קריסת הציוויליזציה המערבית - מבט מן העתיד

 הקדמה למהדורה העברית

פרופ' נעמי אורסקיס ופרופ' אריק מ' קונווי

כאשר כתבנו את הגרסה הראשונה של החיבור שלפניכם בחורף 2012, ביושבנו בחצי הכדור הדרומי – בפרת', אוסטרליה – לא העלינו בדעתנו שתחזיותינו עומדות להתממש במציאות. לבטח לא צפינו את "קץ האנושות", כפי שכינה זאת לאחרונה ביל גייטס.1 רצינו שהחיבור ישמש מעין תמרור אזהרה: מה עלול להתרחש אם העולם ימשיך לנהוג בשאננות ולא יגיב לאיום שבשינוי האקלים. ביקשנו להראות ששינוי האקלים מאיים לא רק על הסביבה,* אלא גם על יציבותם של המוסדות החברתיים והפוליטיים שלנו.

בייחוד רצינו להדגיש את האירוניה – ומכאן גם את הטרגדיה הפוטנציאלית – שבהכחשת שינוי האקלים. הגברים שכתבנו עליהם בספרנו הראשון סוחרי הספק (Marchants of Doubt) * – והם אכן היו גברים – האמינו שהם צודקים בספק שהטילו במדע האקלים, משום שחששו שהרגולציה על גזי החממה תוביל בהכרח להתערבות נרחבת של הממשלה בשווקים, התערבות שממנה קצרה הדרך לשלטון סמכותני (אוטוריטרי). הם האמינו שהגנה על "השוק החופשי" היא הגנה על החירות בכללותה.

אפשר בהחלט לטעון שכלכלה מוכוונת שוק יעילה יותר מכלכלה ריכוזית, ובהנחה שהתנאים זהים, טוב גם שהאדם עצמו ישלוט בגורלו. עם זאת, לדעתנו הכחשת שינוי האקלים היא לא רק עמדה שחצנית ודעתנית, אלא גם עמדה פזיזה. הרי ככל שנשתהה ולא ננסה להאט את שינוי האקלים, נתקשה מאוד לבלום אותו, וכך תגדל הסבירות למשבר שיאיים על יציבות המוסדות הליברלים־דמוקרטיים ועל התנהלותם. לכן כל מי שחשוב לו לשמור על החירות הכלכלית והפוליטית, צריך לפעול בכל מאודו כדי למנוע שינוי אקלים מתמשך, שכן שינוי שכזה עלול להיות הרסני ביותר.

בזמן אסון, ממשלות משעות בדרך כלל את פעילותם השגרתית של השלטון המקומי, האזורי ואפילו הלאומי. רובנו מבינים שההכרזות על מצב חירום הכרחיות לעיתים ובטוחים שהחיים ישובו למסלולם כאשר ייסוגו מי השיטפון או כשתדעך שריפת היער. אבל מה יקרה אם האסון אינו שוכך מאליו? ומה יקרה אם יחל משבר נוסף מייד אחריו ובעקבותיו עוד משבר ועוד משבר? מה יקרה אם אסון נהפך לשגרה? ומה יקרה כאשר יבינו ומה יקרה כאשר הציבור יתחיל להבין שהאסונות הללו אינם באמת אסונות טבע, אלא הם נגרמו בשל חוסר המעש של אנשים מסוימים? מה יקרה כאשר יחולו תמורות חברתיות בעקבות מעבר של אוכלוסיות ממקום למקום,* כפי שכבר ראינו בכמה מקומות בעולם? התשובה הברורה לכך היא שמצב החירום יהיה לקבוע, והדמוקרטיה תתפוגג לכדי זיכרון בלבד.

במידה מסוימת חשש זה כבר נהפך למציאות. על פי האו"ם, יותר מ־13 מיליון סורים נאלצו לעקור מבתיהם מאז שנת 2011, ונוצר משבר פליטים שהוא גם משבר פוליטי וגם משבר אקלים. הכול התחיל במשבר אקלים: חמש שנים רצופות של בצורת וטמפרטורות גבוהות הובילו למוות של יבולים ושל כמעט כל חיות המשק במדינה. בעקבות המשבר האקלימי עזבו 1.5 מיליון תושבים את בתיהם בחיפוש אחר מזון, מים ועבודה.2 מצב זה החמיר את הלחצים החברתיים, בעיקר באזורים עירוניים, ותרם לפריצתה של מלחמת האזרחים. גם היום סוריה עודנה מדינה מרוסקת וענייה.

משבר הפליטים השפיע לא רק על סוריה. פליטים חסרי כול הציפו את דרום אירופה, בייחוד את הונגריה, ועוררו רגשות עוינים כלפי ההגירה. את הרגשות האלה ניצל בציניות ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן (Viktor Orban) כדי לחזק את כוחו הפוליטי. אורבן כינה את הגעת הפליטים "פלישה" מוסלמית המאיימת לכאורה על הזהות האירופית המסורתית, הלבנה והנוצרית של העם ההונגרי, אם כי מבחינה היסטורית הייתה הונגריה רב־תרבותית ורב־אתנית גם בעבר. לנוכח משבר הפליטים הכריזה ממשלתו של אורבן על "מצב חירום" והעצימה את כוחה במגוון דרכים, לרבות חיזוק שליטתה על העיתונות. הממשלה גם העבירה חוקי צנזורה דכאניים שבגינם נאלצה האוניברסיטה המרכז־אירופית (Central European University) לעבור מבודפשט לווינה. בית הדין האירופי לצדק פסק שצעדי ממשלת הונגריה אינם חוקיים, אך כבר היה מאוחר מדי להציל את האוניברסיטה בבודפשט.

אומנם מוגזם לטעון ששינוי האקלים הוא הסיבה העיקרית לעלייתן של ממשלות סמכותניות באירופה ובצפון אמריקה. עם זאת, אל לנו להיתמם ולהתעלם מן הקשר הברור שבין שתי התופעות. פרשנים רבים הבחינו בדמיון בין המשטר בהונגריה ובין הממשל האמריקני בזמן כהונתו השנייה של הנשיא דונלד טראמפ. כמו אורבן, גם טראמפ נקט צעדים, כנראה בלתי חוקיים ברובם, כדי להפחיד את העיתונות ולהשתיקה, וכדי לאלץ אוניברסיטאות לציית למדיניותו.

טראמפ גם עודד תמיכה בתעשיית דלקי המאובנים ובעצם בכל מערך שריפת הפחמן (carbon-combustion complex), כפי שכינינו זאת בחיבורנו. הוא ביקש להאריך זיכיונות לקידוחים חדשים של גז ונפט באדמות מדינה ולעצור את המעבר לאנרגיית רוח – הוא עצר פרויקט גדול של אנרגיית רוח בחוף מדינת רוד איילנד שכמעט קיבל אישור משפטי והושלם. הוא גם ביקש לשנות מקצה לקצה את המדיניות של "הסוכנות להגנת הסביבה" (EPA) באשר למשבר האקלים ולבטל בסוכנויות הפדרליות* ובאקדמיה את התוכניות המדעיות שעניינן בשאלה כיצד שינוי האקלים מסכן את ביטחוננו, את רווחתנו ואפילו את כלכלתנו. אפשר להבין את המתקפה הזאת של הממשל על המדע כניסיון לערער את הבסיס שעליו נשענות הרגולציה על הסביבה, הרגולציה על בריאות הציבור ואפילו הרגולציה על התעשייה.

ואכן, רגולציה היא לב ליבו של העניין. שנים לפני שכתבנו את החיבור הזה זיהו כלכלנים, ובהם ניקולס סטרן (Nicolas Stern), מחבר "דוח סטרן" פורץ הדרך מ־2005 על כלכלת שינוי האקלים, שמשבר האקלים הוא בעיקרו כשל שוק.3 הסיבה לכך היא פשוטה: המחיר שאנחנו משלמים על דלקי מאובנים – נפט, גז ופחם – אינו משקף את המחיר האמיתי שכולנו משלמים בשל השימוש בהם. במילים אחרות: האנשים שמייצרים דלקים כאלה ומשתמשים בהם "מגלגלים" את הפיצוי לנפגעי השריפות, השיטפונות, סופות ההוריקן וגלי החום המתרחשים עקב שינוי האקלים וגם לדורות הבאים ולמינים אחרים. כשל השוק הזה מסובך אף יותר, משום שהעלייה הניכרת בשימוש בדלקי מאובנים מאז שנות ה־80 של המאה הקודמת ועד ימינו – ועימה העלייה העצומה בריכוז גזי החממה באטמוספרה – קשורה לגלובליזציה, בעיקר של שרשרות האספקה, ולתת־רגולציה של שווקים עולמיים ולאומיים.

המדיניות הנאו־ליברלית שיצרה אי־שוויון עצום בגובה ההכנסות הובילה גם לעלייה מתמדת בגזי החממה באטמוספרה. לכן חשו רבים – הן בימין והן בשמאל – שתפקוד הממשל אִכזב. כאשר אנשים חושבים שהמבנים הקיימים נכשלו, הם מחפשים תחליפים, ולפעמים אפילו תחליפים עקרים.

לפני יותר מעשרים שנה, כאשר רק התחלנו לעסוק בנושא שינוי האקלים, אמריקנים ואירופאים רבים היו שאננים; הם חשבו ששינוי האקלים ישפיע על מינים אחרים, כדוגמת שוניות אלמוגים ודובי קוטב, או על אנשים אחרים בעולם (למשל בבנגלדש) או על הדורות הבאים. בעשור האחרון הגיע שינוי האקלים אלינו הביתה. הוריקנים הרסניים, שיטפונות ושריפות פשטו בכל רחבי ארצות הברית וגם בקנדה ובאיים הקריביים. באירופה היו אירועי אקלים קיצוניים למצב "הנורמלי החדש". בשנת 2024 נשברו שיאי טמפרטורה חדשים, ואירופה התחממה במהירות רבה יותר משאר היבשות; גלי חום ושיטפונות גרמו לכמעט חצי מיליון בני אדם לעזוב את ביתם והסבו נזקים בשווי עשרות מיליארדי דולרים. אפשר היה לחשוב שדבר זה יעורר את המנהיגים באירופה לפעול במהירות. במקום זאת, ראינו מנהיגים פוליטיים ועסקיים הנסוגים מהתחייבויותיהם*להוריד להערת כוכביתלהוריד להער בין היתר בגלל שחשו שאחרת הם מסתכנים פוליטית. לדוגמה, כאשר עמנואל מקרון ניסה להטיל מס פחמן בצרפת, הוא נתקל בהתנגדות עצומה, בעיקר של חקלאים ושל פועלים בעלי שכר נמוך. למעשה, מקרון היה יכול לעזור לחקלאים ולמעמד הפועלים במגוון דרכים. לפיכך אי אפשר שלא לתמוה על חוסר הנחישות שלו בנושא.

שבוע אחד בלבד לפני שכתבנו את ההקדמה שלפניכם הכריז ביל גייטס ששינוי האקלים לא יוביל ל"קץ" האנושות, הצהרה שזכתה לתשומת לב רבה מצד התקשורת. ההצהרה הזאת יכולה כמובן להיות נכונה או שגויה בהתאם לפרשנות של כל אחד מאיתנו למונח "קץ". האם "נלך (נמות) כולנו ביחד בבוא השעה" כמילות השיר הסטירי של הפזמונאי היהודי־אמריקני טום לרר (Tom Lehrer) על איום ההשמדה הגרעינית?4 (לרר אהב לומר שהוא תמיד מסיים את הופעותיו בנימה חיובית. אנחנו בהחלט מזדהים עם אמירתו. לעתים קרובות כאשר מזמינים אותנו לדבר על משבר האקלים, מבקשים מאיתנו לסיים את ההרצאות "בנימה אופטימית").

"הפאנל הבין־ממשלתי לנושא שינוי האקלים" (the Intergovernmental Panel on Climate Change, IPCC) הראה שגלי חום ברחבי העולם נעשו קטלניים יותר מבעבר: עשרות אלפי אנשים מתים מהם בכל שנה, ומיליארדי יבולים ובעלי חיים נפגעים גם כן. לפי הארגון, מרבית בני האדם יוכלו להמשיך לחיות ברוב המקומות. אין ספק שזה נכון, אבל מה שחשוב הוא לא מה שקורה לרוב האנשים, אלא מה שיקרה לחלק מהאנשים – האנשים שכמעט לא היו שותפים ליצירת משבר האקלים או שלא עשו דבר שתרם לו. מספרם של אלה הולך וגדל בהתמדה. חשוב גם מה שקורה כאשר אנשים ב"מקומות אחרים" אינם יכולים לגור בהם עוד והופכים לפליטים. מצב זה יכול להוביל להגירה פוליטית וחברתית, והיא יכולה להתפשט ולהגיע גם אלינו. קרוב לוודאי ששינוי האקלים ישפיע בעיקר על העניים, אבל נהיה תמימים להחריד אם נחשוב שההשפעה תהיה מוגבלת רק להם ולא תתרחב.

את החיבור שלנו כתבנו לא משום שאנו מאמינים ששינוי האקלים יוביל באמת לקריסתה של הציוויליזציה המערבית, אלא משום שאנו סבורים כי יש די ראיות מדעיות לאסון מתקרב ושהפוטנציאל לאסון כזה גדל עם כל שנה של עיכוב* כתבנו משום שלדעתנו החברה מתעלמת משלל ההשלכות שיכולות להיות לשינוי האקלים, כמה מהן אף יכולות להיות הרות אסון ובהחלט להתרחש במציאות. הצגה של תרחישי קיצון סבירים מבחינה מדעית אין פירושה מצג של "אבדון ודיכאון". כדאי להבין אותם ולפעול כמה שאפשר כדי שלא יהפכו למציאות. באופן אירוני אישש ביל גייטס את טענתנו; באומרו ששינוי האקלים איננו איום מיידי, הוא תרם לנרטיב המעצים את הסכנה הרבה יותר מהצפוי והגדיל את הסבירות שקריסת הציוויליזציה תהפוך מבדיה למציאות.

נובמבר 2025

* מונחים המופיעים עם קו תחתי כלולים בלקסיקון המונחים הארכאיים המובא בסוף הספר. הערות כוכבית המופיעות לאורך הספר הן של המתרגמים.

* Oreskes, Naomi and Eric Conway (2011), Merchants of Doubt: How a Handful of Scientists Obscured the Truth on Issues from Tobacco Smoke to Climate Change, Bloomsbury Publishing.

* מדובר בהגירת אקלים, כלומר ההכרח לעזוב מקומות מגורים שהתנאים בהם אינם מאפשרים עוד מחיה, למשל בשל מדבור או בשל עליית מפלס האוקיינוס.

* כמו NASA ו־NOAA.

* לצמצום פליטת גזי חממה.

* בפעולות נגד המשך פליטת גזי חממה לאטמוספרה.

דברי פתיחה

פרופ' תמר הרמן ופרופ' יואב יאיר

החיבור שלפניכם אינו דיסטופיה במובנה הרגיל של המילה, שכן אין הוא מתאר מצב עתידי בדיוני. הוא גם אינו משל שנועד לחנך את הקוראים ולהתריע מפני העתיד לבוא אם לא יינקטו צעדים אלו ואחרים. בעת כתיבת הדברים הללו שינוי האקלים הוא כבר עובדה מוגמרת וידועה, וביטוייו ברחבי העולם הולכים ומתעצמים. עד לא מזמן אירועי קיצון, כמו גלי חום מתמשכים, בצורות, שריפות ענק ושיטפונות בזק, נחשבו חריגים ותדירותם הייתה נמוכה. אך מראשית המאה ה־21 אירועים עוצמתיים שכאלה נעשו שכיחים יותר ויותר, והם מסבים נזקים נרחבים לאדם, לרכוש ולסביבה. עוד ועוד אוכלוסיות חוות את השינוי על בשרן.

יתרה מכך, דפוס ההתחממות בימינו תואם במידה רבה את התרחיש הגרוע ביותר (הידוע גם בשם (SSP5-8.5 של ה־IPCC. אם יתממש תרחיש זה, כבר לקראת סוף המאה הנוכחית יעלו הטמפרטורות בעולם ב־2.6–4.8 מעלות צלסיוס לעומת הטמפרטורה הממוצעת בעידן הקדם־תעשייתי. משמעויות הדבר אינן רחוקות מאלה המתוארות בחיבור זה: הפשרה מסיבית של כיפות הקרח בקטבים, ובעקבותיה עלייה של ממש במפלס פני הים; שינויים בתבנית הזרימה האטמוספרית ובדפוסי מזג האוויר; והתרחשותם של אירועים קיצוניים בהרבה מאלה המוכרים לנו. מדובר בהתקרבות לנקודות מפנה (tipping points) שחצייתן תוביל לשינוי בלתי הפיך באקלים כדור הארץ. תחזית זו מדאיגה יותר מכול את חוקרי האקלים, משום ששינוי האקלים אינו ליניארי ועלול ליצור מציאות שלפי כל המחקרים לא חווה המין האנושי כמותה מעולם.

מדינת ישראל נמצאת באחת מנקודות המוקד (hot spots) של שינוי האקלים הזה, והשלכותיו ניכרות בה היטב: הטמפרטורה הממוצעת בה כבר עלתה ביותר מ־1.5 מעלות מאז 1950. בדומה לכל מזרח הים התיכון היא ממשיכה להתחמם בקצב מואץ של פי 1.5–2 מעלות ביחס לממוצע העולמי. הדורות הבאים בארץ יחוו אפוא מדבור, התחממות והתייבשות – חורפים קצרים ושחונים לעומת קייצים ארוכים ולוהטים.

ואף על פי כן, דומה שהציבור בארץ ובעולם מקבל בהשלמה את המצב "הנורמלי החדש" (the new normal). בישראל למשל רק מיעוט זעיר מדווחים שנושא האקלים משחק תפקיד כלשהו בהחלטתם בעבור איזו מפלגה להצביע, ורוב המפלגות כלל אינן עוסקות בשינוי האקלים במצעיהן. אדישות זו יכולה לנבוע מתחושת חוסר אונים מול ממדי האסון הצפוי, אבל גם משיקולים ממשלתיים ומסחריים. גופים אלה רואים במניעת המשך ההידרדרות פגיעה באינטרסים המיידיים שלהם, ולפיכך הם מקריבים את העתיד למען ההווה.

המחברים, נעמי אורֵסקֵיס ואריק מ' קונווי, קוראים לדברים בשמם ומזהים את המגמה להכחיש את משבר האקלים. הם גם מסבירים את הנטייה של המערכות הכלכליות והפוליטיות במדינות המערב לדבוק בהכחשה, דפוס התנהגות העלול להוביל בסופו של דבר להתמוטטותן בתוך מאה עד מאתיים שנה. אין זו נבואה – זו תחזית ריאלית האמורה לשמש קריאת השכמה. התגובה האיטית למשבר המתהווה אינה גזירת גורל: אפשר להקטין את עוצמת השינוי ולמנוע את הקטסטרופה המתוארת בחיבור.

ואולם אין זמן להתמהמה; בחרנו לתרגם את החיבור הזה כדי לעורר אתכם הקוראים לפעולה. כל אחד ואחת מכם יכול לדרוש ממקבלי ההחלטות בישראל לנקוט את הצעדים שמומחי האקלים ממליצים עליהם, וכך למנוע את החמרת המצב ואולי אף לתקן במעט את הנזק שכבר נגרם.

ספטמבר 2025