אמור שתזכור אותי 1 - אמור שתזכור אותי

דבר הסופרת

אף על פי שכל הספרים שלי הם ספרי רומנטיקה קומיים, בסיפור הזה בכל זאת עלולים להיות נושאים שיהוו טריגרים לאחדים מהקוראים. אם, לדעתכם, אזהרות טריגר הן ספוילרים ואתם לא זקוקים להן, בבקשה דלגו על הפסקה הבאה ועברו ישירות לסיפור.

הספר הזה מכיל תיאורים מפורטים של דמות בשלבים מתקדמים של מחלת הדמנציה. יש בו אזכורים של בן זוג בוגדני של אחת מדמויות המשנה, ושל התעללות נפשית ופיזית בילדים שקרתה בעבר. אזכורים של התעללות, התאכזרות, הזנחה ומוות של חיה. באחת הסצנות נשקפת סכנה לכלב. (הכלב לא מת. הכלב של הדמות הראשית אף פעם לא ימות.) מוות פתאומי שלא מתרחש בין דפי הספר של דמות משנית עם מחלת לב.

פרק 1:

אקסבייר

"מה אמרת שאת רוצה לעשות?" שאלתי.

האישה המבוגרת עמדה מצידו השני של שולחן הבדיקות כשהכלב שלה בינינו. הוא העביר את מבטו בין הפנים שלי ושלה, כאילו הוא הבין כל מילה. לטובתו, קיוויתי מאוד שהוא לא הבין כלום.

"אני רוצה להרדים אותו," היא אמרה.

"הוא בריא," עניתי.

"אני יודעת," היא אמרה והסתכלה עליו בעגמומיות. "אימא שלי טיפלה בו מאוד יפה לפני שהיא נפטרה."

"אז למה?"

היא נאנחה בדרמטיות. "זה מה שהיא רצתה. היא לא רצתה שהוא יצטרך לחיות את שארית חייו בלעדיה. הוא יתגעגע אליה יותר מדי."

"הוא יכול להיקשר למישהו אחר."

היא נענעה בראשה. "אני לא חושבת. הוא זקן מדי."

"הוא בן ארבע."

היא הסתכלה לי בעיניים כאילו היא עומדת להתווכח איתי על קופון שפג תוקפו. "תראה," היא אמרה. "אני אדבר איתך ישר ולעניין. באתי הנה בתור פשרה. בעלי רצה לקחת אותו ליער ולירות בו כדי לחסוך לנו את שלוש מאות הדולר האלה. אמרתי לו שזה לא אנושי ושאימא הייתה רוצה שהמוות שלו יהיה קל, ובגלל זה אנחנו פה. אבל אם אתה לא מוכן לעשות את זה, הוא יעשה את זה בעצמו — והוא לא צלף מי יודע מה. יכול להיות שהוא יצטרך לירות יותר מפעם אחת."

תליתי בה מבט חלול. זאת בדיוק הסיבה ששנאתי בני אדם. הם החיות הגרועות ביותר בעולם.

הכלב הרים אליי זוג עיניים עצובות. "הרדמה עולה ארבע מאות," אמרתי ביובש.

שיקרתי. היא עלתה שלוש מאות דולר. בשביל כל אחד מלבדה.

היא הסכימה למחיר ואני לקחתי את הכלב ועשיתי מה שהייתי צריך לעשות.

כעבור שעה, ישבתי בחדר האחורי ותיעדתי את הביקור, עצבני יותר מהרגיל בגלל מה שקרה.

טינה, אחת הטכנאיות הווטרינריות שלי, עמדה שם והסתכלה עליי בעצבנות כשזרועותיה שלובות.

"מה?" שאלתי בלי להרים את העיניים.

"אתה יודע מה."

נעצתי בה מבט חד.

"מה אני אמורה לתת לה כשהיא תחזור לקחת את האפר שלו?" היא שאלה והיטתה את הראש הצידה.

"יש לך קמין?" שאלתי.

"לא."

"גריל פחמים?"

היא העוותה את פניה במחשבה. "נראה לי שהוא עובד על גז."

מגי, הטכנאית השנייה, פתחה את הארונית והכניסה אליה תיקייה. "לא שרפנו את הכלב המאומץ ההוא שלא שרד? הסן ברנרד המעורב?" היא אמרה. "אנחנו יכולים לתת לה את האפר שלו."

"בסדר," אמרתי. "אבל תנו לה חצי. זה יותר מדי."

טינה גירדה מתחת לסנטר של הכלב הבכלל לא מת. "איך תקרא לו?" היא שאלה.

"אין לי מושג," מלמלתי וקמתי מהכיסא.

הראש שלי התחיל לכאוב. חרקתי שיניים.

"אני צריך שתספרי אותו," אמרתי. "תעשי לו תספורת של שנאוצר או משהו. תגרמי לו להיראות שונה."

"אבל הוא כל כך חמוד ופרוותי!" אמרה טינה.

לכדתי את המבטים של שתיהן. "לא נראה לי שאני צריך להזכיר לך שאני עלול לאבד את הרישיון בגלל מה שעשיתי הרגע."

טינה הסתכלה עליי בהערצה. "אנחנו יודעות. אתה כזה גיבור."

מגי נשכה את השפה והנהנה.

הן חייכו אליי. קרנו מאושר, למען האמת.

זה רק הרגיז אותי עוד יותר.

"אל תצלמו את הכלב הזה," אמרתי. "אל תעלו אותו לרשתות החברתיות. אל תקראו לו בשם שלו. אסור לכן להגיד על זה מילה לאף אחד."

"אנחנו ניקח את זה לקבר," אמרה טינה ושילבה את ידיה מעל לליבה.

"אני מוכנה לשקר בשבילך בבית המשפט," אמרה מגי. "עם יד על התנ"ך והכול."

טינה הנהנה בהזדהות.

"אני יודעת שאתה לא אוהב לשמוע את זה," אמרה מגי. "אבל אתה באמת אחד האנשים הכי טובים שאני מכירה, דוקטור רַאש. זה כבוד לעבוד אצלך."

קימטתי את המצח בתגובה למחמאה. לא אהבתי חנופה או שבחים.

אבל אהבתי כלבים. אהבתי את כל בעלי החיים, אבל כלבים במיוחד. לא היינו ראויים להם — והיו אנשים שהיו ראויים להם עוד פחות מהשאר.

"יש לך עוד מטופל בחדר שש," אמרה מגי. "ואלוהים יברך אותך, דוקטור ראש."

נעצתי בה עוד מבט יבש ואז הרמתי את הטאבלט שהיא נתנה לי כשיצאתי מהחדר. הן חייכו אליי.

הן בחיים לא יגלו לאף אחד. הייתי מוכן להפקיד את חיי בידיהן של חברות הצוות שלי — או, במקרה הזה, את הרישיון שלי. אבל כל המחמאות ממש לא היו הכרחיות.

נכנסתי לחדר מספר שש כשאני קורא את הגיליון הרפואי. המטופל היה חתול נטוש שנמצא כמה שעות קודם לכן בערמה של בולי עצים.

"אני דוקטור ראש," מלמלתי כשנכנסתי בלי להרים עיניים.

ניגשתי אל הכיור כדי לשטוף את ידיי. סגרתי את הברז, לקחתי מגבת נייר והסתובבתי אל האישה שישבה שם וניצוץ של הפתעה היכה בי כשראיתי אותה.

היא הייתה יפהפייה. בגילי, כבת עשרים ושמונה או תשע. שיער ארוך שחור, עיניים חומות. קימורים.

היא החזיקה את החתלתול בתוך החזייה שלה. הוא התכרבל במחשוף וישן, הסנטר שלו מונח בפתח החולצה.

"היי, דוקטור," היא אמרה וקמה ממקומה. "חכה רגע, אני רק אוציא אותה. נראה לי שזאת היא? אני לא ממש יודעת מה לחפש כשאני בודקת חתלתולים פרוותיים."

היא שלפה את הגוש הצמרירי החום־לבן והניחה אותה על השולחן בינינו. החתולה גרגרה.

גם אני כנראה הייתי מגרגר אילו הייתי שם בפנים.

כחכחתי בגרון והתחלתי לבדוק אותה.

"חמישה שבועות בערך," אמרתי בשקט.

החניכיים של החתלתולה נראו בריאות וורודות, עיניה היו צלולות. היא הייתה בתת־משקל. בלי פרעושים. בדקתי את האוזניים. קרצית אוזן, אבל המצב לא היה נורא. מיששתי את הבטן. כופפתי לה את הרגליים והעברתי את אצבעותיי במורד עמוד השדרה בחיפוש אחרי משהו חריג.

האישה הסתכלה עליי. לא יכולתי להסביר למה, אבל הרגשתי מודע לעצמי במיוחד.

שום דבר לא גרם לי להרגיש ככה.

אבל משום מה, מבטה גרם לי לתהות אם התגלחתי הבוקר.

יכולתי להריח את החתלתולה. אותו ניחוח שנדף מהאישה נדף גם ממנה. פרחוני.

"את מתכוונת להשאיר אותה אצלך?" שאלתי.

היא נשענה על שולחן הבדיקות. "כלומר, כן. אסור לסרב למערכת חלוּקת החתולים."

זווית הפה שלי התרוממה קלות.

"בדקת מסביב?" שאלתי כשהאזנתי לריאות של החתולה. "וידאת שאין באזור עוד גורים?"

"כן. רק היא הייתה שם." היא הסתכלה עליי מבעד לריסיה הכהים וחייכה.

ליבי האיץ. אלוהים, היא הייתה משגעת. התאמצתי להתנהג כאילו לא שמתי לב.

תליתי את הסטתוסקופ מסביב לצוואר ועברתי למדוד את חום הגוף של החתולה בניסיון להתנהג כאילו המבט שלה לא משפיע עליי.

כשהרמתי את הזנב, קפאתי.

הרמתי גבות אל האישה והיא החזירה לי מבט. "מה?"

"אני רוצה לעשות לה בדיקת דימות."

כעבור חצי שעה, סיימתי עם כל הסריקות וניגשתי לספר לה את החדשות הרעות.

"יש לה מום מולד," אמרתי. "זה נקרא 'איטְמוּת פי הטבעת'. זה כשהרקטום ופי הטבעת לא מפותחים לגמרי."

היא מצמצה לעברי ואז אל החתלתולה שחזרה אל החולצה שלה. "סליחה. מה?"

"אין לה פי טבעת או רקטום מתפקדים."

היא נעצה בי מבט. "אתה אומר לי שלחתולה הזאת אין חור תחת."

"זה מה שאני אומר."

היא הוציאה את החתולה מהחזייה והרימה לה את הזנב. עיניה נפערו. במקום בו אמור היה להיות פי הטבעת היה רק מעגל עור קטן וקירח, עם פתח שבקושי עלה על גודל של סיכה. קל לפספס את זה, אם לא מסתכלים ישירות על האזור.

"אבל... היא עושה קקי," היא אמרה. "היא השתמשה בארגז החול."

"היא פיתחה פיסְטוּלה רקטווגינלית. היא מעבירה צואה דרך הפות. יש לה טפילים בקיבה, אז היציאות שלה מימיות. זאת כנראה הסיבה היחידה שהיא שרדה עד עכשיו. יש ניתוח שעשוי לתקן את המצב. אני לא מבצע אותו. היא תצטרך ללכת למומחה, לכירורג וטרינרי מוסמך."

היא הנהנה. "או־קיי. כמה זה עולה?" היא שאלה.

"בין חמישה לעשרת אלפים דולר."

הלסת שלה נשמטה.

"ההמלצה שלי היא להרדים אותה," אמרתי.

היא נעצה מבט ברצפה לרגע ואז החזירה אותו אליי. "אבל... אבל היא שמחה. היא תינוקת שמחה. אני לא מרדימה אותה."

"מיס — סליחה, איך קוראים לך?" שאלתי.

"סמנתה. דיאז."

"מיס דיאז, אחד משני דברים יקרה פה. או שתהיה לה חסימה והיא תסבול ותמות. או שהיא תחטוף זיהום, ואז היא תסבול ותמות. אפילו עם הניתוח, הפרוגנוזה לא מזהירה, במקרה הטוב. היא תזדקק לטיפול מסביב לשעון עד שהיא תחלים —"

"אני עובדת מהבית. אני יכולה לעשות את זה."

"בדרך כלל ישנם עוד סיבוכים שידרשו השקעה כספית נוספת. אם את לא יכולה או לא מעוניינת להזמין לה את ההליך הכירורגי, אני ממליץ מאוד על הרדמה."

היא חיבקה את החתלתולה אל החזה שלה. "אני לא יכולה."

"אז את מעוניינת בהפניה לכירורג?"

"אין לי סכומים כאלה. יש עמותה שיכולה לעזור?"

"זאת עונת החתלתולים," אמרתי. "העמותות מוצפות. והן יכולות להציל מאה חתולים בסכום שתצטרכי להציל את החתולה הזאת, אם זה בכלל יעזור. את בהחלט יכולה ליצור קשר עם כמה מהן, אבל לדעתי הסיכויים שהם יוכלו לעזור לך קלושים. אני ממליץ להרדים אותה," אמרתי שוב. "מיד. לפני שיכאב לה. יש לך עוד שאלות בשבילי? אם לא, אני יכול לתת לך קצת זמן להיפרד."

היא נעצה בי מבט. "אני לא מרדימה את החתולה הזאת."

יכול להיות שהעצבנות שהציפה אותי באותו רגע הייתה מוגזמת. אולי זה פשוט היה סופו של יום קשה ושל שבוע ארוך מאוד וכבר הייתי מתוסכל מכל עניין הכלב מקודם, אבל לא יכולתי לרסן את הרוגז שלי.

שילבתי את זרועותיי. "למה באת עד לפה וביקשת את עצתי אם את לא מתכוונת לקבל אותה?"

היא מצמצה לעברי. "בטוח יש אפשרויות אחרות —"

"אין. מה את מתכוונת לעשות?"

"אני... אני לא יודעת..."

"אז את בוחרת לתת לה לסבול. הבנתי."

היא בהתה בי בתדהמה. זה לא הזיז לי.

כבר ראיתי כל סוג של רשע אנושי שקיים נכנס בדלתות המקום הזה, אבל מעל לכול נמאס לי מהאנוכיות ומהטיפשות הכללית שהייתי עד להן על בסיס יומיומי. את החיות שאמורות לחיות, הם רוצים להרדים, את החיות שיסבלו, רוצים להשאיר בחיים. הם מזניחים ומתעללים בהן, לא מעקרים או מסרסים, אז המקלטים מלאים עד אפס מקום, הם זורקים אותן לרחוב, מתעייפים מהאחריות ונוטשים אותן. טיפשות שנובעת מכוונות טובות היא עדיין טיפשות. היא מתכוונת להאריך את הסבל של החיה הזאת. שנאתי את זה ומשום מה גם שנאתי את העובדה שזה פגם בדעתי עליה. נראה לי שזה מה שהכי הפריע לי.

"עוד משהו?" שאלתי. "או שסיימנו?"

אש הבזיקה בעיניה. "מישהו אמר לך פעם שהיחס שלך למטופלים טעון שיפור?"

"כן, למעשה," אמרתי, מזדקף מעל לשולחן הבדיקות. "תודיעי לי כשהיא תפסיק לאכול, הבטן שלה תתנפח והסבל שלה סוף־סוף יאפשר לך לקבל את ההחלטות הקשות שמתלוות לבעלות על חיות מחמד."

יצאתי מהחדר.

היא יצאה בעקבותיי.

"מה גורם לך לחשוב שאני לא יכולה לגייס את הכסף הזה?" היא אמרה אל הגב שלי.

נשפתי בבוז. "הטבע האנושי?" אמרתי ונתתי למגי פעורת העיניים את הטאבלט בדרכי אל המשרד.

"בני אדם טובים מטבעם," היא אמרה לי. "הם רוצים לעזור."

הסתובבתי ונעצתי בה מבט מצמית. "אנשים הם חארות מטבעם."

"כן?" היא אמרה. "טוב, אז גם אתה חרא."

היא עמדה שם, לחייה ורודות והראש של החתלתולה מציץ מתוך המחשוף שלה. סקסית.

אני לא יודע למה חשבתי דווקא את זה באותו רגע, אבל 'סקסית' היה המידע היחיד שהצלחתי לעבד.

"נשמע לי הגיוני," אמרתי.

ואז נכנסתי למשרד שלי וסגרתי את הדלת.

פרק 2:

סמנתה

"באמת עשית את זה," ג'נבה אמרה.

"שום דבר לא מדרבן אותי כמו אנשים שאומרים לי שאני לא יכולה לעשות משהו."

אחותי צחקה.

עברו ארבעה ימים מאז הביקור אצל ד"ר שמוק. קמפיין מימון ההמונים גייס כמעט תשעת אלפים דולר.

פּוּטר שיחקה בסלון עם הכדור המצלצל שקניתי לה. היא חבטה בו ואז רדפה אחריו לאורך הרצפה וזינקה עליו. חייכתי אליה בדרכי לספה.

"ידעת שזה יהיה ויראלי?" היא שאלה.

משכתי בכתפיי. "אני לא תמיד יודעת אם משהו שאני עושה יהיה ויראלי. אבל בערך. גורה מתוקה שצריכה עזרה, קריאה ברורה להתגייס למטרה, סיסמה קליטה."

"'פּוטר צריכה צינור קקה' זאת באמת הברקה..."

"זאת העבודה שלי." צנחתי על הספה עם כוס קפה קר.

"אני מקווה שהוא יראה את זה," היא אמרה.

"גם אני מקווה. שמוק. ואת יודעת מה הכי גרוע?"

"מה?"

"הוא היה, כאילו, ממש פאקינג שווה. וכשהוא היה מגעיל אליי, הוא רק נהיה עוד יותר שווה. למה אני כזאת?"

שמעתי את ג'נבה מקרקשת בכלים. "השארת לו ביקורת גרועה?"

משכתי שמיכה דקה מעל לברכיים שלי. "לא. בכנות? בחרתי בו כי היו לו דירוגים ממש טובים. הביקורות אפילו מזהירות שהוא מבריק ועצבני, איזה לוחש חיות מצוברח או משהו כזה."

"אנחנו באמת אוהבות גבר עצבני," היא אמרה בהיסח דעת.

"זאת אומרת, אני יכולה להבין את הסיבות שלו, אבל הוא לא היה חייב להיות מגעיל. אני אף פעם לא מבינה למה גברים לבנים עצבניים כל כך. כאילו, אנחנו חיים בעולם פטריארכלי. אתם המעמד הכי פריווילגי על פני כדור הארץ. אתם לא הולכים אל המכונית שלכם עם המפתחות בין האצבעות כמו וולברין ואף אחד לא פוגע בזכויות שלכם על הגוף שלכם, מה נסגר עם מצבי הרוח הגרועים?"

"איך הוא נראה?" היא שאלה.

"כמו ריסַנד מסדרת חצר של ורדים וקוצים, אם הוא היה אמיתי," אמרתי והכנסתי את הקש בין השיניים.

"לא..."

"נשבעת באלוהים. חכי, אני אחפש אותו בגוגל, נראה אם אפשר למצוא תמונה."

העברתי אותה לרמקול, הקלדתי אקסבייר ראש וטרינריה בשורת החיפוש והקלקתי על 'תמונות'.

מיד מצאתי תמונה שלו מחזיק פרס מאתר 'הארגון האמריקאי לרפואה וטרינרית'. הוא זכה בפרס לפני שנה על כמות אדירה של שעות התנדבות עם חיות.

הוא נראה עצבני, כאילו הוא לא רצה להיות שם. נאה, אבל בהחלט בן ערובה, בלי ספק.

"בבקשה," אמרתי, ושלחתי לה צילום מסך.

לגמתי מהקפה בזמן שחיכיתי שהיא תראה אותה.

"אווו, כן..." היא אמרה.

"זה יהיה פספוס ענק אם הוא לא יסתובב עם כנפי עטלף וקעקועים תואמים בהאלווין," אמרתי.

"את חושבת שהוא לפחות מחייך לכלבים?"

"רוב הסיכויים שלא."

"התכונה הרעילה שלי היא שאני חושבת שאני יכולה לשנות אותו," היא אמרה.

"חחח. התכונה הרעילה שלי היא שלא אכפת לי אם אני יכולה לשנות אותו."

היא צחקה.

יכולתי לשמוע את אימא נכנסת לחדר ברקע.

"תמסרי לה ד"ש," אמרתי.

"סמנתה מוסרת ד"ש."

"מי?" שמעתי את אימא אומרת.

"סמנתה," ג'נבה אמרה שוב.

דממה השתררה על הקו. אימא לא מסרה לי דרישת שלום בחזרה.

הסתכלתי על פוטר וניסיתי להשקיט את הרגשות שזה עורר בי.

"מה שלומה?" שאלתי.

"בסדר." אחר כך היא פנתה אל אימא, "אני מכינה לך ארוחת ערב. אנחנו אוכלות פסטה. לא, את לא צריכה לעזור, אני מסתדרת."

הכנסתי יד מתחת לספה והוצאתי את המחשב הנייד כדי לבדוק את סטטוס התרומות של פוטר. זה היה מקור הסרוטונין העיקרי שלי השבוע. זה והחתלתולה. אבל מבחינתי, פרויקט מימון ההמונים היה סיפור הצלחה בן כמה חלקים. בזכותו אוכל להציל את התינוקת שלי, הוא חידש את האמונה שלי באנושות, שהייתה לא קטנה ממילא, והוא גם הוכיח שד"ר שמוק טעה, עובדה שהסבה לי אושר קטנוני משהו, אבל גם זה אושר, ככלות הכול.

נכנסתי לעמוד וחייכתי. כבר כמעט עשרת אלפים. הייתי קרובה כל כך ליעד, כבר הרגשתי נוח לקבוע לה את הניתוח. ובדיוק ברגע הנכון. בעוד שישה שבועות אהיה בדרך לקליפורניה ואצטרך להביא איתי את פוטר, אז עדיף שהיא תחלים כמה שיותר מוקדם.

"אני מתרגשת להראות לך את הבית," אמרה ג'נבה. "עשינו הרבה שיפוצים."

שמעתי את אימא שוב.

"אנחנו אוכלים פסטה, אימא," אמרה ג'נבה. "כן, אני מכינה לך ארוחת ערב. לא, שבי, את לא צריכה לעזור, אני מסתדרת."

הרחקתי את הטלפון מהפה כאילו היא תוכל לשמוע את הבעת הפנים שלי. ואז, במקום לתת לגוש בגרון שלי לגדול, רעננתי את עמוד התרומות.

מישהו הרגע תרם חמש מאות דולר.

הזדקפתי מייד.

רוב האנשים תרמו עשרים וחמישה דולר. אולי חמישים. קיבלתי כמה תרומות של מאה דולר. אבל לא משהו בסדר גודל כזה. הסתכלתי על השם והעיניים שלי נפערו.

ג'נבה כנראה שמעה אותי נשנקת. "מה?" היא שאלה.

"הווטרינר הרגזן," נשפתי חלושות. "הוא הרגע תרם המון כסף לפרויקט המימון שלי."

"באמת?"

"כן!"

קראתי את ההערה שהוא צירף. זאת הייתה המילה החביבה עליי: צדקת.