בלאק ריזורטס 2 - שמש קטנה

מילה

"אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד."

רגע, מה?

עמדתי בפתח הדלת שלי והרמתי את הראש כדי להסתכל על סי־ג'יי, שהיה חתיך בסגנון הזה של בני שבע־עשרה — עדיין קצת ילד, אבל כמעט גבר. הוא היה החבר שלי כבר כמעט שישה חודשים. החבר האמיתי הראשון שלי.

אהבת חיי בגיל שש־עשרה.

זה לפחות מה שהוא אמר.

הבטתי בפניו הרציניות וחיכיתי שיחייך ויגיד לי שהוא צוחק. הוא אהב לעבוד עליי. הוא אמר שזה קורע.

לא ממש הסכמתי איתו, אבל זה שימח אותו וזרמתי.

אבל הפעם לא ראיתי שום שעשוע בפניו. שום זיק בעיניו הכהות. שום הבעת אהבה או — כמו בדרך כלל — תשוקה, ואפילו לא רמז לחיוך.

במקום זה, השפתיים שלו התעקלו בגועל, כאילו לא היו צמודות לשפתיים שלי רק לפני כמה דקות, ולא התמזמזנו על הספה שלי והוא לחץ עליי לתת לו ללכת רחוק יותר.

ללכת עד הסוף.

ועכשיו הוא זרק אותי.

"בסדר," אמרתי. לא כי הרגשתי שזה בסדר. אלוהים, ממש לא הרגשתי שזה בסדר. הייתי צריכה כבר להיות רגילה להרגשה הזו, אבל הדחייה דקרה לי את הלב שהיה חבול עוד קודם.

סי־ג'יי חשק את שיניו למשמע המילה הבודדת, אבל נימת הקול שלו הייתה רכה. "זו לא את."

אבל זו כן הייתי אני.

לא התאמתי לעולם שלו. החיים שלנו היו שונים מדי. אולי נמאס לו להגיע לשכונת העוני הזו. אולי כי לא הסכמתי לשכב איתו.

מה שלא תהיה הסיבה, ידעתי שזו אשמתי.

לרגע היססתי אם להזמין אותו לחדר השינה שלי. לא שמרתי את הבתולים כי היה להם איזשהו ערך בעיניי, אבל לא התכוונתי לשכב עם בחור רנדומלי רק כי גילה בי עניין, או שיכולתי להרוויח מזה משהו.

לא הייתי אימא שלי.

"בסדר," חזרתי כי לא ידעתי מה עוד להגיד. רק רציתי שילך כבר.

סי־ג'יי לא קלט את המסר. הוא המשיך לדבר כאילו ניסה לגרום לי להרגיש טוב יותר, כשהרגשתי שזה בדיוק להפך. "אני צריך יותר חופש. אני עדיין צעיר. אני צריך להיות מסוגל ללכת לאן שאני רוצה, לבלות עם החברים שלי. סתם לחיות בלי שמישהי תחקור אותי ותהיה כל כך —"

תלותית.

הוא לא אמר את המילה, אבל הוא לא היה צריך.

שנינו ידענו שהיא שם.

על אף שהוא טען שזו לא אני, כל הסיבות שלו עסקו רק בי, בפגמים ובחולשות שלי.

בבעיות שלי.

"בסדר," אמרתי פעם נוספת.

"זה כל מה שיש לך להגיד?"

משכתי בכתפיי. "אין לי מה להגיד עוד."

פניו היפות התקשחו בכעס, והוא פתח את הפה כדי להמשיך להקטין אותי. זה מה שהוא תמיד עשה כשעצבנתי אותו, על אף שלא ידעתי מה עשיתי שזה הגיע לי — לא אני הייתי זו שזרקה אותו.

לא יכולתי לשאת את זה.

הבטתי מעבר לכתפיו וכיווצתי את העיניים. "אני חושבת שמישהו עומד ליד המכונית שלך."

הוא ירד מהמרפסת הרעועה שלי לפני שהספקתי למצמץ. לא הופתעתי שהוא נטש את השיחה שלנו כל כך מהר. הוא אהב את הדבר הרעשני הזה יותר מהכול, בטח יותר ממני.

טרקתי את הדלת וסובבתי את המנעול.

נשארתי לבד.

כרגיל.

הבית הקטן היה שקט, אבל לא המחשבות שלי.

המילים שסי־ג'יי אמר המשיכו להדהד לי בראש.

לא חשבתי שאני כזאת נוראה. עם בית הספר והעבודה שלי כחדרנית במלון, גם ככה לא היה לי זמן לרדוף אחריו. סי־ג'יי לא עבד והיה לו הרבה זמן לחברים ולכל דבר אחר בזמן שאני עבדתי. אבל כשהייתי פנויה, רציתי לבלות את הזמן איתו. חשבתי שזה נורמלי.

נראה שחשבתי לא נכון.

החבר שלי. אימא שלי.

אף אחד לא רצה אותי בסביבה.

מצמצתי כדי לא לבכות והפעלתי את האינטרנט האיטי בטלפון שלי כדי להתחיל לחפש דירות. מקום משלי.

אני לא צריכה אף אחד מהם.

לא אותם ולא אף אחד אחר.

מילה

"אני מצטער, מילה. אני חייב לפטר אותך."

ולא יכולת להגיד לי את זה לפני שעבדתי משמרת שלמה?

עמדתי במשרד של מלון דוחה והבטתי בפניו הדוחות אפילו יותר של מנהל המשמרת שלי — או מנהל המשמרת שלי לשעבר. המחשבות התרוצצו בראשי וניסיתי להבין מה עשיתי.

כלום.

לא עשיתי שום דבר שהצדיק פיטורים.

הגעתי לעבודה בארבע בבוקר, כרגיל, עבדתי קשה כל היום ועדיין הייתי שם בשתיים בצהריים, על אף שהמשמרת שלי טכנית הסתיימה בשתים־עשרה.

ועכשיו מפטרים אותי.

הקיצוץ לא היה מסיבות תקציביות — אני הייתי האדם האחרון שהיו מפטרים. לא בגלל האישיות הזוהרת שלי או משהו, אלא רק בגלל היגיון בריא. עשיתי עבודה של כמה אנשים ועשיתי אותה בלי חרא של גישה. אף פעם לא גנבתי מחדרים, לא עשיתי בעיות והתעסקתי רק בעניינים שלי. אי אפשר היה להגיד את זה על אף אחד אחר — כולל טוד.

"למה?" שאלתי.

אבל אז ראיתי אותה. את ההבעה. איך שהוא הסתכל עליי בתערובת של רחמים, בוז והתשוקה הרגילה.

איך ההיסטוריה אהבה לחזור על עצמה.

"ורוניקה."

והנה זה בא.

ורוניקה רוג'רס.

נוכלת.

נרקיסיסטית.

אסון מהלך.

וגם אימא שלי — על אף שנאסר עליי לקרוא לה ככה.

העובדה שלא חלקנו שם משפחה הקלה עליה להעמיד פנים שהיא לא מספיק מבוגרת להיות אימא של בת בוגרת.

לפחות לא עד שהיא הייתה צריכה משהו.

"היא באה כשהיית בהפסקה," הוא המשיך. "סטיב היה כאן, והיו אורחים בלובי כשהיא עשתה סצנה."

מובן שהיא עשתה סצנה. ומובן שהיא עשתה אותה כשהמנכ"ל היה כאן.

לא שאלתי למה הוא לא אמר משהו קודם, כשחזרתי מההפסקה, למה הוא לא שלח מישהו לקרוא לי כי כולם ידעו איפה ביליתי את ההפסקה שלי, למה הוא לא נתן לי אפשרות לדבר עם סטיב או לנסות לתקן את המצב.

כי אי אפשר היה לתקן אותו. כבר קיבלתי אזהרה בעניין.

"זו לא אשמתי," ניסיתי בכל זאת, אבל אפילו אני שמעתי את הוויתור בקול שלי.

על אף שלא היה לי שום קשר לבלגן שהיא עשתה, אימא שלי יצרה יותר דרמה מכפי שהייתי שווה להם.

סיפור חיי המחורבנים.

"הידיים שלי כבולות," אמר טוד. "זה הגיע מסטיב."

זה לא כאילו ניקיון מלון מטונף ומיושן הייתה עבודת החלומות שלי. יכולתי לחיות בשמחה בלי ריח העובש, האבק וריחות הגוף שנישאו באוויר ונדבקו לקירות ולרהיטים.

אבל לא יכולתי לחיות בשמחה בלי לאכול, ואוכל עלה כסף.

וגם הדירה העלובה שלי, החשמל ובעצם כל דבר בחיים.

בלעתי בדכדוך את מבול העלבונות שרציתי להטיח בו והתמקדתי בדבר החשוב. "אני יכולה לפחות לקבל את הצ'ק שלי?"

"נשלח את הצ'ק הסופי בדואר בעוד שבועיים."

"ומה לגבי זה של היום?"

אבל שוב, כבר ידעתי. התמלאתי חרדה שחנקה לי את החזה עד שחשבתי שאני עומדת למות.

לא שיקרתי.

רק בת עשרים וכבר עמדתי לחטוף התקף לב.

הכאב בסרעפת הקשה עליי לנשום.

החששות שלי אושרו כשטוד אמר, "סטיב נתן אותו לאימא שלך."

"זה לא חוקי," ציינתי, על אף שלא הייתה לזה שום משמעות.

מלון דה רולט התרשל בכל מה שהיה קשור לתקנות הבריאות, ההתנהלות העסקית וחוקי העבודה. למסור תלוש משכורת לאדם לא מורשה היה עניין פעוט.

טוד משך בכתפיו ואישר שזה לא עניין גדול מבחינתם.

בשבילי זה היה הכסף לתשלום החשבונות והמזון העלוב שלי.

גם אם הייתי מתלוננת במשטרה, והם היו מאתרים איכשהו את המקום המפוקפק לפדיון צ'קים שאימא שלי השתמשה בו, זה היה לוקח יותר מדי זמן. מעט מדי ומאוחר מדי.

"זה היה זה או להזמין לה שוטרים," הוא ירה, כאילו הם עשו לי טובה.

הם לא.

הייתם צריכים לקרוא להם, חתיכת מניאק.

אפילו עכשיו, כדור קטנטן של אשמה הכה בחזה שלי בגלל המחשבה הזו, אבל דחפתי אותו הצידה.

טוד קם והקיף את שולחן הכתיבה, ואני נעלתי את הברכיים כדי לא לסגת.

לא התכוונתי להפגין חולשה, אפילו אם הוא הגעיל אותי.

"עד כמה שזה שווה, ניסיתי לגרום לסטיב לשקול מחדש." הוא הזיז את שערי הארוך מהכתף והיד שלו השתהתה על הגב שלי.

"את העובדת הכי טובה שלי."

בא לי להקיא.

"אבל זו לא הפעם הראשונה שאימא שלך עושה בעיות," הוא אמר כאילו הייתי זקוקה לתזכורת.

לפני כמה שנים המלון השכיר מגרש חניה לכנס קרוואנים גדול. אימא שלי, בהיגיון המעורפל שלה, ראתה את הקרוואנים וקפצה למסקנה שהמלון מלא אורחים עשירים — כאילו מישהו שיש לו כסף היה מתאכסן בדה רולט.

היא הסתובבה באזור הבר במלון והציעה את עצמה לאיש הלא נכון... לעיניה של אשתו. קטטה פרצה בינה ובין האישה. רכוש ניזוק, פנים ניזוקו. המשטרה הגיעה.

אלימות בתחום המלון הייתה מספיק גרועה, אבל לדה רולט, וכנראה גם לאורחים, היה הרבה להסתיר. שוטרים שרחרחו בסביבה, אפילו לעשר דקות, הזיקו לעסקים.

טוד הניד בראשו בעצב. "אמרתי לך אז שאסור שזה יקרה שוב. אין לך עוד הזדמנויות."

זה היה סיפור החיים שלי.

תמיד נגמרו לי ההזדמנויות.

אין עוד אפשרויות.

אין עבודה ואין כסף.

אין עוד זמן.

הנהנתי ושיקרתי, "אני מבינה. תודה."

על כלום.

כמו שקרה לעיתים קרובות, ההבעה שלו השתנתה מבוס ידידותי למשהו מלוכלך. "עכשיו שאת כבר לא העובדת שלי —"

"אני הולכת לרוקן את התא שלי."

לפני שאקיא פה ותכריח אותי לנקות את זה, על אף שזו כבר לא העבודה שלי.

ברחתי במהירות מהמשרד שלו בלי לעצור ליד התא כי הוא היה ריק. לא עצרתי להיפרד, או לזרוק איזה לך תזדיין לאחד מהחטטנים שעבדו איתי שהגיע לו מזמן. ברחתי מהבניין לפני שהקירות יסגרו עליי וילכדו אותי לנצח בין הכתמים החשודים והעובש.

אפילו כשיצאתי החוצה, האוויר הצח לא עזר למלא את הריאות הבוערות שלי. הלכתי אל תחנת האוטובוס כמו טייס אוטומטי, והמוח שלי היה קהה.

תוך זמן קצר האוטובוס הראשון במסלול שלי הגיע ועליתי עליו. זו הייתה טעות. בחלל הסגור והמחניק הנשימה שלי הפכה להיות רדודה. החזה התכווץ עוד יותר, ונקודות התחילו לצוף בשדה הראייה.

כשהגעתי לתחנה שלי, התקף חרדה כמעט בלתי מרוסן ריחף מעליי, היה מוכן לתקוף. הוא השתלב עם הרעב הקיצוני שלי וגרם לי לרעוד. אם לא הייתי מצליחה להשתלט עליו, הייתי עלולה להתעלף ברחוב.

לנשום.

לנשום.

לשאוף.

לנשוף.

אמצא פתרון. אני תמיד מוצאת.

הלחץ בחזה שלי התרופף, אבל כאבי הרעב והסחרחורת נשארו. לא אכלתי מאז ארוחת הצהריים של אתמול שהייתה כריך עם חמאת בוטנים וריבה על לחם יבש. ביום הקודם אכלתי אותו דבר.

חסכתי במצרכים וספרתי לאחור עד המשכורת.

משכורת שלא אקבל.

במקום ללכת היישר לתחנת האוטובוס הבאה, הלכתי בכיוון ההפוך אל כספומט, בתקווה קלושה שאולי חישבתי לא נכון את היתרה שלי. אולי יהיה לי מזל והבנק טעה לטובתי. זה לא חייב להיות מיליון דולר, הייתי מסתפקת בעשרים.

לא היה לי כזה מזל.

דולר וקצת. זה כל מה שהיה לי.

פאקינג דולר אחד.

לא היו עליי מזומנים. לא הייתי צריכה לבדוק כדי לדעת שכרטיס המזון1 העלוב שלי התרוקן ולא ייטען מחדש בשבועיים הקרובים.

לא היה לי כלום.

הלחץ חזר, אבל לא היה לי זמן להתפרק לגורמים. אסור היה לי להתמוטט על האדמה, מוקפת בסביבה זוהרת, אבל מלאה בייאוש.

הייתי חייבת למהר הביתה לפני שאתעלף.

על אף ששנאתי לקצר דרך המלונות המפוארים, לא היה לי כוח לעשות את הדרך הארוכה עד לתחנה הבאה שלי.

נכנסתי למונלייט בביטחון מזויף וקיוויתי שאיראה כאילו אני שייכת לשם. המלון הזה היה ההפך הגמור ממלון דה רולט. הוא היה מהמם. כל סנטימטר עוצב לפי נושא, בפרחים, בירחים נוצצים ובקישוטים מורכבים, עד לרמת האריחים שתחת כפות רגליי. הוא תמיד שקק חיים עם אורות בוהקים, קולות רמים והמוני אנשים.

שנאתי אותו.

אומנם מסיבות קטנוניות שקשורות לקנאה, אבל שנאתי אותו.

נשארתי בשולי השביל והתחמקתי מאנשים שהחליטו שמרכז השביל הוא המקום המושלם לעצור לפטפט. כשהתקרבתי למסעדת המזון המהיר, ריח האוכל הטעים נישא באוויר. גבינה, פפרוני פיקנטי, רוטב אדום עשיר מלא שום ועשבי תיבול שלא הגיעו מתערובת מוכנה שפג תוקפה.

הבטן הריקה שלי התכווצה בכאב שגרם לעיניי להתמלא דמעות.

מחוץ לכניסה למסעדה עמדו איש ואישה ושוחחו תוך כדי אכילה. נחרדתי כשראיתי שהוא זרק לפח חצי ממשולש הפיצה שלו. היא לקחה רק כמה ביסים מהפרעצל הענק וזרקה גם אותו לאשפה.

הייתי מורעבת, על סף עילפון.

נואשת.

והם פשוט זרקו אוכל כאילו זה כלום.

זו הסיבה שעשיתי את זה.

כשעברתי ליד הגבר, שלפתי את הארנק מהכיס שלו. זה הלך כל כך בקלות שלא היה סיכוי שירגיש.

שמרתי על קצב ההליכה הקודם והכנסתי לכיס את השלל, בפנים חסרות הבעה ושלוות.

הם לא היו מסוג התיירים שחסכו זמן רב כדי לצאת לחופשה דלת תקציב בווגאס, מהסוג שהתאכסנו בדה רולט כי הוא היה עדיף על כלום.

הקורבן שלי היה בלי ספק עשיר. היה לו מספיק כסף כדי לזרוק אוכל לפח.

חוץ מזה, לא התכוונתי לקחת את כל הכסף שלו, רק מספיק כדי לקנות המבורגר במסעדת מזון מהיר. בלי תוספות. בלי שתייה. אפילו לא את התוספת הקטנה עבור גבינה. רק המבורגר פשוט וזול.

על אף שניסיתי להצדיק את מה שעשיתי, שנאתי את זה. שנאתי את אימא שלי שהביאה אותי למצב הזה, ולא בפעם הראשונה, או בפעם המאה.

שנאתי את עצמי על כך שהייתי יותר דומה לה מכפי שרציתי להיות.

אבל בחורה חייבת לאכול.

אחרי כמה שניות מתוחות כשהלב שלי הלם בגרון... לא קרה שום דבר.

התמלאתי תחושה של הקלה.

פווו...

עשיתי את זה.

אבל הייתי צריכה לדעת שהגורל, המזל או היקום לא עמדו לצידי.

"תחזירי את זה."

למשמע הפקודה הקשוחה שנאמרה מאחוריי, צמרמורת חלפה בעמוד השדרה שלי.

לא.

הוא לא דיבר אליי.

זה היה צירוף מקרים.

אבל שוב, הייתי צריכה לדעת.

יד אחזה במפרק כף היד שלי, עצרה וסובבה אותי עד שעמדתי מול גופו של גבר שנראה כמו הר.

בגובה מטר וחצי בקושי, הייתי רגילה להיות נמוכה יותר כמעט מכולם, אבל מול הגובה העצום שלו וגופו השרירי של האיש בחליפה שהתנשא מעליי הרגשתי קטנטונת.

עיקמתי את צווארי כדי לראות את הענק עם השיער המסופר קצר והזקן הבלונדיני המלא. עיניו החומות היו חדות מדי כשהוא נעץ בי מבט וחזר, "תחזירי את זה."

"מה להחזיר?" ניסיתי.

הוא זקף גבה ולא התרשם מההיתממות שלי. "את הארנק."

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר. שחרר אותי לפני שאצרח." ניסיתי להשתחרר מאחיזת הצבת שלו, אבל זה היה בלתי אפשרי.

"רעיון טוב. אני בטוח שהאבטחה תוכל לעזור לברר את העניין."

בלעתי את הרוק. "אבטחה?"

הוא הטה את ראשו לכיוון גבר שחור ונאה שעמד ליד הקיר וסקר את החדר בהבעה סמכותית. לא הייתי צריכה לראות את הפרטים על תג השם המחובר לז'קט שלו כדי לדעת שהוא בעמדת כוח.

המזוקן סימן בראשו שוב, הפעם לעבר שלושה גברים שעמדו יחד, כולם בתלבושת אחידה של אנשי אבטחה.

המבט שלו חזר אליי. "בבקשה, ילדה קטנה, תצרחי לך."

למרות העלבון מהכינוי המזלזל, פחדתי יותר מהאיום להיעצר. אם הפיטורים כבר דפקו אותי, מעצר היה הורס לי את החיים לגמרי.

"אני אחזיר אותו," אמרתי בשקט.

כשהאיש שחרר אותי, לא ניסיתי לברוח. הוא היה תופס אותי בשני צעדים של רגליו הארוכות, ומזעיק את אנשי האבטחה תוך כדי הפעולה.

אימא שלי הייתה זו שאהבה לעשות סצנות, לא אני.

הוצאתי את הארנק מהכיס וחזרתי למקום שבו הזוג עדיין עמד ליד המסעדה.

העמדתי פנים שאני מרימה את הארנק, עמדתי וטפחתי על כתפו של האיש. "סליחה, זה שלך?"

עיניו ירדו אל הארנק והתכווצו לעברי.

לא שינה איזה דימוי מזויף ניסיתי להקרין כדי להיראות כאילו הייתי שייכת לקזינו המפואר. לא שינה באיזו קלות וכישרון העמדתי פנים תמימות. לאנשים שכן היו שייכים למלון היוקרתי עדיין נראיתי בדיוק מה שהייתי.

זבל עני.

שיט. זה הולך להיות רע.

התכוננתי והמחשבות שלי התרוצצו בקדחתנות כדי למצוא תירוצים אם יאשימו אותי ב... טוב, במה שבאמת קרה.

המבט שלו עבר מעל ראשי בדיוק כשהרגשתי שמישהו עומד מאחוריי.

"אתה עובד כאן? ה... בחורה הזו," הוא התיז, הבהיר שזו לא המילה שבה הוא רצה להשתמש, "גנבה לי את הארנק."

"הארנק שבידיים שלך?" שאל הענק.

"כן, אבל —"

"זה שהיא כרגע הרימה ונתנה לך?"

"כן, אבל —"

"משהו חסר בו?"

הקורבן שלי שבדיוק ניצל, פתח את הארנק כדי לבדוק את הכרטיסים ולספור את המזומן.

כמות מגעילה של מזומן.

הוא לא היה שם לב לחמישה דולרים שחסרו. הוא בטח לא היה מרגיש אם כמה מאות היו חסרים.

הוא החזיר את השטרות למקום. "הכול פה."

"אז מה הבעיה?" שאל האיש מאחוריי בחוסר סבלנות.

"אין בעיה," אמר האיש על אף שסקר אותי בבוז — כאילו עצם הקיום שלי היה עלבון מבחינתו. בלי לומר מילה נוספת, הוא והאישה הלכו משם, בלי להודות לי אפילו על מציאת הארנק.

זאת אומרת, אני הייתי זו שלקחה אותו, אבל בכל זאת. גסות רוח.

לא הסתובבתי ומלמלתי בשקט. "הנה, החזרתי."

לעזאזל, ניסיתי להמשיך ללכת, אבל יד גדולה שוב אחזה במפרק כף היד שלי. הפעם הוא לא היה צריך לסובב אותי. עשיתי את זה בעצמי כדי שאוכל לנעוץ בו מבט. "אני אצרח, ועכשיו כבר לא משנה אם אנשי האבטחה ישמעו."

הוא לא נראה מודאג. "למה לקחת אותו?"

לא הייתה עוינות בקול שלו, לא שיפוטיות ולא לעג. זו הייתה סקרנות, כאילו הוא שאל איזה אוכל אני הכי אוהבת.

הכול.

כל דבר הוא האוכל שאני הכי אוהבת.

כשלא עניתי הוא סובב את הזרוע שלי ומבטו נורה כלפי מטה.

גדלתי בווגאס — ולא בצד שהיה כולו מלא ברק ויוקרה. ידעתי מה הוא חיפש.

העובדה שהוא תפס אותי גונבת הייתה מביכה.

אבל לראות אותו בודק את פנים הזרוע שלי בחיפוש אחרי עקבות מחטים, הרג אותי.

מזמן הפסקתי לדאוג מה אחרים חשבו עליי, המסקנות שהם מיהרו להסיק, אבל מסיבה לא ברורה לא רציתי שהזר הזה יחשוב שאני נרקומנית.

סובבתי את שתי הזרועות כדי שיראה שהן נקיות, וסיפרתי לו בשקט על המצב המביש שלי. "אני רק רעבה. התכוונתי לקחת מספיק כדי לקנות המבורגר זול ואז להשאיר את הארנק בידי אחד העובדים. זה הכול, אני נשבעת." דמעות טשטשו את שדה הראייה שלי כשחזרתי, "אני פשוט רעבה."

"אז בואי נאכיל אותך," הוא אמר בפשטות.

הבטן שלי כאבה. כאב העוויתות והצרבת גרמו לי לכאב מתמיד שלא הצלחתי להיפטר ממנו, לא בזמן העבודה ולא כשהתמודדתי עם הענק. אפילו לא כשישנתי.

הנדתי בראשי בגאווה מטופשת, סירבתי לקבל ממנו נדבה. "אני צריכה להגיע הביתה."

"לא שאלתי. בואי נזוז."

"באמת, זה —"

"עכשיו, ילדה קטנה, או שאדבר עם האבטחה. אני בטוח שבמקום כזה יש ים של מצלמות שצילמו את הטריק שלך."

זה לא היה דבר נכון להתגאות בו, אבל ידעתי שאין הרבה סיכויים שהמצלמה תפסה אותי מכייסת. התנועה שלי הייתה מינימלית. מקסימום היו רואים כאילו התנגשתי קלות באיש.

אבל הענק שהיה עד לסיטואציה שינה הכול.

לא ידעתי אם הוא באמת היה מסגיר אותי, אבל לא רציתי לגלות.

"בסדר," נכנעתי.

חיוך איטי עלה על שפתיו ויצר גומות עמוקות מתחת לזקן הבלונדיני שלו. "טוב מאוד."

לא ידעתי מה כל כך טוב, בעיקר מבחינתו.

לא בטחתי בחיוך שלו ולא בדבריו.

או בו, אם כבר מדברים.

על אף שהסכמתי לפני כמה שניות, תקעתי את העקבים באדמה. "למה אתה עושה את זה?"

"כי את רעבה."

"אוקיי, ו —? איך זה קשור אליך?" התפרצתי, קצת כדי להסוות את המבוכה שלי, אבל בעיקר כי הייתי מותשת ורעבה עד מוות.

"את תמיד כזו קרן שמש?" הוא ירה בחזרה במקום לענות. הוא עדיין אחז במפרק כף היד שלי והתקדם בתוך ההמון. הוא לא היסס ולא התפתל כמו שאני עשיתי. לא היה צורך. כולם זזו מהמסלול שלו בחשש שידרוס אותם, כנראה.

הלכנו בעקבות שלטים לאזור האוכל ופתאום ראיתי יציאה.

כשנעבור שם, אני אברח ואשאיר לו אבק.

בקושי סיימתי את המחשבה כשהוא אמר, "אל תחשבי על זה אפילו."

הכרחתי את הקול שלי להישמע קליל ומבולבל. "לחשוב על מה?"

"לברוח. לא תספיקי לעשות יותר מכמה צעדים לפני שאתפוס אותך."

"אני הערכתי שאספיק רק שניים."

"הייתי נדיב אלייך."

"נחמד מצידך," אמרתי בפנים נטולות הבעה.

הוא חייך אליי, אבל לא הוסיף עוד מילה.

לא הייתה סיבה שהוא יחוס על הגאווה שלי. להיתפס גונבת ואז להפוך למקרה צדקה כבר הרס את המעט שהיה לי מלכתחילה.

עכשיו היא נעלמה לגמרי.

הלכנו בשתיקה במשך כמה דקות עד שהגענו לאזור האוכל. כל כך הרבה ריחות מעוררי תיאבון הכו באפי בבת אחת שחששתי שאתחיל לרייר.

"מה מתחשק לך?" הוא שאל.

הכול.

כל מה שיש פה.

יכולתי לבחור בין אוכל מקסיקני, עוף, המבורגרים ומעדנייה שהכינה כריכים. סקרתי את המחירים והחלטתי לדבוק ברעיון המקורי והזול שלי. "המבורגר."

הוא זקף את הסנטר שלו והוביל אותי לעבר הקופה. "תזמיני מה שאת רוצה."

"אני יכולה בבקשה לקבל המבורגר קטן?" שאלתי את הקופאית פעורת העיניים.

לא האשמתי אותה על התגובה. מבוישת או לא, אפילו אני ידעתי שהגבר מאחוריי לוהט.

אולי היא חשבה שאני עבריינית נוער שיצאה לארוחת צהריים עם העובד הסוציאלי שלה.

או קצין המבחן.

"תכפילי את זה," אמר הענק.

"גבינה?" שאלה הקופאית.

הנדתי בראשי. "לא —"

"כן," הענק ענה במקומי.

"בייקון?" שאלה הקופאית.

"לא —" ניסיתי, ושוב הענק סתר אותי.

"כן. וצ'יפס גדול. וקולה גדולה, ומילקשייק שוקולד."

אהה, בטח...

כנראה גם הוא אוכל.

"וסלט," הוא הוסיף, השלים את הארוחה במשהו בריא. כאילו קצת חסה תבטל את שלושים מיליון הקלוריות בצ'יפס ובמילקשייק.

הוא היה הרבה מעל מטר ושמונים של שרירים מוצקים. הוא בטח היה צריך כמות עצומה של קלוריות כדי לתדלק גוף כמו שלו.

הלחיים שלי הסמיקו בגלל המחשבה. לא הייתה לי שום זכות לחשוב על הגוף שלו.

ובטח לא הייתי צריכה להסתכל עליו כמו שהסתכלתי.

כשהרמתי את העיניים לפנים שלו, ראיתי שהוא מסתכל עליי בציפייה.

הפנים שלי הסמיקו עוד יותר.

אם הוא שם לב שאני סוקרת אותו, הוא לא אמר כלום.

"איזה רוטב?"

"ראנץ'," עניתי בלי לחשוב, לפני שהבנתי למה הוא שואל. הנחתי שהסלט בשבילו. בסופו של דבר הוא באמת יהיה שלו כי לא הייתה לי כוונה לאכול משהו פרט להמבורגר.

אחרי שהענק שילם סכום שהיה רחוק מלהיות זול, הלכנו לאזור האיסוף כדי לחכות.

בגלל תערובת הריחות והחום שהגיעו מהמטבחים, הבטן שלי התחילה להתהפך. התיאבון שלי דעך במהירות וגרם לי בחילה. רוק מילא את הפה שלי בקצב מבהיל.

לפחות לא אביך את עצמי בהקאה של גושים גדולים... אין לי בקיבה שום דבר פרט לקפה שחור מעופש ומיצי קיבה.

נקודות צפו מול עיניי שהחשיכו פתאום. שלחתי את הידיים לאחוז בדלפק ונלחמתי להישאר לעמוד, אבל התנועות שלי היו איטיות למרות הפאניקה שלי. הכול זז והעולם נטה על צידו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*