המהפכה לא תשודר בטלוויזיה - ביטבוק

פתח דבר
 

"זעם אפי! זה לא שם אדיר? הם נתנו לי רשימה של שמות.

גנרל: "אדוני, אתה יכול לבחור את השם שאתה אוהב, אדוני!".

אמרתי:" השם של מה?"

השם של המתקפה על אירן, אדוני".

אז הם נתנו לי איזה 20 שמות, ואני כמעט הלכתי להירדם. לא אהבתי אף אחד מהם, ואז ראיתי:"זעם אפי", אמרתי להם:" אני אוהב את השם הזה. אני אוהב את השם הזה!"

דונלד טראמפ על השם שבחר למלחמת ארה"ב וישראל באירן (מרץ, 2026)

למה בעצם לכתוב על טראמפ וטראמפיזם? עולות בדעתי שתי תשובות אפשריות: האחת, כי היוצא מן הכלל תמיד מעניין יותר מן הכלל: דונלד טראמפ הוא אדם יוצא דופן, sui generis, סוג לעצמו. אישיותו הצבעונית והפוליטיקה המתהפכת שלו מביסות כל קטגוריה ומדלגות מעל כל חוק ונורמה אפשריים. התשובה השנייה היא "כי הוא שם": נוכחותו בתודעה הציבורית התקבעה כמעין כוח טבע, בלתי צפוי, נועז ומרושע, משעשע וכוחני, ישות חתרנית המאתגרת את הדמוקרטיה הליברלית בעשור האחרון. "יתרונו הגדול של טראמפ", אמר עליו תום פרידמן מן "הניו-יורק טיימס", שאינך יכול להיות יותר "משוגע" מדונלד טראמפ". זהו יתרון עצום: הוא תמיד מוציא את היריב משיווי משקלו.

מנהיגותו של טראמפ היא ללא ספק שערורייתית בכל קנה מידה. הוא הנשיא האמריקני הראשון שחתום על מושג ה"פוסט־אמת", מושג שעליו כבר דיבר ניטשה לפני כמאה וחמישים שנה (Rendtroff 2023: 343 - 355). אז מדוע אנשים רבים כל כך - במיוחד צעירים - נמשכים אליו ותומכים בו? פעם, בשנות השישים והשבעים דיברו כולם על המהפכנים של השמאל הליברלי. היום מדברים על "המהפכנים השמרניים" מבית הגידול של דונלד טראמפ.

שנות חניכותו עברו עליו בשנות השבעים על רקע מלחמת וייטנאם, שערוריית "ווטרגייט", הפרנויה של ניקסון וה"דיפ סטייט" הרקוב של וושינגטון. הפרנויה הישנה ותיאוריות הקונספירציה הקשורות לווטרגייט לא נעלמו. הם פשוט שינו צורה והתנחלו במשטרו של דונלד טראמפ.

וישנם כמובן הסקרנות והבידור שבעניין: דונלד טראמפ הוא הגרסה המשודרגת והמצחיקה של הליצן המבעית. הג'וקר העכשווי. גרסה חדשה של "האביר האפל" (Kellner, 2019). "המראה של מאר־א-לאגו", המראה המפוסל של פניו, זוכה לחיקויים רבים ומעסיק פלסטיקאים בכירים ואנשי קריירה, גברים ונשים, של השלטון החדש (שמילוביץ, 2026). פראן לייבוביץ, מבקרת התרבות האמריקנית השנונה, אמרה פעם, כי כדי להבין את תופעת טראמפ יש לחשוב כיצד אדם עני מסתכל על אדם עשיר: החדר המוזהב בבית הלבן, הכניסה המוזהבת לאחוזת מאר־אלאגו, הלובי המוזהב עם השיש האיטלקי במגדל טראמפ בניו־יורק, אולם הנשפים החדש שהוא בונה בבית הלבן - כל אלה מעידים על "הבהלה לזהב" של האיש החנוט ב"חליפת הזהב". טראמפ הוא אדם המתאמץ מאוד לתחזק באופן שוטף את הדימוי המופרז, הכוחני, הזוהר שלו: לאחר שחטף, בתזמון קולנועי מושלם, את נשיא ונצואלה ניקולס מדורו באישון לילה מחדר השינה שלו בקראקס, כינה אותו טראמפ: bad guy - זאת משום שחיקה (ללא רשות) את סגנון הריקוד הוויראלי של טראמפ עצמו. רק לו, כך רמז, מותר לעסוק בפרודיה עצמית. פרודיה עצמית היא צורה של כוח. עם טראמפ, כבר הבנו, לעולם לא משעמם, "החיים הם "קברט", ספקטקל חי ונושם, "מוזיאון שעווה" הפועם 24/7 בתדר חי ורוטט מסביב ליממה. המהלך הטלוויזיוני והקולנועי שלו הוא מושלם. שנות חניכותו כפרזנטור ראשי ב"ריאליטי" עשו את שלהן ו"חברת הראווה" העכשווית היא כספר הפתוח לפניו (דבור, 2001 ;Kellner,2017). אין ספק: טראמפ מלמד אותנו כל יום מחדש פרק בשיעור כיצד להפוך גרוטסקה לסגנון חיים מפואר. המפגש המפתיע שהוא יוצר בין בדיון למציאות, בין תקווה לפרנויה, בין אהבה לסיוט, בין פרודיה עצמית לבין כושר הכרעה, אינו ניתן לחיקוי (על אף החיקוי הפרודי המוצלח שנעשה לדמותו ב"ארץ נהדרת"). מעטים הם האנשים שכל כך כיף לכתוב עליהם.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*