ריח רפאים

תקרה של בית מלון בשטוקהולם. אני שוכבת במיטת יחיד ומביטה מעלה. אני עירומה. לפני שעות ספורות היית כאן, אתה והגוף הצנום שלך, החיוור, המבוגר. ריח הגוף שלך עדיין נשמר מתחת לשמיכה. עשית זאת בכוונה? זו הרי המומחיות שלך - להישאר במקום הבלתי נראה, בכמעט, על הסף... לשכב זה בנאלי בשבילך, אני יודעת. ובכל זאת, כבודו נעתר להיות איתי שלושה ימים ברצף, לקיים משגל בלתי נגמר, שיחה: כי אלו המילים האחרונות.

איך ייתכן שעד היום אני נוצרת בחיות כזאת את זיכרון המפגש הזה? לא את הזמן המדויק, לא את שם בית המלון - אבל כן את מגע ידך על עורי, את שפתיך ששאבו אותי אליך, אל קיומך אשר ממשיך לגעוש בי. אתה, כשלעצמך, היית מקרי. אילולא הופעת, אדם אחר היה מכאיב לי כמוך.

מתחת לשמיכה אתה עדיין שם: התחושה שהותרת בי טרם נמוגה. מדהים כיצד שלושה ימים של מגע מתמשך משנים את הגוף: העור נהיה רגיש יותר, שלֵו אך ערני, מוכן בכל עת למגע שלך. פעמים כה רבות נכנסת ויצאת ממני, לחות בלתי פוסקת, רכות שמעטים הגברים שגרמו לה. הגוף שלי היה חשוף לחלוטין, פתוח כפי שמעולם לא היה.

אני לא הייתי "Tu" בשבילך, הייתי "Vous"‏¹ גם כששכבנו. לכנות אותךְ בגוף "Tu", אמרת, זה פשוט מדי, זה מפחית מערכך... את יפהפייה, את אצילה - Mon Dieu, comme vous êtes belle!‎‏²

ישבתי עליך כמו חיה, טלפיים על המזרן של בית המלון. הראש שלך נשען עם הכרית על הקיר. התבוננתי בך, כמו לביאה שמבקשת מזון. בין ארבעת הטלפיים שלי נראה היה שאתה חסום, שאין לך דרך לסגת. השדיים שלי צנחו מעליך, בשלים וגדולים, הכי גדולים שיכלו להיות! לא כפי שהם מתפזרים לצדדים כשאני מתחתיך, כנמסים תחת דמותך הפיקודית.

תחבתי את אחד מהם אל פיך, וללא מילים הוריתי לך למצוץ את פטמתי. ממושמע, מילאת את מבוקשי. האומנם התהפכו היוצרות? האם נהנית כמוני? וגם אם רצית ללכת, לא יכולת: השד שלי חנק אותך. ואתה ינקת וינקת... וכשהתרתי לך רגע לנוח, התיישבתי על איבר מינך - לא כמו מצנח שגולש בשקט, אלא כמסוק שהתרסק. טראח! צעקת, ובשובל הצעקה קפצתי, ואתה נראית קצת משועשע. נו, קדימה, אמר המבט, אני סקרן, תעשי בגוף שלי מה שמתחשק לך. אה, כן? הרהרתי, ובכן, אני יודעת מה מתחשק לי לעשות! ובתנועה עדינה חגתי מעליך, דגדגן המתחכך בעטרה, גם הוא אוהב להיות במקום הבלתי נראה, בכמעט, על הסף... הסתכלתי על איבר המין שלך, ואז עליך, עיניים חודרות אל מבטך. ליפפתי אותו, ואז נעצתי אותו פנימה כתוקעת מסמר בתוך ארון.

אני אוהבת להביט בעצמי מבעד לעיניך, כמציצה מאחורי הקלעים אל הבמה. מה מתרחש שם? איזה מין פלא? האם רגלַי באמת כל כך ענוגות? אין לי מושג. מעולם לא הרביתי לחשוב על כך, להביט או לגעת בעצמי. שאלתי אותך מה אתה אוהב בי. "את הכתפיים," ענית, "הן כמו בציור." "באמת?" שאלתי מרוגשת, מי חשב על כתפיים כתשובה! "כן," השבת בטון רציני, ואז החלקת את ידך מן האוזן לכתף, כיוצק בו־ברגע את דמותה.

כמה מגרה להיות יפה מבעד לעיניך. אני לא מקרית, אני פלאית - בשבילך אני יצור שמימי ונהדר! תיגע בי, בבקשה ממך... איפה האצבע שמנקבת את גופי - שם, לא - שם. כן, בדיוק שם. איך ייתכן שזה נעים כל כך? אני סוטרת לך, מלטפת, אחר כך מטיחה את הכרית ברצפה. אתה ממשיך ללחוץ במרץ, חייל אמיץ בשדה הקרב. "ששש," שפתיך לוחשות לי, כאילו הייתי תינוקת בוכייה. אחח! אותה האצבע - היא מוציאה אותי מדעתי! באיזו מהירות היא זזה, כאילו דהרה עד התלקחות!

נהדר.

וזה נמשך, וזה אף פעם לא מרווה, וזה אף פעם לא מכאיב. בכל עת שתיגע בי הגוף שלי יקיץ, ישתוקק לחדירה. אבל החדירה היא לא היעד, היא החדר - בעוד אתה הוא האיש על המפתן, האיש שמביט בי, שמעריך אותי כאילו הייתי יצירת אמנות בבית שאינו שלו. אתה לא יודע מה מכיל הבית, ואין לך רצון להחזיק ביצירה. אתה רק משתאה ונהנה מהרגע שיחלוף אך ייצרב בי.

גם אתה זוכר איך רק אתמול הרטבתי את ידי, ואז הברשתי מעלה־מטה? גם אתה זוכר איך הגשתי לך כמעדן אצבע אחר אצבע, ואז את מלוא אצבעותי בבת אחת? ובזמן שאתה שאבת אני ניתרתי מעליך, צורחת כמו שד, נפרדת מכל עכבותי. איך ייתכן שזה כל כך נעים? איך, אלוהים? איך? תיגע בי, חזק יותר - למה אתה רך איתי לפתע? למה עכשיו? בוא אלי, קרוב יותר! גלה לי את סוד הווייתך! אני כאן - אתה רואה? אין לי שום כוונה ללכת - אתה רואה? אתה מרגיש? זה לא מקרי, אנחנו, אנחנו לא סתם מרצה ותלמידה. אנחנו הרבה יותר מזה או הרבה מלפני זה, והתארים הם רק תחפושת מבד! תסתובב. כן, כך - מאחורי: אני רוצה להיות מופקרת בידיך, לקבל וכך לתת. עדיין חיה - אבל כבר לא משוחררת.

"לא, לא, לא," אומר הקול, "אי־אפשר."

"את מושלמת, יפה כזאת, אני לא עומד בזה!" אומר המבט.

ואני נדרשת לרמוס את מילות הבר שבוקעות מבין שפתיך, ולאפשר לגן העדן לנבוט ממבטך.

חדר קרטוני בשטוקהולם, תמיד אותה תקרה. היד שלי מלטפת את הבטן, ממשיכה אל השדיים, אל הסרעפת, אל ירכַי החלקות... יד שחקנית, יד שקרנית, גופי לא יודע שזאת כבר לא היד שלך. אני נודדת איתה בין כל המקומות שביקרת בהם, שרק אתמול היו שלך.

הערות

1 בצרפתית Tu (את.ה) היא פנייה לא פורמלית לאנשים קרובים. Vous (את.ה/אתם.ן), לעומתה, היא פנייה פורמלית שיש בה משום כבוד וריחוק.

2 צרפתית: אלוהים, כמה את יפה!

חלק ראשון

א.

בשיעור הראשון שבו פגשתי אותך חשבתי שאתה בכלל נמשך לגברים. המראה שלך נראה לי מוקפד מדי: מלבד טבעת הנישואים ענדת טבעת חומה גדולה וצמיד גולות כמו אלה שרואים ביוון. לבשת חליפה אלגנטית ועטית צעיף בורדו עם הדפס זהוב מופשט. מלבד ההופעה החיצונית שלך הבחנתי גם בלהט שהקרנת, באופן שבו נעת בכיתה. בעוד שאר המרצים שהכרתי ישבו שעה שדיברו (ואם עמדו, דמו לנשיאים המקריאים מטלפרומפטר), אתה היית אחר - כמו ילד, כמו כדור פינבול המתרוצץ אל עבר מטרה עלומה. דיברת אלינו אך בעיקר לעצמך, כשקוע בתרגיל מחשבתי.

בשיעור השני או השלישי גיליתי שאתה אבא טרי, ועוד לתאומים! הזכרת אותם בשיחה שניהלת עם אחד התלמידים לפני תחילת השיעור. שכנתי למושב אישרה כי אכן שמעתי נכון.

"הם הילדים הראשונים שלו," אמרה לי, "את מאמינה?"

"איך את יודעת את זה?"

"הוא דיבר על זה בסמסטר הקודם, כשאשתו הגיעה לאחת ההרצאות שלו עם בטן של חודש תשיעי בערך."

אתה גבר נאה, גבה קומה. יש לך שיער כסוף, מצח רחב, עיני תכלת עם אישונים הסוטים קלות לצדדים. פניך בצורת יהלום. אתה מרכיב משקפיים עגולים עם מסגרת שחורה. האף שלך ארוך, ישר כחץ. בסנטרך שקע קטן. שפתיך דקות... אבל כל הפרטים האלה שוליים, למעשה, הם רק נספחים למבטך. אני לא חושבת שאי־פעם חזיתי בגבר עם מבט נוקב כשלך, מסתורי ויהיר, ממזרי גם... מבט של אדם שאהבתי.

אני מתבוננת בתמונה שלך כעת, אף שאני זוכרת היטב את תווי פניך, כמובן. אומרים כי בחלוף הזמן אדם שוכח את מראה אהוביו הישנים, כאילו גוועו בתוכו, השילו מבשרם וזוהרם כדי לפנות מקום לאהובים חדשים... אהובים אחרים אמנם היו לי, אהובים נוספים, סביר להניח, עוד יהיו, אך אתה עדיין כאן, צרוב בי, חקוק בזיכרוני.

ב.

זהו חודש ספטמבר, לקראת סופו. אני בת עשרים וארבע, ולא מזמן הגעתי לפריז. יש לי ידע בסיסי בצרפתית מן התיכון, ואני משתתפת בקורס אינטנסיבי ללימוד השפה לקראת ראשית לימודי התואר השני שלי בפקולטה למדעי המדינה בסורבון. זאת הפעם הראשונה שאני מתגוררת בארץ זרה.

אף שהשתוקקתי לכך, ההחלטה לעשות זאת בפועל לא היתה פשוטה. אחת הסיבות לכך היתה אמא שלי. ידעתי שהמרחק הפיזי שלי ממנה יכאיב לה. מאז ילדותי היא זקוקה לי לצדה בכל עת שרוחה נופלת, עניין שבשגרה... חששתי גם מאבא שלי. בתחילה הוא הפגין התלהבות מהאפשרות שאלמד בסורבון ("ויקטור הוגו למד שם!"), אך בחלוף יום-יומיים שב לאמירותיו המוכרות - שאני שברירית ומבולגנת, חסרת יכולת להסתדר בגפי בעולם. הוא חרץ כי מסוכן שאסע, והודיע שלא יתמוך כלכלית ברעיון ה"מטופש" שלי. עם זאת, בחלוף כמה ימים הוא לפתע התרצה. מילותיו היו יפות, הוא היה "גאה בי".

אמי אומרת לי לפעמים שאחד מ"תחביביו" של אבא הוא לבקש טובות מאנשים. הוא טיפח את התחביב הזה למען קידום העשייה הקולנועית שלו, אך הרחיב את יישומו לתחומים אחרים.

כך, זמן קצר לפני הנסיעה שלי הוא יצר קשר עם אישה ששמה ז'קלין ז'יברט (שחקנית עבר ואוצרת אמנות חובבת בהווה), ששיחקה באחד מסרטיו. אף ששנים הם לא דיברו (לפחות לפי דבריו) הוא ביקש ממנה לארח אותי בימַי הראשונים בפריז. לי הוא אמר: "יש לה בית גדול. תישארי שם כל עוד היא תאפשר זאת." לצערי, היא נעתרה לו, למרות המשבר הגדול שנאלצה להתמודד איתו בעת ההיא.

לא אני ולא אבא שלי לא ידענו זאת עד היום שבו פגשתי אותה.

ג.

אני הולכת לאורך שדרות רספייל, שם ז'קלין מתגוררת. ביתה ממוקם במרומי בניין אוסמני מרהיב סמוך לתחנת המטרו Vavin. הערב ירד לא מזמן, והעיר נשטפה בגוונים ורדרדים. טרטור האופנועים שב ומבליח, נאסף אל רחשי העיר ונעלם. פריז יפה - יפה מכדי לחיות בה. למרות יופייה היא לא מרוממת את רוחי. למה אני עצובה? הרי אני במקום שבו בחרתי להיות, והרוח הצוננת נהדרת, סתיו במיטבו!

בחירות. מה פירושן?

מעשים, בעיקר. בחירת רחשי הלב היא האתגר האמיתי.

"תחליטי שאת שמחה," אמרה לי פעם חברת ילדות.

"מה? אבל איך?"

"פשוט תחליטי לשמוח - ותשמחי!"

"בסדר..." השבתי.

*המשך החלק זמין בספר המלא*