הרגליים של מרלן דיטריך
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הרגליים של מרלן דיטריך

הרגליים של מרלן דיטריך

5 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

רינה גרינולד

זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרי ביכורים על ספרה הראשון, החלום והבית, שראה אור בהוצאת כנרת זמורה. ספרה השני, פעמונים של מאי, זכה בתמיכת קרן רבינוביץ וראה אור בהוצאת שתים. ספה השלישי הוא בגידות ובגדים

ראיון "ראש בראש"

תקציר

הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם. 
שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >

הלוואי שהיתה יכולה לברוח לאנשהו. להיות אמא ממש לא מתאים לה, כנראה. כל כך רצתה ילד. הפכה עולמות כדי ללדת. נכון ש"בעצב תלדי בנים", אבל איש לא אומר באמת מה הוא ה"בעצב" הזה. הכאבים של הלידה? לא. היום דפנה יודעת שאלה כאבים ממושכים יותר. כאבים על אובדן החופש. אובדן שאסור לדבר עליו. שקר מוסכם שעובר מדור לדור.

דפנה לא יודעת איך האימהות האחרות עושות את זה: חוזרות לעבוד בבגדים מחויטים ובנעלי עקב; מוסרות את ילדיהן למטפלות המשועממות שבגינה, או למשפחתונים, או לכל אותם מקומות שבהם מפקידים (או מפקירים?) ילדים כדי שיהיה אפשר לחזור לחיים, לקריירה, למעמד. כולן מסביבה עושות את זה, אבל דפנה לא יכולה.

פעם דפנה חלמה על קריירה אקדמית. אבל עכשיו, התזה שהחלה לכתוב על אימהות יהודיות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה מעלה אבק על שולחן הכתיבה שלה. היא כבר לא שואלת למה התגייסו האימהות לסייע לבריטים במלחמה נגד הנאצים. עכשיו היא יודעת: אחרי  חודשים של האכלות וקימות בלילה ודאגות וכביסות וקיפולים, הקריאה לפעול למען הגשמת החזון של הקמת המדינה  אפשרה לאימהות ההן לעשות מה שדפנה לא יכולה: להימלט מהבכי של תינוקותיהן, מעבודות הבית המאוסות ומחיי נישואים משמימים.

דפנה אולי איבדה עניין בתזה שלה, אבל לא בסיפורים. כשהיא מגלה שגם סבתה, סבתא מאשה, התגייסה לצבא הבריטי, היא מתחילה לנבור בעבר, והשלדים שהיא מוצאת לא רק מאירים את דילמת האימהות שלה באור חדש, אלא גם מתבררים כעניין של חיים ומוות. 

הרגליים של מרלן דיטריך הוא ספרה החמישי של רינה גרינולד

פרק ראשון

היא שוקעת. אוויר צלול מתחכך בפניה.

"את לא חושבת שהמזגן חזק מדי?" נשמע קול של גבר. הבן שלה.

"אני אחליש." קול סמכותי של אישה.

דוקר לה ביד. ועכשיו לא רק דוקר אלא גם כואב. רשרוש של שקית.

"תשגיחו על האינפוזיה," אומר הקול הסמכותי. צעדים מתרחקים. סוליות גומי חרישיות.

"אבל היא ביקשה לא להחיות אותה. היא כתבה את זה בפירוש." קולה של הבת.

"אז מה את רוצה שנעשה עכשיו? שנהרוג אותה?" הבן.

שתיקה.

"צריך לנתק אותה מהמכשירים. הרי היא כמו גוש בשר. הרופא אמר בפירוש שהיא לא תחזור להכרה," ממשיכה הבת.

"אני לא ממש מאמין. המכשירים אומרים מה שהם אומרים, אבל אני מבחין לפעמים בתגובות. פתאום היא ממצמצת, מרימה את היד, ועוד כל מיני."

"שלמה, באמת. זאת פעילות עצבית, אל תשלה את עצמך."

שתיקה. יד מלטפת את מצחה. זאת היד של הבן שלה, כמובן. וזה מפתיע. דווקא הוא, שלא הקדישה לו אפילו שמינית ממה שהקדישה לבתה, דווקא הוא חומל עליה, מתקשה להיפרד. תמיד היה ילד טוב. וזאת, שונאת אותה. הנסיכה.

"תראי, יורדות לה דמעות," הוא קורא בהתרגשות.

"איפה? טוב, גם זאת סתם הפרשה. אתה יודע שאחרי המוות השיער ממשיך לגדול? וגם הציפורניים?"

"תרצה, אין לך קצת חמלה? קצת? היא הורידה בשבילך את הכוכבים מהשמיים."

"אף אחד לא ביקש ממנה," משתלח הקול של בתה. "לא מורידים את הכוכבים. הכוכבים צריכים להישאר בשמיים. את בני האדם הם שורפים."

"אי אפשר איתך."

"אבל תודה שגם אי אפשר בלעדיי."

"אותי זה ממש לא מצחיק," אומר הבן בקול שבור.

"טוב, שלמה, אני זזה. אם הרופא שואל, אתה יכול לייצג אותי. אני בעד לנתק."

"את חייבת להישאר. הוא צריך לשמוע את זה ממך. ואת צריכה לחתום."

"אני לא יכולה להיות פה כל היום."

"תרצה," הוא צועק עליה, "תפסיקי. כמה אימהות יש לך?"

היא ממשיכה לשקוע. מרגישה שענן הולך ומכסה אותה כמו שמיכה. הקולות הולכים ומתרחקים. או שהיא הולכת ומתרחקת. המנהרה חשוכה. שום אור זוהר לא בא לקראתה. תחושת הריחוף גם היא לא עילאית כמו שמספרים. אולי כי היעד הוא לא גן עדן? שברי דברים עוד מהדהדים באוזניה. עכשיו יד אחרת מלטפת את מצחה, וריח מוכר ממלא את נחיריה. דפנה. אם יש עוד תקווה זאת דפנה, עם המבט הזוהר והחוכמה. עם האהבה. אהבה ללא תנאי.

"סבתא," היא לוחשת באוזנה, מחבקת את ראשה ונשכבת לצידה על המיטה. "סבתא, אל תלכי."

סבתא מאשה נפטרה בלילה. אבא שלה הודיע לה בשבע בבוקר. זה היה צפוי, כמובן. אתמול היא ראתה במו עיניה את שעותיה האחרונות. כשאביה התקשר אליה לומר לה שהמצב לא טוב, היא באה מיד. סבתא, שהיתה חמה ואוהבת כמו שנעמי, אמא של דפנה, מעולם לא היתה. אלא שאתמול, כשהיתה בבית החולים ושמעה את השיחה בין אביה ובין תרצה, אחותו, היא שוב שאלה את עצמה למה. למה ההבדל הזה בין תרצה לאביה ביחסם אל אימם? איך ייתכן ששני ילדים שגדלו בבית אחד יראו את אימם באור שונה כל כך, ואיזו אמא באמת היתה סבתא מאשה?

דפנה בת יחידה, ומעולם לא נדרשה לסוגיה הזאת. סוגיית האימהוּת. אבל אולי עכשיו היא תתחיל להידרש. לא רק מפני שעכשיו היא כבר אמא בעצמה, ולא רק מפני שתגלה מה שתגלה על העבר של סבתא מאשה, אלא גם מפני שתיכנס בעובי הקורה של האימהוּת שלה ושל המחקר שכרגע זנחה על נשים יהודיות, אימהות, שהתגייסו לצבא הבריטי בתקופת המנדט.

אולי היא גם תבין, דפנה, שהשאלות והתהיות על אימהוּת מלוות אותה בבלי דעת מאז ילדותה, מאז הבינה בחושיה הילדיים שלא תוכל לקבל מאימה מה שראוי שתקבל (אם כי אף פעם לא באמת הפסיקה לנסות), ושאין להתפלא שמכל הנושאים בהיסטוריה של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, בחרה דווקא בנושא הזה לעבודת המוסמך שלה.

1.


שלוש לפנות בוקר. בחדר דולקת מנורה קטנה. התינוק ישן במיטתו הלבנה. הוא שוכב על בטנו, לחיו נלחצת אל הסדין, פיו הפעור משורבב כוורד ואגרופיו הזעירים קפוצים משני עברי ראשו. דפנה שוכבת במיטת נוער בחדרו ומקשיבה לנשימותיו הקצובות. הם מחלקים את הלילה. מעשר עד שתיים ארז, משתיים דפנה. לפעמים זה עד ארבע, לפעמים עד חמש, ובלילה מוצלח במיוחד — עד שש. בשש בבוקר ארז קם לעבודה, נעלם מהבית לכל היום. גם דפנה קמה. תולה כביסה, מבשלת, רוחצת את התינוק, מחכה שהזמן יעבור. בעשר היא כבר עייפה. בגינה על הספסל, היום או מחר, היא תאמר לסיגלית: "אני מוכנה להתחלף עם התינוק. לאכול ולישון, לאכול ולישון. בעצם אני מוכנה ללכת עכשיו לישון לכמה חודשים." סיגלית תביט בה בעיניה הגדולות מדי כחוככת בדעתה אם להגיב. היא תנוע באי־נוחות על הספסל ותבכר שלא לעודד שיחה שתפרע את שערה הישר בתספורת קארה מדויקת. ודפנה תחשוב לעצמה, מה היתה סיגלית אומרת אילו ידעה שהיא מקנאה אפילו בשלג השרוע על השטיח בחדרו של התינוק ורק זוקף אוזן אחת כשהתינוק מתעורר?

בשלוש לפנות בוקר היא שוכבת בחדרו של התינוק — שי הם החליטו לקרוא לו — במיטת הנוער, ומחכה שיתבגר. מול מיטת הנוער ניצב ארון הבגדים שהיא וארז קנו באחת מהחנויות העמוסות אביזרי תינוקות צבעוניים מלבבים שהבטיחו חיים של אושר ושמחה. הארון מלא בחיתולים, בגופיות קטנטנות שנכרכות סביב הגוף, בסרבלים, בגרביים, בשמיכה צמרירית עם הדפסים של דובונים. קשה לה לדמיין את הארון הזה מלא בטרנינגים, בג'ינסים, בנעליים פרומות שרוכים. קשה לה להאמין שהזמן יעבור. היא מסכימה שהזמן יעבור מהר. לא אכפת לה להיות זקנה. חוץ מזה, היא תדע לשמור על עצמה. היא לא באמת תהיה זקנה. כשהוא יהיה בן עשר היא תהיה בת ארבעים וארבע. אפשר עוד לחיות בגיל ארבעים וארבע. היא מבטיחה לעצמה שתפסיק לזלול, שתירשם למכון כושר, שתקנה רק אוכל אורגני, שתתחיל להתעמל, שתחיה נכון. כי בבקרים המשמימים שבאים אחרי לילות ללא שינה, היא עוברת לגור במקרר, זוללת כמו ארבה, לא יכולה לרכוס את המכנסיים, צוברת תאי מוח מתים.

בכל בוקר בעשר סיגלית מצלצלת באינטרקום ומזמינה אותה לגינה. דפנה עדיין לבושה בפיג'מה, ליתר דיוק בחולצה רחבה ומרופטת של ארז, שבמקום לזרוק אותה, החליטה להשתמש בה בתור פיג'מה. כל כך נוחה לה החולצה הזאת, לא דורשת ממנה כלום. רק להיות מישהי רפויה, עייפה, עם שיער שמנוני וריחות של מיטה.

יש לה תמונה בראש: שי יושב בעגלה חדשה, לבוש בחליפת צמר, כמו זו שלובשים התינוקות בירחוני אופנה איטלקיים. היא בעצמה עטופה בסריג לבן שחובק בלי מאמץ את גזרתה הדקה, נושאת על הכתף תיק קטן עם חיתול ובקבוק, נועלת נעליים מעור משובח. הציפורניים שלה משוחות בלכה, פני החרסינה שלה בוהקות, מאופרות בגוני פסטל עדינים, וגופה מדיף ניחוחות נעימים. היא וסיגלית (שעכשיו הן כל כך דומות) הולכות לגינה. בגינה הן רואות את עדת המטפלות מתקבצות סביב אחד הספסלים, מקצתן עומדות, מקצתן יושבות, מנענעות את עגלות הילדים בכוח ומדברות בקולי קולות. דפנה וסיגלית מתיישבות על ספסל סמוך ומתבוננות בהתנשאות בעדת הנשים, משתאות על הקולניות ההמונית, על הכיעור השמח בחלקו, על שיח החירשות שהן מנהלות ועל השאננות שבה מניחות הנשים האלה לכרסים שלהן להשתפל ולשערן להאפיר בתספורות חסרות צורה ולכפות הידיים שלהן להתחספס ולהדיף ריחות של תבשילים. פחד מתגנב לליבה של דפנה שגם היא תיראה כך עוד מעט, שגם היא תטבע בביצה הזאת. כבר עכשיו התעבו מותניה, כבר עכשיו יש לה חשק להיכנע.

אבל ברגע זה בגינה, בגרסה החדשה שלה, הנרקמת בדמיונה, היא מתרווחת על הספסל, רגועה ושמחה שסיגלית אינה יודעת דבר על שְׁנֵי חייה.

הצלצול קורע אותה מהזיותיה. "אני מחכה לך בגינה," אומרת סיגלית.

"חכי, אני כבר באה," קוראת דפנה.

היא מלבישה לתינוק במהירות את החליפה הירקרקה שגם הרתחה, אקונומיקה ומיני משחות פלא לא הסירו ממנה את כתמי הפירות, לוקחת שקית ניילון וזורקת לתוכה כמה צעצועים, בגד להחלפה, משחה לעור, כובע ומעיל נוסף, וגם רסק פירות, נדחקת לתוך הג'ינס ויורדת.

סיגלית עומדת עם העגלה המבריקה שלה, מסורקת, מבושמת, לבושה במכנסיים אפורים מחויטים, בחולצה לבנה ובצעיף. התינוקת שלה בשמלה ורודה עם מלמלה, סרט מצויץ על ראשה, וגרביים, שמסתיימים במלמלה תואמת לשמלה, מתוחים על כפות רגליה. בכל פעם דפנה משתוממת מחדש. איך לסיגלית יש סבלנות להלביש לתינוקת שלה את כל מערכת הלבוש הזאת מכף רגל ועד ראש? ואיך זה, שגם אחרי כמה שעות מיוזעות בגינה, חוזרות סיגלית והתינוקת הביתה, נקיות, ריחניות ורעננות בדיוק כפי שיצאו?

הן מגיעות לגינה. סיגלית מרימה את התינוקת, מחככת את אפה בצווארה ומספרת לדפנה בגאווה שהתינוקת שלה ישנה כבר משבע עד שבע. דפנה מתכווצת בשקט על הספסל. התינוק שלה מחליף את היום בלילה. הוא ישן משבע בערב עד אחת בלילה, ואז מתעורר בכל שעתיים. מה היא עושה לא בסדר שהוא לא רוצה לישון?

"את צריכה להרגיל אותו," פוסקות המטפלות בגינה, "תעירי אותו בעשר."

היא העירה אותו. הוא פקח את העיניים וחייך בהשתוממות את חיוך החניכיים המתוק שלו, כולו חם וסמוק, מקבל אותה באהבה, גם כשהיא מפריעה לו בשנתו העמוקה. השעון זז מעט. במקום שיתעורר באחת, הוא התעורר בשתיים או בשלוש. בעיניה אין הבדל גדול. כי מהרגע שהיא מניחה את הראש על הכרית, היא מחכה לפעיות הרעב שלו, גופה מתוח וקשוב. וכשהיא מצליחה סוף־סוף להירדם, קורע אותה בכיו מתהומות שמעולם לא ידעה על קיומן. רגע החזרה מכאיב במיוחד. החושך, הצללים, הרצפה הקרה. עומדת יחפה בעיניים עצומות מול הבקבוק המתחמם, נקרעת בין הבכי הדחוף, שכבר נשמעת בו נימה של עלבון, ובין החלב המתחמם והמחול של מראות חלום שמתערבלים בראשה. התינוק תופס ברעבתנות את פטמת הבקבוק וגומע בשקיקה קולנית את החלב שבתוכו. היניקה מעלה אגלי זיעה על מצחו, והוא נרדם בזרועותיה. סמל של טוהר ושלווה, בריסיו הארוכים, שכל שחקנית הוליוודית היתה שמחה להתהדר בהם. (קצת חוסר צדק ריסים ארוכים כל כך לבנים, דפנה חושבת כשהיא רואה את הריסים האלה, שלא ממנה ולא מארז הוא ירש אותם. ממי? היא לא יודעת.) דפנה משכיבה אותו במיטה והולכת על בהונותיה לחדר השינה. אולי תידבק משנתו השלווה של ארז, שלאחר גמר המשמרת שלו ישן בחיוך קל על שפתיו לרוחב המיטה. ולמה שלא יחייך? בבוקר הוא יוצא אל החופש. שתים־עשרה שעות של בילוי עם אנשים בגובה העיניים שמדברים ולא בוכים.

ערב אחד, כשהיא מתלוננת על קשייה, הוא מציע בנדיבות: "אני אטפל בו כל הלילה. את תישני." היא מרחמת עליו, אבל העייפות מכריעה אותה. היא מזדחלת אל מתחת לשמיכה ומדליקה לה אור קטן. עכשיו תקרא קצת, מתוך ידיעה שתוכל גם לישון אחר כך. המחשבה הזאת ממלאת אותה אושר. אחר כך היא מדליקה את הטלוויזיה בלי קול ושוקעת לתוך עלילה פתלתלה של סרט ישן ומתוק, ולבסוף מכבה את האור ומחכה לשינה המיוחלת. אבל זו מתבוששת לבוא. מבעד לעפעפיה המורדים היא שומעת את כל קורות הלילה. את הבכיות, את הקימות, את קשקוש הכלים במטבח, את גרירת רגליו העייפות של ארז, את נחרותיו. וכשהתינוק בוכה בפעם הבאה, נכמרים רחמיה על ארז והיא מזנקת מן המיטה אל התינוק שלה.

והוא באמת מתוק, התינוק. שי. מתנה. היא יודעת שעליה לשמוח שהוא נולד בכלל, אחרי שתי הפלות והרבה טיפולים ובדיקות והרבה חרדות, ובעיקר אחרי שהשתוקקה כל כך לתינוק. היא יודעת שעליה לשמוח שהוא מתפתח יפה, עולה במשקל, ערני ובריא. היא יודעת. אבל בין ידיעה להרגשה משתרע אוקיינוס גבה גלים שמאיימים להכריע אותה. היא לא מתלוננת. היא לא מעיזה. בקומה הראשונה בבניין שלהם מתגוררת משפחה שהילד שלהם לוקה בתסמונת דאון, וכשדפנה נתקלת בהם הולכים עם בנם המרייר שמשמיע קולות חייתיים, היא רוצה לקבור את עצמה. אבל התחושה הזאת, שמעוררת בה מחשבה על פרופורציות, חולפת תוך דקות, ומהר מאוד היא שוב מרחמת על עצמה.

גם כשדפנה לא קובעת עם סיגלית היא יוצאת עם התינוק לטיול באוויר הצח. האחות בטיפת חלב ממליצה בחום על יציאה יום־יומית שמעייפת את התינוק ומעוררת את תאבונו (על תאבונה ועייפותה של האם לא נאמר דבר). אחרי שעתיים בגינה הם חוזרים. בדרך היא חולמת על המיטה. רק תאכיל את הפשוש ותזנק לה אל בין הסדינים. אלא שהוא דווקא בצהריים לא רוצה לישון. אחרי שישן בין אחת־עשרה לאחת־עשרה ועשרה (האוויר הצח הרדים אותו), הוא ערני להפליא, שבע ומאושר. היא מחליפה לו את החיתול, כדי שלא תהיה לו אפילו עילה קטנה לבכי, עורמת על מיטתו דובים, חישוקים, בובות גומי וקוביות רכות ומשתרעת על המיטה, שבימים האלה היא מתגעגעת אליה במיוחד. היא לוקחת את רומן המשרתות שלה ונכבשת עם הגיבורה בקסמו של אדון האחוזה, יורש יפה תואר עם אף נשרי ומבט עז שמבטיח אהבת נצח. לאחר מנה גדושה ובלתי מופרעת של אהבים, תככים ומזימות בכרמי אנדלוסיה, עיניה מבקשות להיעצם, אבל אז היא נזכרת בתינוק שנזנח בחדר השני, ומבועתת מהשקט המוזר השורר בבית היא שועטת אל חדרו. היא מדמיינת אותו נחנק, מכחיל, חסר נשימה, מסובך באיזה חיתול שנשכח במיטה, אם כי מתוך מבט מהיר בשעון היא מבינה שעברו רק עשר דקות. היא מציצה בשקט מדלת חדרו ורואה אותו שוכב לו, ורדרד כרגיל, בוחן בעניין איזו עין של דוב שכמעט נתלשה ממקומה. דפנה ניגשת למיטתו ומרחיקה את הדוב כדי שלא יתלוש את העין ויכניס אותה לפיו. הוא מחייך אליה במלוא פיו חסר השיניים, אבל כשדפנה יוצאת מחדרו הוא פורץ בבכי. היא חוזרת, מלטפת אותו, מדברת אליו, מסיחה את דעתו באיזה צעצוע ומדלגת בחזרה למיטה. שוב השקט החשוד הזה. היא מתגנבת במסדרון ומציצה אל חדרו. הוא לועס במרץ אחת מבובות הגומי שלו.

בסופו של דבר מעוררים המשחקים את תאבונו, ושוב היא תוחבת את הבקבוק לפיו. כך עוברות להן השעות עד שהיא קמה תשושה ומרוטה ממנוחת הצהריים שלה.

כשהוריה באים לבקר, היא מתלוננת על כאבי גב. "כל היום הוא רוצה על הידיים," היא אומרת.

"אל תדאגי כל כך," אימה עונה לה. "הכול יעבור. ראית כבר מבוגר שרוצה על הידיים כל הזמן?" כן, היא מכירה מבוגרים שרוצים על הידיים כל הזמן — היא בעצמה. היא מוכנה להיות על הידיים כל הזמן, פשוט לא נעים לה לבקש.

ואיך אפשר להסביר את הבכי שלו בכל יום בין חמש לשבע אחר הצהריים? הוא שבע, הוא נקי, הוא לא עייף. גזים? לדפנה נראה שזאת מין המצאה של סבתות ורופאים ואחיות בטיפת חלב. לכולם יש מעיים וכולם "צריכים להתרגל להזנה דרך הפה ולא דרך חבל הטבור." אבל יש תינוקות שלא בוכים בין חמש לשבע, ודפנה אובדת עצות. היא לוקחת אותו על הידיים, מסתובבת איתו הלוך ושוב בכל הבית. הוא מתפתל ובוכה, והיא לא יכולה להרגיע אותו. היא מציעה לו בקבוק. הוא יונק קצת ופולט את הפטמה. היא מציעה לו מוצץ, והוא יורק אותו. היא בודקת את החיתול, הכול נקי. היא מתיישבת איתו על השטיח, ושלג בא ומשתרע לידם. היא לוקחת את ידו הקטנטנה של שי ומחליקה אותה על פרוותו של שלג. התינוק משתתק לרגע ומסתכל על שלג בסקרנות, אבל לא עוברת חצי דקה ושוב סירנה. בכי במלוא הגרון, לא תמיד עם דמעות של ממש.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*

רינה גרינולד

זכתה בפרס ראש הממשלה לסופרי ביכורים על ספרה הראשון, החלום והבית, שראה אור בהוצאת כנרת זמורה. ספרה השני, פעמונים של מאי, זכה בתמיכת קרן רבינוביץ וראה אור בהוצאת שתים. ספה השלישי הוא בגידות ובגדים

ראיון "ראש בראש"
הרגליים של מרלן דיטריך רינה גרינולד

היא שוקעת. אוויר צלול מתחכך בפניה.

"את לא חושבת שהמזגן חזק מדי?" נשמע קול של גבר. הבן שלה.

"אני אחליש." קול סמכותי של אישה.

דוקר לה ביד. ועכשיו לא רק דוקר אלא גם כואב. רשרוש של שקית.

"תשגיחו על האינפוזיה," אומר הקול הסמכותי. צעדים מתרחקים. סוליות גומי חרישיות.

"אבל היא ביקשה לא להחיות אותה. היא כתבה את זה בפירוש." קולה של הבת.

"אז מה את רוצה שנעשה עכשיו? שנהרוג אותה?" הבן.

שתיקה.

"צריך לנתק אותה מהמכשירים. הרי היא כמו גוש בשר. הרופא אמר בפירוש שהיא לא תחזור להכרה," ממשיכה הבת.

"אני לא ממש מאמין. המכשירים אומרים מה שהם אומרים, אבל אני מבחין לפעמים בתגובות. פתאום היא ממצמצת, מרימה את היד, ועוד כל מיני."

"שלמה, באמת. זאת פעילות עצבית, אל תשלה את עצמך."

שתיקה. יד מלטפת את מצחה. זאת היד של הבן שלה, כמובן. וזה מפתיע. דווקא הוא, שלא הקדישה לו אפילו שמינית ממה שהקדישה לבתה, דווקא הוא חומל עליה, מתקשה להיפרד. תמיד היה ילד טוב. וזאת, שונאת אותה. הנסיכה.

"תראי, יורדות לה דמעות," הוא קורא בהתרגשות.

"איפה? טוב, גם זאת סתם הפרשה. אתה יודע שאחרי המוות השיער ממשיך לגדול? וגם הציפורניים?"

"תרצה, אין לך קצת חמלה? קצת? היא הורידה בשבילך את הכוכבים מהשמיים."

"אף אחד לא ביקש ממנה," משתלח הקול של בתה. "לא מורידים את הכוכבים. הכוכבים צריכים להישאר בשמיים. את בני האדם הם שורפים."

"אי אפשר איתך."

"אבל תודה שגם אי אפשר בלעדיי."

"אותי זה ממש לא מצחיק," אומר הבן בקול שבור.

"טוב, שלמה, אני זזה. אם הרופא שואל, אתה יכול לייצג אותי. אני בעד לנתק."

"את חייבת להישאר. הוא צריך לשמוע את זה ממך. ואת צריכה לחתום."

"אני לא יכולה להיות פה כל היום."

"תרצה," הוא צועק עליה, "תפסיקי. כמה אימהות יש לך?"

היא ממשיכה לשקוע. מרגישה שענן הולך ומכסה אותה כמו שמיכה. הקולות הולכים ומתרחקים. או שהיא הולכת ומתרחקת. המנהרה חשוכה. שום אור זוהר לא בא לקראתה. תחושת הריחוף גם היא לא עילאית כמו שמספרים. אולי כי היעד הוא לא גן עדן? שברי דברים עוד מהדהדים באוזניה. עכשיו יד אחרת מלטפת את מצחה, וריח מוכר ממלא את נחיריה. דפנה. אם יש עוד תקווה זאת דפנה, עם המבט הזוהר והחוכמה. עם האהבה. אהבה ללא תנאי.

"סבתא," היא לוחשת באוזנה, מחבקת את ראשה ונשכבת לצידה על המיטה. "סבתא, אל תלכי."

סבתא מאשה נפטרה בלילה. אבא שלה הודיע לה בשבע בבוקר. זה היה צפוי, כמובן. אתמול היא ראתה במו עיניה את שעותיה האחרונות. כשאביה התקשר אליה לומר לה שהמצב לא טוב, היא באה מיד. סבתא, שהיתה חמה ואוהבת כמו שנעמי, אמא של דפנה, מעולם לא היתה. אלא שאתמול, כשהיתה בבית החולים ושמעה את השיחה בין אביה ובין תרצה, אחותו, היא שוב שאלה את עצמה למה. למה ההבדל הזה בין תרצה לאביה ביחסם אל אימם? איך ייתכן ששני ילדים שגדלו בבית אחד יראו את אימם באור שונה כל כך, ואיזו אמא באמת היתה סבתא מאשה?

דפנה בת יחידה, ומעולם לא נדרשה לסוגיה הזאת. סוגיית האימהוּת. אבל אולי עכשיו היא תתחיל להידרש. לא רק מפני שעכשיו היא כבר אמא בעצמה, ולא רק מפני שתגלה מה שתגלה על העבר של סבתא מאשה, אלא גם מפני שתיכנס בעובי הקורה של האימהוּת שלה ושל המחקר שכרגע זנחה על נשים יהודיות, אימהות, שהתגייסו לצבא הבריטי בתקופת המנדט.

אולי היא גם תבין, דפנה, שהשאלות והתהיות על אימהוּת מלוות אותה בבלי דעת מאז ילדותה, מאז הבינה בחושיה הילדיים שלא תוכל לקבל מאימה מה שראוי שתקבל (אם כי אף פעם לא באמת הפסיקה לנסות), ושאין להתפלא שמכל הנושאים בהיסטוריה של המנדט הבריטי על ארץ ישראל, בחרה דווקא בנושא הזה לעבודת המוסמך שלה.

1.


שלוש לפנות בוקר. בחדר דולקת מנורה קטנה. התינוק ישן במיטתו הלבנה. הוא שוכב על בטנו, לחיו נלחצת אל הסדין, פיו הפעור משורבב כוורד ואגרופיו הזעירים קפוצים משני עברי ראשו. דפנה שוכבת במיטת נוער בחדרו ומקשיבה לנשימותיו הקצובות. הם מחלקים את הלילה. מעשר עד שתיים ארז, משתיים דפנה. לפעמים זה עד ארבע, לפעמים עד חמש, ובלילה מוצלח במיוחד — עד שש. בשש בבוקר ארז קם לעבודה, נעלם מהבית לכל היום. גם דפנה קמה. תולה כביסה, מבשלת, רוחצת את התינוק, מחכה שהזמן יעבור. בעשר היא כבר עייפה. בגינה על הספסל, היום או מחר, היא תאמר לסיגלית: "אני מוכנה להתחלף עם התינוק. לאכול ולישון, לאכול ולישון. בעצם אני מוכנה ללכת עכשיו לישון לכמה חודשים." סיגלית תביט בה בעיניה הגדולות מדי כחוככת בדעתה אם להגיב. היא תנוע באי־נוחות על הספסל ותבכר שלא לעודד שיחה שתפרע את שערה הישר בתספורת קארה מדויקת. ודפנה תחשוב לעצמה, מה היתה סיגלית אומרת אילו ידעה שהיא מקנאה אפילו בשלג השרוע על השטיח בחדרו של התינוק ורק זוקף אוזן אחת כשהתינוק מתעורר?

בשלוש לפנות בוקר היא שוכבת בחדרו של התינוק — שי הם החליטו לקרוא לו — במיטת הנוער, ומחכה שיתבגר. מול מיטת הנוער ניצב ארון הבגדים שהיא וארז קנו באחת מהחנויות העמוסות אביזרי תינוקות צבעוניים מלבבים שהבטיחו חיים של אושר ושמחה. הארון מלא בחיתולים, בגופיות קטנטנות שנכרכות סביב הגוף, בסרבלים, בגרביים, בשמיכה צמרירית עם הדפסים של דובונים. קשה לה לדמיין את הארון הזה מלא בטרנינגים, בג'ינסים, בנעליים פרומות שרוכים. קשה לה להאמין שהזמן יעבור. היא מסכימה שהזמן יעבור מהר. לא אכפת לה להיות זקנה. חוץ מזה, היא תדע לשמור על עצמה. היא לא באמת תהיה זקנה. כשהוא יהיה בן עשר היא תהיה בת ארבעים וארבע. אפשר עוד לחיות בגיל ארבעים וארבע. היא מבטיחה לעצמה שתפסיק לזלול, שתירשם למכון כושר, שתקנה רק אוכל אורגני, שתתחיל להתעמל, שתחיה נכון. כי בבקרים המשמימים שבאים אחרי לילות ללא שינה, היא עוברת לגור במקרר, זוללת כמו ארבה, לא יכולה לרכוס את המכנסיים, צוברת תאי מוח מתים.

בכל בוקר בעשר סיגלית מצלצלת באינטרקום ומזמינה אותה לגינה. דפנה עדיין לבושה בפיג'מה, ליתר דיוק בחולצה רחבה ומרופטת של ארז, שבמקום לזרוק אותה, החליטה להשתמש בה בתור פיג'מה. כל כך נוחה לה החולצה הזאת, לא דורשת ממנה כלום. רק להיות מישהי רפויה, עייפה, עם שיער שמנוני וריחות של מיטה.

יש לה תמונה בראש: שי יושב בעגלה חדשה, לבוש בחליפת צמר, כמו זו שלובשים התינוקות בירחוני אופנה איטלקיים. היא בעצמה עטופה בסריג לבן שחובק בלי מאמץ את גזרתה הדקה, נושאת על הכתף תיק קטן עם חיתול ובקבוק, נועלת נעליים מעור משובח. הציפורניים שלה משוחות בלכה, פני החרסינה שלה בוהקות, מאופרות בגוני פסטל עדינים, וגופה מדיף ניחוחות נעימים. היא וסיגלית (שעכשיו הן כל כך דומות) הולכות לגינה. בגינה הן רואות את עדת המטפלות מתקבצות סביב אחד הספסלים, מקצתן עומדות, מקצתן יושבות, מנענעות את עגלות הילדים בכוח ומדברות בקולי קולות. דפנה וסיגלית מתיישבות על ספסל סמוך ומתבוננות בהתנשאות בעדת הנשים, משתאות על הקולניות ההמונית, על הכיעור השמח בחלקו, על שיח החירשות שהן מנהלות ועל השאננות שבה מניחות הנשים האלה לכרסים שלהן להשתפל ולשערן להאפיר בתספורות חסרות צורה ולכפות הידיים שלהן להתחספס ולהדיף ריחות של תבשילים. פחד מתגנב לליבה של דפנה שגם היא תיראה כך עוד מעט, שגם היא תטבע בביצה הזאת. כבר עכשיו התעבו מותניה, כבר עכשיו יש לה חשק להיכנע.

אבל ברגע זה בגינה, בגרסה החדשה שלה, הנרקמת בדמיונה, היא מתרווחת על הספסל, רגועה ושמחה שסיגלית אינה יודעת דבר על שְׁנֵי חייה.

הצלצול קורע אותה מהזיותיה. "אני מחכה לך בגינה," אומרת סיגלית.

"חכי, אני כבר באה," קוראת דפנה.

היא מלבישה לתינוק במהירות את החליפה הירקרקה שגם הרתחה, אקונומיקה ומיני משחות פלא לא הסירו ממנה את כתמי הפירות, לוקחת שקית ניילון וזורקת לתוכה כמה צעצועים, בגד להחלפה, משחה לעור, כובע ומעיל נוסף, וגם רסק פירות, נדחקת לתוך הג'ינס ויורדת.

סיגלית עומדת עם העגלה המבריקה שלה, מסורקת, מבושמת, לבושה במכנסיים אפורים מחויטים, בחולצה לבנה ובצעיף. התינוקת שלה בשמלה ורודה עם מלמלה, סרט מצויץ על ראשה, וגרביים, שמסתיימים במלמלה תואמת לשמלה, מתוחים על כפות רגליה. בכל פעם דפנה משתוממת מחדש. איך לסיגלית יש סבלנות להלביש לתינוקת שלה את כל מערכת הלבוש הזאת מכף רגל ועד ראש? ואיך זה, שגם אחרי כמה שעות מיוזעות בגינה, חוזרות סיגלית והתינוקת הביתה, נקיות, ריחניות ורעננות בדיוק כפי שיצאו?

הן מגיעות לגינה. סיגלית מרימה את התינוקת, מחככת את אפה בצווארה ומספרת לדפנה בגאווה שהתינוקת שלה ישנה כבר משבע עד שבע. דפנה מתכווצת בשקט על הספסל. התינוק שלה מחליף את היום בלילה. הוא ישן משבע בערב עד אחת בלילה, ואז מתעורר בכל שעתיים. מה היא עושה לא בסדר שהוא לא רוצה לישון?

"את צריכה להרגיל אותו," פוסקות המטפלות בגינה, "תעירי אותו בעשר."

היא העירה אותו. הוא פקח את העיניים וחייך בהשתוממות את חיוך החניכיים המתוק שלו, כולו חם וסמוק, מקבל אותה באהבה, גם כשהיא מפריעה לו בשנתו העמוקה. השעון זז מעט. במקום שיתעורר באחת, הוא התעורר בשתיים או בשלוש. בעיניה אין הבדל גדול. כי מהרגע שהיא מניחה את הראש על הכרית, היא מחכה לפעיות הרעב שלו, גופה מתוח וקשוב. וכשהיא מצליחה סוף־סוף להירדם, קורע אותה בכיו מתהומות שמעולם לא ידעה על קיומן. רגע החזרה מכאיב במיוחד. החושך, הצללים, הרצפה הקרה. עומדת יחפה בעיניים עצומות מול הבקבוק המתחמם, נקרעת בין הבכי הדחוף, שכבר נשמעת בו נימה של עלבון, ובין החלב המתחמם והמחול של מראות חלום שמתערבלים בראשה. התינוק תופס ברעבתנות את פטמת הבקבוק וגומע בשקיקה קולנית את החלב שבתוכו. היניקה מעלה אגלי זיעה על מצחו, והוא נרדם בזרועותיה. סמל של טוהר ושלווה, בריסיו הארוכים, שכל שחקנית הוליוודית היתה שמחה להתהדר בהם. (קצת חוסר צדק ריסים ארוכים כל כך לבנים, דפנה חושבת כשהיא רואה את הריסים האלה, שלא ממנה ולא מארז הוא ירש אותם. ממי? היא לא יודעת.) דפנה משכיבה אותו במיטה והולכת על בהונותיה לחדר השינה. אולי תידבק משנתו השלווה של ארז, שלאחר גמר המשמרת שלו ישן בחיוך קל על שפתיו לרוחב המיטה. ולמה שלא יחייך? בבוקר הוא יוצא אל החופש. שתים־עשרה שעות של בילוי עם אנשים בגובה העיניים שמדברים ולא בוכים.

ערב אחד, כשהיא מתלוננת על קשייה, הוא מציע בנדיבות: "אני אטפל בו כל הלילה. את תישני." היא מרחמת עליו, אבל העייפות מכריעה אותה. היא מזדחלת אל מתחת לשמיכה ומדליקה לה אור קטן. עכשיו תקרא קצת, מתוך ידיעה שתוכל גם לישון אחר כך. המחשבה הזאת ממלאת אותה אושר. אחר כך היא מדליקה את הטלוויזיה בלי קול ושוקעת לתוך עלילה פתלתלה של סרט ישן ומתוק, ולבסוף מכבה את האור ומחכה לשינה המיוחלת. אבל זו מתבוששת לבוא. מבעד לעפעפיה המורדים היא שומעת את כל קורות הלילה. את הבכיות, את הקימות, את קשקוש הכלים במטבח, את גרירת רגליו העייפות של ארז, את נחרותיו. וכשהתינוק בוכה בפעם הבאה, נכמרים רחמיה על ארז והיא מזנקת מן המיטה אל התינוק שלה.

והוא באמת מתוק, התינוק. שי. מתנה. היא יודעת שעליה לשמוח שהוא נולד בכלל, אחרי שתי הפלות והרבה טיפולים ובדיקות והרבה חרדות, ובעיקר אחרי שהשתוקקה כל כך לתינוק. היא יודעת שעליה לשמוח שהוא מתפתח יפה, עולה במשקל, ערני ובריא. היא יודעת. אבל בין ידיעה להרגשה משתרע אוקיינוס גבה גלים שמאיימים להכריע אותה. היא לא מתלוננת. היא לא מעיזה. בקומה הראשונה בבניין שלהם מתגוררת משפחה שהילד שלהם לוקה בתסמונת דאון, וכשדפנה נתקלת בהם הולכים עם בנם המרייר שמשמיע קולות חייתיים, היא רוצה לקבור את עצמה. אבל התחושה הזאת, שמעוררת בה מחשבה על פרופורציות, חולפת תוך דקות, ומהר מאוד היא שוב מרחמת על עצמה.

גם כשדפנה לא קובעת עם סיגלית היא יוצאת עם התינוק לטיול באוויר הצח. האחות בטיפת חלב ממליצה בחום על יציאה יום־יומית שמעייפת את התינוק ומעוררת את תאבונו (על תאבונה ועייפותה של האם לא נאמר דבר). אחרי שעתיים בגינה הם חוזרים. בדרך היא חולמת על המיטה. רק תאכיל את הפשוש ותזנק לה אל בין הסדינים. אלא שהוא דווקא בצהריים לא רוצה לישון. אחרי שישן בין אחת־עשרה לאחת־עשרה ועשרה (האוויר הצח הרדים אותו), הוא ערני להפליא, שבע ומאושר. היא מחליפה לו את החיתול, כדי שלא תהיה לו אפילו עילה קטנה לבכי, עורמת על מיטתו דובים, חישוקים, בובות גומי וקוביות רכות ומשתרעת על המיטה, שבימים האלה היא מתגעגעת אליה במיוחד. היא לוקחת את רומן המשרתות שלה ונכבשת עם הגיבורה בקסמו של אדון האחוזה, יורש יפה תואר עם אף נשרי ומבט עז שמבטיח אהבת נצח. לאחר מנה גדושה ובלתי מופרעת של אהבים, תככים ומזימות בכרמי אנדלוסיה, עיניה מבקשות להיעצם, אבל אז היא נזכרת בתינוק שנזנח בחדר השני, ומבועתת מהשקט המוזר השורר בבית היא שועטת אל חדרו. היא מדמיינת אותו נחנק, מכחיל, חסר נשימה, מסובך באיזה חיתול שנשכח במיטה, אם כי מתוך מבט מהיר בשעון היא מבינה שעברו רק עשר דקות. היא מציצה בשקט מדלת חדרו ורואה אותו שוכב לו, ורדרד כרגיל, בוחן בעניין איזו עין של דוב שכמעט נתלשה ממקומה. דפנה ניגשת למיטתו ומרחיקה את הדוב כדי שלא יתלוש את העין ויכניס אותה לפיו. הוא מחייך אליה במלוא פיו חסר השיניים, אבל כשדפנה יוצאת מחדרו הוא פורץ בבכי. היא חוזרת, מלטפת אותו, מדברת אליו, מסיחה את דעתו באיזה צעצוע ומדלגת בחזרה למיטה. שוב השקט החשוד הזה. היא מתגנבת במסדרון ומציצה אל חדרו. הוא לועס במרץ אחת מבובות הגומי שלו.

בסופו של דבר מעוררים המשחקים את תאבונו, ושוב היא תוחבת את הבקבוק לפיו. כך עוברות להן השעות עד שהיא קמה תשושה ומרוטה ממנוחת הצהריים שלה.

כשהוריה באים לבקר, היא מתלוננת על כאבי גב. "כל היום הוא רוצה על הידיים," היא אומרת.

"אל תדאגי כל כך," אימה עונה לה. "הכול יעבור. ראית כבר מבוגר שרוצה על הידיים כל הזמן?" כן, היא מכירה מבוגרים שרוצים על הידיים כל הזמן — היא בעצמה. היא מוכנה להיות על הידיים כל הזמן, פשוט לא נעים לה לבקש.

ואיך אפשר להסביר את הבכי שלו בכל יום בין חמש לשבע אחר הצהריים? הוא שבע, הוא נקי, הוא לא עייף. גזים? לדפנה נראה שזאת מין המצאה של סבתות ורופאים ואחיות בטיפת חלב. לכולם יש מעיים וכולם "צריכים להתרגל להזנה דרך הפה ולא דרך חבל הטבור." אבל יש תינוקות שלא בוכים בין חמש לשבע, ודפנה אובדת עצות. היא לוקחת אותו על הידיים, מסתובבת איתו הלוך ושוב בכל הבית. הוא מתפתל ובוכה, והיא לא יכולה להרגיע אותו. היא מציעה לו בקבוק. הוא יונק קצת ופולט את הפטמה. היא מציעה לו מוצץ, והוא יורק אותו. היא בודקת את החיתול, הכול נקי. היא מתיישבת איתו על השטיח, ושלג בא ומשתרע לידם. היא לוקחת את ידו הקטנטנה של שי ומחליקה אותה על פרוותו של שלג. התינוק משתתק לרגע ומסתכל על שלג בסקרנות, אבל לא עוברת חצי דקה ושוב סירנה. בכי במלוא הגרון, לא תמיד עם דמעות של ממש.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*