הבחורה עם השיער האדום

הערה על אודות ההיסטוריה 

גרמניה הנאצית פלשה להולנד הניטרלית ב־10 במאי 1940, הרסה את רוב החלק העתיק של העיר רוטרדם במתקפת בליץ והשתלטה על המדינה כעבור חמישה ימים. לתפקיד הרַייכסקוֹמיסָר (נציב הרייך) של הולנד מונה ארתור זַייס־אינְקְוַוארט, אוסטרי אנטישמי קיצוני שזמם יחד עם אדולף היטלר את האנשלוס ואת ליל הבדולח ב־1938, ובכך התחיל שלטון האימים של הנאצים על הולנד.

אנה פרנק היא הקורבן הידוע ביותר של השואה בהולנד. סיפורה — המחתרת, ההסתתרות, הבגידה, הרצח — לא היה יוצא דופן. יהודי הולנד נהרגו בתקופה זו בשיעור גבוה יותר מאשר בכל מדינה אחרת שהיתה נתונה לכיבוש הנאצי: כשבעים וחמישה אחוזים מהם (בערך 102 אלף איש) לא שרדו אחרי המלחמה. שורדי שואה והיסטוריונים כאחד ניסו להסביר את האחוז הגבוה של הנספים במבנה הגיאוגרפי של הולנד, ששטיחותה וצפיפותה הקשו על אנשים להתחבא בה; אין בה יערות רחבי ידיים וגם לא רכסי הרים שאפשר לברוח אליהם. הסבר אפשרי אחר הוא שהמדינה יישמה את הצעדים נגד היהודים באטיות יחסית, וזה עיכב את התפתחותה של המחתרת.

ועם זאת, בהולנד גם התרחשה השביתה המרשימה של פברואר 1941, המחאה ההמונית הראשונה והיחידה שפרצה בקרב לא יהודים נגד המדיניות האנטישמית של הנאצים באירופה. כשלוש מאות אלף מאזרחי הולנד, בהנהגת המפלגה הקומוניסטית ההולנדית, פתחו בשביתה כללית רחבת היקף והפגינו במשך שלושה ימים, עד שהמחאות דוכאו באלימות בידי הכובשים הנאצים ועשרות ממארגני התנועה נהרגו.

ככל שהמלחמה נמשכה, כך עסקו אזרחים הולנדים בפעולות של התנגדות פסיבית דוגמת הצגת הצבע הלאומי — כתום, קריאת עיתונים אסורים של המחתרת והאזנה ל"רדיו אוֹרַאניֶה" (Radio Oranje), תוכניות הרדיו של ממשלת הולנד הגולה שישבה בלונדון. ההערכה הרווחת היא שמקרב האוכלוסייה הכללית של הולנד כחמישה אחוזים שיתפו פעולה בגלוי עם הנאצים, ואילו חמישה אחוזים אחרים נקטו צעדי התנגדות פעילים בכך שהחביאו יהודים, ריגלו אחרי הגרמנים לטובת בעלות הברית או אחזו בנשק ופתחו בעימותים ישירים עם הכובשים הנאצים. מבין אותם מתנגדים חמושים רק מעטות היו נשים.

פרולוג

1945
כלא אַמסטֶלפֵיינסֶוֶוך, אמסטרדם

אנשים יכולים לחלוף ממש ליד גורלם ולא לראות אותו, אבל בתי כלא בולטים לעין מעצם טבעם. כלא אַמסטֶלפֵיינסֶוֶוך מתפרש על פני רחוב עירוני שלם, מבנה עשוי לבנים גדולות, אפורות ומצולקות, כאילו נבנה למען פרעה כלשהו. מן הסתם ראיתי את הבניין הזה אלפי פעמים כשהייתי בדרך לאוניברסיטה. אבל שום דבר כאן לא מוכר לי.

בזמן שמלווים אותי לחצר המרכזית, האוויר מתקרר והרעשים מתחדדים. לחישות שקטות מהדהדות מקורות ברזל מתנשאות. אם יש כאן אסירים גברים, אני לא רואה אותם. אני רואה רק נשים בכל הגילים, מנערות צנומות ועד לקשישות כפופות, בקבוצות של שתיים או שלוש בתאיהן, מדברות או מתפללות, מנסות להירדם.

ראשיהן מזדקפים כשאני עוברת ליד התאים, ואני מרגישה את מבטיהן הננעצים בי מאחור. ואז מתחילים המלמולים. השומרים משני צדי מהדקים את אחיזתם בי, אצבעות חמדניות ננעצות בחלקים העליונים של זרועותי.

"קדימה," אומר אחד מהם בגרמנית.

אנחנו ממשיכים לצעוד, אבל הלחישות חומקות ועוברות על פנינו כמו גל של ערפל ועושות את דרכן אל מאות התאים הקטנים והקרים שממלאים את החלל עד לגובה של ארבע קומות. עם כל צעד שאני עושה הרעש מתחזק, מתפשט, גובר.

צעדי הנשים המתקרבות אל סורגי התאים כדי לצפות במתרחש. שקשוק של דלת תא, מתכת על מתכת. משהו מתגבר. אי־שם מעלי אני שומעת מחיאות כפיים...

"רוּהֶה!" אומר שומר מעלינו. שקט.

לרגע אכן משתרר שקט. ואז, בקצה החצר בקומה אחרת, שתי נשים פולטות קריאת שמחה עצורה ומלאת השראה. הערפל חודר לכל עבר, מסתחרר סביבנו במעין שאגה אילמת, דוֹק מרחף ומתפשט של קריאה לצדק. קול התקווה. אפילו כאן, במקום הזה.

כשאני מגיעה לקצה המעבָר, הנשים מברכות אותי בשמי.

Hannie, Hannie. Het meisje met het rode haar. Hannie Schaft.

האני, הבחורה אדומת השיער. האני סְכאפְט.

אני מתעלמת מהקריאות.

כשאני חולפת ליד התא האחרון אני נעצרת ומציצה פנימה. קשישה שעיניה שקועות ושערה ארוך ופרוע שוכבת על מיטת יחיד ומשעינה כתף אחת גרומה על קיר התא הקר. עורה אפור כאפר, ובעיניים עצומות היא נראית מתה. היא פוקחת אט־אט את עיניה.

היא רואה אותי. אני רואה אותה. איכשהו הגופה הזאת מרימה כף יד כחושה ורועדת. לא פגשתי אותה מעולם אבל אני מכירה אותה.

היא חלשה ולא מסוגלת לעמוד, אבל היא מרימה אגרוף אחד צנום בהצדעה.

"Verzet!" היא לוחשת.

תתנגדי.

זה מה שבכוונתי לעשות.

חלק ראשון
‏OZO‏

‏1943-1940
אמסטרדם

1

סתיו 1940

לא תמיד הייתי ילדה יחידה.

הציפור הכסופה יושבת על הכיור הסדוק מולי, מחכה, קפואה במעופה, מטילה צללית של מטוס מפציץ בשתי כנפיה הפרושות וזנבה שמסתחרר בסלסול פלרטטני. ציפור דרור. ענדתי אותה בפעם האחרונה שביקרתי בקונצרט. לפני חודשים.

זו היתה הסיכה של אנני, כמובן. אבא נתן לה אותה אחרי שהדרור האמיתי עף וברח. הייתי קטנה, בת ארבע פחות או יותר, וזה אומר שאנני היתה בת תשע. זה קרה מעט אחרי חצות, ובזמן שהייתי שקועה בשינה אנני נגעה בי בזרוע.

"יוֹהנה, תסתכלי." היא החזיקה ביד אחת נר ובידה האחרת הצביעה על הרצפה, ליד המיטה שהיתה של שתינו. ושם ניצב דרור קטן, חום ואפור, זקר את ראשו והביט בנו כאילו שמע את דבריה של אנני. הוא צייץ. עצרתי את נשימתי ואנני מיהרה לכרוך סביבי את זרועותיה. "ששש!"

"תני לו לצאת מהחלון," אמרתי.

"ניסיתי," היא ענתה. "אבל הוא עף מיד בחזרה פנימה."

לא האמנתי לה. הצצתי מאחורי הכתף של אחותי. ראיתי את הגוף הקטן והפלומתי מדדה, וטפריו הזעירים לחששו על גבי לוחות הרצפה. לבסוף הוא רפרף מעלה אל החלון הפתוח ושעט החוצה. "את רואה?" אמרתי. "הוא עף."

אבל כעבור חצי שנייה חזר הדרור לחלון, רפרף על גבי הזגוגית בבהלה תזזיתית ואז חמק פנימה, נחת וקיפץ אל מקומו המועדף על הרצפה לצד מיטתנו. הוא הציץ שוב לעברנו.

"מה נעשה איתו?" שאלתי.

"נשמור אותו," אמרה אנני. אנני תמיד ידעה לענות על כל שאלה.

אכן שמרנו אותו, לזמן מה. כשהוא התעופף בסופו של דבר ונעלם לתמיד, אבא נתן לאנני את סיכת הציפור הכסופה, ירושה מסבתא שלנו. קינאתי בה, אבל הבנתי את ההיגיון שבדבר. אנני היתה תמיד כמו ציפור דרור: נמרצת, סקרנית, מבריקה. אמרו שגם סבתא היתה כזאת. כעבור כמה חודשים נתן לי אבא סיכה משלי: שועל קטן וכסוף. הוא היה חדש לגמרי.

"שועלה קטנה שלי," הוא אמר. "זה בשבילך."

"אבל לא מצאתי שועל," אמרתי בבלבול. "אנני מצאה ציפור."

הוא צחק. "השיער האדום שלך, טיפשונת." הוא הרים אותי וטמן את פניו בין תלתלי.

ואז הבנתי לראשונה שיש הבדל בין מי שאני מבפנים לבין מי שאחרים חושבים שאני.

פשוט תענדי את זה כבר וזהו. הרמתי את הדרור מעל קצה הכיור ותחבתי את הסיכה מבעד לדש הצמר העבה של מעילי, ומיד דקרתי את האגודל מעבר לבד. "לעזאזל."

"בגלל זה מזהירים בחורות צעירות ותמימות מהעיר הגדולה והמושחתת," אמרה נֶלי. "כבר עכשיו היא מקללת כמו מַלָח." היא ואווה נכנסו אל הדירה שלנו שבעליית הגג וצחקו.

"לעזאזל, לעזאזל." ניסיתי לשחרר את סיכת הדש באגודל המדמם, והדם הכתים את בד הבז' הבהיר של המעיל. הכנסתי את הדש מתחת לברז.

"הנה, תני לי," אמרה אווה, שהיתה האמא של החבורה שלנו. שלושתנו למדנו יחד בבית הספר בהארלֶם, אף שבזמנו לא היינו קרובות במיוחד. הן בחרו בי מפני שהכירו אותי: הילדה הביישנית שהכינה בצייתנות את כל העבודות הנוספות שהמורה הטילה עליה, הילדה שלבשה גם באביב שני סוודרים כי אמא שלה היתה בטוחה שהיא תצטנן ותמות. לא הייתי מסוג הבחורות שגורמות לצרות.

"וואו, מי נתן לך את זה?" נלי הרימה את הסיכה, והיא נצצה באור החלוש. "היא ממש יפה."

"אחותי," אמרתי, ולקחתי את הסיכה בחזרה. "תודה, אני חייבת לזוז, אני מאחרת."

"סליחה," אמרה נלי.

"זה בסדר, אני פשוט מאחרת," אמרתי, וכבר עכשיו יצאתי לחדר המדרגות והתחלתי לרדת במדרגות הצרות. לחיי בערו והריסים שלי נרטבו. אנני מתה שלוש־עשרה שנים לפני כן. הדרור המטופש הזה.

פיתחתי מומחיות ביכולת להיבלע ברקע. התאמנתי על כך במשך שנים. כך שבאותו ערב התמקמתי באולם הנשפים הגדול של האוניברסיטה במיקום שבו הרגשתי תמיד בטוחה: ירכתי החדר. מישהו הציע לי כוס סודה והקפדתי לקחת אותה, כדי שיהיה לי בְּמה להעסיק את כפות ידי. לגמתי מהמשקה בזמן שהאולם התמלא בסטודנטים והפטפוטים שלהם אפפו אותי מכל הכיוונים. הבחורות מוועדת הבידור של אגודת הסטודנטיות של אמסטרדם התגודדו ליד הכניסה בשמלות בוהקות וקולות מתנגנים. הן קיבלו את פני האורחים, בייחוד את הבחורים שביניהם, ונגעו בזרועותיהם ובכתפיהם תוך כדי שיחה. לפעמים הן אפילו חיבקו את הבחורים ונישקו אותם על הלחי. תהיתי איך זה להיות נינוחה כל כך בחברת בנים. או שאולי אני צריכה לקרוא להם גברים? הם נראו כל כך ילדותיים.

"סליחה," אמר אחד מהם, שנתקל בי בזמן שחיפש את חבריו.

"אתה באמת צריך לבקש סליחה," הסכמתי. הצעירים האלה הסתובבו בעולם כמו תינוקות מגודלים ודרכו על כל מי שעומד סביבם.

"יש לך אש?"

התכווצתי בעצבנות, אבל השאלה לא בקעה מפי גבר אלא מפי בחורה בגילי.

"לא התכוונתי להבהיל אותך," היא אמרה.

היא היתה גבוהה ממני בכמה סנטימטרים טובים, כלומר הגיעה לגובה מטר ושבעים, אבל הנוכחות שלה היתה מרשימה כל כך שהיא נראתה גבוהה אפילו יותר. שיער חום־שחור מבריק גלש בגלים על כתפיה החשופות, וצבעו האפל עמד בניגוד לצבע התכלת הבהיר של שמלת הערב התפוחה שהיא לבשה. בעיניה שבגון הענבר, מתחת לריסים ארוכים ומסולסלים, היה מבט תמים להפתיע. שפתיה היו משוחות בשפתון בצבע קורל טרופי. היא נראתה כמו כוכבת קולנוע. הופתעתי שהיא בכלל שמה לב אלי, עם החולצה בצבע בז' והחצאית הלבנה והפשוטה שלבשתי. היא המשיכה לחייך ומצמצה.

"סליחה," אמרתי, "אין לי." באמת הצטערתי, כי לא רציתי שהיא תלך. דווקא ניסיתי פעם לעשן, אבל זה רק גרם לי להתקף שיעול. עכשיו אמרתי לעצמי שכדאי שאנסה שוב. אולי זה יקל עלי ברגעים כאלה.

"מה, גפרורים?" היא אמרה. "או סיגריה?"

"לא זה ולא זה," אמרתי במבוכה.

היא צחקקה קלות, אבל צחקוק חביב ולא מרושע. "פִילִינֶה! בואי לכאן." היא נופפה אל עוד בחורה כהת שיער, וזו פילסה דרך בין כולם והתקרבה אלינו. הבחורה החדשה, פילינה, היתה גבוהה מעט יותר ממני ומרשימה מעט פחות מחברתה. היא היתה יפה, אבל בדרך נגישה יותר. שיער חום, עיניים חומות, חיוך נינוח. שמלתה נראתה כאילו המכפלת בה קופלה ונפרמה כמה פעמים על פי צו האופנה. גם המכפלת בחצאית שלי עברה תהליך דומה. כמו חברתה, פילינה נראתה שופעת ביטחון עצמי. יכולתי לדמיין את שתיהן על מסך קולנוע. אני, לעומת זאת, יכולתי לעבור מבחן בד לתפקיד החברה הכעורה אך החכמה של הגיבורה. החברה המעשית.

"סוניה, למה את מתחבאת כאן מאחור?" שאלה פילינה את חברתה. "את מנסה להסתתר מהמחזרים שלך?"

"משהו כזה," ענתה סוניה. "חשבתי שהחברות באגודת הסטודנטיות צריכות לדאוג אחת לשנייה, אבל יש לנו כאן חברה שאין לה גפרורים." היא קרצה לעברי. פני בערו ממבוכה. הייתי בת עשרים, כבר הייתי אמורה ללמוד לעשן.

פילינה חייכה אלי. "אני פילינה. איך קוראים לך?"

"האני," אמרתי, והדהמתי את עצמי. כולם תמיד קראו לי יוֹהנה או יוֹ, אבל שנה לפני כן שקלתי להעניק לעצמי זהות חדשה כשאתחיל את לימודי באוניברסיטת אמסטרדם. לא ממש ניסיתי לעשות את זה עד עכשיו. השֵם נשמע לי יומרני. נועז מדי. ולא הייתי בטוחה שהרווחתי את הזכות לחשוב שבאמת השתניתי.

"האני," היא אמרה, וקיבלה את שמי בלי להניד עפעף. לא היתה לה סיבה שלא לקבל אותו. אמא שלי תמיד אמרה שאני דואגת יותר מדי.

פילינה לחצה את ידי. "אני רואה שכבר פגשת את הנסיכה סוניה." עיני נפערו. "היא לא באמת נסיכה," אמרה פילינה וחייכה, ועדיין לא הרפתה מידי.

"דווקא יש לי קשר משפחתי לבית הַבְּסבּוּרג, מהצד של אמא שלי," אמרה סוניה בשמץ של גאווה.

"אני אאמין לך כשתתחתני עם נסיך," אמרה פילינה. "ומה איתך? אַת נסיכה, או סתם סטודנטית משעממת למשפטים כמונו?"

הבטתי בהן במבט קורן. הן היו כל כך יפות ומהודרות ושופעות אנרגיה, ורציתי נואשות להמשיך לדבר איתן. כשהתחלתי את לימודי באוניברסיטה קיוויתי שיהיו לי חברים רבים יותר מכפי שהיו לי בבית הספר התיכון, אבל חזרתי שוב ושוב על אותה טעות וסירבתי להזמנות לקפה בטענה שאני עמוסה מדי בשיעורי בית. לא היו לי שיעורי בית בכמויות רבות יותר מאלה של אחרים, אבל המחשבה שאתרועע עם זרים עוררה בי אי־שקט וגרמה לכפות הידיים שלי להזיע. גם עכשיו הן הזיעו. באתי למסיבה הזאת כי נשבעתי לעצמי בתחילת השבוע שאלך ושאשאר באולם לפחות שלושים דקות. נשארו לי עוד שמונה.

"סתם סטודנטית משעממת למשפטים," אמרתי, ונרגעתי מעט בחברת שתי הבחורות העליזות. איזה חידוש מרענן. "אני מהארלם."

"נחמד מאוד," אמרה פילינה.

"לא הייתי שם אף פעם," אמרה סוניה.

"סוניה!" אמרה פילינה.

"מה?"

"היית בפריז וברומא אבל אף פעם לא היית בהארלם? היא במרחק פחות מעשרים קילומטר מכאן."

"טוב, בפריז יש מוזיאון הלובר וברומא יש הקולוסיאום. מה יש בהארלם?"

"סוניה!" פילינה סטרה לה על כף ידה.

"סליחה, סליחה," אמרה סוניה ופנתה אלי. "אני בטוחה שיפה שם. אני אסע לשם בסוף השבוע הקרוב."

"לא, את לא תיסעי." גם פילינה פנתה אלי. "עכשיו את מבינה למה קוראים לה הנסיכה."

"נסיכה?" קול עמוק קטע את השיחה של שלושתנו, והוא בקע מפי בלונדיני צעיר וגבוה שהתקרב אלינו בחליפה כחולה כהה ומגוהצת היטב. "סוניה? הנה את. חיפשתי אותך."

בשערו החלק והמטופח וחיוכו הבוטח הוא היה נאה באורח שהלחיץ אותי. נאה מדי. בוטח מדי. התחמקתי מבחורים כמוהו, כי איך בכלל אוכל אי־פעם לדבר איתם? למרבה המזל, כשהיינו בקרבת סוניה, פילינה ואני נעשינו שקופות.

"פִּיט!" קראה סוניה, ותלתה סביבו את זרועותיה הנאות בחיבוק אגבי אך פלרטטני כמו זה שחברות ועדת הבידור סיגלו לעצמן. היא היתה כל כך טבעית. "מה שלומך?"

הלסת הרבועה של פיט התרככה לחיוך גדול, והוא נראה נינוח ומאושר כמו ילד שרואה את עוגת יום ההולדת שלו מגיעה. "חיכיתי לך בספרייה אתמול," הוא אמר.

"באמת?" סוניה לחשה משהו באוזנו ועיניו נפערו בעונג. ניסיתי לדמיין מה היא יכלה לומר שסחט ממנו תגובה כזאת אבל לא הצלחתי לחשוב על שום רעיון. היא התנתקה מזרועותיו והציגה בינינו. "פיט, אתה מכיר את פילינה."

הוא הנהן, אחז בידה של פילינה ונישק אותה ברשמיות מופרזת. פילינה שיתפה איתו פעולה והחזירה לו קידה קלה.

"וזאת החברה שלנו האנה."

"האני," תיקנה אותה פילינה.

"האני." פיט שלח את ידו אל ידי אבל הרחקתי אותה ממנו בבהלה, מחשש שהוא עומד לנשק אותה. הוא נראה מבויש.

"סליחה," הוא אמר, והציץ לעבר סוניה כדי לוודא שלא פגע בה משום מה.

"לא, זאת אני שמתנצלת," אמרתי במבוכה וכעסתי על עצמי.

"מה עשיתָ למסכנה הזאת?" שאלה סוניה בנימה מקנטרת. ידעתי שכולם רק מתבדחים, ובכל זאת, לבי התחמם מכך שהיא יצאה להגנתי. "אתה יודע, פיט, בדיוק התכוונו ללכת," אמרה סוניה. "אבל אני כל כך שמחה שראיתי אותך לפני שאנחנו עוזבות." היא נישקה אותו על הלחי והשאירה עליה פרח ורוד מושלם, ואז אחזה באחת מידיה של פילינה ובאחת מידַי שלי. "אנחנו צריכות להחזיר את האני הביתה," היא אמרה, ומשכה אותנו לכיוון היציאה. "יש לה יום חשוב מחר. היא מקבלת אות כבוד מהמלכה."

הביטחון של פיט התערער. "אבל הנשף רק התחיל," הוא אמר.

"אני יודעת, אבל..." סוניה זירזה את צעדיה, כאילו כוח המשיכה מושך אותה לעבר הדלת נגד רצונה. "זאת המלכה." היא הפריחה לעברו נשיקה וגררה אותנו על פני חברות האגודה שהקיפו את פתח האולם. הן בהו בה בזמן שהיא הלכה, ונראה שלא ממש הצטערו להיפרד מהכוכבת הזאת.

"מעילים!" אמרה פילינה, ואז הסתובבה ומשכה אותנו יחד איתה בתנועה עזה. סוניה פלטה צווחה ואני החלקתי על רצפת האריחים עד למלתחה. מיהרנו לצאת מהבניין אל החצר וסוף־סוף נעצרנו והתחלנו לצחוק על ההרפתקה הקטנה והמטופשת.

"מי זה היה?" שאלה פילינה.

סוניה גלגלה עיניים. "פיטר הָאוּאר. אני מתחמקת ממנו כבר שבועות."

"הוא נראה נחמד," אמרה פילינה. "וגם נאה."

סוניה הסתכלה עלי. "ומה דעתך?"

ניסיתי למצוא אמירה מחוכמת על המחזר שלה, אבל לשווא. היה קל יותר לומר את האמת. "הוא לא כל כך מצא חן בעיני."

"אהה!" סוניה חיבקה אותי. "ידעתי שאת בחורה לעניין," היא אמרה. "אפילו שלא הסכמת לתת לי גפרורים."

"מה זה?" פילינה ראתה אותי מתעסקת עם המעיל. הצמדתי את הסיכה של אנני על הדש. "איזה יופי," היא אמרה, ובחנה את הסיכה מקרוב. "זה זרזיר?"

"דרור," עניתי.

"בדיוק כמוך," אמרה סוניה בחיוך נדיב, "זאת ציפור מתוקה ונועזת. את רואה, זה בדיוק כמו שאמרתי לך לפני כמה ימים," היא אמרה לפילינה. "כל כך נמאס לי מכל החבורה השטחית שלנו. אנחנו צריכות להרחיב את המעגל החברתי שלנו. זה בדיוק מה שאמרתי! ופתאום האני צצה. כמו דרור קטן."

עמדתי ביניהן, אילמת מרוב הלם אבל מעוּדדת. סוניה נגעה בתלתל של שערי וליטפה אותי. "הייתי מתה שיהיה לי שיער כמו שלך."

"זה?" הרמתי יד אל ראשי ומשכתי בקווצה של שערי האדום שהתיישרה בידי. שחררתי אותה והיא הסתלסלה שוב. השיער הזה אולי הפך אותי לשועלה הקטנה של אבא שלי, אבל בשבילי הוא היה קללה. תשאלו כל אחד מהילדים שצחק על צבע השיער שלי בכל שנות ילדותי.

"את זוכרת שצבעת את השיער?" שאלה פילינה את סוניה ועיוותה את פניה.

"אוי, יצא לי צבע חום של מקק. אבל זה," אמרה סוניה, וסידרה את תלתלי כך שאחד מהם צנח על אחת מעיני, "זה שיער שנולדים איתו. השיער הזה הוא התהילה שלך."

מספר המחמאות שקיבלתי בעשר הדקות האחרונות היה רב יותר מכל המחמאות שקיבלתי בעשרים שנות חיי, או לפחות כך הרגשתי. תמיד הסמקתי בקלות, ועכשיו פני הוורידו במבוכה. ובאושר.

"בואו נלך לבית שלך ונקשיב לתקליטים," אמרה פילינה לסוניה.

"אל תאמיני לה," אמרה סוניה, ואז התחילה ללחוש בנימה צופנת סוד. "אנחנו הולכות לבית שלי כדי להקשיב לרדיו אוֹראניֶה ולשתות יין."

שאני אלך עם שתי העירוניות הזוהרות האלה ואקשיב איתן לרדיו של המחתרת שמשדר מלונדון? חשבתי שנלי ואני הן הסטודנטיות היחידות שמקשיבות לעדכון הלילי הקבוע של המלכה הגולה שלנו. ושאשתה יין?

לא ממש הבנתי איך זה קרה, אבל הבחורות האלה התעניינו בי. הן לא ידעו שאני שועלה קטנה וביישנית שמבלה כל ערב בבית במחשבות ובחלומות. הן חשבו שאני ציפור דרור, אמיצה ו"נועזת". ויותר מכל זה, בשבילן הייתי פשוט האני.

ובזכות סוניה ופילינה, כל הדברים האלה התגשמו.