באהבה, אמא

פרולוג

מעולם לא פגעתי באיש. אבל ברגע זה מתחשק לי לתת אגרוף לפרצוף שמביט בי מהעמוד הראשי של העיתון. התמונה שלה, עם השפתון האדום המזוהה איתה כל כך, ושְֹערה הארוך, השחור כעורב. פנים יפות של מפלצת.

סופרת רבי־מכר נמצאה מתה

אליזבת קספר, בת 43, המוכרת ברחבי העולם בשם העט נ"ק תום, מחברת ספרי מתח קשוחים, נמצאה מתה כתוצאה ממה שנראה כ"תאונה משונה".

היא הותירה אחריה את בעלה האהוב, בֵּן קספר, ואת בתם בת ה־21, מֵקֶנזי קספר.

העולם הלום צער עקב אובדנה הטרגי של היוצרת המוכשרת, שהלכה לעולמה בטרם עת. מעריצים מרחבי העולם מתכנסים כדי לחלוק כבוד לגאונה הספרותית.

הו, השקרים...

החיוך הקר לועג לי מן העיתון שבידי הרועדות, ועולה בי דחף לקרוע אותו ולמחות אותו מזיכרוני.

הגיע לה.

הגיע לה למות.

אני רק מצטערת שזה לא קרה קודם.

חלק 1

1

מקנזי
 

סביר להניח שלעולם לא תראו עוד טקס זיכרון כזה - בלי שאף אחד יזיל אפילו דמעה אחת.

הטקס לזכרה של אמי הוא המופע המרשים ביותר של השנה, אולי אפילו של חייה.

המון המעריצים שמחוץ למרכז ההנצחה סנט ג'ון אינו יודע זאת. הם חושבים שההתקהלות ההמונית שלהם היא ספונטנית. הם לא יודעים על הכסף שנשפך על יחסי ציבור, משפיענים, טורי רכילות ובלוגרים של ספרות.

מאז שאמא מתה, הספרים שלה כבשו שוב את רשימות רבי־המכר.

תראי, אמא! את מתה, וכולם עדיין עושים עלייך קופה.

כותרות העיתונים בלטו בשבוע האחרון והעלו כל מיני תיאוריות פרועות.

נ"ק תום מתה באופן טרגי

בשיא הקריירה שלה.

תאונה או...

זאת הסיבה שהטיפוס ההוא, שעומד בקצה החדר, נמצא כאן. גבר בגיל העמידה, עם שפם משונה, לבוש בחליפה ועניבה.

"זה אירוע פרטי. בבקשה לך." סבתא לוחשת לו בחריפות.

ברגע שהיא מתרחקת, חיוכה נעלם.

לא צריך להיות בעל עין חדה במיוחד כדי להבחין בנרתיק האקדח שמתחת לז'קט החליפה שלו - הוא בלש. הוא הגיע לביתנו לפני יומיים. פתחתי את הדלת, והוא התחיל לשאול אותי על אמא עד שסבתא הסתערה לעברנו כמו תרנגולת זועמת.

"מקנזי, צאי מפה, בבקשה," היא ציוותה וחצצה ביני לבינו. ואז, כשהתרחקתי מעבר לפינה, אמרה לבלש בטון חד, "אתה צריך להתבייש בעצמך - לדבר עם ילדה שרק עכשיו איבדה את אמה."

עכשיו האיש נאלץ להסתלק שוב.

כבר ימים שהעיתונים והבלוגרים מציעים כל מיני תיאוריות מטורפות בנוגע למוות של אמי. האמת, לפי החוקרים, היתה בנאלית יותר - אמא החליקה ונפלה, והראש שלה פגע בסלע בזמן צעידת הבוקר הקבועה שלה ביער שצמוד לבית שלנו.

"תאונה מצערת", כך הם כינו זאת. צירוף מקרים או לא, רבי־המכר של אמא מלאים בתאונות מצערות.

אל תבינו אותי לא נכון, יש אנשים שאולי עצובים.

הכלבה הזאת, ליימה רוֹת, שמדברת עכשיו עם המוציא לאור כאילו זאת פגישת עסקים רגילה? בטוח שהיא עצובה. היא הסוכנת הספרותית של אמא כבר יותר מעשרים שנה. עכשיו היא יכולה לשכוח מכל הספרים שהן תכננו להוציא לאור. אם כי אני בטוחה שהיא תרוויח יפה ממהדורות מיוחדות, שוליים צבועים, מארזים ומה לא. הבאר הזאת לא תתייבש לעולם.

שרפנו את גופתה של אמא לפני כמה ימים בטקס פרטי, שבו נכחו רק כתריסר אנשים. וגם אז לא היו דמעות.

טקס הזיכרון הזה הוא בשביל יחסי הציבור. בשביל "חברים", הם אומרים. כדי לחלוק כבוד. כבוד היה די גבוה בסדר העדיפויות של אמא, אבל חברים? אני לא בטוחה שהיו לה חברי אמת בכלל, אם כי הנאומים הרהוטים שהם נושאים לכבודה בשעתיים האחרונות גורמים לזה להישמע כאילו היא היתה שייקספיר, לכל הפחות.

הרחובות מחוץ לבניין מפוצצים באנשים, אבל אולם ההספדים הגדוש שקט באופן מצמרר, ולחשושים מהדהדים בין הקירות.

בצד אחד של החדר תלוי דיוקן עצום של אמא בחולצת תחרה עם צווארון גבוה וּורדים אדומים ברקע. מתחתיו כתוב נ"ק תום. צלם אקסצנטרי בגיל העמידה, שנשכר על ידי בית ההוצאה לאור, מצלם אותו מכל זווית אפשרית. עם המו"ל, עם הסוכנים הספרותיים ועם אבא. הוא ביקש גם ממני להצטלם, אבל סירבתי.

שילכו להזדיין.

בצד השני של האולם תלויה תמונה של אמא במשרד שלה. היא מאופרת למשעי והשיער שלה מעוצב בקפידה, אבל היא נראית קצת חולמנית כשמאחוריה ספרייה קטנה. מתחת לתמונה הלא רשמית הזאת רשום שמה האמיתי, אליזבת קספר. הגרסה הזאת מיועדת לגופים אחרים, כמו העיתון המקומי, הכנסייה שסבתא הולכת אליה וארגוני הצדקה שאמא נהגה לתרום להם.

אני מעדיפה לעמוד מאחור, הרחק מהמופע הזה, ליד סבא שלי, שלא אכפת לו - ומעולם לא היה אכפת לו - מאמא שלי. או מהמראה שלי, אם כבר מדברים על זה.

לסבתא דווקא כן אכפת. מוקדם יותר, בבית, היא ביקשה ממני לא למרוח את השפתון השחור והאייליינר הכבד כמו תמיד.

"ותלבשי משהו שמתאים למעמד."

אני כמעט תמיד לובשת שחור. ובמקרה, זה מתאים מאוד לטקס זיכרון. בדיוק כמו האייליינר השחור והשפתון שמרחתי בכל זאת.

סבתא, כמובן, לובשת דיוֹר ועונדת תכשיטים יקרים. היא מקפידה לדבר עם כל אחד מהנוכחים.

אבא לבוש בחליפה שחורה יוקרתית ונראה נהדר. הוא קצת חמוץ, אבל אולי זה בגלל הגמילה. ההורים שלו גרים רק ארבע שעות מכאן, אבל הם שוהים אצלנו מאז שאמא מתה. סבתא מפקחת על צריכת האלכוהול המוקדמת מדי של אבא. עכשיו, כשאמא איננה, היא השתלטה בגאון על משק הבית.

ואני? אני רוצה לבכות, באמת שאני רוצה, אבל המציאות עדיין לא הכתה בי. אני רוצה להיות עצובה, אבל תמיד הרגשתי שלאמא לא היה מספיק אכפת ממני. זה גרם לי להיות מרירה מאוד בשנים האחרונות, והתרחקנו.

החבר הכי טוב שלי, אִי־ג'יי, אומר שהאבל שלי מושהה. אולי אני פשוט חסרת לב. ביקשתי מאי־ג'יי לא לבוא, כי לא רציתי שהחבר הכי טוב שלי יראה כמה החיים שלי דפוקים, אה... פחות או יותר מאז שאני זוכרת את עצמי.

אני אראה אותו בבית, שם נערוך הערב מפגש עם קייטרינג ל"מעגל הקרוב". אני בטוחה שזאת תהיה פשוט מסיבה, אף על פי שהם קוראים לזה אירוע הוקרה.

אני מסתכלת סביבי ומתכווצת כשאני רואה את הדמות המוכרת ניגשת לאבא ולוחצת את ידו. זה דקאן האוניברסיטה שאני לומדת בה. אני מסיטה את המבט ומגלגלת עיניים. אמא דאגה להסתובב באותם החוגים החברתיים שהוא הסתובב בהם. "למען העתיד שלך," היא אמרה פעם. למעשה, היא אפילו הרצתה פעם באוניברסיטה שלי ותרמה כסף. אני לא אתפלא אם יקימו אנדרטה לזכרה.

הפסיכולוגית של אמא גם פה. שניים מהעורכים שלה. שלוש העוזרות שלה. עורך הדין מטעם המשפחה. רוב ה"חברים" שלה הם פשוט אנשים שהיא עבדה איתם.

אני רוצה לבכות, אני באמת רוצה, אבל אני לא מסוגלת. בשבוע האחרון, מאז התאונה, כשנשארתי בבית במקום בדירת הסטודיו שלי בעיר, חשבתי עליה כל הזמן, על מה שהיה בינינו, על המשפחה הקטנה והדפוקה שלנו. הרגשתי עצובה, פשוט לא עצובה ברמה שממוטטת אותך כפי שאני אמורה כנראה להיות.

אבא בודק את הטלפון שלו וממהר להתרחק מכולם לכיוון הדלת. אני מבחינה שם בגבר נוסף, עם כובע בייסבול, שמסתובב ומתרחק. אבא הולך אחריו.

זה עשוי להיות זמן טוב להגיד לאבא שיש לי כאב ראש ושאני על סף התמוטטות נפשית - שקרים, כמובן - ושאני צריכה ללכת. רגשות מתחילם לבעבע בתוכי, אבל אני לא מצליחה ממש להבין אותם. בעיקר, אני רוצה להתרחק מכל האנשים האלה.

אני יוצאת המבואה הריקה שמתחברת למסדרון קטן נוסף ורואה את אבא עומד בקצה ומדבר עם הגבר הזר.

אני מתחילה להתקדם לכיוונם ומאיטה כשאני שומעת לחישה מהוסה, "חתיכת חלאה."

מה לעזאזל?

אני זזה הצדה, מאחורי המשקוף, למקום שבו אני לא יכולה לראות אותם אבל שומעת כל מילה.

"לא פה," הוא מסנן. "איך אתה מעז?"

"איך אני מעז? יש לי זכות מלאה להיות פה."

"תתחפף. עכשיו."

האיש מגחך חרש. "היא חושדת במשהו?"

"מי?"

"מקנזי."

הלב שלי מחסיר פעימה למשמע שמי.

"אל תעז להזכיר את הבת שלי."

"אה, היא לא יודעת? שיחקת אותה, בֵּני־בּוֹי."

בני־בוי? אבא שלי? מי לעזאזל קורא לו ככה?

"תתחפף, אמרתי," אבא מוסיף בייאוש גובר והולך. "פשוט... לך. נדבר אחר כך."

אני מתקרבת קצת לפתח כדי להציץ, ורצפת העץ שמתחת לשטיח חורקת. היא חורקת לעזאזל.

לעזאזל.

אני קופאת במקום כמו איילה מול פנסי מכונית. אני שומעת צעדים עמומים, ואבא מופיע בפתח. ברגע שהוא רואה אותי, ארשת של בהלה חולפת על פניו.

"מה זה בדיוק היה?" אני שואלת ומציצה מעבר למשקוף, אבל הגבר המסתורי נעלם.

אבא מעביר שתי כפות ידיים על פניו. "כלום."

"רבת עם מישהו?"

"לא, ילדונת, רק דיברנו." הוא מכניס יד לתוך הז'קט שלו ושולף פְלַאסק.

"אתה מכיר את הבן אדם הזה?"

אבא לוגם בעצבנות ונושף לאט. "בחיים לא ראיתי אותו."

שקר שקוף.

הוא טומן את הבקבוקון בחזרה בז'קט שלו ואז קורץ אלי. "את בסדר?"

"אני לא יכולה להיות פה. האנשים האלה -" אני לא מסיימת ומגלגלת עיניים, מחווה בראשי לכיוון האולם המרכזי.

"אני יודע. אני יודע." אבא עוצם את עיניו וצובט את גשר אפו.

"אתה בסדר?"

אבא ואמא לא היו בדיוק זוג מושלם. במיוחד לא לאחרונה. הם רבו יותר מתמיד, וזה רק מה שראיתי בסופי־השבוע שביליתי בחברתם, כי בשנתיים האחרונות אני שוכרת דירת סטודיו קטנה בעיר, קרוב לאוניברסיטה.

אבא שואף אוויר בקול ונושף נשיפה ארוכה, ואז מצליח לעטות על פניו חיוך מזויף. "כן, ילדונת." הוא טופח בעדינות על כתפי. "הכול יהיה בסדר. את יכולה להסתלק מפה אם את רוצה."

"נתראה בבית," אני אומרת ופונה למסדרון שמוביל ליציאה האחורית.

המופע הגדול באמת יהיה בחוץ, ברגע שכולם יצאו מהבניין. המעריצים שבאו מכל קצוות הארץ הם אלה שמתאבלים באמת. ההוצאה לאור כבר הביאה צוות יחסי ציבור פנימי כדי לנהל את האירוע. כן, הם קוראים לזה אירוע. קבוצת שחקנים שנשכרו במיוחד תחולל מהומה, תצעק גסויות ותשחית את אחד הדיוקנאות של אמא בטענה שנ"ק תום היא השטן. כי, אתם יודעים, אין דבר כזה פרסום רע. אני יודעת את זה כי עדכנו אותי מראש. מיד אחרי שחתמתי על הסכם סודיות. התעלול הזה, שנרקם בסתר על ידי משרד יחסי הציבור, אמור להקפיץ את מכירות הספרים בצורה מטורפת.

אני בטח לא רוצה לצאת דרך הכניסה הראשית ולהיקלע ישר לתוך להקת צלמי פפראצי ומעריצים מטורפים.

אני נושמת לרווחה כשאני יוצאת מהדלת האחורית של הבניין, ואחרי שאני מוודאת שאין איש בחניון, אני צועדת למכונית שלי.

הטלפון שלי מצלצל.

"תודה לאל," אני פולטת כשאני עונה. "יצאתי משם."

"הֵיי, קרצ, זה כמעט נגמר." קולו המרגיע של אי־ג'יי הוא כמו אוויר לנשימה.

"אתה בא, נכון?"

"כבר בדרך. אולי אגיע לפנייך."

"תיזהר מהפפראצי מול השער הראשי, אוקיי?" אני פותחת את דלת הרכב כדי להיכנס. "אני בטוחה שיהיו... רגע."

על מושב הנהג יש מעטפה, ואני מקמטת את המצח בבלבול ומרימה אותה.

"אי־ג'יי, חכה." אני שמה אותו על רמקול, נכנסת למכונית ובוחנת את המעטפה. "מה לעזאזל..."

"את בסדר?" הוא שואל.

"לא בטוח," אני אומרת, והדופק שלי מזנק כשאני קוראת את המילים על המעטפה.

מהמעריץ מס' 1. XOXO