אולי עכשיו

פרולוג

החצר הייתה עמוסה בילדים שהתרוצצו בקולי קולות לכל עבר. שתי נדנדות חורקות, מגלשה מעט חלודה וארגז חול קטן היו האטרקציות המרכזיות בה. הגננת צעקה על שני ילדים שהעיפו חול מחוץ לגדר ופגעו בעוברי אורח תמימים, אך לא טרחה לקום ממקומה והמשיכה לפטפט עם הסייעת שישבה לצידה ואכלה תפוח.

הוא עמד ליד הדלת האחורית, מתנדנד על רגליו. עיניו עברו במבט מבויש על כל הילדים, אך הוא לא מצא את האומץ להצטרף לחבורות המגובשות ששיחקו יחדיו. הוא שנא להיות הילד החדש והתגעגע לחבריו הישנים במושב. כעס על הוריו ועל החלטתם לעבור לעיר הזרה והמוזרה הזאת השתלט עליו. השדות והמרחבים שאליהם היה רגיל הוחלפו בבניינים מכוערים ובכבישים סואנים. אוטובוס שעבר בקרבת הגן הותיר אחריו עננת פיח שחורה שהגיעה לאפו, והוא מחה דמעה בגעגוע לריחות ההדרים שרק עד לפני שבוע הקיפו אותו. הוא נזכר בהבטחותיה של אִמו שיהיה לו כיף בבית החדש ושיכיר המון חברים חדשים, אך בינתיים, מאז שהגיע הבוקר לגן, הרגיש בודד מאי פעם. אני לא רוצה להיות פה! צעק בראשו והתאמץ לכבוש את הבכי שעמד בגרונו.

הוא הסתובב וניגב את פניו בשרוול. ילדה בפינת הגן המרוחקת משכה את תשומת ליבו. היא הייתה לבדה, אך לא נראתה בודדה כמוהו. היא קיפצה ודיברה אל החלל למרות שלא היו ילדים אחרים בקרבתה. תלתליה השחורים היו אסופים בקוקו גבוה וזזו לכל עבר כשידיה נשלחו אל על. סקרנותו גברה על ביישנותו והוא החל לפסוע באיטיות לכיוונה, מרותק מתנועותיה. כשכבר היה במרחק סביר ושמע את צחוקה המתגלגל, קראה הגננת לכולם להיכנס פנימה. הילדה שלחה לעברו חיוך קטן כשחלפה לידו בריצה.

הוא השתהה בחוץ עוד כמה רגעים אחרי שכולם נכנסו, מקווה שעכשיו כשהחצר פנויה יוכל להתגלש קצת במגלשה, אך עוד לפני שהספיק להרים את רגלו השנייה אל הסולם שמע את הגננת קוראת בשמו וגרר את עצמו פנימה בכתפיים שמוטות. הגננת ליטפה קלות את ראשו וכיוונה אותו אל אחד השולחנות. הילדים שכבר ישבו שם עם דפי צביעה נעצו בו עיניים, והוא הרגיש את החום בוער בלחייו. הוא ישב וצבע בחוסר חשק את הדף עם תמונת האריה והעכבר מהסיפור ששמע במפגש הבוקר, בזמן שהילדים שלידו פטפטו ביניהם ללא הרף. אף אחד מהם לא התייחס אליו, ושוב המחנק התפשט והכאיב בגרונו.

בסוף היום, כשאורן אחיו הגדול הופיע סוף סוף כדי לקחת אותו הביתה, הוא התאפק להחזיק את עצמו ולא לבכות. הוא תפס את ידו בכוח ומשך אותו במהירות אל מחוץ לגן הנוראי. אורן, שראה את הדמעות מתחילות להצטבר בעיני אחיו הקטן, חייך והכריז, "תחרות ריצה עד הבית!"

הם התחילו לרוץ זה לצד זה, והוא כמעט ניצח, כשלפתע ראה במרחק לא גדול לפניו את הילדה מהחצר. להפתעתו, גם היא נכנסה לפתח הבניין שבו הוא גר. הוא נכנס עם אחיו למבואה וראה את הילדה עומדת עם אִמה ליד המעלית. כשהדלתות נפתחו היא שמה את ידיה על מותניה ושאלה, "אתה עוקב אחריי?" מצחה התקמט בכעס, והוא גמגם.

לפני שהספיק לענות אורן התערב, "עברנו לכאן לפני שבוע," ואמה גערה בה, "דנה, ככה לא מדברים." הילדה משכה בכתפיה והשפילה את מבטה אל הרצפה.

ארבעתם נכנסו למעלית. הוא לחץ על כפתור מספר 6 והילדה על 4.

"ברוכים הבאים," אמרה אִמה של הילדה.

"תודה," אורן מלמל בחזרה.

הילדה הביטה בו בסקרנות בעיניה החומות–ירוקות. כשיצאה מהמעלית שלחה אליו מבט נוסף, והוא שלח לעברה לשון בהתרסה.

למחרת בבוקר התחנן לאמו שתישאר איתו בבית, רק לא ללכת שוב לגן.

"הכול שם גרוע!" הוא בכה כששאלה אותו מה קרה.

"היום הראשון הוא הכי קשה, אבל זה ישתפר, אני מבטיחה לך," ניסתה לשכנעו, אך הוא היה נחוש בדעתו.

"לא רוצה! לא רוצה! לא רוצה!"

אחרי דקות ארוכות של בכי מר, התחפרות מתחת לשמיכה, צעקות ובקשות שתוותר לו רק היום בפעם האחרונה, היא נעתרה והסכימה. הוא נצמד אליה בחיבוק ארוך בזמן שליטפה את שערו הכהה, ממלמלת מילים מרגיעות ושלל הבטחות. הוא נתן למילים שלה לחלוף מעל ראשו והתנחם במגעה האהוב.

היום עבר במהירות ובהנאה מהבילוי הנדיר עם אמא. הם שיחקו במשחקים האהובים עליו, הוא התלווה אליה לקניות בסופר ואפילו זכה לשקית שוקו. בצהריים ישבו יחד ליד השולחן בזמן שתרגל קריאת הברות חדשות בספרוני ראשית הקריאה שאמא קנתה לו.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בזמן שהיה עסוק בחדרו בהרכבת הפאזל האהוב עליו של "ספר הג'ונגל", אִמו נכנסה לחדר.

"הגיעו לבקר אותך," הכריזה בחיוך גדול.

"שרון פה?" שאל ועיניו נצצו כשחשב על חברו הטוב מהמושב, אך במקומו הילדה מהגן התפרצה לחדר. הוא נעמד במהירות, אוחז בחוזקה חתיכת פאזל שהכאיבה לידו שהתאגרפה מעצמה. הוא הסיט את עיניו ממנה, ואז החזיר אליה מבט שואל.

היא עשתה סיבוב קטן וסרקה את החדר שהכול בו היה חדש. פרקט העץ על הרצפה, המיטה הלבנה עם ידיות הכוכב התכולות והמצעים של ספיידרמן שבכלל לא אהב, המדפים עם המשחקים ואוסף המכוניות שהיו הדבר היחיד שהרגיש שלו במקום המוזר הזה, שעדיין לא התרגל לקרוא לו בית.

"יש לכם בית מאוד יפה. חשבתי שהוא יהיה בדיוק כמו שלי, אבל פה הכול נוצץ יותר," אמרה לאמו, ולאחר מכן פנתה אליו בטון רציני, "לא הגעת היום."

אִמו גיחכה ויצאה מהחדר. הוא פתח את הפה, אך גרונו היה יבש ולא יצא ממנו קול. נראה שהילדה לא שמה לב לאי הנוחות שחש, כי היא המשיכה לפטפט. "אסתי הגננת ביקשה שאבקר אותך. גם וַולְדִי אמר שאתה בטח צריך חברים חדשים עכשיו, אז באתי לשחק." היא התיישבה ליד הפאזל שחצי ממנו כבר היה מורכב והמשיכה בשטף הדיבור. "בָּאלוּ הוא הדוב האהוב עליי, אפילו יותר מפּוּ." היא הרימה את אחד החלקים וניסתה להתאים אותו לתמונה. הוא התיישב לידה בהיסוס ונתן לה את החלק שכבר היה בידו לפני שנכנסה כסופת הוריקן לחדר.

"מי זה וַולדי?" שאל אחרי כמה דקות שישבו זה לצד זה מרוכזים בפאזל.

"הוא החבר הכי טוב שלי," ענתה. איזה שם מוזר, חשב לעצמו. הוא לא זכר שיש ילד בשם הזה בגן, אבל גם לא זכר את שמות כל הילדים שהוצגו בפניו אתמול.

כשסיימו להרכיב את הפאזל והיא מחאה כפיים בשמחה, הוא לא יכול היה שלא לחייך גם.

"יש לך חורים בלחיים," אמרה בסקרנות כשראתה אותו מחייך.

"קוראים לזה גומות," ענה. כולם תמיד העירו לו עליהן.

"וַולדי אומר שהן מאירות לך את הפנים. אני חושבת שאני מסכימה איתו. רוצה לשחק במשפחה?" היא לקחה את בובת הדינוזאור שהייתה מונחת על מיטתו וערסלה אותה בידיה כמו תינוק. משהו בפתיחות ובפשטות שלה לא אפשר לו לסרב.

באמצע המשחק, בדיוק כשנשכב על הרצפה, היא רכנה לצידו ושאלה בשקט, "רוצה לדעת סוד?" עיניה נצצו. הוא הנהן באיטיות והיא לחשה לתוך אוזנו, "אף אחד לא יכול לראות את וַולדי. הוא החבר רק שלי. כולם חושבים שאני מדברת לעצמי או מדמיינת, אבל הוא באמת קיים. זו לא אשמתי שלא רואים אותו."

"הוא פה עכשיו?" שאל בתמיהה והסתכל בסקרנות לצדדים.

"הוא היה פה קודם, אבל עכשיו הוא נעלם. ככה הוא, בא והולך. אבל אתה יודע מה?"

"מה?"

"אולי זה יהיה כיף אם יהיה לי חבר שגם אחרים יכולים לראות."

איך שהזמן עף

צלצול השעון העיר אותי מחלום מתוק. נאנחתי עמוקות מהמחשבה על עוד יום שגרתי של עבודה, בית, בישולים, כביסות, שיעורים וניקיונות. לרגע אחד קטן תהיתי מה יקרה אם פשוט אתחפר עוד קצת במיטה ואמשיך לישון, אבל המחשבה נעלמה באותה מהירות שבאה. עד כמה שמתחשק לי יום חופש, זה לא משהו שאני יכולה להרשות לעצמי.

כמו בכל יום, דקה לפני שקמתי מהמיטה הזכרתי לעצמי איזה יום היום. עברתי במוחי על רשימת המטלות היומית שתמיד איכשהו הרגישה אין־סופית, מוודאת שלא אפספס דבר, כולל קניית מתנה ליום ההולדת הקרוב בכיתה של עומר. הצפצוף המעצבן של משאית הזבל מלמטה גרם לי לקום סופית מהמיטה, ואחרי ביקור קצר בחדר הרחצה נכנסתי לחדר של עומר. כמו תמיד, פניו השלוות גרמו לליבי להתרחב ללא גבול. משב אוויר צלול נכנס לחדר החנוק כשפתחתי את החלון, וקרני שמש האירו אותו באור בהיר.

"בוקר טוב, מאמוש שלי, הגיע הזמן לקום," נשקתי קלות על מצחו והעברתי את ידי על לחיו העדינה.

"אמא, די, היד שלך קרה," קול מנומנם ענה לי.

"אז לפני שאני מכניסה את הידיים שלי מתחת לחולצה ומדגדגת לך את הבטן, כדאי שתתחיל להתעורר," נישקתי שוב את ראשו ויצאתי אל המטבח.

הכלים שהשארתי בכיור אתמול אחרי ארוחת הערב עדיין עמדו באותו המקום, ולצערי שום גמדים קטנים לא הגיעו בלילה כדי לשטוף אותם. הכנתי שני ספלי שוקו חם ופרוסה עם קוטג' ודבש והנחתי על שולחן האוכל הקטן בפינת המטבח.

"עומר, האוכל מוכן," קראתי בקול ולגמתי מהספל שלי, מציצה ברשימה התלויה על המקרר שהראתה איזה כריך להכין באיזה יום. "גבינה צהובה ומלפפון," אמרתי לעצמי. אני אישית לא יכולתי לסבול גבינה צהובה, אלא אם היא מותכת כמו בפיצה או בטוסט, ובטח לא עם מלפפון חמוץ, אבל באופן לא ברור עומר אהב את זה.

"אין עוגה היום?" עומר שאל בקול המתבכיין שלו. הוא התיישב ליד השולחן ושתה את השוקו בשקיקה.

"לא. החלטתי שאי אפשר לאכול עוגה בכל בוקר, זה ממש לא בריא. בכל מקרה, פרוסה עם קוטג' ודבש זה בדיוק כמו עוגת גבינה." המשפט יצא לי מהפה באופן אוטומטי, ולשנייה הרגשתי שחזרתי בזמן עשרים שנה אחורה. כל כך הרבה פעמים שמעתי את המשפט הזה מאמא כשהייתי קטנה, והזדעזעתי מהמחשבה שאני נשמעת בדיוק כמוה. תנועת היד שלי נעצרה באיחור והסכין שרטה קלות את האצבע. תחושת הצריבה נמהלה בטעם המתכתי של הדם כשהכנסתי אותה לפי.

עומר הביט בחשדנות בפרוסה שלפניו, ואני אמרתי לעצמי בפעם האלף שלא אהיה כמוה ובטח לא כמו אבא שלי. הבעת הפליאה שהופיעה על פניו אחרי שלקח ביס מהפרוסה והאופן שבו ליקק את שפתיו מהדבש, החזירו אותי לפעם ההיא שעידן נשאר אצלנו לארוחת ערב ונתקל בשילוב הזה לראשונה. נזכרתי איך הוא הסתכל עליי בתדהמה כשאכלתי את הפרוסה בהנאה. "תנסה, זה כמו לאכול עוגת גבינה," אמא שלי עודדה אותו. ראיתי שהוא מהסס, אבל לבסוף כשחוסר הנעימות גבר על החשש והוא לקח ביס קטן, גם הוא נשבה בטעם המיוחד.

ניערתי את הזיכרונות הישנים וניסיתי למחות את דמותו של עידן מעיני רוחי. כבר הרבה זמן שלא חשבתי עליו, והרגשות שהתעוררו בי היו שילוב של כעס, עצב ואכזבה. עמוק עמוק בפנים, היה קבור ומוסתר היטב גם געגוע.

"אתה מוכן למבחן בחשבון היום?" שאלתי את עומר, מתרכזת בשטיפת הכלים במקום בזיכרונות לא רצויים, מבטיחה לעצמי שיותר לא אלך לישון בלי לנקות את המטבח קודם ויודעת בתוך תוכי שאין סיכוי שאעמוד גם בהבטחה הזאת.

"כן, אמא." למרות שהייתי עם גבי אליו יכולתי לדמיין את העיניים שלו מתגלגלות. "זה קלי קלות, אנחנו בשבוע הראשון של הלימודים, זאת רק חזרה על החומר של שנה שעברה."

צלחת וספל נוספים הגיעו לטיפולי המסור, ועומר הלך לחדרו כדי להתארגן לבית הספר. ניגבתי את ידיי במגבת הכחולה עם עיטורי הפרחים הלבנים והתחלתי גם אני להתארגן.

כרבע שעה מאוחר יותר, עומר לבוש במכנסיים קצרים ובחולצת בית ספר, ואני בג'ינס ובחולצה פרחונית, יצאנו להתחיל את היום. כשפסעתי לצידו ברחוב המוביל לבית הספר התגעגעתי לימים שהיה קטן יותר ואפשר לי לאחוז בידו הקטנה בדרך לגן. עכשיו, כשהוא כבר ילד בוגר בכיתה ב', זה לא היה נאות בעיניו. התנחמתי בעובדה שהוא עדיין נותן לי לחבק אותו לשלום לפני שהוא נפרד ממני בשער בית הספר. "רק חיבוק, בלי נשיקות בציבור!" היה ההסכם שלנו. איך שהזמן עף.

אחרי שנפרדנו נסעתי ל"אוקייה", בית התוכנה שאני עובדת בו. הדרך למשרד התנהלה על אוטומט כמו תמיד, ובזמן שזמזמתי לעצמי את השירים שהתנגנו ברדיו, הראש כבר היה בתוך רשימת המשימות של היום. אני אוהבת את עבודתי כגרפיקאית בצוות שמפתח משחקי מחשב. הצלחתי לשלב את אהבתי לספרי ולסרטי פנטזיה ביום יום שלי, ונהניתי ליצור עולמות ויצורים חדשים ומרהיבים בכל פעם מחדש.

כשהייתי קטנה, אבא תמיד נזף בי על כך שהראש שלי בעננים ושאני צריכה לנחות על הקרקע ולצאת מארץ הדמיון, כפי שהוא קרא לזה. "דנה, תפסיקי לבהות באוויר ולהמציא שטויות. מי ייקח אותך ברצינות אם תמשיכי ככה?" היה משפט ששמעתי ממנו לא פעם, לרוב אחרי שנעל מחדש את הכפכף שהצליף בי איתו שנייה קודם לכן. כמה שמחתי כשהוכחתי שבזכות ה"שטויות" האלה התקבלתי לעבודה. אומנם להיות אמא יחידנית ועובדת היה מאתגר בלשון המעטה, אבל לפחות עסקתי בתחום שאני אוהבת, גם אם מצאתי את עצמי פעמים רבות משלימה שעות עבודה בלילות אחרי שעומר נרדם.

את העבודה קיבלתי הרבה בזכות נועה, חברתי הטובה מהצבא. הוצבנו באותה יחידה, ואחרי שהתחלנו ברגל שמאל כשהיא התחצפה למפקד ביום הראשון וגרמה לכך ששתינו נישאר שבת בבסיס, גיליתי בחורה דעתנית ומצחיקה עם לב זהב. אהבתי את זה שהיא לא נותנת לאף אחד להשפיל אותה או לדרוך עליה, וניסיתי ככל יכולתי להיות קצת כמוה. יחד הצלחנו להעביר את השירות עם הרבה צחוקים, למרות המפקד האנטיפת שהיה לנו.

אחרי השירות נועה המשיכה ללימודי תואר ראשון במדעי המחשב, ואילו אני, אחרי לא מעט התלבטויות, נרשמתי ללימודי עיצוב גרפי. במהלך הלימודים הספקתי להתחתן, ובסיומם כבר הייתי בהיריון מתקדם. כשעומר היה בן שלוש, אחרי הגירושים, ידעתי שאני חייבת למצוא עבודה קבועה ומכניסה, ונועה, שכבר הייתה ותיקה ב"אוקייה", המליצה עליי.

"נו דנה, ימי היובש נגמרו סוף סוף?" נועה קידמה את פניי בזמן שהתיישבתי ליד השולחן בחלל המשותף שחלקנו.

גלגלתי את עיניי לעברה בזמן שחיברתי את המחשב הנייד לעמדת הטעינה. "אולי תצעקי את זה יותר חזק? נראה לי שהמנקה בשירותים לא שמעה אותך."

"מצחיק מאוד. נו?"

"שום 'נו'. אמרתי לו אתמול שבסוף זה לא יסתדר."

"מה? אני לא מאמינה לך!" נועה קמה ממקומה, הסיטה את הכיסא שלידי והתיישבה עליו באנחה כבדה. גילי ויואב הסתובבו לעברנו בסקרנות מהשולחנות הסמוכים. ככה זה פה, פרטיות היא מושג שכמעט לא קיים, אבל בזכות זה כולנו מעורים בחיים של כולם והפכנו לחברים טובים.

"שירן הודיעה לי אתמול ברגע האחרון שהיא לא תוכל להשגיח על עומר. כשהתקשרתי אליו להתנצל ולקבוע מחדש, הוא זרק הערה עוקצנית על כך שהיה צריך לדעת שלצאת עם מישהי עם ילד זה מסובך מדי." לא שיתפתי אותם כמה ההערה שלו פגעה בי. הוצאתי קליפס מהתיק וניסיתי לאסוף את התלתלים שכבר ברחו, פעולה מוכרת שהרגיעה אותי יותר מכל מילה. "בקיצור, הבנתי שהוא לא הטיפוס שלי ואמרתי לו שלום ולא להתראות." המחשבה על הטון השיפוטי שלו עדיין הצליחה להקפיץ לי את הפיוזים. "תמסרי לתום שלא ינסה לשחק את השדכנית שוב," פניתי לנועה בטון מאשים והדלקתי את המחשב במטרה להתחיל את היום. היה לי דד ליין בסוף השבוע וכבר הייתי בלחץ לסיים.

"אני לא מאמינה שהוא אמר לך את זה! תום ממש הרעיף עליו שבחים, אמר שכולם אוהבים אותו במשרד ושהוא נראה ממש טוב..." נועה נעמדה והוציאה את הטלפון הנייד שלה מהתיק תוך כדי דיבור, וראיתי בזווית העין שהיא כותבת לבעלה הודעת נזיפה על השידוך הלא מוצלח.

"מה היית מצפה מעורך דין? הם גזע נורא. אל תיעלבי, נועה, תום יוצא דופן," יואב פסק.

"את צריכה להשיג לעצמך עוד בייביסיטריות בשלוף," גילי תרם את השנקל שלו לשיחה.

"אתה מתנדב?" הרמתי לעברו גבה. גילי היה בן שלושים ואחת כמוני, אבל בניגוד אליי היה רווק הולל, והמחשבה להשאיר את עומר איתו הייתה משעשעת מאוד אך גם מלחיצה, כי אפילו בצחוק לא יכולתי לדמיין אותו שומר על הדבר הכי חשוב בחיי. זה לא מנע ממני ליהנות מהבעת הזעזוע שחלפה על פניו.

"אהה... תראי, אני..." עיניו התרוצצו אנה ואנה במטרה למצוא תירוץ הולם.

"אל תדאג, גילי, דנה תעדיף להשאיר את עומר לבד ולא איתך," נועה טפחה קלות על כתפו והתיישבה בחזרה בעמדה שלה, לא לפני שהוסיפה, "רק בגלל שהפעם זה לא הצליח, זה לא אומר שאת צריכה לוותר. הגיע הזמן שמישהו יחמם לך את המנועים מחדש."

יואב וגילי פרצו בצחוק, ואני העפתי עליה את חבילת המסטיקים שהייתה מונחת על השולחן. לצערי הרב פספסתי, ובמקום לפגוע בה היא נחתה על העציץ הקטן של יואב והפילה אותו. אדמת העציץ התפזרה על שולחנו והוא שלח לעברי מבט רצחני. יואב היה אובססיבי לצמחים שגידל וטיפח במשרד.

מלמלתי "סליחה" וקמתי ממקומי כדי לעזור לו לנקות, אבל הוא מלמל שעשיתי מספיק נזק ושלא אתקרב לעציצים שלו. במשיכת כתף התיישבתי בחזרה בעמדה, מוכנה לעוד יום של בניית עולמות חדשים והרבה יותר מרתקים משגרת היום יום שחייתי בה.