זוגופרד

הקדמה קצרה: המציאות היא מה שנדמיין

מישהו נע בחוץ. חומק אל הבית שממול. אני נדרך. אני מביט במעשיו של הזר מבעד לדממת חלונות אפלים. דלתות נפתחות, הוא עובר בין חדרים לא לו, מושך במגירות. הוא נע לאט כמחפש דבר־מה. משהו בבית שממול מוכר לי. אני מביט ומבין: הבית הזה, שהזר מסתובב בו, הוא ביתי.

מה הוא מבקש? מה יתגלה לו ומה ייטול ממגירות חיי? אני קופא לצד החלון, להיטיב להביט בו... אני מכיר את הזר. יותר ממכיר. אני הוא. אני הזרוּת המתגנבת בין כתלים, פותחת מגירות, מבקשת לגלות דבר־מה.

אני מביט סביבי בבית המוכר שבחדריו אני שוכן. בבית המוכר שמתוכו אני מביט החוצה והנה אני זר.

אם הבחנת בזרות שבך, אם שמת לב שהינכם עכשיו שניים, דע: יחד תצאו לחפש את המוחלט שממנו הכול נובע ושאליו הכול הולך. את המוחלט החמקמק, המאחד הכול, אשר אליו תתוודע רק ביום לכתך מכאן לתמיד.

היד נעה לאורך מדפי הספרים שהותירו הורינו. האצבע מלטפת את שדרות הספרים: מלחמות ישראל והעולם, זיכרונות אלופים במיל' ואלבומי התקומה. לבסוף היא נתקלת בספרון דק עם שם ארוך: "הפילוסופים הקדם־סוקראטיים". הם מעולם לא עסקו בפילוסופיה — אנחנו חושבים — אבל האצבע כבר המשיכה הלאה, אל ה"אתיקות" של שפינוזה ושל אריסטו. אחריהן ממתין "שפינוזה וכופרים אחרים". הטור ממשיך, ואנחנו מבינים שלא היטבנו לראות לא רק את הבית שבו גדלנו, אלא גם את בית ההווה...

אני עוצר. אני נסוג מן המדף.

אני בנקודה הדוממת של חיי — זו שעליה מספרת בדרכה ההקדמה הזו — ובה גמרתי אומר לקחת את עבודתי למטה, אל הישות האפלה של הבית, אל דממת המרתף האי־רציונלי.¹ מצאתי שם את עצמי פעמים כבלש ופעמים כהלך המשוטט בלא מטרה בארמון המחשבה שכרגע נקרא לה "פילוסופית". הלכתי והעמקתי אל תוך הארמון העתיק הזה. שהיתי באפלולית בין כתליו המדיפים ריח של יושן, ידע וסמכות. צעדתי במסדרונות המתפתלים, מרותק מן הנגלה. בתחילה דימיתי שנכנסתי אל הארמון מרצוני החופשי, ושאוכל לצאת ממנו כלעומת שנכנסתי ובכל עת שאחפוץ. התברר שטעיתי. הכתלים הלכו וסגרו עליי עם החקירה והכתיבה — אלא שאז התייצב לפניי לפתע דבר־מה מסעיר וחי, שאירע לפני 2,358 שנה, וביקש (שלא לומר, דרש) להיות מסופר.

כך נגלה לי הסוד: כדי להיחלץ מן הארמון הזה עליי לשנות את נקודת מבטי. לשנות את האופן שבו אני רואה, מביט, דובר. לחשוב אחרת. העבר התגלה לי באור אחר והארמון התפוגג באחת. החומות שסביבי היו כלא היו. לא היה ממה להיחלץ. רק אפשרות אינסופית ניבטה בכול.

את המונח "פילוסופיה" טָבַע "האלוהי", כפי שכונה בפי תלמידיו פלטון בן אריסטון האתונאי, ובשפתנו, אפלטון. פירושו של המונח הוא, כידוע, "אהבת החוכמה". תכליתה של ה"פילוסופיה" הייתה לעמוד על טיבו של העולם ועל טיבה של האמת. שוחריה לא ידעו כי מרגע שבאה לעולם עתידה הייתה ה"פילוסופיה" לתפוח מהר ולאין שיעור, ולהסתיר מאחורי החומה שבנתה עולם שלם של אופני מחשבה ואמונות שונים ממנה בתכלית, ופעמים רבות מנוגדים לה לגמרי.

זהו, אם כן, הסיפור המוזר על השלטתה העולמית של "אהבת החוכמה" של אפלטון ושל תלמידו אריסטו, ועל האופן שבו השתלטה על אופן המחשבה של כל אחד ואחת מאיתנו. זהו הסיפור על האופן שבו דחקה דרך מחשבה אחת ויחידה את כל הדרכים האחרות לחקור באמצעותן את טבע הכרתנו, את עצם התקיימותנו, את יחסינו עם המקום וזה עם זה. זהו הסיפור על האופן שבו השתלטה על השפה שבפינו ועל מהותה של "המציאות" עצמה, כשם שתופסים אותה כל בני ובנות התרבות המערבית השולטת כיום בעולם כולו (ולפחות סבורה שהיא שולטת בו). זהו סיפור מרתק, רב־מעללים ובמידה רבה לא־ייאמן. ואפשר שבסַפּרנו את הסיפור הזה אנו כבר קרבים אל אחריתו.

אני שולף מן המדף את "הפילוסופים הקדם־סוקראטיים", חיבורו הנפלא של שקולניקוב על הוגי תור הזהב בעידן שקדם לאבותינו סוקרטס, אפלטון ואריסטו. סיפורנו, אני חושב, יכול להתחיל כמו סיפורו:

"התרבות המערבית הינה — לפחות מחציתה האחת — יוונית [...] האופן בו אנו חושבים, המושגים אשר בעזרתם אנו חושבים, הלוגיקה הרגילה שלנו בה שני הערכים של 'אמת' ו'לא־אמת', כל אלה במקורם יווניים הם. אפילו מה שמקובל עלינו כשִׂכלם הפשוט של הבריות או הבנתנו האינטואיטיבית את העולם, פעמים הרבה אינם אלא שיירים של השקפת־העולם האריסטוטלית או של המטפיזיקה האפלטונית. נכסי צאן־ברזל של מחשבתנו, כגון מושגי החומר, הנפש, הסיבה והתולדה, המִּספר, התנועה, הרצף, החלל הריק והאטום, האיכות והכמות, הידיעה והסברה, אפילו מושגי המדע או הטבע — כל אלה מקורם ביוון בתקופה שבין תחילת המאה השישית לסוף המאה הרביעית לפני ספירת הנוצרים. גם תפיסתנו את העולם כמורכב מעצמים שיש להם תכונות היא תפיסת עולם יוונית, ביתר דיוק אריסטוטלית". בסיום פסקת הפתיחה כותב שקולניקוב כי "אין זו הדרך היחידה לתפיסת העולם ולתיאורו אך שׂכלנו הפשוט מסתכל בעולם דרך המושגים שגיבש אריסטו. בלשוננו ומחשבתנו משוקעות הבחנות שהבחינו היוונים, עד כי, במידה מסוימת, עד עצם היום הזה, אנו חושבים יוונית".²

ואם כך, האם מחשבתנו חופשית? של מי מחשבותינו ומנין צורתן? ובעיקר, האם לעד ניוותר שבויים בצורת המחשבה שנולדה במהלך תקופה קצרצרה, בחורשת האקדמיה שבאתונה?

לפניכם סיפוריהם של לוראן נוג'רה ושל ג'נט, של דָרְיָוֵוש ואלכסנדר, של סוזי ושלי. כל אלו כמובן אינם אלא שמץ מסיפורה של האפשרות — זו שעליה נספר כל עוד יהיו סיפורים בעולם.

כדמות או ככותב — אני הוא העֵד המעיד. אין לי ולעולם לא תהיה לי נקודת מבט זולת שלי, זו שממנה אני יכול להשקיף ולספר לכם ולעצמי את הסיפור שניסיתי לטוות. וגם אם העלילות שטוויתי עבורו הן פרי הדמיון (לפחות למיטב ידיעתי), החומרים שמהם הן עשויות אינם דמיוניים יותר (או פחות) מחומרי המציאות. החוטים ההולכים ורבים שמשכתי בזמן הכתיבה בין נקודות המחשבה והמעשה — בין התופעות המסוימות שעלו לנגד עיניי מתוך האפשרות האינסופית — אינם נחלתו של הסיפור בלבד. חוטים אלה הם הקווים הנמתחים גם בעולמנו־שלנו מעל התהום הפעורה בין הדברים. הם הקווים הנמתחים בצפיפות כזו, עד שנדמה לנו כי מדובר במשטח ‎מוצק שלא ניתן עוד להביט בעדו מטה, אל האפשרות הריקה מדָּבר. סבך קווי הדמיון מייצר רושם של מציאות, של חיים, של תרבות. קביעותם היחסית של שמות ומקומות — "פריז", "ליסבון", "ניו דלהי", "כליל" — נסמכת על האפשרות להתמיד מבעד לזמן: להתקיים קודם, עכשיו ואולי גם להבא. האם האפשרות הזו ממשית? כמה יכולים הדברים והבריות להתמיד — וכמה הם נידונים להתחדש, להתחלף, להתהוות שוב ושוב מאחורי קליפת שמם?

המציאות, אני חושב, היא רק מה שנדמיין. משמעויות מסוימות, אינטימיוּת מיוחדת, אהבה מסוימת: כל אלה הן "דווקא", חד ומדויק. כולן מסוימות ויחידאיות לאינסוף. והעֵד להן — הוא צופה בנעשה מחוצה לו. הוא תמיד בפנים, בתווך, בלב ההתהוות, בלתי־נפרד מן הסיפור, נוכח בו. העֵד הזה הוא טווה־העולם, טווה־עולמו־היחיד שממנו לא יֵצא אלא רק לאחר שיתפרק מיֵּשותו.

העד, כַּאדריכל, בונה עולם שבמרכזו מין "אני" כזה על חומותיו, חלומותיו, עריו, בתיו ונופיו. הוא סבור שישהה בעולם הזה לעולם. אלא שלעיתים מתברר לו, לעֵד המספר, האדריכל של העולם, כי "אני" זה שטווה לעצמו הוא בעצם רבים מספור: פקעת של קשרים שנטוותה מכוחה של האפשרות — עצמי גדול ועצום ואינסופי ש"אני" נטווה מקוּריו.

א"כ

אוגוסט 2025

בני ציון

1 גסטון בשלאר.

2 שקולניקוב, 1981, עמ' 17.

פרק ראשון: הבשורה (אנרגיה מתהווה לחומר)

1

הילד משפיל אליי מבט ונוגס במלפפון העסיסי שבידו. קו דק של צלקת ישנה מעטר אחת מעצמות הלחיים שלו. שערו הקצרצר שחור כעיניו. אני שוקע עוד קצת במושב האחורי מאחורי החלון המוגף של הפג'ו 404 הירוקה, מתבונן בו מתבונן בי בעודו נוגס ולועס, נוגס ולועס. פיסה ירקרקה ניתזת מפיו ונוחתת על שמשת החלון שבינינו ומחליקה לאיטה מטה. העולם נעצר. עיני שנינו בוהות בזרעי המלפפון, בעיסה הרירית הירקרקה הניגרת לאיטה במורד הזכוכית השקופה עד שהיא קופאת במקומה ונותרת תלויה בינינו, כמו מוחזקת בכוח המבט המאחד אותנו, בכוח המעמד שנגלה לעינינו, נחשף מתוך הנצח.

ה־404 הירוקה נתלשת ממקום עומדהּ ושבה לנוע בין סמטאות פורדיס, קורעת את מבטינו שנותרים תלויים שם בגן העדן בירכתי הכרמל, קיץ 65'.

2

פריז, 15 באפריל 2019

בשעת אחר צוהריים מאוחרת מוצא עצמו לוראן נוג'רה, ראש ה־³DGSI הצרפתי, ניצב מול החלון הגדול באולם הפומודור המפואר שבארמון האליזה, ידיו אחוּזות זו בזו מאחורי גבו, ואצבעות שמאל מסובבות בבלי דעת על זרת ימין את הטבעת המוזהבת שקיבל מג'נט לפני שנים, שעליה חקוקות המלים "כל יום הוא היום". הוא בוהה דרך השִּמשה העבה בשדרת מריני הפרושה תחתיו. תנועתם של האנשים בשדרה אקראית לגמרי, כמדומה —

מול השניים הממהרים במורד המדרכה באור הדמדומים מופיע זוג אחר בלבוש צבעוני, המהלך ומשוחח לאיטו. השניים, אישה וגבר, חולפים על פני שלושת השוטרים הגבוהים העומדים צמוד לחומה הנמתחת לאורך השדרה, זעים על מקומם בדריכות שרירית ומביטים בשתיקה בזוג שעל פניו חולפים עכשיו שני אזרחים ממושקפים בכובעים כהים ורחבי שוליים, המתווכחים בערנות, תיקי עור חומים תחובים תחת זרועותיהם, וכפות ידיהם בכיסים. רץ בבגדי ספורט לבנים בפס אדום למכנסיו חולף על פני הארבעה, ולהקת היונים שניקרו באבני המדרכה נוסקת בבת אחת מעלה, חגה רגע קט ונעלמת מן העין בטיסה מהירה; מבין העצים מגיחה תנועת מטאטא חזרתית המוּנעת בידי זוג כפפות לבנות וסרבל ירוק. במקום שבו ניקרו היונים רגע קודם, עובד ניקיון אדום שיער עורם שאריות חורף בדמות עלים זהובים אחרונים שנשרו הלילה. בצמרות העצים שמעל השדרה, מול החלון שלפניו עומד לוראן, ניכרת ראשית האביב בעלעלים הכסופים־ירקרקים הנפתחים בתנועה איטית עד כדי כך שהיא בלתי־נראית מתוך בדים מתים והופכים ללבלוב עדין של חודש אפריל. לוראן משתומם: איך ייתכן שבשעת אסון כזו יכול כל זה להתרחש? הרי דבר בחוץ אינו מעיד על כך שמשהו השתבש מן היסוד. פתאום נדמה לו, ללוראן, שכל זה לא יכול היה להיות אחרת: כל האנשים בשדרה, היונים, המכוניות והעצים פועלים במתואם ובמדויק, בהתאם להוראותיו של במאי בלתי־נראה. כולם כרקדנים הלוקחים חלק במופע מחול עכשווי על־פי כוריאוגרפיה, אולי של פינה באוש...

שלל המראות האקראי הזה מדויק ומוחלט בעיניו כעת: רגע נדיר שבו מואר הכול באורה של אימת אפשרות־הסוף של כל מה שהכיר. באור הזה, גם היומיומי והרגיל נראה ללוראן פתאום כמו לראשונה במלוא יופיו החד־פעמי; יופי שלוראן, כמותנו, נמנע מראותו עד רגע זה, שבו חש כה חסר אונים.

תפקידו של לוראן נוג'רה חייב אותו להיטיב לראות אל תוך אינספור פרטיו המתגלים של הבלתי־נראה ולחזות את תמונתו של העומד להתרחש. כל תכליתו שלו, כל תכליתו של ה־DGSI — הארגון החשאי שאותו הקים ושעליו הופקד — הייתה לצְפות אל העתיד. הוא קם כדי שלעולם לא יפתיעו אותם. כדי להבטיח את ביטחונה של צרפת בעידן שבו הכוח האמיתי אינו עוד כוח הנשק שבידי הלוחמים, אלא היכולת להשתלט על המידע של הצבא או של המדינה שכנגד, התלויים יותר ויותר באנרגיה ובטכנולוגיה לפעולתם היומיומית. אבל נראה שהוא והארגון כָּשלו; לוראן ואנשיו לא חזו את הקטסטרופה שהתייצבה לפתחם בשעה האחרונה, והיא־היא העניין המחריד שלשמו הגיע בבהילות אל לשכתו של הנשיא מקרון.

כהרגלו, הקדים בכמה דקות. הנשיא טרם הגיע ללשכתו. לוראן עומד בגפו בחולצתו הכחלחלה, המגוהצת למשעי והמעונבת, המתוחה על גופו המלא מתחת למקטורן המשי האפור, המבריק כמעט. אור חמים שוטף אותו מבעד לזגוגית הארמון המשוריינת. צידן האחד של עיניו החומות קולט את שטף התופעות הזורם מבעדן אל תוך תודעתו החדשה, המתהווה לאור המראות שבחוץ, ואילו צידן האחר מתבונן בעניין בזרם הפראי של מחשבותיו ובַּתנועות הטקטוניות האדירות המתחוללות בקרבו. זה אולי הרגע האחרון שבו יוכל לא לעשות דבר, רק לעמוד בדממת החדר המוגן. הכול, בפנים ובחוץ, נראה פתאום מוזר מאוד, בלתי־אפשרי, ועם זאת — אמיתי להחריד. הכול מלא פרטים, אמיתי ומשכנע. המוזרוּת חודרת אל תודעתו במגע עדין, בטבעיות חסרת מאמץ, נישאת באור הנעים שבחוץ. לא היה לו ספק: זה כך, אין אחר.

קורה שאתה סוטה מהשביל המדומיין שהלכת בו. התוכנית הפשוטה, היומיומית, שרקמת במשך שנים, כמעט בבלי דעת השתבשה לחלוטין. תמימותך נחשפת לעיניך. כוח עז, שאינו בהכרח נראה, תולש מעליך את הסיפור שבנית לעצמך במשך חיים שלמים, והתיישן בן רגע. הוא מאלץ את מבטך, שבהה עד־כה באופק, להתמקד בפרטי הסביבה שאתה עומד בה כך, לבדך, מופתע ונרעד כאילו נפלת אל הרגע הזה פתאום.

אם במקרה — כפי שקרה באותו היום ללוראן נוג'רה — לא גמרת אומר להתנגד לכך ולשוב בכל מחיר אל הסיפור הישן שבנית לעצמך, אם השעית לרגע את הציווי לטוות סיפור חדש — יקרה שתקבל — ואולי נכון יותר, תזכה במבט חדש הנובט מתוך הרגע הזה ממש, ניזון דווקא מהריחוק, מהמוזרוּת, אפילו הזרוּת שאתה חש כלפי הכול. המבט הזה פורץ מבעד למסך הזכוכית שהפריד כביכול בינך ובין החוץ, למעשה חצץ בינך לבין עצמך החדש הנולד כעת. לרגע אתה מתבונן באדם אחר — ואין זה אתה עוד. חייך המוכרים וכל העצמים המוכרים הסובבים אותך — זרים פתאום. ובכל זאת אתה יודע: הם במקומם. הכול במקומו. לא יכול להיות אחרת. דבר אינו חסר. הכול מושלם. אתה ניצב מול שלמות שנדמה שאתה כבר מכיר לעומקה. למרבה הפליאה, אתה (והוא) חש אפילו שמץ של התרוממות רוח לנוכח הידיעה הוודאית: אין ולא יכולים להיות קיום אחר והתקיימות אחרת זולת אלה שמולך, ואולי נכון יותר לומר, אלה שאתה שרוי בהם, ואולי נכון עוד יותר לומר, אלה שאתה. הרי אתה הוא השלמות הזו, המתהווה. פתאום אתה יודע: השלמות הזו מתקיימת מעבר לכל סיבה, הסבר או תכלית. אלה אינם נדרשים לך כדי להאמין ביופייה (כי כזאת היא, יפה להפליא). אתם — אתה והמופיע — חבוקים ומאוחדים בתוך הכרחיות מתממשת, אינסופית, אבסורדית, מוזרה, מוכרת, שנדירה ממנה אין. אחת ויחידה היא. הכול מושלם ומסוים בהיותכם ה"כך" הפשוט הזה.

אולי אתה, הקורא, ואולי את, הקוראת, נתונים כעת ברגע כזה. אולי שהיתם בו פעם ואולי תחוו כמוהו בעתיד. אולי לא, ולעולם לא יופיע. כך או כך, באחר הצוהריים הזה, לפני פחות משעה, רגע כזה פקד את חייו של לוראן נוג'רה מִשָּעה שהסתיימה שיחת הטלפון בינו ובין סגנו ג'רארד מונטֵין. תוכן השיחה היה בלתי־צפוי וחסר שחר. ממש בלתי־אפשרי. בנקל יכול היה לשייכו לעולם הדמיון; אך לא — אמיתי היה להחריד. הנה אנו מגלים שוב עד כמה הדמיון מוגבל ועד כמה יצירתית המציאות. ידענו, ובכל זאת עולה בנו, כשם שעלה בלוראן, הרפלקס הספקני, המתעקש להתכחש. כיצד אפשר להאמין לדבר כזה בכלל? לוראן שוב ושוב חושב, אולי זה רק חלום, אולי הזיה, אך גל ההלם עדיין מטלטל את עצמותיו, מכה בו שוב כפי שעשה בתום השיחה עם ג'ראר. נחשול של חוֹם וכאב עולה מכפות רגליו מעלָה אל צווארו, חובט בליבו וממלא את ישותו אימה וחרדה. הוא אינו חולם. עליי לנשום — הוא אומר לעצמו בעומדו ממתין באולם הפומודור, ובלי קול, דרך פיו היבש, הוא שואף מלוא ריאותיו מן האוויר הישָן העומד באולם ההמתנה, מנסה למקד את תשומת ליבו בנשימתו; נדמה לו שנעתקה מאז השיחה עם ג'ראר. הוא נזכר בנזיר הווייטנאמי ששמע פעם מספר איך נשקו היחיד מול הרובה הצרפתי שכוון אליו כשהיה ילד (וכבר נזיר) היה הנשימה. פנימה והחוצה. לוראן סגר את פיו ושאף מאפו. הכניס, הוציא. שאיפה, נשיפה. כן, עודד את עצמו, אני עדיין יכול לנשום.

זה היה מנחם.

3 DGSI (Direction générale de la Sécurité intérieure, המינהל הכללי לביטחון פנים) הוא שירות ביטחון הפנים של צרפת, העוסק במודיעין פנימי, בסיכול ריגול, בלוחמת סייבר ובמלחמה בטרור.