שיעורים באהבה 2 - סנאפשוט

פרולוג

דוטי

לפני שלוש שנים

מיאמי

דלקת הפרקים במפרק כף היד שלי מוחה בזעם ברגע הראשון שבו אני אוחזת בעט. אולי מכתבים בכתב יד נועדו לנשים צעירות. אבל זו הדרך היחידה שבה אוכל לשמור אותו קרוב אליי.

אימא שלי נהגה לומר לי שאהבה אמיתית מתעלה על המוות. אבל מה היא כבר יודעת? היא לא נישאה לאהבת חייה. מצד שני, גם אני לא.

בכל מקרה, זה לא מרגיש כמו אהבה, רק כאב. הדקירה החדה במפרק כף ידי מכתיבת מכתבים שהוא לא יקרא אף פעם. הלחץ הפועם בראשי מניסיון לחבר זיכרונות שבורים. הכאב המכרסם המתמיד בחזי, בידיעה שכל חיי בוזבזו בחרטה על החלטה טיפשית אחת.

אבל הכאב הכרחי. הוא מזכיר לי שזה היה אמיתי. אז אני ממשיכה לכתוב כדי להיאחז בחוזקה בזיכרונות המעורפלים.

ג'ייקוב היקר,

אחרי חמישים שנה, לא משנה כמה אני נאבקת, אני מגלה ששכחתי חלק מהפרטים הקטנים.

באותו לילה בסככה, אני לא זוכרת אם ראינו כוכבים בשמיים או שהיה מעונן מדי? האם השיער שלי היה פזור או קלוע? האם היה קר? אני זוכרת שעטפת אותי במעיל שלך, כנראה כי רעדתי. אבל סביר להניח שזה היה רק מהמתח.

האם גם אתה היית מתוח? האם היה לך שמץ של מושג שבלילה ההוא נתחיל לבנות את המשפחה שלנו?

אני זוכרת את זר החינניות הלבנות שחיכה לי.

לעיתים קרובות, אני מדמיינת את הביתן מעוטר עם חינניות כמו שתכננו. חינניות כרוכות סביב כל העמודים. מפוזרות על פני הרציף. משובצות בשערי. שזורות בשולי ההינומה שלי.

כל ההבטחות שהבטחנו עדיין מפזזות במוחי. יחד עם כל אלה שהפרנו.

לא היו חינניות בחתונה שלי. אימו של האריסון הציעה לנו, אבל אני סירבתי.

החינניות היו שלנו. בשבילנו, בשביל הבת שלנו.

אני עדיין מניחה זר גדול של חינניות לבנות על הקבר שלה לפחות פעם בשבוע. אני יודעת שעכשיו אתה איתה. תוכל לשאול אותה אם היא עדיין אוהבת אותן? או שאולי עליי להפסיק?

האם אתה עדיין אוהב אותן?

כי בחרתי שמלה ליום שבו סוף־סוף יניחו אותי בתוך הארון הזה. תחרה בעבודת יד, בהדפס של חינניות. אני יודעת שפספסתי את ההזדמנות שלי בגלגול הזה, אבל אם יש אפילו שמץ של תקווה להזדמנות שנייה בשבילנו...

אני אהיה שם.

בשמלה לבנה.

אחכה לך בביתן.

דפיקה קלה על דלת המשרד שלי קוטעת אותי. אני מפילה את העט, מקפלת במהירות את המכתב, ומסתירה כל סימן לדמעות.

"יבוא." אני מתרחקת משולחן השנהב שלי, המואר בתאורת התקרה העמומה שכיוונתי על אור חלש. אני אוהבת לראות את קו הרקיע של מיאמי בלילה. העיר שלי תמיד שוקקת בערב. הבניינים המוארים נראים כמו זיקוקים קפואים על רקע השמיים הכהים, משתקפים על המים הדוממים. כשעיצבתי את המשרדים הראשיים, וידאתי שלכל משרדי ההנהלה וחדרי הישיבות יהיה נוף כזה.

הידית מסתובבת, ופניו היפות של הנכד שלי מציצות מבעד לסדק שבין הדלת למשקוף. "סבתא. למה את עדיין פה? כבר מאוחר."

דקס כזה דאגן. אני המנכ"לית של קבוצת הֶסלר. אני רגילה ללילות מאוחרים במשרד. "היכנס, דקס. שב. אני רוצה לדבר איתך." אני מצביעה על הספה באזור הישיבה, והוא מציית בחוסר רצון.

אחרי שלקחתי שתי כוסות קריסטל עבות ונמוכות ואת הקנקן התואם המלא בבורבון מיושן, אני חולצת את נעלי העקב ומצטרפת לדקס בפינת הישיבה במשרדי הגדול מדי.

"איך הלך היום עם ההסכם?"

אני מוזגת לשנינו כמות נדיבה ומושיטה לו כוס אחת. הוא לוקח אותה וממלמל, "תודה," חרישית, אבל מניח אותה על השולחן במקום לשתות.

הוא שוקע לתוך הספה, כתפיו שמוטות כשהוא לוחץ על רקותיו. "בלי הפתעות. זה היה בדיוק מה שסיכמנו עליו."

"תסתכל עליי." פקודה קטנה אחת והעיניים שלו מתרוממות מייד בצייתנות. "מה שלומך?"

הוא מושך בכתפיו, נראה מבולבל, כאילו השאלה שלי לא במקום. "אני בסדר."

"דקס." אני לא מסיטה ממנו את מבטי. "אתה לא צריך להרגיע אותי. אני רוצה שתהיה כן איתי."

הוא עוצם את עיניו. "הרגע שילמתי לאישה שישה מיליון דולר כדי שלא תשקר ותגיד בפומבי שניסיתי לסמם ולתקוף אותה מינית במהלך דייט לארוחת ערב. איך את חושבת שאני מרגיש?" הוא מנמיך את קולו ללחישה. "סבתא, אחרי החקירה, גילו שהיא זו שביקשה מהמלצרית לשים משהו בשמפניה שלה... והיא באמת שתתה את זה."

אני מודעת שנשים מסוגלות לבצע מחוות תיאטרליות כדי למשוך את תשומת הלב של הנכד שלי, אבל אף אחד מאיתנו לא ציפה לזה. "אין לך שום אשמה או אחריות בזה."

"אני יודע את זה, אבל היא סיממה את עצמה כדי לנסות להפליל אותי. מי הולך כל כך רחוק? היא יכלה לפגוע בעצמה ברצינות, הכול בשביל תשלום. בריאר הייתה בטוחה שהמוניטין שלי כל כך שביר שאני פשוט איכנע לדרישותיה... ואני שונא את זה שהיא צדקה."

השערורייה האחרונה שדקס נגרר אליה הייתה אכזריות במלוא קיצוניותה. לאישה, בריאר, לא היו ראיות לתיק בבית משפט, ממש לא. בעיקר כי דקס היה חף מפשע. אבל גם כי לא היו ראיות מלבד ההאשמות חסרות הבסיס שלה. הכלא לא היה מה שהפחיד אותו. זו הייתה הסערה ברשתות החברתיות. האיום המפחיד ביותר של הדור הזה. אתה לא צריך להיות אשם בשום דבר כדי להיענש על ידי הרשת.

"אוי, דקס. אני מצטערת."

הוא מתנשף, והנשיפה שלו יוצאת ברעד. הוא מהדק את שפתיו בחוזקה, מתאפס על עצמו. "בכל פעם שקורה משהו כזה, אני מודאג ממה שיבוא אחר כך. זה רק מחמיר ומחמיר. אין יום שאני לא מסתכל מעבר לכתפי. אני אצטרך שהנשים הבאות יחתמו על חוזה הסכמה לפני שארגיש בטוח להוריד את המכנסיים." הוא בוחן את הבעת פניי ומשפיל את ראשו. "סליחה. לא היית צריכה לדעת את כל זה."

אני מטה את ראשי ומחייכת אליו חיוך מתחכם. "אלוהים אדירים. אתה אומר לי שאתה לא בתול? זה מזעזע."

"מצחיק מאוד," הוא ממלמל.

אני מניחה את המשקה שלי ומושיטה אליו יד מעבר לשולחן. הוא אוחז בידי בחוזקה, בוחן את הקמטים שלי, עדות ברורה לגילי. התזכורת הזו מכבידה עליי. זה אומר שהזמן אוזל. בקרוב הוא יהיה לבד, בלעדיי. בלי אף נפש לסמוך עליה. והזמן שנותר לי למנוע ממנו לחזור על הטעויות שאני עשיתי הולך ואוזל.

אני נרתעת כשהוא מסובב את ידי, הזווית הלא נכונה גורמת לכאב במפרק כף ידי להתפרץ. "אאוץ'." אני מתכווצת.

"אוי שיט, סבתא." הוא משחרר את אחיזתו. "אני מצטער."

אני משמיעה המהום רך כשהוא לוחץ בעדינות את ידי. "אל תייחס לזה חשיבות."

"היד רגישה היום?" הוא שואל. "רוצה שאביא לך משכך כאבים?"

אני מנענעת בראשי. "כתבתי. אני צריכה להרגיש את הכאב כדי לדעת מתי הגזמתי."

הוא מניח את ידי בחזרה על השולחן בעדינות כזו, כאילו החזיר גוזל פצוע לקן שלו. "למי את כותבת?"

"חבר ותיק."

אני מביטה בנכדי, וזה כאילו ג'ייקוב כאן. עיני אגוז עכורות. גומות עמוקות בלחיים רזות ולסת חזקה ומרובעת. שיער כהה וסמיך. הדמיון מפתיע. טוב שיש לי רק נכד אחד. אחרת זה לא היה הוגן. דקס היה מאפיל על כולם. מאז ומתמיד הוא נועד להיות האהוב עליי.

הוא זוקף גבה. "אתם לא יכולים פשוט להתקשר זה לזה? למען מפרק כף היד שלך?"

אני מסיטה את מבטי מפניו, מנתקת את עצמי מהתזכורת היפה שרודפת את ליבי השבור. נפגעתי כשאיבדתי את בעלי, האריסון. אהבתי אותו בדרך מסוימת. וכשבתי מתה, היא לקחה חצי מליבי. אבל כשג'ייקוב מת, אהבתי האמיתית היחידה, הוא לקח את השאר. אני לא בטוחה מה עדיין פועם חלושות בחזי, משאיר אותי בחיים כל יום. כל מה שאני יודעת הוא שאם אאבד את דקס, העולם יחשיך. לא תהיה לי יותר שום סיבה להיות כאן. אני לא כאן כדי לשמור על הכנסות גבוהות ולהגדיל את רווחי המניות. אני לא כאן כדי להרוויח עוד כסף ולהבטיח את מורשת הסלר.

אני כאן רק למען הילד הזה שיושב מולי. עכשיו, הוא פגוע, ותפקידי הוא לתקן את זה.

"כתיבת מכתבים היא אומנות שנעלמה, יקירי."

"מה זה הדבר שתמיד אמרת לי? שאם משהו שווה את זה, צריך לומר אותו פנים אל פנים. נכון?״

״מכתבים הם בשביל התנצלויות אבודות."

מי כמוני יודעת. זו הסיבה שאני כותבת כל כך הרבה.

אני מתעלמת מנכדי שמשתמש בחוכמה שלי נגדי, ומיידעת אותו, "קניתי לך מתנת יום הולדת מוקדמת."

"אנחנו לא נותנים מתנות," הוא אומר, ומעוות את פניו. "רק ארוחת ערב ברוסטר'ס כרגיל. כבר עשיתי הזמנה. מה נכנס בך?"

אני מרימה את הגבה, מאתגרת אותו. "רציתי לקנות לך מתנת יום הולדת, אז עשיתי את זה. או שאולי אתה מתכוון להגיד לסבתא ולבוסית שלך מה היא יכולה או לא יכולה לעשות?"

דקס מחייך, עוצם את עיניו ומרים את ידיו. "בסדר. מה שזה לא יהיה, אני בטוח שאוהב את זה."

"טוב. אתה מפוטר."

עיניו עדיין עצומות, אבל חיוכו נעלם. "הממ. מצחיק מאוד."

"אני לא צוחקת, דקס. אתה מפוטר. אבל לא בגלל הביצועים שלך. אתה עושה עבודה מצוינת. אתה יכול להתייחס לזה כשבתון ארוך טווח אם אתה רוצה."

עכשיו עיניו מתרחבות והפה שלו נפער. "שכחת למה נועדו ימי הולדת? כי זו לא מתנה."

"זו מתנה."

אודם מתפשט על פניו כשהוא נושך את פנים לחיו. "תראי, סבתא. מה שאמרתי קודם... לא התכוונתי להישמע כפוי טובה. הייתי אידיוט כי התלוננתי על הזכויות שיש לי. אני בר מזל שאני בן הסלר, אני יודע את זה. ואני מצטער על בריאר ועל כל השטויות האחרות שקרו בשנה האחרונה. אני צריך להיות חכם יותר. חשבתי על זה ואני מתכוון לקחת פסק זמן מדייטים, נקודה. אני מתכוון להתמקד בעבודה. כשאגיע לשנות השלושים שלי, את פשוט יכולה לבחור לי אישה."

"דקס, אני משחררת אותך מהתפקיד שלך באופן זמני. עבדת בלי הפסקה מאז השנה הראשונה שלך בתואר הראשון. אני גאה בך. קבוצת הסלר תחכה לך כשתהיה מוכן. אבל עכשיו, אני מעניקה לך פסק זמן."

"תודה, אבל אני לא זקוק לפסק זמן מהעבודה, רק היום." הוא קם מהכיסא שלו, הלסת שלו חשוקה. "אני כאן משש בבוקר, ואני צריך לישון —"

"שב, בבקשה." אני גידלתי את הילד הזה לבדי מאז שהיה בן שבע. בגיל עשרים ושבע, הוא עדיין מקשיב לי. ברגע שהוא מתיישב שוב על הספה המרופדת בצבע שמנת, אני מרככת את מבטי.

"ילד מתוק, לא היה לי מושג מה אני עושה כשבחרתי עבורך בחיים האלה."

הוא מנענע בראשו. "בחרת? לא בחרת את החיים האלה עבורי."

"לא?" אני משלבת את ידיי כשגל חרטה שוטף אותי, מאיים להטביע אותי. "כשהסכמתי להיות הסלר, חשבתי במיוחד על אימא שלך, עליך ועל ילדיך העתידיים. חשבתי שכסף יגרום למשפחה שלי להרגיש בטוחה. לא הבנתי את עוצמת הרוע שעלולה לפגוע בך כתוצאה מכך. ואני יודעת שאתה עובר גיהינום עכשיו, אבל אני מבטיחה לך, זה רק יחמיר. אתה חושב שבעלי מעולם לא נקלע לשערורייה או הואשם במשהו לא נעים? פשוט למדנו להיראות חסינים. שילשנו את צוותי הייעוץ המשפטי ויחסי הציבור שלנו. האריסון תמיד אמר שאם אתה מספיק עשיר, אתה יכול לקנות אומץ, אבל הכול עדיין חזות בלבד."

דקס נראה מופתע מתגובתי. "מוזר לשמוע אותך קוראת לו האריסון. פשוט תגידי, סבא."

אני מתנשפת בתסכול. "דקס, תקשיב לי. בסופו של דבר, לא תתמודד רק עם ההחלטות שאתה מקבל עכשיו. אתה תיאבק עם רוחות רפאים. תיחנק מהחלטות שבמבט לאחור היו טעויות. זה אף פעם לא נהיה קל יותר. הנטל אף פעם לא נהיה קל יותר. עושר תמיד יהיה גידול ממאיר, כזה שניזון מהנשמה שלך. החמדנות גדלה, הרצון גדל, ובינתיים אתה מרעיב את מה שאתה באמת צריך."

"כלומר?" שאלתו נפלטת בלחישה צרודה.

"אהבה. אבל אהבה היא לא רק בחורות יפות וטבעות יפות שהן רוצות לענוד על אצבעותיהן. אהבה היא חברות."

"סבתא, אני לא מחפש —"

"אבל," אני אומרת וקוטעת את דבריו. "אתה לא יכול למצוא את האדם הנכון עד שתמצא את עצמך. אתה מבין את זה?"

אני בטוחה שהוא היה רוצה לגלגל את עיניו, התגובה הטבעית שלו בכל פעם שאנחנו מנהלים את השיחה הזו. אני לא מאשימה אותו. גם אני הייתי חוששת מאהבה אם הייתי במקומו. הנשים שהוא פגש רחוקות מלהיות אמיתיות. אף אחת מהן לא חשבה על משפחה ועתיד. עיניהן המחושבות היו נעוצות בכרטיסים שחורים, בפנטהאוזים, ובכיס חסר התחתית של נכדי. לפעמים אני תוהה אם בכלל אכפת להן שהוא נאה. מבחינתן, הוא היה משרת את אותה המטרה גם אם היה נראה כמו טרול.

זה החשש הגדול ביותר שלי. שכל הבחורות יראו בדקס רק מישהו שאפשר לנצל ולשלוט בו.

במשך כל כך הרבה זמן, התייחסו אליי כמו לבובה על המדף. רק כשבעלי נכנע לשתייה המופרזת לפני עשרות שנים, האחריות נפלה עליי. הפכתי מבובה לכלי משחק על לוח שחמט. כל מה שאני רוצה זה שחייו של נכדי יהיו יותר ממשחק.

"אז מה את מצפה שאעשה? אשב באחוזה כל היום ואתן הוראות לצוות עד שיגיע הזמן להשתלט על החברה?" דקס נשמע קצר רוח. הוא משפשף את ידיו זו בזו כל כך חזק עד שהן מאדימות.

"טוב, עכשיו למתנה האמיתית שלך."

יחפה, אני קמה וניגשת למגירה העליונה בשולחן שלי. אני שולפת מעטפה ומאזנת אותה על כף ידי, מרגישה אלף קילוגרמים של אשמה מצטברת. לא הייתי אמורה לחפש אותו. עשיתי את הבחירה שלי מזמן. אני חייבת הרבה למשפחת הסלר. אבל אי אפשר להכריח את הלב לציית כשמדובר באהבה. נאמנות, לעומת זאת, היא עניין אחר לגמרי. זו בחירה, ועכשיו, חלק ממני מרגיש ממש בוגדני.

דקס מביט במעטפה כאילו היא מסוכנת. חסרת סבלנות לחוסר ההחלטיות שלו, אני פותחת את המעטפה ומראה לו את שטר הבעלות על חנות הצלילה.

"החבר שאני כותבת לו... הוא אהב לצלול בדיוק כמוך. אולי אפילו יותר. לא היינו בקשר זמן רב מאוד. אפילו כשהגיע האינטרנט, לא הצלחתי למצוא אותו. אז שכרתי חוקר פרטי שיחפש אותו. זה לקח זמן רב. החבר שלי היה נעלם מהרדאר למשך חודשים, חי על ספינות וכלי שיט אחרים, כך שכמעט היה בלתי אפשרי לאתר אותו. חשבתי שאיבדתי אותו לתמיד. אבל קיבלתי דוח מפתיע מהחוקר בשבוע שעבר."

"באמת?" עניין אמיתי עולה על פניו של דקס. הוא מרים את המשקה שלו ולוגם לגימה קטנה מהבורבון, נראה בלתי מוטרד מהצריבה המרירה. אני מסתכלת עליו ומבינה, שהילד הקטן שגידלתי מבוגר עכשיו, שותה כמו גבר. "ומה שלום החבר שלך?"

"הוא מת לפני כמה שנים. הגעתי מאוחר מדי. לא הספקנו לחדש את הקשר. אבל הוא פתח חנות צלילה בלאס וגאס, דווקא שם. נראה שהיא נוהלה על ידי עובדים זמן רב ככל שהתאפשר, אבל לאחרונה היא הוצעה למכירה." אני מאזנת את שטר הבעלות על רגלו של דקס. "קניתי לך אותה. תמיד אמרת שאם היה לך זמן, היית רוצה להיות מדריך צלילה, נכון?"

הוא מביט בנייר, אך לא נוגע בו. "אני מנהל התפעול של תאגיד ספינות השיט הגדול בעולם בזמן שאני מתכונן לקחת על עצמי את תפקיד המנכ"ל. הזמן לא היה לטובתי."

"ובכן, אני נותנת לך את הזמן. לך, תחיה חיים משלך כל עוד אתה יכול, דקס. צור זיכרונות. יום אחד, הזיכרונות האלה יעזרו לך לעבור את הימים הרעים."

"סבתא, אני לא יכול להשאיר אותך לבד." הוא אוחז בשטר הבעלות, מעיף בו מבט תוך כדי נענוע בראשו, ואז מחזיר לי אותו. "אני לא אעשה את זה."

אני מסרבת לקחת אותו ועונה בפשטות, "אתה חייב. פוטרת, ועכשיו אתה הבעלים של חנות צלילה. בלאס וגאס." אני רוכנת, מנשקת את לחיו, ואז את מצחו. "אצפה לך בחג ההודיה, בחג המולד, בפסחא, ובכל פעם אחרת שתתגעגע הביתה."

הצחקוק שלו מתחיל כחוסר אמון, ואז הופך נלהב. כאילו אני יכולה לראות את ההשלמה מחלחלת לאט לפניו. "מה לגבי הכנסה? אני רק מפוטר, או שאת גם מעיפה אותי מחשבונות הבנק?"

אני מחייכת. "קניתי לך עכשיו חנות צלילה. אולי תמכור כמה סנפירים."

הוא מזעיף את פניו וממלמל בשקט, "חצופה."

אני צוחקת, מלטפת את שערו ואז מתיישבת ואוחזת שוב במשקה שלי. "מה לגבי קצבה מקרן הנאמנות שלך?"

דקס עתיד לרשת הכול לאחר שאמות. אבל כרגע, קרן הנאמנות שלו מוקצית לפי שיקול דעתי. האריסון ואני הסכמנו ששום נער או בחור צעיר לא זקוק לגישה מיידית ומוחלטת למיליארדים שלו.

"על מה חשבת?" הוא שואל.

"אני חושבת שקצת ענווה בלאס וגאס עשויה לעזור לך למשוך קהל שונה מזה שאתה מושך במיאמי. בלי צוות לאחזקת הבית או עוזרים אישיים. תפתח חשבון משלך. תקנה בית. אני אשחרר עשרים מיליון מקרן הנאמנות שלך. זה אמור להספיק כדי לתמוך בחנות הצלילה. ותמיד יהיה לך את הכרטיס השחור שלך למקרי חירום."

"בסדר. זה רעיון טוב." דבריו איטיים ונשמעים מוסחים. העיניים שלו נודדות שמאלה, ואני מרגישה את החשש שלו.

"זה לא מספיק?" אני שואלת.

לא גידלתי את הנכד שלי לרדוף אחרי מותרות. הוא לא מהאנשים שקונים מכוניות או בתים ראוותניים כדי להוכיח משהו. התענוגות האמיתיים היחידים שלו הם נסיעות וטיולי צלילה ראוותניים. תמכתי בתחביב הזה כל חייו. הצלילה שומרת על החרדה שלו בשליטה, ואני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה הוא נכנס לאוקיינוס. הוא סיים לימודי תואר שני ומאז התבצר במשרדו.

הוא מהנהן באיטיות. "יותר ממספיק."

"אז מה מטריד אותך?"

דקס מנענע בראשו ומעביר את ידו בשערו. "מעולם לא היה לי חשבון חשמל על שמי. או שקניתי מצרכים, אם כבר מדברים על זה. אני מניח שיש לי הרבה מה ללמוד." דקס טופח על ירכו, והצליל החזק מהדהד במשרדי השקט. הוא נעמד. "בסדר גמור, מאוחר. את מוכנה?"

"לך אתה. אני צריכה לסיים את המכתב שלי. ג'ו מחכה עם המכונית בחוץ. הוא יסיע אותי הביתה. אתה נשאר בפנטהאוז שלך או חוזר לאחוזה?"

"אני יכול לבלות את סוף השבוע באחוזה. רוצה לאכול ארוחת בוקר מחר?"

"רעיון מקסים. אבקש מהשף להכין טוסט בריוש עם רוטב פירות יער ולהביא אותו למרינה."

דקס אוחז בעדינות בידי ומנשק אותה. "כל עוד יש בייקון." הוא מחייך. "לילה טוב, סבתא. אני אוהב אותך."

"גם אני אוהבת אותך."

הוא עוצר בפתאומיות בדרך לדלת. "היי, יש לי שאלה לגבי חבר שלך."

ליבי הולם בחוזקה, האדרנלין גועש בעורקיי. האם אמרתי יותר מדי? "מה לגביו?"

"אמרת שהוא מת. למה את עדיין כותבת מכתבים?"

כי אהבת אמת מתעלה על המוות, דקס.

"כמו שאמרתי... התנצלויות שאבדו, מתוק. עכשיו, לך מכאן. תן לסבתא שלך קצת פרטיות."

הוא סוגר את הדלת מאחוריו. ולרגע, אני יושבת בדממה. להכריח את דקס לצאת מהבועה הזו, אפילו באופן זמני, פירושו שאהיה באמת לבד. ליבי שוקע מול המציאות המתקרבת, אבל הבעת ההקלה על פניו של דקס אישרה את מה שכבר ידעתי. הוא זקוק לזה.

לאחר כמה לגימות נוספות מהמשקה שלי, אני משחררת את רגליי הנוקשות ומכריחה את גופי הכואב לחזור לשולחן.

אני אוחזת בעט ומתחילה בקו מחשבה חדש.

פספסתי אותך בכל כך מעט זמן, ולעולם לא אפסיק לתהות אם גם אתה חיפשת אותי. האם שיטיתי בך? האם חשבת שהייתי מאושרת?

האם באמת חשבת שאוכל להיות מאושרת בלעדיך?

הייתה בכל זאת שמחה בחיי. במלודי. בבנה היפה, דקס. הלוואי שיכולת לפגוש אותו. הוא העתק מדויק שלך.

ותראה, החלקים הכי טובים של דקס — ליבו הרך, חיוכו החם, האופטימיות שלו, חוש ההרפתקנות שלו — כל אלה הם חלקים ממך. וככל שהוא שוקע יותר במשרד הזה, הוא מאבד יותר את עצמו.

בכל יום, הוא הופך יותר לבן הסלר ופחות למי שהוא באמת.

אז אני שולחת אותו למקום שבו הוא יוכל להרגיש קרוב אליך. אם אתה צופה עלינו מלמעלה, בבקשה תשמור על הנכד שלנו. הוא הכול בשבילי. הוא כל מה שנשאר לי ממלודי.

הוא כל מה שנשאר לי ממך.

לילה טוב, ג'ייקוב.

דוטי

נ.ב. אהבה לא נראית מילה גדולה מספיק, אבל אני עדיין אוהבת אותך.