פרולוג 1
אור שפר
היום
מדהים איך כל החלקים בפאזל מתפרקים ברגעים שאתה חושב שכלום כבר לא יכול לפגוע בך. זה מה שאני תמיד אומר על החיים. אחרי כל כך הרבה שנים הרגשתי לרגע אחד שהפאזל שלם, שאפשר לקפל אותו, להניח בצד או למסגר אותו. אבל מספיק רק חלק אחד קטן, שבור או סדוק, כדי למוטט הכול.
אחרי שעתיים של המתנה מכניסים אותי לחדר חקירות קטן בתחנת גולן במשטרת קצרין. החוקר שיושב מולי נראה כמו איזה דוד נחמד. האמת היא שנראה שהפרעתי ללו"ז השקט שלו באזור המנומנם הזה. הוא לא לובש מדים אלא חולצת טריקו פשוטה ומדבר בטון כמעט חברי, מהסוג שגורם לך לספר לו הכול.
הוא מניח דף ועט על השולחן, גולל בטלפון שלו כמה שניות ואז פונה אליי.
"תראה, מר שפר, אני קורא את הדוח של השוטרים. לפי מה שאני מבין, איבדת את זה לגמרי. זה לא נראה טוב, בייחוד לאדם כמוך, בלי מעצרים קודמים, קצין בצה"ל. אתה צריך לעזור לי להבין מה באמת קרה שם כדי שאוכל לעזור לך."
אור
לפני שנה
אני רואה את החברים שלי משנים סטטוס מ'רווק' ל'תפוס חזק' זה אחר זה. השנים עוברות ושום דבר לא נשאר כמו שהיה. הייתה לנו הסכמה שבשתיקה שזה לא יקרה לנו. שנישאר כולנו יחד. האמנתי בזה. הייתי צריך לדעת.
אור שפר של לפני כמה שנים היה מוכן להיות במצב שלהם, תפוס חזק, אולי כבר נשוי היום עם ילד או שניים. אור שפר של היום פחות. אני מתגלגל מדייט לדייט, שאף אחד מהם הוא לא ממש דייט, אלא רצף ארוך של מפגשי סקס שרובם סובבים סביב היכולת שלי לשלוט בפרטנרית שאיתי, וסביב היכולת של הפרטנרית שאיתי לתת לי לשלוט באופן שבו המפגש בינינו יתנהל.
אני לא בעניין של משחקי BDSM, זה לא הקטע שלי, אבל אני לגמרי בעניין של שליטה מוחלטת בסיטואציה. אף אחת לא תוכל לדרוש ממני מה שאני לא מוכן לתת, לא יכול לתת, ואף צד לא ייפגע. פליק קטן בישבן, קשר שמינית הדוק היטב לידיים, חפוז בעמידה באיזה מועדון כשהיא לובשת לבקשתי חצאית קצרה ומקבלת אותי לתוכה בלי להתייחס לכל מה שקורה מסביב. זה הקטע שלי.
אני לא מסתיר את זה. החברים שלי יודעים בדיוק מה אני עושה ואיך. ולמעט פעם אחת, לפני לא מעט שנים, שעילאי שאל בצורה ישירה אם אני דפוק במוח, ואם יש סיכוי שזה ייגמר בתלונה על מעשים שאני אגמור בגללם בכלא, אף אחד מהם לא הטריד אותי בעניין. להפך, בתקופה הפרועה שלהם, לפני שטוהר, אושרי וכרם נכנסו לתמונה, הייתי מחלק להם טיפים חופשי. אני די בטוח שהם מיישמים הכול גם היום עם הארוסות שלהם.
לפני תשע שנים נפגשנו לראשונה ארבעתנו בבקו"ם, ותוך כמה דקות היינו כבר צוות. שום דבר לא יכול היה להפריד בינינו.
עילאי הביא איתו את החבילה הרקובה של עומר ורומי, ובהתחלה כולם שנאו את רומי. חוץ ממני. הבן אדם הבין שהוא רוצה הרבה יותר מאישה וילד. לא הבנתי מה כולם רצו ממנו. אבל מהר מאוד הבנו שרומי כרוך אחרי עומר ושום דבר לא מעניין אותו. ורומי נפל.
רומי הביא איתו את ירדן לוי. נשבע שירדן היה המלך שלי. אפילו שהוא משחק בתל אביב, ואני בכלל צהוב־שחור מהיציע המזרחי, אני יודע להעריך שחקן טוב. אולי פעם יהיה לו שכל להצטרף לקבוצה הכי טובה בעולם. גל תמיד אמר שמה שיש לירדן זה רגליים וזין. ואני לא הבנתי מה הבעיה עם זה. רגליים וזין זה כל מה שגבר צריך. טוב, גם M16 מקוצר. למרבה הצער גם ירדן נפל. משום מקום צצה לני, שהיא באמת חמודה וכוסית וסבבה, אבל מה קשור שהוא פתאום נהיה שפוט שלה? והנה גם ירדן נפל והיום הוא סתם אידיוט. הזין והביצים הלכו, אבל לפחות נשארו לו הרגליים.
אז נשארנו ארבעתנו. עילאי, גל, מעיין ואני. עם זה יכולתי לחיות כי תכלס אנחנו חיים יחד ועובדים יחד. יש בינינו ברית ששום אישה לא יכולה לפגוע בה.
פתאום עילאי החליט שהוא נדלק על האישה שהוא הכי שונא בעולם. טוהר אבוהב. ואני בכלל רציתי לשאול אותו מה, לעזאזל, הוא חושב שהוא עושה? מכל הנשים בעולם טוהר? שהיא המקבילה האנושית לדינמיט או לרימון רסס בלי נצרה? אבל לאט לאט החיים שלו נהיו רק טוהר. ופתאום הם לא סתם עילאי וטוהר, אלא לילו וסטיץ', ועכשיו גם יש לו שיצו מטומטמת עם שמלה שהוא נאלץ לטייל איתה בבסיס כמו אידיוט. מה זה? ואז בלי התראה מוקדמת אני מוצא את עצמי פורץ לבית של איזה מזדיין אחרי שהוא חטף את טוהר. וכל מה שמעניין אותי באותם רגעים זה שטוהר, החברה החדשה שלנו, תחזור הביתה בריאה ושלמה ושעילאי יהיה רגוע.
טוב, אז נשארנו גל, מעיין ואני. עדיין יכולתי להסתדר עם זה.
אבל אז גל. כאילו, אתה רציני? הבן אדם מעיד על עצמו שהוא לא מסוגל להתחייב לכלום. הוא מחויב רק לסיגריות ולפחיות קולה. ספגתי את ההקאות שלו על הנעליים שלי ואת השיגעונות שלו כי משפחה לא בוחרים וגל הוא אח על מלא. הכול היה נכון עד לרגע שהעיניים שלו נחתו על אושרי. שני אנשים שרוטים עד העצם. וזהו, גם הוא נשרף. ושוב מצאתי את עצמי רץ בלילות אחרי אנס מזוין, שהיה במקרה גם אבא של גל. ושבועות התפללתי לאלוהים, שאני לא מתפלל אליו אף פעם, שמשהו יסתדר שם וכל הסיפור המעוות הזה ייפתר איכשהו, לפני שאני רוצח את אבא של גל. אומנם גל נפל, למורת רוחי, אבל אני לא מוכן שאף אחד בעולם ישרוף לו את חלקת האלוהים היפה שהוא בנה לעצמו עם אושרי.
נשארנו מעיין ואני, ונשבעתי לו שאם גם הוא נופל כמו חבורת הכוסיות האלה, אני פורש מהיחידה. באמת יש גבול. מעיין נשבע שאין לו זמן ועצבים לנשים. הדאגה למצב הכלכלי בבית העסיקה אותו, החובות העצומים של ההורים שלו, שהוא קיבל על עצמו, שיבשו אותו וגם כשדברים התחילו להסתדר זה שרט אותו לכל החיים. וכדי להוכיח לי שהוא רציני טסנו לתאילנד כדי להזדיין. לצערי כל הסתומים באו איתנו, והזיון היחיד שכמעט יצא לי היה ליידי־בוי עם זין מפחיד.
הייתי צריך לדעת לא לקחת אותם איתי כי החברות שלהם הטילו עלינו כמה קללות ושיבשו לנו את הטיול.
אבל השיא הוא מעיין וכרם. זהו? כל הצרות בבית, כל הדאגות, הכול התפוגג מהרגע שהיא שפכה עליו כוס וודקה. החיים של החברים שלי הם סרט ארוך שכתב תסריטאי שהמוח שלו דפוק, ולבימאי של הסרט יש חוש הומור מעוות. והנה גם מעיין נפל, לא פחות ולא יותר, דווקא על האישה שאולי נראית כמו מישהי שהכול מושלם אצלה, אבל בעצם באה ממשפחה מרוסקת. וכרם, ששבורה לא פחות מכולנו, שברה לו את הלב, ואני לא יכולתי לחיות עם זה. אז נלחמתי בשניהם עד שהאסימון נפל ועכשיו אני גר בבסיס, עדיין עם מעיין, עד שהוא יעבור לגור עם כרם, שנמצאת אצלנו רוב הזמן, ועם כלבה בשם סקיי.
אני באמת שוקל לקחת את מיקי, בוטן וסקיי, לאסוף כמה חתולים ולפרוש בשיא לאיזה אי בודד. הבנתי את הרמז, החברים שלי תפוסים חזק ואני אישאר רווק.
טוב לי ככה.
באמת.
פרולוג 2
אמונה שגיב
היום
את לא תקומי בוקר אחד ותגלי שאיבדת את עצמך ככה פתאום. זה יזלוג לאט לאט, ויתור אחרי ויתור עד שתגלי שזה קרה וכבר מאוחר מדי.
אני ילדת דיסני, מכירה את כל הסרטים בעל פה, קונה את כל המותגים שיצאו אי פעם, הולכת גם היום להקרנות מיוחדות ובכל הזדמנות שיש לי אני נוסעת לדיסנילנד שבפריז לכמה ימים של ניתוק מהכול. סינדרלה, פוקהונטס, בת הים ועוד ועוד, אני מכורה לכול. ובעיקר אני מכורה לרעיון של אהבה ממבט ראשון. תמיד חלמתי על סוף טוב, על נסיך שיציל את הנסיכה, ועל 'עד עצם היום הזה' שמתחיל בנשיקה. חלמתי על עולם קסום שבו הכול אפשרי והטוב תמיד מנצח את הרע. אבל זו אמונה שגיב, הנערה, שנותנת לדמיון שלה להפליג הרחק מכאן, גבוה יותר מהבלאק הוק, למקומות אחרים בצבעים בוהקים.
אמונה של היום למדה בדרך הקשה שאין נסיכות דיסני. אין נסיכה עם שיער ארוך שמחכה במגדל ואין נשיקה שמחזירה לחיים. אין אבירים על סוסים לבנים שבאים להציל אותנו מדרקונים, אין 'עד עצם היום הזה', וגם אם יש, הנשיקה היא רק ההתחלה של דרך ארוכה ולא הסוף, ואת הרע לא תמיד אפשר לנצח, אולי כי הרע לא תמיד באמת רע.
למדתי שיש נשים שבוחרות את הדרך שלהן, בונות לעצמן ארמון, ונלחמות להגשים את החלומות שלהן בכוחות עצמן בעזרת אומץ, כוח ושכל. למדתי גם שיש גברים שמחבקים את הפחד שלהם, מתווים את הדרך שלהם לבד ונועלים את הלב שלהם בפני כל סיכוי לאושר.
וגם אם יש אהבה אמיתית שדורשת הרבה מאוד עבודה, היא לא נראית כמו אגדה, ובכלל כבר הבנתי שצריך לחפש את האמת שמאחורי כל אגדה.
המציאות שלנו היא דרך ארוכה ומפותלת, מלאה עליות ומורדות, ואנחנו בוחרים את הדרך, נלחמים במלחמות שלנו ולא פעם נאלצים לגלות את הקסם שחבוי בתוכנו. הקסם שנמצא באומץ שלנו להתחיל מחדש בכל בוקר. גם כשהדרך נראית קשה, בכוחנו לחבק את הקשיים ולא לברוח מהם, ובעיקר הקסם הזה נמצא באהבה שאנחנו בוחרים להעניק לעצמנו ולעולם.
למרות כל התובנות האלה, הנערה הזאת עדיין נמצאת איפשהו בתוכי, מחכה שאולי בכל זאת זה יקרה. ועד אז יש לי אותי, ואני הגיבורה בסיפור שלי.
פרק 1
אמונה שגיב
לפני כמה שבועות
שמי רס"ר אמונה שגיב, ואני מכונאית מוטסת. כשאנשים שומעים שאני טסה במסוק הם מדמיינים עננים, נופים יפים ובריזה קלה, או שהם מדמיינים סרט אקשן מטורף עם לוחמים קשוחים שיושבים ואוחזים בתת־מקלע ורגליהם מחוץ למסוק. המציאות שונה לחלוטין. בתוך הקוקפיט יש ריח של דלק, שמן וזיעה, ורעש בלתי פוסק של מנועים ורוטורים שדופק את הראש. כל זה רחוק מאוד מלהיות סקסי, ובכל זאת, הבלאק הוק הוא הבית שלי.
אנחנו בטיסת אימון מבצעית, סביבנו חושך מוחלט של לילה בלב מדבר יהודה, ורק אורות הניווט של המסוקים שלצידנו מרצדים בחשכה. הקשר עם בקרת הטיסה שקט וקצר. זה שקט מסוג אחר, שקט מתעתע, אין בו מנוחה או רוגע. השקט הזה נותן לי הרגשה שאני עומדת על סיפו של משהו רועש במיוחד. אני מניחה שלזה מתכוונים כשאומרים 'השקט שלפני הסערה'.
אני יושבת על הכיסא האחורי עם אוזניות ומיקרופון, מרוכזת בתפקודי המנוע. אור, מעיין, גל, עילאי וגילי, שעוברת חניכה עם הצוות, יושבים במסוק, דרוכים ומוכנים לאימון כאילו אנחנו בזמן אמת. הם מחליפים ביניהם עקיצות מצחיקות ומדי פעם מציקים גם לי.
אני מחייכת חיוך עצבני אל מעיין. "חבל שאני אצטרך להלשין לכרם שאתה מרגיז אותי." כרם היא החברה הכי טובה שלי בעולם ובת הזוג של מעיין. היא גם טייסת מסע"ר והיא תותחית־על.
החיוך שלו מתרחב בחום כמו בכל פעם שמישהו מזכיר את כרם. "את יכולה להגיד לה מה שאת רוצה. זה לא ימנע ממני להציק לך. את מציקה לי לא פחות. אני זוכר בוודאות כמה פעמים שאיימת עליי במעשים אלימים שכללו שימוש במפתח ברגים."
"תניח לה," אור אומר בשקט, המבט שלו ממוקד בי. מבט שקט, חודר, מבוקר.
אני אף פעם לא מצליחה להבין אותו. בטח לא אחרי כל מה שקרה בינינו. כשהוא מוקף בצוות שלו, או כשהוא מדבר עם טוהר, אושרי וכרם הוא שונה. קליל, זורם ושמח כמו כל החברים שלו, אבל מול כל העולם הוא כמו מסכה קפואה ואי אפשר לקרוא אותו.
הוא מעביר את מבטו אל גל ומחייך, אך כשהמבט חוזר אליי נראה כאילו מישהו אחר תפס את מקומו ואין לדעת על מה הוא חושב. אני לא חושבת שהוא שונא אותי, למעשה אני יודעת שהוא לא שונא אותי, אבל זה העניין, אני לא קוראת ממנו שום רגש משום סוג. קיפאון, אולי ניתוק, לא יותר.
המבט שלו חוזר לגילי והוא מדבר איתה בשקט, הוא קשוב אליה ועונה בסבלנות לשאלות שלה. אני נשענת לאחור ומסתכלת עליו. התאורה החלשה במסוק לא מאפשרת לראות בבירור, אבל אני מכירה בעל פה כל תו בפנים שלו והמוח שלי משלים לבד את המידע. השיער החום הקצר, העיניים הבהירות שמסוגלות להקפיא במבט אחד הר געש מתפרץ, השפתיים המשורטטות והצלקת הארוכה שנמתחת לאורך הלחי שלו ומוסיפה למסתורין שאופף אותו. צלקת שאף אחד לא מתייחס אליה או מדבר עליה אף פעם. גם היום, שנה אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה, אני לא יודעת מה גרם לצלקת. דבר אחד אני יודעת בוודאות כמעט מוחלטת — היא עמוקה יותר ממה שנראה לעין.
המבט שלו מבזיק אליי לרגע, ושוב ההבעה שלו משתנה. הפעם אני מזהה רמז לחיוך בזווית פיו. חיוך שאני לא בטוחה שהוא נושא בחובו שעשוע או משהו חיובי. הנשימה שלי נעתקת. אני מרחיקה את מבטי ואי־נוחות איומה משתוללת בתוכי. להט לא ברור שאני מנסה לדכא בכל כוחי. אני נעה בכיסא ושוב מסתכלת על אור. הוא עדיין בוחן אותי, גילי ממשיכה לדבר איתו והוא עונה לה בלי לנתק את המבט ממני. הוא בכלל מודע לכך שהוא עושה את זה? הוא חושב על דברים שאני נמנעת מלחשוב עליהם? אני מרגישה כאילו הוא קורא כל מחשבה כמוסה שמסתחררת בתוכי ואני לא יודעת איך להסתיר את המחשבות שלי.
לפתע אני שומעת פיצוץ חזק ברקע ומייד מסתובבת לאחור. "מה קרה?!" אני צועקת, אבל אף אחד לא עונה. הטייסים מתקשרים בקור רוח לבקרה ואני שומעת מהאוזניות שלהם ש'משהו יצא מכלל שליטה'.
אני נדרכת, המוח שלי מריץ במהירות משימות שמגיעות זו אחר זו. כשאני רואה שסאני הטייס מוריד את המסוק לקרקע אני יודעת שזהו, הגיע הזמן להתנתק מהמחשבות המשתוללות ולעבוד.
אני קופצת מהמסוק בקלילות וניגשת למנוע המסוק. הברגים, המברגות והמפתחות מתחילים לעבוד במהירות, ואני מתחילה לפרק את המנוע. אני מוצאת את החלק שנשבר ומסתכלת על ניר, המכונאי שלי שמחכה מחוץ למסוק. אני נותנת לו כמה פקודות קצרות ומהירות, והוא מגיב במהירות.
"כמה זמן זה ייקח?" הוא שואל.
"אני לא יודעת," אני עונה, "אבל אני אעשה את זה הכי מהר ומדויק שאפשר." המנועים מסביבי מתחממים וריח של דלק שרוף מתחיל להתפשט מסביב. אחרי זמן ממושך אני קוראת בהקלה, "זהו. החלפתי את החלק!" אני ממהרת לחבר את החלקים שהסרתי מהמנוע והוא שוב מתחיל לעבוד.
אני מנגבת את המצח ומרגישה שכתם ארוך של גריז נמתח לרוחבו.
האדרנלין שוכך, והרוטורים מתחילים לנוע באיטיות וברוגע. אני מרימה את הראש ורואה שסאני מחייך אליי. הוא לא אומר כלום, אבל חיוך של סאני הקשוח שווה יותר מכל מילה. אני מזכירה לעצמי שהתפקיד שלי הוא לא רק לתקן את המסוק, אלא גם לשמור על בטיחותם של אלה שנמצאים בתוכו. כמו שכרם אומרת, יהלומים יקרים שאני מחויבת להחזיר הביתה בריאים ושלמים.
אני חוזרת למקומי ואנחנו ממריאים, הפעם אור יושב קרוב אליי. הוא שותק, אבל לפתע הוא מושיט את ידו אל פניי. אני קופאת. האגודל שלו עובר על המצח שלי ומוחה את כתם הגריז. המגע שלו לא עדין, לא ציפיתי שיהיה עדין, ומשאיר אחריו תחושת צריבה לא ברורה. הוא מנגב את הגריז על מכנסי המדים שלו. מי שיסתכל על שנינו מהצד יחשוב שזו פעולה פשוטה של חברי צוות, ואחרי הכול זה באמת מה שאנחנו, אז למה אני מרגישה כאילו הוא נגע בפה שלי וליקק את האצבע? למה המחווה הפשוטה, שאני לא בטוחה שנעשתה בשליטה מלאה שלו, מטלטלת אותי כל כך?
הלחיים שלי מתלהטות. "תודה," אני ממלמלת בשקט.
הוא לא עונה ומחזיר את תשומת ליבו לגילי, אבל לאורך כל הטיסה אני מרגישה שהיד שלו נוגעת בי מדי פעם, כאילו במקרה ומשאירה אחריה שובל של אש.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
