הבחור הרע

1

הבחור על האופנוע

ויולה

אני בוהה בוורד האחרון שאני אוחזת בין אצבעותיי, גוזמת את קצה הגבעול שלו בריכוז ומניחה אותו בערמת הוורדים שסידרתי. אני אוספת את כולם לזר אחד גדול, קושרת אותם בסרט לבן ומסדרת בנייר עטיפה. כשאני מסיימת, אני מכניסה את הזר לאגרטל ואת קופסת השוקולדים למגירה הקטנה שבחלק התחתון שלו.

"בבקשה," אני מחייכת אל הלקוח שעומד מולי, מנסה להסתיר את המחשבות שמתרוצצות לי בראש. הוא מחייך בהתלהבות, מרים את הזר שבחר בקפידה, בוחן אותו ומשלם.

"תודה," אני מהנהנת בחיוך קטן ועוקבת אחריו עד שהוא פותח את דלת החנות ויוצא החוצה.

"נו, אז מה את אומרת? הפעם הזר לאישה שלו או לחברה?" פנלופי נצמדת אליי ועיניה סורקות את חלון הראווה בקפידה. כל זר פרחים הוא סיפור חדש. היא תמיד מתעניינת לאיזה אדם כל זר מיועד.

"האמת?" אני נשענת על הדלפק בעייפות. "שלא ממש אכפת לי."

"מה?" היא מסתכלת עליי בסקרנות, "צרות בגן האהבה שלך?" העיניים החומות שלה מתכווצות לרגע.

"גן האהבה..." אני ממלמלת, חושבת על דין שעמד מולי אתמול עם זר פרחים וחיכה שהלב שלי יגיב אליו. כל מה שקורה בינינו יותר מדי שקט, יותר מדי רגוע. אפילו די משעמם.

"רגע, דין לא לקח אותך לדייט אתמול?" פנלופי חודרת למחשבות שלי.

"הוא כן," אני מאשרת ומנסה להסתיר את הבלבול שמציף אותי.

"אז? לא היה טוב? לא הלך כמו שציפית?" היא שואלת בסקרנות ומסיטה את שערה החום לאחור.

"לא, זה היה פשוט מושלם," אני אומרת בחוסר חשק. איך זה יכול להיות מושלם אם אני מרגישה ריקה כל כך? "הוא אפילו הגיע עם זר פרחים לדלת," אני מצביעה על הזרים בחנות.

"או! רגע, המבחן! באיזה זר מדובר? מה סוג הפרחים?" עיניה של פנלופי נוצצות בציפייה. היא אוהבת לנתח את סוגי הפרחים. זה התחביב שלה. כמו שהיא תמיד אומרת, 'פרחים הם שפה שלמה של משמעויות'.

"הוא הביא לי את הזר האהוב עלייך, זר קמליה," אני אומרת והלב שלי צונח יותר ויותר. הבחירה בפרחי קמליה היא באמת מושלמת, אפילו יותר מדי.

"נו, יפה!" היא אומרת בהתלהבות. "הוא רומז לך שגורלו בידייך, סמל הרומנטיקה והתשוקה. בחירת פרחים מעולה." היא מחייכת. אם רק הייתי מלאת התלהבות כמוה. אני נושפת בקול והיא מבחינה בכך. "מצטערת, אני לא מבינה למה את מבואסת?" פנלופי רוכנת כדי להביט בי מקרוב. היא בוהה בי בעיניה החומות ואני מסתובבת ומניחה את הראש על הדלפק בייאוש.

"אני לא..." אני מתחילה לומר, אבל לא מצליחה להוציא את המילים כמו שאני רוצה. אני מתרוממת ומנסה לסדר את מחשבותיי. היא שוב מצירה את עיניה ומתבוננת בי בריכוז. "פשוט, כל זה חדש לי," אני לוחשת, נשמעת כמו מישהי שרק מנסה לשכנע את עצמה.

"עדיין?" פנלופי מניחה יד על המותן, אני ממש יכולה לשמוע את הייאוש בקולה.

אני נאנחת ועושה פרצוף. "כן, עברו כבר חודשיים ואני חושבת שהוא חמוד ומתחשב, אבל..." הגבה שלה עולה. "זה לא מספיק לי. משהו פשוט צועק לי לא!" אני מציינת את המילה 'לא' עם תנועה חדה של היד וגורמת לה לגלגל עיניים.

"לא מספיק לך? מי יכול להיות טוב יותר מדין? קודם כול הוא חתיך הורס, אוקיי?" היא אומרת ומרימה אצבע, מתחילה לספור. "הוא חכם, יש לו חתיכת רכב מפואר," היא מרימה עוד שתי אצבעות, "משפחה עם כסף," היא מרימה אצבע נוספת, מציגה לי את כל היתרונות. "והוא מעריץ אותך. אז תגידי לי, מי יתחרה בו בדיוק?" היא משלבת זרועות ומביטה בי בציפייה, כאילו התשובה ברורה לגמרי – אף אחד.

אני בוהה בה ונושכת את שפתי, מנסה לא לחשוב על זה יותר מדי כי זה רע ושלילי, אבל כן יש בחור אחד. הבחור עם האופנוע, הוא יתחרה בו. רק אותו אני רוצה. הוא יכול לתת לי את כל מה שדין לא. הם שונים כל כך. אני רוצה את כל מה שדין לא יכול לתת לי. עד כמה אני דפוקה? לעזאזל איתי, למה אני נמשכת לבחורים הרעים האלה? איך בכל פעם אני מוצאת את עצמי חושבת עליו.

"אני עדיין מחכה," פנלופי מזכירה לי.

"את יודעת מי..." אני עושה פרצוף, רוצה להעלים את הרגשות ששוב עולים בי.

"ברצינות? הבחור שבכלל לא הסתכל עלייך? באמת, ויולה, את... אני פשוט מרחמת עלייך, יש לך כאן מכרה זהב ואת רוצה את האפס הזה."

"הוא לא אפס."

"לא, את צודקת, הוא רק פושע. סליחה," היא מרימה את ידיה בכעס מנידה בראשה ופונה להרים את שאריות הגבעולים שגזמתי.

"הוא גם לא פושע." היא עוצרת ומביטה בי במבט זועף.

"הוא עזב אותך ואת זאק בשביל חיי פשע, ויולה, כולם יודעים את זה. מתי כבר תשכחי ממנו?" המילים שלה חודרות לתוך המחשבות שלי כמו רוח קרירה.

"לא היה בינינו כלום, אין לי מה לזכור בכלל," אני ממהרת לומר, מרחיקה ממני את הכאב שהמחשבה עליו זורעת בכל פעם.

"בדיוק! הוא אף פעם לא הסתכל עלייך ככה, ואת צריכה להודות לו על זה, אחרת מי יודע איך היית מסתבכת איתו ועם עולם הפשע שלו." היא מעוותת את פניה בחשש.

"הוא אף פעם לא הסתכל עליי כמו על בחורות אחרות. בעיניו אני רק האחות הקטנה של החבר הכי טוב שלו," אני נאנחת, מרגישה צביטה קטנה בלב. המילים שלי נכונות, אבל זה לא משנה את מה שאני מרגישה. מבחינת אוליו, אני רק תזכורת להיסטוריה שהוא כבר השאיר מאחוריו. לא יותר מזה.

"פשוט תשכחי ממנו, בסדר? אני מצטערת, אבל נראה לי שהוא כבר שכח ממך."

אני מחייכת אליה, כי מה כבר אני יכולה לעשות? הרי אני יודעת שהיא צודקת והוא כבר עזב אותי הרבה לפני שחשבתי שייתן לי מקום בחיים שלו. אפילו זאק יודע על הבחורה שהוא יוצא איתה כרגע.

"אני מניחה לזה. בגלל זה אני יוצאת עם דין." אני מקווה שזה ישכנע אותי יותר מאשר אותה.

"מעולה. תני לעצמך זמן, ואם זה לא עובד עם דין, אני בטוחה שתמצאי את הבחור הנכון." היא מחייכת ואני מרגישה איך המילים שלה מחלחלות לתוך הלב שלי, אבל לא משנה מה אעשה, זה לא ימנע את תחושת הריקנות שבי.

"בסדר, סגרנו כאן?" פנלופי שואלת וניגשת לקופה.

אני מהנהנת ואוספת את השיער לקוקו מתוח. "אני אוציא את הזבל בזמן שאת מסיימת לסגור את הקופה." אני מורידה מעליי את הסינר.

"מעולה." היא מתחילה לספור את הכסף.

אני מרימה את השקים ופותחת את דלת החנות עם הרגל, אך כשהיא נפתחת לאחור בקלות רבה מדי אני מרימה את עיניי ומבחינה בדין עומד בצד השני.

"ויולה," הוא אוחז בדלת. שערו הכהה מבולגן מעט ועיניו החומות מחייכות אליי.

"היי," אני מחייכת אליו ומניחה את השקים.

"ידעתי שאמצא אותך כאן," הוא קורץ.

"במקום העבודה שלי? איך ניחשת?" אני צוחקת ומחבקת אותו והוא נושק לשפתיי.

"תני לי, אעזור לך עם אלה." הוא מרים את השקים ויוצא מהחנות, מתקדם אל אזור הפחים.

אני צועדת מאחוריו ומחייכת חיוך קטן. פנלופי צודקת. מי יכול להתחרות בדין? אני צריכה לנסות יותר ולתת לזה זמן.

דין זורק את השקים לפח ומסתובב לעברי עם מבט שואל. "מה?"

אני מושכת בכתפי. "אני סתם שקועה במחשבות," אני אומרת ומניחה יד על ראשי.

"על מה חשבת?" הוא מתקדם אליי צעד נוסף.

"שכח מזה, תודה שעזרת לי," אני אומרת לבסוף ומחווה בידי על הפח הגדול.

"בטח, נסיכה," הוא אוחז במותניי ומנשק את שפתיי.

כשהוא מחבק אותי אני מחזירה לו חיבוק, עוצמת עיניים ונרגעת בין זרועותיו, חושבת לעצמי אם זה מספיק. זה יכול להספיק אם הלב שלי לא משתולל מרגש אלא רק פועם בקצב רגיל?

"אם לא היית עובדת בחנות מלאה בפרחים, הייתי מביא לך פרח בכל יום." הוא מביט בי.

"אני לא צריכה פרחים," אני נאנחת ומעלה על שפתיי חיוך קטן.

"שנלך לאכול משהו? כבר אכלת היום?" הוא שואל ואוחז בכף ידי.

אני מנידה בראשי לשלילה, מבולבלת שוב אבל מתאפסת על עצמי מהר. "רעיון טוב, לא אכלתי היום." אני מחייכת אליו. "חכה, רק אגיד לפנלופי שאני יוצאת." אני ממהרת חזרה לחנות ולוקחת אוויר.

"אחכה לך ליד הרכב שלי."

אני פותחת את דלת החנות וניגשת לפנלופי שסוגרת את הקופה. "אני יוצאת, דין כאן."

"כמובן, להתראות." היא מהנהנת ומנופפת בידה.

אני מחייכת וסוגרת אחריי את הדלת, מנסה להסיר בזריזות את הלכלוך מהשמלה שלי. כשאני מרימה את מבטי מהשמלה אני מבחינה בדין עומד שעון על המכונית שלו, מחכה לי. על הכביש מאחוריו חולף אופנוע במהירות. אני אפילו לא מצליחה להבחין ברוכב מרוב שהוא נוהג מהר. לעזאזל, אני גם רוצה ללמוד לרכוב על אופנוע.

✿ ✿ ✿

אני סוגרת את דלת הבית מאחוריי ונכנסת פנימה בחיוך קטן.

"היי, בוס," זאק ממלמל כשמבחין בי.

"היי, זאק." אני בוהה באחי הגדול שמתעסק עם כלי העבודה שלו, שכולם פזורים על השולחן.

"מה אתה עושה?" הוא עדיין לבוש בגופייה הלבנה והמלוכלכת שלו. בשעות הבוקר הוא מבלה במוסך, אבל השעה כבר מאוחרת, הוא כבר היה צריך להתקלח ולנוח.

"אני לא מוצא את המברג המחורבן," הוא מתלונן ומסיט את שערו הבלונדיני לאחור, מלכלך אותו בשמן שחור שעדיין מרוח באצבעותיו, ניכר שהוא עבד הרבה היום.

"אתה עובד על עוד אופנוע?"

"כן, אחד חדש שקיבלתי היום, אני רק משפר אותו קצת." הוא קורץ אליי.

"רק תיזהר שלא תשפר אותו יותר מדי." אני מחייכת. זו החולשה של זאק, הוא עובד על איזה אופנוע בכל זמן אפשרי. בדיוק כמו הבחור עם האופנוע.

"בוס, תבדקי אם יש מברג קטן באחד הארונות," זאק מבקש אז אני הולכת לחדר שלי, יודעת שיש אחד כזה בארגז הכלים הכחול שלי. הוא קטן בהרבה מהארגז של זאק, אבל גם אני התמכרתי לתחביב הזה. כשהייתי קטנה חשבתי שאהיה כמו אחי וגם אני ארכב על אופנוע. למען האמת המחשבה הזו הגיעה רק בגלל... לעזאזל, שוב הוא. אני מנערת את הראש, מוציאה את המברג וממהרת לזאק שעדיין עומד ליד השולחן.

"הנה," אני מניחה את המברג על השולחן.

"מעולה, אחות קטנה." הוא לוקח אותו ומתכוון לצאת, אבל פתאום הוא עוצר ומביט בי. "יצאת עם דין, נכון? איך היה?" הוא שואל בחשדנות, משחק בפירסינג שבשפתיו.

אני מתיישבת על הספה הקטנה שבמרכז הסלון הקטן שלנו. "היה נחמד."

"כן?" אני מהנהנת. "אם הוא היה עושה משהו, את היית מספרת לי, נכון?"

"ברור." אני מחייכת אליו, זה משעשע כשזאק מתנהג כמו אח גדול ומגונן.

"אז אני שמח בשבילך, בוס." הוא מתקרב אליי ומבלגן את השיער שלי כאילו אני ילדה קטנה ויוצא.

אני נאנחת על הספה ומביטה סביבי בבית הריק.

אני זוכרת איך ארזתי את החפצים שלי בהתרגשות אחרי שההורים סיפרו לנו שאנחנו עוברים דירה לבית גדול יותר. אפילו לא הייתי עצובה על כך שהייתי צריכה לעזוב את כל החברים שלי, את כל מי שאני מכירה. הם הבטיחו לנו בית גדול עם חצר רחבה, אבל בסוף רק זאק ואני הגענו לבית ההוא, ונאלצנו למכור אותו.

מאז התאונה של הוריי אני לא מרגישה בבית, כי אין לי אחד כזה, לא באמת. זאק ממשיך עם חייו ופשוט... חי, אבל אני? אני מרגישה תלויה באוויר. לא כאן ולא שם. מרגישה שאין לי במה להיאחז.

אבא מת בתאונה, ומאז החיים שלנו השתנו. הכול פשוט קרס והיינו צריכים להתחיל מחדש. עברנו בין המשפחות של הוריי עד שזאק היה בוגר מספיק כדי שנוכל לשכור דירה קטנה משלנו.

העבודה בחנות הפרחים מתישה, אבל חשוב לי לתרום את החלק שלי. בעבר עבדתי במלצרות ולפני כן עבדתי עם זאק במוסך. קודם לא הכרתי קושי כלכלי. אין לנו כסף, לפחות לא מספיק. אנחנו משתמשים בכספי המשפחה עבור הבדיקות הרפואיות של אימא. אני מעבירה את היד בין שערותיי הכתומות.

והנה אנחנו היום, עדיין בדירה הקטנה הזו. היא אולי מספיקה בשביל שנינו, אבל היא לא בית, וללא הוריי היא גם לעולם לא תהיה.

✿ ✿ ✿

אחרי מקלחת קצרה אני כבר לבושה בפיג'מה ובוהה במראה. אני נראית עייפה. עורי החיוור לא מוסיף. אני בוחנת את עיניי החומות שמחזירות לי מבט.

אני יוצאת מחדר הרחצה לסלון, מתיישבת על הספה ומשלבת את רגליי, פותחת את הטלפון ועוברת על כמה הודעות מהבנות. אחרי כמה רגעים הדלת נפתחת וזאק נכנס.

"היי." הוא מחייך אליי ומניח שקית על השולחן הנמוך שמולי.

"מה זה?" אני כבר נוברת בתוכה ומוצאת קופסת קרטון קטנה ובה פרוסת עוגה. "ברצינות?" אני שואלת בהתרגשות ומוציאה את העוגה, בוהה בקרם התותים הוורוד.

"יום הולדת שמח, בוס." זאק רוכן לכיווני ומניח נשיקה על לחיי.

אני מניחה את העוגה עם העטיפה שלה על השולחן וממהרת למטבח להביא כפית. "אלה תותים, נכון?" אני מוודאה כשאני מתיישבת בחזרה.

"ברור בוס, רק את זה את אוהבת, איך אפשר לשכוח?" זאק נשען על הקיר ומביט בי בגאווה בזמן שאני דוחפת כפית גדושה בעוגה בין שפתיי.

"וואו," אני אומרת בפה מלא. "זה פשוט חלום מתוק בפה." זאק מחייך ומתיישב לצידי על הספה.

"למה לא סיפרת לדין על יום ההולדת שלך?"

אני שותקת לרגע, שפתיי נפגשות ברכות עם הכפית ואז אני מושכת בכתפי. "לא רציתי לחגוג איתו," אני אומרת בפשטות ומבינה כמה מוזר זה בטח נשמע.

"את צריכה לחגוג את היום הזה, את יודעת נכון?" זאק מנסה לחייך, אבל נראה שהוא טרוד.

"אהבתי לחגוג אותו בעבר, עם אבא ואימא," אני בולעת רוק בכבדות, "ואיתך, כמובן."

הוא נאנח ומושך אותי אליו בעדינות. "שנלך לבקר את אימא בקרוב? הרבה זמן לא ביקרנו אותה."

"כן, אני מתגעגעת אליה. ואחר כך נלך לבקר גם את אבא."

"נבקר את שניהם."

✿ ✿ ✿

כשאני נפרדת מפנלופי בסיום יום העבודה, קבוצת בחורים צעירים עומדת מול חנות הפרחים. אני יוצאת וסוגרת את הדלת אחריי והם מסיטים את המבט. אני לוקחת שאיפה עמוקה, זוקפת סנטר ופשוט ממשיכה ללכת קדימה.

אני לא בורחת, ממש לא. אני גם לא רצה. רק הולכת בקצב שלי. כי אני לא מפחדת. ידוע שהשכונה שאני גרה ועובדת בה לא הכי טובה, אפילו לא טובה בכלל. לא מומלץ ללכת ברחוב הזה לבד. כולם מודעים לכך, אבל בכל זאת צריך להתמודד עם הפחדים, נכון? חוץ מזה כמה בחורים חסרי מוח לא מפחידים אותי.

רעש הצעדים שלהם מגיע לאוזניי וגורם לעורי להצטמרר. אני לוקחת שאיפה נוספת ומנסה לשמור על קור רוח.

"היי, את!" אחד מהם קורא לי, אבל אני מתעלמת וממשיכה קדימה.

"נראה שהיא לא שומעת אותך, אולי נתקדם מהר יותר?" הם צוחקים ואני מקללת שנשארתי בעבודה עד שעה מאוחרת. אני מוציאה את הטלפון מהכיס ומתכוונת לחייג לזאק.

מכונית שחורה ומצוחצחת נעצרת לצידי המדרכה, ממש לידי. אני בוחנת אותה. היא נראית יוקרתית מדי בשביל האזור הזה של השכונה. החלון יורד באיטיות וחושף גבר נאה שיושב מאחורי ההגה. הוא נראה בן ארבעים ומשהו ולבוש בחליפה שחורה. אני מצירה את עיניי. טחון עם חליפה? פה? בשכונה עלובה של שיקגו?

אני מחליטה להתעלם גם ממנו ומתקדמת, אך במקום שהוא ימשיך בנסיעתו כמו שאני מצפה, הוא נוסע בקצב ההליכה שלי. הגבר מביט בי בעניין וגורם לי לתחושת אי נוחות.

"הבחורים האלו הציקו לך?" הוא שואל, ואני שמה לב שהבחורים מאחור כבר הסתלקו.

"אני בסדר," אני ממהרת לומר ומחכה שגם הוא יסתלק.

"ויולה וילרד," הוא אומר את שמי ואני עוצרת במקום.

אני מביטה בו בשאלה. איך בחור כזה מכיר את השם שלי?

"אם אני ויולה אז מי אתה?" אני מתחכמת והוא נראה מעט מרוצה.

"וסטון סמית'," הוא אומר ברשמיות ומביט בי בציפייה.

אני מטה את הראש, האוויר הקר עוטף את פניי. "ומה אתה רוצה ממני, וסטון סמית'?" אין לי מושג מי הבחור מולי, אבל דבר אחד כן ברור לי, הוא לא מכאן והוא לא שייך.

"יש לי מסר להעביר דרכך."

אני כמעט צוחקת בקול רם. "מסר?" מה אנחנו? באיזו שנה אנחנו? "פשוט תתקשר," אני ממלמלת. "תדבר עם מי שזה לא יהיה."

"המסר שלי הוא בשביל אוליו."

אני מנסה להישאר אדישה לרגש שפועם בי. השם שלו כבר לא אמור לגעת בי, ובכל זאת משהו בי מתכווץ. זה הבחור שהלך והשאיר אותי מאחור.

"אני לא בקשר איתו, תמצא מישהו אחר," אני אומרת בכעס וממשיכה ללכת.

"זה מסר חשוב." הוא ממשיך להתקדם לידי ומביט בי דרך החלון הפתוח.

אני מגלגלת עיניים ומאיטה את הקצב, מחליטה להקשיב לאידיוט הזה וללכת. "כן, מה המסר?" אני משלבת זרועות.

ההבעה על פניו הופכת לרצינית. "הוא צריך לתפוס מרחק מאוולין סוייר," האיש אומר והלב שלי פועם בכאב. ברור לי מי היא אוולין סוייר, שמעתי שיש לו מישהי. היא בטח אחת כזו שכולם נועצים בה מבט, נאה וללא שיער ג'ינג'י כמו שלי. בוודאי יש לה גזרה דקה שרק הייתי חולמת שתהיה לי.

ואני? ממוצעת לחלוטין, עיניים בצבע חום בהיר ושיער ג'ינג'י שדומה מאוד לצבע של גזר. אני משערת שהיא הרבה יותר יפה ממני.

אני שואפת עמוק. "בסדר, אעביר את המסר שלך."

דלת הרכב נפתחת והוא יוצא החוצה, מתקדם לעברי ואני צועדת לאחור. הוא גבוה ויש משהו מרתיע בעיניים שלו.

"אני מעריך את זה מאוד, ויולה." הוא מושיט את כף ידו אליי.

אני ממצמצת וממהרת להמשיך ללכת, מתעלמת מלחיצת היד שלו וכעבור כמה שניות שומעת את טריקת דלת הרכב. אני מביטה לאחור וצופה בו מסתובב עם המכונית, נעלם במהירות לאורך הכביש.

"למה אני אמורה לחשוב על צרות האהבה של אוליו?" אני לוחשת לעצמי וסוגרת את כפות ידיי בכעס.

✿ ✿ ✿

כשאני נכנסת הביתה, זאק עומד במטבח עם מפתח ברגים בידו. כרגיל.

"היי, בוס." הוא קורא לי בכינוי הנורא שהצמיד לי מגיל צעיר ולא מוכן לוותר עליו.

"מישהו עם רכב יוקרה ביקש ממני להעביר מסר לחבר שלך." אני מניחה את התיק שלי על הספה ובוהה בו בזעף.

"מסר? לאיזה חבר?"

אני נושפת בחוסר סבלנות, "אוליו. מסר בשביל אוליו," אני אומרת בחדות ומנסה להיראות כאילו לא אכפת לי.

זאק לא מגיב כמו שחשבתי, הוא לא נראה מופתע. מעט קנאה ננעצת בי. יכול להיות שהוא דיבר עם אוליו כל הזמן הזה? רק ממני הוא בחר להתעלם?

"איזה בחור, ויולה?" זאק נראה רציני מדי לרגע. הוא מניח את הכלים בצד ומתקדם לעברי.

אני ממצמצת בבלבול, "מה יש לך?" הראש שלי עסוק במחשבה שאוליו אפילו לא רצה לשמור איתי על קשר. הוא ידע שיש לי רגשות כלפיו?

"את איטית עד כדי כך? מי ביקש להעביר מסר לאוליו?" זאק מצביע עליי כדי שאמשיך.

"מישהו שנראה די עשיר, המכונית בהחלט נראית יקרה לשכונה כמו שלנו. אני עדיין לא מאמינה שהוא נכנס לכאן מרצון, הוא לחלוטין לא מכאן."

"ואיך הוא הגיע אלייך? הוא ידע איך קוראים לך?" דאגה מופיעה על פניו.

אני מהנהנת בחשד. "כן, את השם המלא."

"פאק! אני אהרוג את אוליו!" זאק נושף בכעס.

"למה, מה קרה?" אני בוהה באחי בשאלה.

"זה פאקינג איום, ויולה! איך את לא קולטת את זה? אוליו מתעסק בדברים אפלים, אני צריך להזכיר לך את זה?"

"איום? רגע, יש איום על אוליו? הוא בסכנה?" אני נבהלת.

לצערי אוליו תמיד קיבל החלטות לא טובות. פעם הוא החליט לשדוד חנות במרכז המסחרי הישן, לא משנה כמה ניסינו לשכנע אותו לא לעשות את זה, הוא לא הקשיב, אוליו אף פעם לא מקשיב. עם זאת, למדתי לחיות עם הידיעה שאוליו בחר בחיי פשע, אבל בין זה ובין לשמוע שמאיימים על חייו יש פער גדול, זה מבהיל.

"על מה, לעזאזל, את חושבת, ויולה?"

"אם מאיימים על אוליו, צריך להזהיר אותו," אני ממהרת לומר.

"שכחי מזה בוס, נראה שאת באמת לא מבינה כלום." אחי מניד את ראשו כאילו אני אידיוטית מוחלטת.

אני הולכת לחדרי בכעס אבל זאק עוצר אותי.

"ויולה, מה המסר הארור?"

"תתרחק מאוולין סוייר," אני מדקלמת.

אוליו עזב בשבילה, זו בטח הסיבה האמיתית. טוב, מי לא היה עוזב הכול בשביל בחורה שהתאהב בה עד מעל הראש, בטח הוא ממש מאוהב.

אחרי שאני חומקת מזאק אני ממהרת לחדרי, סוגרת את הדלת אחריי ונשענת עליה בגבי.

בוודאי יש לה כסף, כסף שלאחי ולי אין. הכסף הזעום שאני מרוויחה לא עוזר בכלל. אני בוהה בנעלי הספורט המרופטות שלי ובמכנסי הג'ינס המלוכלכים שאני לובשת. "הכול שטויות," אני ממלמלת לעצמי ומותחת את הגופייה שחושפת מעט את הבטן שלי. היא אולי נראית כמו גופייה שנועדה לחשוף את הבטן, אבל לא, היא פשוט קטנה וישנה.

לפעמים אני מרגישה בושה על מי שאני.

זאק לא מרגיש בזה, לא נראה שהוא בכלל שם לב לכך. בחורות נופלות לרגליו ברגע שהוא יורד מהאופנוע שלו בחיוך הדבילי שלו. לפעמים הן עומדות המומות ושואלות שוב ושוב, 'מה, זאת אחותך?'

ברור, הוא עם שיער בהיר, בלונדיני ועור שזוף, ואני? אני ג'ינג'ית חיוורת, הנמשים שעל פניי אפילו לא מוסיפים. בזמן שאחי זוכה בהערכה מנשים רבות אני לא מקבלת דבר. הגבר היחיד שהתעניין בי במשך כל חיי היה דין. רק דין.

אני מתיישבת על המיטה, מעבירה את אצבעותיי על הסדין ובוהה בדלת, שומעת את צעדיו של זאק ורואה איך הידית זזה כשהוא נכנס לחדר.

"מעכשיו אין יציאות מהבית, ויולה," הוא מכריז.

"אתה לא רציני. מה, אני בעונש?"

"אני רציני מאוד."

אני מביטה בו ומבינה שלא אוכל להתווכח. "בסדר," אני מהנהנת בידיעה שכן אצא, כי מי מקשיב לזאק.