גברת קווין בדרך לתהילה

הקדמה

היה זה לילה של חודש דצמבר, כזה שנעים בו בדרך כלל לשבת בבית החמים, אבל לא הפעם. העצים בחוץ נראו דוקרניים וחסרי חיים, והתפתלויותיהם הזרות הזכירו לה שהיא רחוקה מהבית. היא הרימה את מחברת המתכונים החדשה, ליטפה את הכריכה הקרירה, שגונה הכחול הזכיר גלימת כומר, ופתחה אותה בכוח עד שהשדרה התמרדה. העיפרון שלה ריחף מעל מניפת הדפים הצחים והיא התענגה על ניחוח המושק של הנייר הטרי.

מתכון מספר אחת. הוא חייב להיות עוגת יום ההולדת האהובה עליה — זו שנודעה בקרב כל המשפחה. היא כתבה את הכותרת, עוגת היער השחור של ג'ני, בכתב יד מסולסל, מוקפד, וחילקה את הדף לחומרים ולאופן הכנה. היא חשה את מגע הבד הרטוב של שק הזילוף המלא בקרם, את קסם השושנים המדויקות שהגיחו מהזרבובית בתנועות לולייניות. היא הריחה את מרירותה של אבקת הקקאו, שנדבקה לעומק הלוע אם בטעות שפכה אותה בהתלהבות רבה מדי, וטעמה את שילובה עם מילוי הדובדבנים העדין של הפאי.

ג'ני הפכה דף: מתכון מספר שתיים. הוא צריך להיות משהו יומיומי יותר; כזה שהופך יום גשום למסעיר ברגע שקערת הערבוב מופיעה. מחשבותיה התרוצצו בין המתכונים המשפחתיים האהובים עליה, ונעצרו כשנזכרה בעוגיות השוקולד הפריכות של סבתא אודרי, שעברו מדור לדור. פתיתי התירס, הקקאו וסירופ הסוכר הזהוב התערבבו ויצרו קנים צמיגיים של אושר. היא זכרה איך הרגישה בתור ילדה קטנה, כשאביה הוציא מהארון את סירופ הסוכר של "לייל" בקופסת פח מעוטרת ירוק וזהב, והרים את המכסה כאילו פתח פחית צבע שנאטמה בחוטי מתיקות צרופה, מזוקקת. במבט מקרוב, פנים הקופסה נראה כמו באר ענברית, וכשליקקה את הכף היא חשה עונג שאין שני לו.

המתכון האחרון יהיה לחג המולד, אבל איזה מהם? היא זכרה איך דקרה במזלג את שכבת הבצק העליונה של הפאי, ושקלה תלוליות גדולות של פירות יבשים לעוגה החגיגית. העובדה שהיא חזרה על עצמה מדי שנה לא שינתה דבר, כי כמו במחזה מתורגל היטב, הקסם תמיד פעל את פעולתו. למעט השנה. הציפייה הרגילה התנגשה עם המשקל שהכביד על חזה. היא קיוותה שיום יבוא ותצליח לחייך שוב באופן טבעי ולא מאולץ.

היא גלגלה את העיפרון בין כפות ידיה ונזכרה במעדן השוקולד של אביה, הטיפין. בסיפוק שנלווה לריסוק עוגיות התה העשירות, שהפכו לפירורים זעירים תחת המערוך ויצרו דבר חדש לגמרי; תערובת דחוסה של קליפות הדרים, קקאו, סירופ וצימוקים.

היא ראתה בעיני רוחה ילדים משלה, מתעוררים בהתרגשות בבוקר חג המולד ומוצאים את הגרביים שצורתם מעוותת מרוב מתנות. האם יצליחו למשוך את קצה ההפתעה המתפצחת? האם תראה את ההנאה בפניהם כשיפתחו את המתנות הנחשקות? ויותר מכול, האם תחזה בהם נועצים שיניים בטיפין של אביה, בדיוק כמוה?

עוגת פירות

כעבור שישים שנה

בגיל שבעים ושבע, לג'ניפר קווין לא היה מושג שתהפוך לשם דבר.

היה זה אחר צהריים חורפי, אפור, והיא החליטה למלא אותו בהישג קטן אך מספק, עוגת פירות על פי מתכון שכנראה היה זקן יותר ממנה. הוא מצא בית חם בין דפיו של קורס הבישול השלם של דיליה סמית'. סבתה כתבה אותו על פיסת נייר מצהיבה, שנחה תחת כוסות תה רבות, אם לשפוט על פי הטבעות בגדלים שונים שהכתימו אותה. אם אין חמעה, השתמשי במרגרינה, ציינה סבתה בסוגריים, תזכורת למאבקה המתמשך באיות. מוזר, חשבה, איך מתכונים מאריכים ימים אחרי האנשים שכתבו אותם, ועם זאת כמעט מקימים לתחייה חלקים מהם, כאילו פיסות קטנות מנשמתם חיות בין הוראות ההכנה.

היא מזגה את הצימוקים לקערית הפליז של מאזני הברזל, והמשקלות התרוממו עד שהגיעו לאיזון עדין. מצחה התקמט כשחשבה על החלופה הדיגיטלית שהציע ברנרד שוב ושוב שתקנה. למה החברה חשה צורך מתמיד לתקן דברים שלא התקלקלו? תהתה.

היא קרעה שקית של צימוקי סולטנה ונשטפה בריח העשיר, הדביק, שהזכיר לה איך עזרה לאפות את עוגת חג המולד בילדותה. איך ערבבה את הפירות השרויים בברנדי לתוך התערובת הסמיכה, הגבשושית, והגניבה טעימות כשדודתה לא הסתכלה.

"יוּ־הוּ!" קרא ברנרד, ודלת הכניסה נסגרה מאחוריו.

היא הציצה לתוך קנקן התה. חליטת הארל גריי כבר הייתה מרירה, וקרום דק צף על פניה.

"שלום, יקירה," אמר ברנרד. "נפל לך משהו?"

"לא," אמרה, והחזירה את המכסה למקומו לפני שמזגה את התה בנדיבות על הפירות, והאדים לחלחו את לחייה. "אני מכינה עוגת פירות. איך היה?"

הוא הניח שקית נייר על שולחן העבודה, בין שאריות הסוכר והקמח.

"מתברר שפיתחתי אסתמה לעת זקנה," אמר, פתח את הארון הקטן מעל ראשה והוסיף קופסה לבקבוקוני התרופות המגובבים. "רשמו לי משאף."

עיניה התרחבו מעט כשהסתובבה. "אסתמה?"

"או אסתמה, או מחלת ריאות חסימתית — צריך להשגיח."

"זה די חמור, לא?" אמרה, והבחינה בנשימתו הכבדה ובקימור הגב השדוף תחת סוודר הצמר.

"תראי, אם יתברר שמדובר במחלת ריאות חסימתית זה לא יהיה מלבב במיוחד, אבל אני מקווה שהמשאף יעשה את העבודה."

"למה הם חושדים שמדובר בזה?"

"זה קורה כשמזדקנים; זה כנראה קשור לשנות הנגרות, לנזק שהאבק והנסורת גרמו לריאות שלי. בכל אופן, אמרו לי לא להתאמץ, ואמרתי שאין שום בעיה — ממילא אין לי כוונה לצאת להרפתקאות גדולות, נכון?" הוא סגר את דלת הארון וגיחוך התגבש בעומק גרונו. "אמרתי שכיום אנחנו בהחלט מסתפקים בעיתון ובנעלי בית."

היא קפצה את שפתיה והנידה בראשה בהסכמה זהירה.

"לעולם לא אפסיק להודות על הזכות להזדקן ביחד," אמר ונטע נשיקה בקודקודה.

"לעולם לא," הסכימה, והניחה את קערת הפירות המושרים על אדן החלון, בתקווה שיתנפחו כמו קצות אצבעות אחרי אמבטיה ארוכה מדי. בדרך כלל היא השרתה אותם ללילה, אבל היום תיאלץ להסתפק בכמה שעות.

"עכשיו, אם אין לך התנגדות, אני הולך לנמנם."

"אין לי שום התנגדות," אמרה וכיוונה את הטיימר בסיבוב חד של החוגה. צליל התקתוק הקדחתני נשמע רם במיוחד בשקט שהשתרר בחדר.

"התוכנית שלך תכף מתחילה!" קרא ברנרד מהסלון, כשהטלוויזיה הסיחה את דעתו לרגע מהעיתון שקרא.

"אני באה!" ענתה בעודה נוברת במגירה שליד התנור. היה שם ערב רב של חפצים שימושיים יותר ופחות, תלוי את מי שואלים, והיא התפקעה מדברים שהצטברו לאורך חיים שלמים ביחד: ערכת מברגים קטנטנה שקפצה מתוך מתנת הפתעה לחג המולד ב־1995, צדף עם עיניים מתגלגלות שהכינה בתה של האחיינית שלהם, פופי, והכי חשוב — ניירות האפייה שחיפשה. היא ריפדה את התבנית במהירות האור, מילאה אותה בתערובת, תחבה אותה לתנור החם והצטרפה אליו בסלון.

גבותיו הפרועות של ברנרד בקושי נראו מעל העיתון, והוא ליווה את נעימת הפתיחה של בריטניה אופה בנקישות נעלי הבית הבלויות שלו. הוא טען שהתוכנית לא מעניינת אותו והמשיך לקרוא, אבל מדי פעם הדרמה של מרנג קורס משכה את תשומת לבו, וג'ני ראתה את פניו צצות לרגע מעל הגיליון.

השבוע שידרו תוכנית מיוחדת לחג המולד, עם זוכים מהעונות הקודמות, שנדרשו לאפות עוגה חגיגית. היא ליפפה את שערה הדק והכסוף לפקעת והידקה אותו בסיכה, וגל של אי־נוחות שטף אותה כשהשופטים התלוננו שעוגת ה"סנטה תקוע בארובּה" של המתחרה גרהם, נהג משאית חביב, יבשה. נדמה שהוא השתמש בחומרי גלם רבים מדי, והתאמץ מדי ליצור משהו שונה. הזוכים היו בדרך כלל אלה שביצעו טוויסט קטן על מנה מוכרת. הפעם, מורה להיסטוריה בשם לורה זכתה במַטרף הזהב, בזכות וריאציה יצירתית על עוגת חג קלאסית, עם שוקולד, דובדבנים ושקדים. השופטים אמרו שהטעם יוצא מגדר הרגיל, אבל למען האמת, ג'ניפר חשבה שהייתה מעדיפה את הגרסה הקלאסית. היא פנתה לראות את תגובתו של ברנרד, בהנחה שיסכים איתה, אבל העיתון שכיסה את פניו עלה וירד בקצב נחירותיו המסופקות.

בזמן כתוביות הסיום, היא הרהרה בחג המולד השבעים ושבעה בחייה, שמשמש ובא עם סיומה של שנה נוספת. היא צפתה בברנרד הישן, שנשימתו הייתה כעת שריקה משונה, מעין סופרן שהתלווה לטנור של נחירותיו. היא הניחה למחשבותיה לתעות אל התחום הקודר: עוד כמה חגי מולד נותרו להם יחד? המחשבה שיֵשב לבדו בכורסה ואיש לא יעיר אותו ויגיד שהגיע הזמן ללכת למיטה, הייתה בלתי נסבלת. היא הגתה בתרחיש השני, שבו היא תישאר לבדה ותבהה בכורסה הריקה, שריפוד הקטיפה שלה קיבל את צורת גופו, חותם של מי שלא נמצא עוד על פני האדמה. קיומם ההולך ומידלדל הציף אותה פתאום. האמת המרה הנוגעת לגילם הכתה בה, לצד הידיעה שבשלב זה, רובם המוחלט של חייה נמצא מאחוריה ולא לפניה.

היא הרימה את השַלט ממסעד הכורסה של ברנרד וכיוונה אותו לטלוויזיה, כאילו ניסתה להשתיק את מחשבותיה, אבל רגע לפני שלחצה על הכפתור נקטעו הכתוביות בפרסומת.

"אוהבים לאפות? חושבים שאתם מתאימים להשתתף בעונה הבאה? היכנסו לאתר בריטניה אופה והקישו על הקישור להרשמה."

חושיה התחדדו והפחד הפך לפנטזיה כשניסחה בדמיונה את כותרת העיתון המקומי:

בת שבעים ושבע מקִיטְלשֶם זוכה בתחרות האפייה של בריטניה ומדהימה את השופטים עם עוגת הפירות של ג'ני קווין

"נגמר?" אמר ברנרד, שהתעורר בבהלה.

"כן — הולכים לישון!" אמרה, וטאטאה במהירות את מחשבותיה לפינה נסתרת, כאילו נתפסה על חם כשהיא קוראת יומן של מישהו אחר.

למחרת בבוקר ג'ני התעוררה מוקדם, כמו תמיד, לקול שריקותיו של ברנרד, שהכין להם תה במטבח. הצליל היה חקוק במוחה והיא תהתה אם תשמע אותו גם כשהוא עצמו כבר לא יהיה שם.

היא שמעה את קרקוש הבקבוקונים כשהוציא את הכדורים השונים, ואת הנשיפות החורקניות כשהשתמש במשאף החדש. אחר כך שמעה את רעם הקומקום שהגיע לנקודת רתיחה, את יניקת דלת המקרר כשהוציא את החלב, ואת חבטת העיתון שנחת על מחצלת הכניסה. ברנרד צץ כמו שעון עם שני ספלים של ארל גריי ועיתון תחוב מתחת לזרוע, שערו הלבן פרוע בציצות עליזות שהעידו על שנת לילה טובה.

"בוקר טוב, יקירה," אמר, הפריד את הווילונות והמטיר אור חורפי קר על שמיכת הטלאים. בחוץ, שארית עלי השלכת נשרה, העצים הפכו לצלליות והציפורים התקמרו מפני הקור.

"חשבתי על משהו," אמר בעיניים נוצצות. "אני אכין לפופי בית בובות לחג המולד. משהו ויקטוריאני מסורתי. אני יודע שאין הרבה זמן, אבל נראה לי שאספיק."

"איזה יופי," אמרה ג'ני ולגמה מהתה החם, "אבל אתה בטוח שכדאי? יהיה הרבה אבק."

"אני לא חושב שזה ישנה משהו בשלב זה," אמר.

"אני בטוחה שהיא תאהב אותו," ענתה. וחשבה, לא בפעם הראשונה, איזה אב נפלא הוא היה יכול להיות.

כשברנרד ירד במדרגות לקראת הבוקר העמוס במחסן, היא נזכרה בדבריו על קץ עידן ההרפתקאות, על כך שהם מסתפקים בחיים קטנים יותר, ונכנסה לחדר העבודה במחאה אילמת. החדר דמוי הקופסה שיכן את כל דברי הדואר המאכזבים; אלה שהגיעו במעטפות עם חלונית קטנה, שכתובתם המודפסת הציצה מתוכה. בלב החדר עמדו מחשב ומדפסת, ודפיקות הלב שלה האיצו כשהתיישבה לפניהם בהרגשה שהם שופטים את כישוריה.

היא הזיזה את העכבר והמנוע התעורר לחיים בזמזום מאווררים, כאילו המחשב התאמץ. על המדפסת נחו כמה דפים נטושים עם הכותרת עשה זאת בעצמך: בית בובות, והיא חייכה כשדמיינה את ברנרד חוקר את הנושא בהתלהבות. היא הקלידה באצבע אחת בריטניה אופה במנוע החיפוש, והקישה על הירשמו עכשיו.

עיניה סקרו את טופס ההרשמה. היו שם המון שאלות, והיא התבקשה לשלוח גם תמונות שלה ושל המאפים הכי טובים שלה. מבטה נח על לָמה את אופה ולמי את אופה? היא הגתה בשאלה, שעד כה לא הקדישה לה מחשבה רבה. כשהחיים הציפו אותה, אפייה הייתה פשוט ביצים, סוכר, חמאה וקמח. היא הייתה הקשר החזק ביותר לעבר, והמתכונים שכנו בלב הזיכרונות היקרים לה ביותר. היא חשבה על "הקראנץ' של קווין", מעשה ידי אמו של ברנרד, חטיפי אורז רבועים, נטולי יומרה ומעשיים בדיוק כמוה. האפייה הנציחה כמה מהאנשים האהובים עליה ביותר.

השאלה הבאה הייתה מהו המאפה הכי מרשים שלך? היא נזכרה בעוגות יום ההולדת שאפתה לברנרד לאורך השנים, והוקדשו לתחומי העניין שלו. להיט גדול במיוחד הייתה מכונית המֵרוץ מלחם זנגביל, במקום מכונית אמיתית שלא יכלו להרשות לעצמם. עוגת החתונה שלהם! זו שהתגאתה בה יותר מכול. היא אפתה אותה לפני שישים שנה כמעט, וזכרה את ההתרגשות שחשה כשציפתה אותה בזיגוג לבן, בעודה משננת את שמה החדש. גברת ג'ניפר קווין. כנסיית אול סיינטס ניצבה בראש גבעה, מוקפת שדות ואפופה ריח שעוות נרות, קטורת ועץ אלון. אביה ליווה אותה במעבר לעבר ברני הגבוה, ששילב את ידיו בעצבנות מאחורי גבו וגמע אותה במבטו. שערו הכהה, הסתור בדרך כלל, סורק בקפידה הצידה והדגיש את אוזניו הבולטות, שגרמו לו מבוכה אבל היא דווקא אהבה אותן.

באחד הסעיפים היא התבקשה לדרג את רמת המיומנות שלה באפיית עוגיות, טארטים, פאי, קינוחים, עוגות ו... לחם. היא מעולם לא אפתה כיכר לחם שיכלה להתגאות בו. למעשה, הניסיון האחרון שלה היה מלוח כל כך, שאפילו הציפורים סירבו לאכול אותו. המחשבה שהיא שוקלת להתחרות על התואר האופה הטובה ביותר בבריטניה נראתה לה פתאום מגוחכת, והיא הבינה שהיא משלה את עצמה אם היא חושבת שהיא לא סתם זקנה שאוהבת לאפות, כמו מיליוני זקנות אחרות.

התלהבותה המשיכה לדעוך ככל שהטופס התארך. בגילה המופלג היא הייתה אמורה לשמוח בחלקה, אבל היא לא יכלה שלא לתהות מה באמת השיגה בחייה. מה יש לה חוץ מברנרד? רגשות האשם התפשטו בגופה כמו עשן כשדמיינה שהוא שומע את מחשבותיה, והיא התביישה בכפיות הטובה שלה.

היא עמדה לסגור את הטופס, כשלפתע חזה התכווץ. בתחתית הופיע תאריך ההגשה — 11 בינואר, מובלט ומודגש בקו, כאילו קורא עליה תיגר. עוד שלושה שבועות. היא סגרה את האתר, כיבתה את המחשב ויצאה מייד מהחדר. האם זה סימן או סתם צירוף מקרים מצער?

לחם כפרי

ג'ני קווין חלמה שתבלה את אחרית ימיה בקיטלשם מאז ראשית נישואיה לברנרד, כשנפשו על החוף בקיץ לוהט במיוחד וגילו את הכפר. מזג האוויר אמנם נחרת בזיכרונה, אבל פחות מהמכנסיים שברנרד הצליח לשרוף. כשהגיעו לכפר, ששכן בעמק הנהר האקמיר, הם הרגישו כמו חוקרים שמגלים לראשונה גן נסתר, או כמי שנקלעו לארון בגדים מכושף, והחליטו שהוא ישמש תפאורה מושלמת לפרק האחרון בחייהם. זה היה כפר אופייני של בתים לא אחידים ומשובבי נפש, ופאבים ימי ביניימיים עם דלתות קטנות כל כך, שכדי לעבור בהן ברנרד נאלץ להתכופף — פחות ופחות עם השנים. אפילו המכולת נראתה כמו מזווה, ואף שהלקוחות השתנו עם העשורים החולפים, היא עצמה נותרה כשהייתה.

הבוקר היה צלול כשפסעו ברחוב הראשי לעבר הכנסייה, ששכבת הכפור שכיסתה אותה הזכירה זיגוג סוכר.

"תיזהר לא להחליק," אמרה והידקה את אחיזתה בידו של ברנרד. היא הרגישה את חומם המשותף ואת המפרקים הנפוחים על גבי האצבעות המנומרות בנמשי הזמן, שעדיין השתלבו זו בזו בהתאמה מושלמת.

"אלה אן ופרד שמוליכים את העגלה הזאת?" שאל ברנרד, ועננת הבל פה חמים הסתלסלה מפיו באוויר הקפוא.

היא ראתה ערב רב של מעילים וכובעים מתקרב אליהם.

"נדמה לי שכן," ענתה.

אן דמתה לכלבת טרייר פיקחית, עם עיניים חודרות וקרות בדיוק כמו גינוניה. לרוע מזלה, היא יצרה רושם ראשוני רע, אבל ג'ני למדה לחבב אותה וחיבתה אליה גברה עם השנים. היא הייתה חברה מסורה בלב ובנפש, וג'ני ידעה בדיוק מה היא חושבת עליה. בעלה פרד לא קיבל החלטות בעצמו, ונראה מרוצה מאוד מהדינמיקה הזאת.

"שלום!" קראה אן, ועגלת התינוק שדחפה בכוונה יתרה היטלטלה בפראות על אבני הריצוף העגולות. לצידה השתרכו פרד ושני נכדים, כמו מוצרים שקנתה בחנות.

"טוֹבּי, איזבל, תכירו את החברים שלנו, ג'ני וברנרד," אמרה.

איזבל הסתתרה מייד מאחורי רגלו של פרד, ואילו טובי הרים את מבטו באף סמוק מקור.

"נעים מאוד," אמרה ג'ני וצפתה בברנרד, שהציץ לעגלה.

"זאת אחותי אלי," הכריז טובי בחזה נפוח מגאווה. "היא חדשה."

"מזל טוב," אמר ברנרד. "היא מקסימה."

"כמו שאתם רואים, אנחנו עסוקים עד מעל הראש בסוף השבוע הזה — ממלאים את חובתנו כסבא וסבתא!" אמרה אן.

"נהדר," אמרה ג'ני. "מה בתוכנית?"

"ממתקים," אמרה רגלו של פרד, שהסתירה את איזבל כמעט לחלוטין.

אן גלגלה עיניים וסגרה את הכפתור העליון במעיל של טובי, שנראה כאילו המעיל בלע אותו. "פרד לקח אותם לקנות ממתקים, אז הם שכחו לגמרי מהביקור במוזיאון."

"ומה שלומכם?" שאל פרד בקול רם מעט מהנחוץ, בגלל השמיעה.

"בסדר גמור, תודה," אמרה ג'ני. "ברנרד בילה את סוף השבוע במחסן כי הוא בונה לפופי בית בובות, ואני עסוקה באפייה."

"אחח, המותרות של זמן פנוי," אמרה אן, שלפה ממחטה משרוולה ומחתה את אפה של איזבל בתנועה מיומנת. "חמישה נכדים זאת משרה מלאה, נכון, פרד?"

פרד חייך בהבעה אטומה, תגובה קבועה שפיתח לאורך השנים.

"אז נשחרר אתכם," אמרה ג'ני, והביטה בחרטום נעלו של ברנרד כדי לחמוק ממבטה של אן.

"נתראה בקרוב," אמרה אן והמשיכה לתמרן את העגלה בתנועות חדות. "בואי, איזבל!"

כשהתרחקו, הקור גבר.

"ילדים מקסימים," אמר ברנרד, שאוזניו הוורידו במידה מטרידה, "וכולם ג'ינג'ים, אפילו התינוקת."

"בוא ניכנס לכאן," אמרה ג'ני והובילה אותו לעבר אחת החנויות. "אני צריכה קמח ושמרים ללחם."

המטבח הקטן והמיושן לא השתנה מאז עברו לגור בבית, אבל היא אהבה אותו בדיוק מפני שהיה מוכר לה כל כך. לכל דבר היה מקום משלו, והיא התנועעה בחופשיות אוטומטית, כמו מכונית שרק היא יודעת לנהוג בה. הארונות, שפעם היו חדשים ומסוגננים, הכבידו על ציריהם כך שהדלתות התעקמו, ואת המגירות היה צריך לפתוח ולסגור בצורה מסוימת כדי שלא יסטו מהמסילות.

היא בחרה בלחם כפרי כי אמה כינתה אותו "פשוט", ועקבה באצבעה אחר המתכון. הוא נכתב בחיפזון, זכר למרוץ המתמיד של אמה נגד מחוגי השעון; התכונה החביבה אך המתסכלת ביותר שלה. היא זכרה איך אמא גררה אותה כשחצו את הכביש, ורגליה בקושי נגעו בקרקע מרוב מהירות כשאיחרו לבית הספר. זכרה את אינספור הטקסים בכנסייה שחמקו אליהם מהכניסה האחורית ושם הסדירו את נשימתן, כדי לא להסגיר את העובדה שעל אף הריצה הן בכל זאת איחרו בחמש דקות. האיחורים של אמה היו אולי הסיבה לכך שהיא התגאתה כל כך ביכולת שלה לנהל את הזמן.

היא הוציאה את האוויר מהבצק בחבטות אגרופים, והמפרקים הזכירו לה בת כמה היא כשמעכה את הבצק הגמיש והוא תפח לנגד עיניה כמו יצור חי.

"אחרי שמוציאים את האוויר נותנים לו לתפוח רגע," אמרה וחייכה אל החלון, כאילו פנתה לשופטים צחורי השיניים של בריטניה אופה.

"אחרי שעה הוא מוכן להיכנס ל —"

"יקירתי, הכול בסדר?"

ברנרד הציץ מעבר לדלת בדאגה, והיא נבהלה כל כך שהבצק התעופף מידיה ונחת על רצפת האריחים הקרה בטפיחה מובסת.

"אלוהים!" קראה, הרימה את הכדור הרך וניסתה להציל אותו. "קראתי את המתכון בקול — זה עוזר לי להיזכר."

"חשבתי שאת מדברת עם מישהו דרך החלון," אמר והציץ החוצה כדי לבדוק אם יש שם מישהו, בעוד היא דוחסת את הבצק לתבנית לחם.

"את מתכוונת לאפות אותו למרות שהוא נפל על הרצפה?" שאל, משועשע למדי.

"ברנרד, אתה מנחה שעשועון?" היא השיבה על עצמה אוויר בכפפת אפייה מרופטת. "אני רק בודקת אם הוא תופח כמו שצריך. התחשק לי אתגר; אנחנו לא חייבים לאכול אותו."

הוא הנהן ופרש חזרה למחסן.

שעתיים נוספות חלפו לפני שהכיכר הושלמה, ובסך הכול חמש שעות תמימות של עבודה, שבניגוד לעוגה אפילו לא אפשרו את ההנאה בליקוק שאריות מהקערה. כשחתכה את הלחם, הפרוסות נפלו על צידן בחבטה רכה. הן היו דחוסות ויבשות, ונגיסה אחת הספיקה לה.

"זה לחם פשוט?" היא הזעיפה פנים ויצאה לגינה עם הכיכר מתחת לזרוע, שם בצעה את הלחם בשביל הציפורים.

ג'ני קרצפה את קערת הערבוב, והמים החמים ליחכו את שורשי ידיה כשצפתה בשמש השוקעת מתחת לעצים, ובקיכלי שנחת בקלילות על שולחן ההאכלה וליקט פירורי לחם בנקירות קטועות.

"לפחות הוא נהנה," אמר ברנרד, שתחב מגבת מטבח מקומטת מתחת לכוס מים וחיכה לתגובתה. "אם הציפורים מסכימות לאכול אותו, סימן שהתקדמת."

הקיכלי העיף את הקרומים והם התפזרו על הדשא.

"הקדמת את המאוחר," אמרה ג'ני וחייכה במבוכה.

אם בסופו של דבר תחליט להירשם למיונים, חשבה, תהיה לה המון עבודת הכנה. היא תשמור זאת לעצמה לעת עתה, ותספר לברנרד רק אם תתקבל. זה נשמע הגיוני. זה יהיה הסוד השני שתסתיר ממנו בחמישים ותשע שנות נישואים. הסוד הראשון, שהשתייך לחיים אחרים, נקבר בעמקי נשמתה ויישאר שם לנצח.