבת סופרים, אומנים ואינטלקטואלים. כבר בגיל תשע יסדה עיתון משפחתי וכתבה תיאורים משעשעים על חדשות המשפחה. אִמה מתה כשהייתה בת שלוש־עשרה. לאחר מות אביה ב־1904 עקרו וולף ואחיה לשכונת בלומסברי. עד מהרה היה ביתם למקום מפגש של צעירים רדיקלים, אומנים, סופרים והוגים. ל"קבוצת בלומסברי", כפי שנקראו לימים, נודעה השפעה גדולה על חיי הרוח בבריטניה. ספריה של וולף מרת דאלווי (1925), אל המגדלור (1927) והגלים (1932) ביססו את מעמדה כסופרת מודרנית פורצת דרך באסכולת זרם התודעה. היא ובעלה לנארד וולף יסדו את הוצאת "הוגרט", שפרסמה לצד ספריה של וולף את יצירותיהם של קתרין מנספילד, ט. ס. אליוט, פרויד ועוד רבים. נוסף על כך כתבה וולף כ־500 מסות ומאמרים בנושאים מרכזיים של המאה העשרים. ספרה חדר משלך (1929) הוא מהטקסטים הפמיניסטיים החשובים והמשפיעים ביותר עד היום. וולף התמודדה לפרקים עם מחלת נפש וב־1941 שמה קץ לחייה.

פרק ראשון

אני קוקני מלידה וכך גם אשתי אבל כשהתחתנו החלטנו לרכוש חווה קטנה בבַּקינְגהַמשַייר ולטפח אותה בעצמנו. היה זה צעד פזיז כי לא ידענו כלום על חקלאות אבל כזוג שזה עתה נישא היינו נלהבים מאוד ומלאי אמונה. ביום למחרת בואנו לחווה אשתי שלחה אותי לחלוב את הפרה. אחרי חצי שעה של עבודה קשה הצלחתי למלא בערך סנטימטר וחצי של חלב בכד שהבאתי במיוחד למשימה. חזרתי אל הבית במחשבה שזאת הכמות שפרות נותנות בדרך כלל. הארייט לעגה לי ברשעות. יצאתי שוב ושכנעתי איכר אחד לחלוב את הפרה תמורת חצי כתר. מאוחר יותר אכלנו ארוחת בוקר והארייט שלקה שתי ביצים שהיו קשות כמו לבנים. אף על פי שהביצה לא הייתה מבושלת, נאלצתי לאכול אותה כי לא היה משהו אחר, ואחר כך הצטערתי על כך. גם ספגתי צעקות מהארייט במשך חצי שעה כי שרפתי לחם קלוי עד שהפך לפחם. אחר כך יצאתי לראות מה שלום הפרות וגיליתי ששכחתי לתת להן אוכל ומים. לכן חזרתי אל הבית ולקחתי את הפרוסה השרופה שמרחתי בחמאה וריבה ונתתי לפרה אבל היא סירבה לאכול את זה. הלכתי לכפר לברר את העניין ושאלתי כמה בני איכרים שענו לי ״הוא לא יודע אפילו מה אמ'שלו אוכלת.״ לא היה מכבודי לענות והמשכתי למשרד הדואר שבו קיבלתי את המידע הדרוש.

פרק שני

למחרת בבוקר גיליתי את הפרה במצב של שיתוק ובדרך לווטרינר היא חטפה התקף וסירבה לזוז (אגב כמה ילדים צחקו עליי על שהובלתי פרה בכביש הראשי). קצת אחרי ההתקף הפרה נפרדה מן החיים. השארתי אותה שם באמצע הכביש והלכתי לכפר לבקש מנהג משאית לפנות אותה אבל שכחתי ולמחרת זומנתי על ידי מחלקת התברואה ונקנסתי בעשרה שילינג. הארייט התרתחה עליי נורא ובסוף נאלצתי להסתלק מהבית בגלל הנדנוד־נדנוד־נדנוד האין סופי שלה. עשיתי את דרכי לנחל כשפתאום ראיתי פר (כך היה נדמה לי) שהסתער עליי בזנב זקור, נחיריים פעורים ועיניים בוערות. נסתי משם אבל מעדתי ונפלתי לנחל. כשהתאוששתי מעט מהפחד ראיתי שזה היה בכלל עגל שרץ לנחל לשתות והיה הרבה יותר מבוהל ממני. השתרכתי הביתה ועליתי לחדר שלי דרך הדלת האחורית והחלפתי בגדים. נשארתי שם עד ארוחת הערב כי לא רציתי שהארייט תראה אותי ותלעג לי שפחדתי מפרה.

פרק שלישי

למחרת היה יום ראשון בלי משהו ששווה לכתוב עליו חוץ מזה שהארייט לא אמרה לי אפילו מילה מרושעת אחת במשך כל היום. ביום שני הלכתי לתערוכת כלבים בכפר סמוך כי הגעתי למסקנה שאי אפשר להיות איכר בלי כלב שמירה טוב. מכיוון ששמעתי שתהיה תערוכת כלבים בכפר סמוך עליתי על חמור זקן שסבל מקשיי נשימה והתמודדתי כמיטב יכולתי בדרך לשם. אני מחשיב את זה כהישג מופלא באומנות הרכיבה כי הושלכתי רק ארבע פעמים. כשהגעתי לתערוכת הכלבים התברר לי למרבה הכעס שציפו ממני לתשלום של שישה פֶּנִי דמי כניסה. בקושי היה לי כסף לשלם את השישה פני ואת מחיר הכלב. קניתי כלב שהמוכר התחייב בפניי שהוא קוֹלִי גזעי טהור. בדרך הביתה עצרתי בבית של חבר לארוחת ערב וגם להראות לו את הכלב כי הוא נחשב למבין גדול בכלבים. אחרי שסיפרתי לו מה אמרו לי על הכלב שהוא קולי גזעי טהור פניו לבשו הבעה של בוז וזלזול וחמלה והמילה היחידה שאמר הייתה ״גזֵלה!״ כעסתי מאוד ו״עפתי״ משם במהירות האפשרית עם הכלב המעורב כי זה מה שהוא היה. החלטתי לא לספר להארייט על התבוסה שספגתי ולומר לה שזה קולי גזעי טהור כי אני יודע שהיא לא מסוגלת להבחין בין כלב מעורב לקולי. כשהגעתי הביתה צעדתי היישר לסלון כשהכלב בעקבותיי והוא זינק מייד לחיקה של אשתי, השעין את כפותיו הקדמיות על כתפיה וליקק לה את כל הפנים. באותו הרגע היא פיתחה סלידה כלפי הכלב והודיעה שלעולם לא תקבל אותו בבית. די התרגזתי לשמע הדברים ואמרתי שהוא יוכל לישון בחדר שלי אם ירצה וכך לא יטריד אותה. היא הייתה נרגנת מאוד והכריזה שהיא מסירה מעצמה אחריות לכל לכלוך ואי־סדר בחדרי.