אני היא בראשית

פרק 1

27 באוגוסט, 1998.

אביב מנור, מושא הערצתי זה שנה, מופיע הערב ב"מוזה".

עקבתי אחרי כל ריאיון שלו, השירים שלו נגעו במקומות עמוקים בלב שלי, והוא מופיע הערב, בדיוק ביום הולדתי ה־18. אבא מקפיץ את חברתי ואותי לנתניה ואנחנו קובעים שיאסוף אותנו בשעה תשע (עדיין לא היה לי טלפון נייד).

אביב עולה לבמה לבוש ג'ינס וטי שירט, ותווי פניו העדינים והמלאכיים הופכים לי את הבטן מהתרגשות. ההופעה מרגשת, ומה שהוא אומר בין שיר לשיר, מדהים לא פחות מהשירים שלו.

השעה תשע מגיעה והוא בדיוק מסיים לשיר. בהחלטה ספונטנית אני קמה, ניגשת לבמה הנמוכה שהוא יושב עליה ואומרת לו: "אפשר חיבוק?" הוא מופתע: "אני באמצע הופעה…"

ואני אמיצה: "אבל אני צריכה ללכת..."

הוא נותן לי חיבוק ואני יוצאת מה"מוזה".

עָלֶה נִדָּף

עָלֶה יְפֵהפֶה נִדָּף לוֹ בָּרוּחַ

נְשָׁמָה עֲדִינָה וּטְהוֹרָה

מְשַׁחְרֶרֶת אֲחִיזָה

מִתְמַסֶּרֶת

שָׁטָה עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ הַנְּעִימָה

וְאֵין עוֹד עָלֶה

וְאֵין עוֹד מַשְׁמָעוּת

רַק יָפְיוֹ שֶׁל הַיְּקוּם

תְּנוּעָתוֹ הַמַּרְהִיבָה.

פרק 2

החיים נמשכו: צבא, קצונה, תואר ראשון, קריירה בהייטק, נישואים – המסלול ש"אמורים" ללכת בו כדי להיחשב נורמליים ושייכים, כך חשבתי, כי אם הסביבה מאשרת – כנראה אני עושה נכון.

אומנם הייתי מאושרת (Approved), אבל לא מהסוג שיוצר שמחה אמיתית בפנים.

את איתן הכרתי בעבודתי הראשונה כמתכנתת. הוא היה מנהל הצוות שלי. גבר עם שיער מאפיר ונוכחות שקטה שתמיד יצרה אצל הסובבים יחס של כבוד. הוא היה מבוגר ממני באחת עשרה שנים ותמיד היה בעיניי האדם הכי חכם בכל חדר. הביישנות שלו הייתה תוספת מפתיעה ומקסימה והיא זו שבסופו של דבר תפסה את תשומת ליבי. חברה מהעבודה תמיד אמרה לי שהיחס שלו אליי שונה מלאחרים, מיוחד, אך מעולם לא הבחנתי בזה.

זה היה בחג סוכות, החג הכי בודד שאני זוכרת בתקופה הזאת (מרוב בדידות ניסיתי, ללא הצלחה, לאמץ כלב), כשהוא שלח לי הודעה מסדנת סופרים אי שם בארצות הברית, ובה סיפר בין השאר שזה לא היה פשוט אבל בסופו של דבר הוא מצא חנות עם המפרט שביקשתי. לפני שנסע, זרקתי לו חצי בצחוק שיקנה לי מפרט של גיבסון, והייתי מופתעת שהוא בכלל זכר ואפילו עשה מאמץ להשיג אותו.

ההתכתבות הזו הובילה בסופו של דבר לדייט, ומשם נכנסנו לאט לאט למערכת יחסים. את הקשר שמרנו בסוד בעבודה כי הנחנו שזה Frowned upon. כשסיפרתי לחברותיי במשרד על הבחור שאני יוצאת איתו, השתמשתי בשם בדוי שאיתן ואני רקחנו יחד וזה הוסיף אלמנט של ריגוש לכל החוויה.

אחרי שהיינו יחד בערך חצי שנה, עזבתי את החברה שעבדנו בה והתחלתי לעבוד כמתכנתת במקום אחר. זו הייתה הזדמנות להתקדם ולקבל משכורת מתגמלת יותר, אבל זה היה בעיקר כי הקשר הלך ונהיה רציני יותר והרגיש מטופש להמשיך עם ההסתרה.

כעבור כשנתיים עברתי לגור אצלו, ואחרי כשלוש שנים התחתנו. שיפצנו יחד את הבית, טסנו בכל כריסמס ללונדון, שהייתה העיר האהובה עלינו, ופיתחנו כל מיני מסורות שהיו רק שלנו. אהבתי, למשל, להמציא דמויות מטופשות ולעשות לו הצגות או לרקוד בצורה מגוחכת, והוא תמיד היה הקהל הכי טוב שלי – נהג לתעד מייד בווידאו בזמן שהתגלגל מצחוק והיה מאוד מרוצה מחוויית הבידור ה"איכותית". בכל חופשה בלונדון היה מחזה אחד שלא ויתרנו עליו: "מרושעת". כשהיינו חוזרים לארץ אהבתי לעצור ליד מסעדה בשם פופולר שהיינו חולפים על פניה ולשיר בלחש באוזנו את השיר "Popular" מאותו מחזה, והוא היה מתמוגג בכל פעם.

איתן היה הגבר הראשון שהביט בי בעיניים אוהבות – כל כך אוהבות שמבלי לשים לב ניסיתי להיות בדיוק מה שהוא צריך כדי לשמר את האהבה הזאת. מדי פעם עלו בי ספקות לגבי הזוגיות. לא היו בה התאהבות גדולה או דרמה כמו בקשרים קודמים, שלא צלחו – איתן פשוט הגיע ומהרגע הזה היה מאוד עקבי בנוכחותו בחיי וברצון שלו להיות איתי. העקביות שלו נסכה בי תחושת ביטחון, אז תמיד שייכתי את אותם ספקות לחוסר הביטחון והיכולת שלי פשוט לקבל את זה שאני אהובה (תמיד כשמשהו לא היה כשורה, הנטייה האוטומטית שלי הייתה להפנות אצבע מאשימה כלפי עצמי).

לא פעם שיתפתי את איתן במה שעלה, אבל גם כשהמחשבות היו מסלימות לכדי רצון להיפרד, השיחות איתו תמיד היה מסתכמות בזה שהייתי משתיקה את הקולות האלה ומזכירה לעצמי שהוא הבית שלי, החבר הכי טוב שלי, שהכול שטויות ואני לא באמת רוצה לעזוב.

אבל עם השנים הלכתי והצטמצמתי. הסתרתי חלקים ממני שהנחתי שהוא לא יאהב – ולא הבנתי למה, אבל הסתובבתי כל הזמן הזה בתחושה מכבידה שאני לא מספיק טובה. סחבתי על הגב שקים כבדים של ביקורת: לא רזה מספיק, לא יפה במיוחד, רגישה מדי, חסרת ידע כללי, לא קוראת ספרים, לא מוכשרת במשהו, עצלנית, אנוכית... לסיכום – לא הייתה לי זכות קיום.

עם כל השקים הכבדים האלה, נוסף למשקל העודף, לא היה לי כנראה מקום לסחוב משקל פיזי נוסף – כי למרות שניסינו במשך זמן רב, לא הצלחתי להיכנס להיריון. אחרי החתונה זה היה השלב המתבקש הבא. ניסינו וניסינו תקופה ארוכה, ואחרי הזרעות ומספר טיפולי פוריות שלא צלחו, תחושת הכישלון שלי כאישה שברה אותי ורציתי לעצור ולחשב מסלול מחדש.

כחודשיים אחרי שלקחנו הפסקה מטיפולי הפוריות, החלטתי לטוס לבד לפסטיבל מוזיקה בברצלונה. על פניו חשבתי שאני נוסעת בגלל הפסטיבל, והתרגשתי מאוד, אבל האמת הייתה שהייתי חייבת להתרחק מכל הרעשים החיצוניים ולקחת פסק זמן.

כשהגעתי לחדר במלון שהזמנתי, פרצתי בבכי: הוא היה כמו גן עדן שעוצב במיוחד בשבילי, עם מרפסת קטנה שממנה התנוסס עץ גבוה בעל עלים דקים וגדולים שרחשם ותנועתם נסכו בי שלווה גדולה. מאחורי העץ עמדה קתדרלת ברצלונה, ובכל שעה נשמע צליל הפעמון שהוסיף לתחושה הסוריאליסטית שהייתי שרויה בה אי שם, הרחק ממציאות חיי העגומה.

בחדר הזה, הרחק מהכול, הייתה לי לראשונה הזדמנות להתבונן בחיי, בספקות שלי, ברצונות האמיתיים שלי. ישבתי למדיטציות ארוכות ובכולן התחלתי לשמוע יותר ויותר את הקול הפנימי שלי, ששנים ניסה להגיע אליי, אך לא היה לי עדיין אומץ להקשיב.

הקול הזה אמר משהו שכבר מזמן ידעתי עמוק בתוכי: "הגיע הזמן להיפרד מאיתן".

היכולת לתת לעצמי אישור לצאת מקשר אחרי כמעט עשר שנים, לפעול לראשונה לפי מה שליבי רוצה כשברור לי שאיש לא יבין ולא יתמוך בהחלטה הזו, הייתה מרגשת ומטלטלת בו זמנית: לעזוב את החבר הכי טוב שלי? זה שקראתי לו “הבית הנייד שלי“ בכל פעם שהיינו בחו“ל? אבל כשהיה לי אומץ להקשיב לקול הפנימי הזה, הבנתי עד כמה התרחקתי מעצמי בשנים האלה. הפניתי את כל המאמצים לתחזוק הדמות שחשבתי שהוא רצה שאהיה כדי להמשיך להרגיש אהובה, ובדרך, בלי לשים לב, אפסנתי את עצמי האמיתית בבוידעם.

בברצלונה לא היה לי עוד לאן לברוח ולא היו קולות חיצוניים שיחליטו עבורי מה אני מרגישה ויסיטו אותי שוב מעצמי. יכולתי סוף סוף להיות כנה עם עצמי: אני לא יכולה להיות אני לחלוטין כל זמן שאני בזוגיות הזאת.

בתוכי ידעתי שרק כשאעזוב אצליח לחלץ את עצמי מהתפקיד שבו בחרתי באופן לא מודע במערכה הזו של הצגת חיי: הייטקיסטית, נשואה, גרה בדירה "נכונה" בתל אביב ומרגישה מתה בפנים.

ככל שהימים עברו, הביטחון שלי בהחלטה הלך וגדל והוא הביא איתו תוספת של אשמה שהמפלס שלה עלה בכל פעם שהוא כתב לי. בימים שקדמו ליום הפסטיבל הקלטתי לעצמי שוב ושוב מה אגיד לו כשנתראה, למה החלטתי לעזוב, אבל המחשבה שהוא נמצא שם, מתגעגע, חושב שהכול בסדר ומתכונן בהתרגשות לחזרתי בזמן שאני מרגישה את מה שאני מרגישה, לא אפשרה לי לשמור את זה בפנים עד שאחזור.

בוקר הפסטיבל הגיע ואיתן כתב לי שהוא קטף בשבילי כמה עלים ריחניים מהעץ האהוב עליי וקנה את הסטייקים שאני אוהבת. ברגע הזה נשברתי והתקשרתי לספר לו. מייד הוא זיהה בקול שלי שמשהו לא בסדר וכבר היה נשמע מודאג.

אני אומרת לו שאני רוצה להיפרד, הוא המום, כועס, שנינו בוכים, ובמשך כל השיחה אני מדברת ובמקביל אומרת בלב "הו'אופונופונו": "אנא סלח לי, אני מצטערת, אני אוהבת אותך, תודה. אנא סלח לי, אני מצטערת, אני אוהבת אותך, תודה..."¹

השיחה הסתיימה ואני יושבת בשכונה זרה בברצלונה ולא מפסיקה לבכות. בכלל לא היה לי פנאי לחשוב על ההתמודדות שלי עם מה שיבוא, כל מה שהעסיק אותי באותו רגע היה: “רק שהוא יהיה בסדר, רק שהוא יסלח לי“.

כשהיינו נוסעים לחו"ל הוא תמיד אהב לעשות קניות בפריימרק. אחרי שבכיתי ארוכות, אספתי את השברים שלי מהספסל – עכשיו הייתה לי משימה בהולה: למצוא סניף של פריימרק.

מצאתי קניון קרוב ומרגע שנכנסתי לסניף הסתובבתי שם כמו סהרורית: קניתי לו חולצות, ג'ינסים, בגדי ים.

כשחזרתי למלון שלחתי לו הודעה וסיפרתי שקניתי לו בגדים בפריימרק. הוא אמר שהוא לא רוצה אותם, שזה יכאב לו מדי, אז התקשרתי אליו וביקשתי בבכי שיסכים לקבל אותם, כאילו זה יפחית מגודל הדבר הנורא שזה עתה עשיתי לו ומהכאב החד שהיה לי בלב.

בערב פגשתי חברה שהגיעה גם היא לפסטיבל ונסענו לשם יחד. זו הייתה מעין עיר של הופעות, המון במות, ולהקות שיכולתי רק לחלום לראותן במו עיניי. הסתובבתי שם אבודה, פספסתי את רוב ההופעות, וחברה שלי אמרה שיש סיכוי גדול שאני האדם הכי עצוב בפסטיבל.

רק מאוחר בלילה משהו השתנה. התחילה הופעה של Tame Impala וברגע שהמוזיקה המוכרת והאהובה עליי הגיעה לאוזניי, התנתקתי מהכול. רקדתי, קפצתי ומילאה אותי תחושה עצומה של חופש. לכמה רגעים קיבלתי הצצה אל החיים החדשים שלי.

בחופשה הזו חוויתי בפעם הראשונה את הכול ביחד: אשמה, שיברון לב, חופש, שמחה, התרגשות, פחד מוות, אופטימיות, ובאופן מפתיע הייתה לכל זה יחד תחושה מזוקקת של טוב.

כשחיכיתי לטיסה בחזרה לארץ, קיבלתי מאיתן הודעה שקרעה את ליבי. הוא ביקש שאחשוב על זה שוב, הזכיר לי את כל הדברים המדהימים שיש לנו ושעברנו ביחד. הוא כל כך צדק, היה הרבה יופי בזוגיות שלנו, אבל אני הייתי צריכה לצאת למסע אחר, זה שישים במרכז את הזוגיות הפנימית שלי.

כשהגעתי לשדה התעופה בארץ, הופתעתי לראות אותו מחכה לי כי לא קבענו שיאסוף אותי. הפנים שלו היו נפולות ואיכשהו הוא היה נראה רזה יותר, וזה שהוא חיכה לי שם ככה באמצע הלילה, עשה לי בלב כאב שמילים לא יוכלו לתאר.

הביטחון שהיה לי כשהייתי רחוקה מהכול החל להיסדק מול הכאב שראיתי בעיניו, ולאט לאט שוב התחלתי לטאטא את רגשותיי לצד (כאב של אדם אהוב גרם לי להתחבר אליו ולנטוש את עצמי פעמים רבות מדי בחיי).

בשבועות מאז שחזרתי לארץ המשכנו לנסות והלכנו לטיפול זוגי – כשניצבתי מול המציאות עוד לא הייתי מסוגלת להתמודד עם ההשלכות של ללכת עם האמת שלי.

ביום שישי בבוקר נסעתי לבקר את הוריי. אני ואימי יצאנו עם קפה לחצר ושיתפתי אותה במחשבותיי על פרידה מאיתן. כיאה לאימא אוהבת שמגיבה מתוך דאגה, היא כעסה ואמרה שכרגע עליי להתרכז בלהיכנס להיריון.

בדרכי חזרה הביתה המחשבות על השיחה עם אימי שלחו אותי למקום מוכר ושונא בתוכי שאמר: "את מתנהגת כמו ילדה קטנה, הבחירות שלך תמיד שגויות, את אכזבה". כל חיי הרגשתי שלא משנה מה אעשה, תמיד אחזור לנקודת המוצא הזו: אני לא מספיק טובה, אני כישלון.

הסתובבתי עם הכאב הזה בפנים במשך כל אותו סוף השבוע, ובשבת החלטתי להישאר בבית כשאיתן נסע אל הוריו לארוחת צוהריים. יצאתי לגינה ליד הבניין עם קפה וסיגריה, ובזמן שישבתי שם על הספסל, הקול השיפוטי בראשי הגביר את הווליום. הוא המשיך לרדת עליי ולספר לי על הכישלון שאני.

בתוך חוסר האונים מהסערה שהתחוללה בראשי, הלך ונבנה כעס – ונבנה ונבנה ונבנה עד שהתעוררה בי שאגה פנימית: "שוב הקשבתי לאחרים ונטשתי את הרצונות שלי! זה נגמר פה!"

וכל הקולות השתתקו באחת.

איתן חזר בערב. קראתי לו לחדר השינה ואמרתי בשקט, כנועה לחלוטין למה שליבי מבקש: "אני חייבת ללכת. אני צריכה להבין מי אני ואני לא יכולה לעשות את זה כאן, איתך."

משהו חשוב התאפשר באותו הרגע בזכות הטיפול הזוגי הקצר שלקחנו: בפעם הראשונה איתן לא ניסה לשכנע יותר, הוא פשוט נתן לי ללכת.

החלטנו שאעזוב את הבית כי זה יהיה כואב מדי אם אישאר בזמן שאני מחפשת דירה, והוא יצא כדי לתת לי פרטיות וזמן להתארגן.

בזמן שארזתי בגדים בטרולי קטן, נזכרתי בחיזיון שראיתי במשך שנים: אני אורזת, עוזבת את הבית ויוצאת לחיים חדשים לחלוטין, מוצאת דירה מוקפת בעצים ובדירה הזו אני מרגישה לגמרי אני, לגמרי חופשייה.

ירדתי עם המזוודה לגינה שליד הבית, ולא היה לי מושג לאן אני הולכת מפה. לא הייתי מסוגלת עוד לספר למשפחה שלי על הצעד הזה. ידעתי שאני צריכה לתת לקול הפנימי שלי זמן להתחזק כדי שאף אחד לא יבלבל אותי שוב. התקשרתי לחברה טובה, סיפרתי לה שהרגע נפרדתי מאיתן ושאלתי אם אני יכולה לישון אצלה כמה ימים, עד שאמצא דירה. היא הסכימה בשמחה והרגשתי הקלה גדולה.

במשך שלושת הימים שהתארחתי אצלה היא עזרה לי לאסוף את עצמי ולהתחזק, תמכה בי וחיזקה אותי בהחלטה שלי, וכשמצאתי דירה הרגשתי שאני בשלה להתמודד עם כל מה שהחיים החדשים יביאו.

אבל לא היה לי צל של מושג איזה מסע מטורף מחכה לי...

1 הו'אופונופונו היא שיטה הוואית עתיקה של ריפוי. פירושה המילולי הוא להשיב את הסדר על כנו, והיא מקנה אפשרות לתיקון טעות ולהשבת השלווה וההרמוניה.