אחת והיחידה

פרולוג

הם קראו לי מלכת הקרח. מאחורי גבי. אולי כי לא הסכמתי לסטות מן הנושא ולפלרטט? אישה יפה אסופה לתוך מדים, על הכתפיים דרגות סגן אלוף, שיער קלוע מעל העורף. אישה יחידה בחדר מלא בקצינים בכירים, נאורים באופן יחסי, ובכל זאת — זכרים זחוחים. עומדת מולם, מנתחת את ביצועיהם, חושפת את ערוותם. במשחק סכום אפס שהם שיחקו אִתי, הם לא הותירו לי ברֵרה אלא להיות כזאת. לא היה לי חשק לפלרטט, לא אִתם. גם זמן לא היה לי, רציתי להספיק להגיע לנקודת האל־חזור, בה גם אני אהיה חלק מהגוף, לפני שהוא ידחה את השתל.

יום רביעי בעשר, דיון ניתוח ביצועים שבועי בחדר הדיונים בלשכה. כבר עשר וחמישה, והם עדיין מתקבצים במסדרון. ריח הדיון הקודם, טסטוסטרון, קפה וקליפות קלמנטינה, עומד באוויר. תא״ל בועז, המפקד, משתהה במשרד כמה דקות, וכשהוא נכנס בעשר ושש דקות לחדר הדיונים, המסה הקריטית של האל״מים כבר שם. מעניין אם גם הוא בוחר את המלחמות שלו אִתם, ומתעכב בכוונה כדי לא להיות הטכנוקרט שמעיר על איחורים. הוא נכנס לחדר, כמו מי שמזכיר למרחב למי הוא שייך, מעביר אצבעות חזקות ברעמת השיער שלו וזורק בקול בריטון אגב הצעידה למקומו בראש השולחן, ״רוה״מ רציני הפעם״. חיוכו ממתיק הסוד קוטע באחת את פטפוטי ההתכנסות. ״נדבר על זה״, הוא זורק עצם, ובתגובה ריר פבלובי מצטבר בפיהם. ״קדימה, לענייננו. מיכל, בבקשה״.

הדלת נפתחת, וסינַי נכנס כהרגלו באיחור. הפעם כנף ימין של חולצתו מחוץ למכנסיים, והוא סוגר אחריו את הדלת בטריקה. ״אני כאן, אפשר להתחיל״, הוא אומר וכולם צוחקים — הנמוכים ממנו בשרשרת המזון אִתו, והטוענים לכתר עליו.

כעוצמת טריקת הדלת, כך עוצמת החשיבוּת העצמית, אני חושבת בלִבי ופותחת: ״ההתרגשות בשיאה, אני רואה. בואו נתעל את האנרגיות הגבוהות לטיפול בבעיות שלנו. יש לנו ארבעים דקות להפוך את הלוח תוצאות לירוק״. סינַי מזיז את הכיסא לאחור, פושט את רגליו קדימה בנינוחות ואני ממשיכה. ״אפרופו רוה״מ והגזרה האיראנית, מדד הפרויקטים בגזרה שצפויים להסתיים בזמן עומד השבוע על ציון חמישים. אנחנו צבוּעים אדום״, אני מצביעה עם העכבר על המסך. ״בואו נחקור את זה יחד״, אני מקליקה על הציון כדי לפרק אותו למרכיביו ומכריזה: ״שולץ, המרכז שלך שבעים. איתן — חמישים. גלעד — שישים. וסינַי — שלושים״.

ברגע אחד כל העיניים מופנות לסינַי. הוא רושף אש, והטפרים שלו ננעצים בשולי הכיסא. איתן, שמכיר את הפרינציפ מתקופת עבודתנו המשותפת, מנסה לרכך את השמחה לאיד שעולה באוויר: ״חברים, עכשיו סינַי על הגריל, עוד רגע גם אנחנו נהיה״. אני שמחה שהוא עוזר לי להסביר את המתודה, עד שהוא מוסיף, ״ככה זה אִתה, היא לא מרפה״, ואני מבינה שבחר צד. שמרי נפשך מהזאב האורב מעֵבר לפינה. אני מרגישה את הפה שלי מתייבש.

״פרויקט 'אוזניים לכותל' של סינַי הוא בעל התרומה המשמעותית ביותר לאיחור״, אני מנסה להתעלם מהיובש בפה ומצביעה על בעיית השורש.

״למה להעליב, מיכלי?״ סינַי לא מצליח לכבוש את יצרו. ״למה לא תַראי לכולם גם את הנתונים של השבוע שעבר, אז לאיתן היה הכי קטן״. שולץ פוצח בצחוק צווחני ואיתן נוהם, ״היית מת״, והצוואר הדחוס שלו מאדים.

מה זה הסגנון הזה? הם מפקדים בכירים בני ארבעים. מנהלים בגילם בניו יורק לא העזו לסטות מנושא הדיון ולהשליך כך את האישי אל תוך הענייני. שם היה קל, היה ברור. יש משימות, מבצעים אותן ומשתפרים, כל הזמן משתפרים. פה אני מלכת הקרח. אאוטסיידרית, סטריקטלי ביזנס, נמנעת מליפול לבורות שלהם. אין לי זמן לתחרויות טיפשיות, יש לי מהפכה ניהולית להשלים, היא חייבת להחזיר את ההשקעה, להצדיק את הוויתור. ״שלושים הופך את המדד לאדום ברמת היחידה״, אני ממשיכה, ״הוא מצריך את ההתערבות שלכם״.

בועז נחלץ לעזרתי ומתפעל. ״תראו איך בשנייה אחת אנחנו מצליחים לרדת לשורשי הבעיות שלנו על בסיס מדדים אוטומטיים מוסכמים. דיון אחד כזה מחליף שעות של מצגות, וזמן מפקדים בכירים הוא צוואר הבקבוק שלנו, זה דרמטי״. אני מודה לו בלב, ועדיין חושבת שלקרוא אותם לסדר אפשר היה גם חצי דקה קודם. טיים איז מאני.

״מה קרה לךָ? התחלתָּ לדבר כמו מיכל״, סינַי מנסה להטריל גם את מופאסה, אבל בועז מנפנף אותו כאילו היה זבוב טורדני, וסינַי מנסה ללכוד את המבטים של האחרים בניסיון לאמוד את הרושם שהותיר.

אני מנצלת את ההפוגה שבועז מאפשר לי. אל תאבדי ריכוז, אני מרגיעה את עצמי וממשיכה לקדוח פנימה. ״אחוז החדירה לבאפר...״ אני ממשיכה מהמקום בו הפסקתי וקולטת את שולץ נועץ בגלעד עיני ינשוף עגלגלות ומחייך. לא, לא שוב, הגרון שלי צורב, בא לי להקיא. ״אתה יכול להעביר לי בבקשה את המים?״ אני מבקשת מגלעד שיושב שקט לידי.

הוא מגדיל לעשות ומוזג לתוך כוס. המתח ניכר בפניו. הוא מניח את הקנקן ושואל, ״אפשר אולי לשקול להוסיף תיאור מילולי לביצועים?״

״עזוב אותךָ משטויות, רק ממִספרים היא מתרגשת״, סינַי נוקם בי את עלבונו.

אני מסתכלת על בועז בציפייה שיאמר משהו. שיצהיר שתכלית המהלך הזה היא לתת כלי להעריך את התוצאות. שיגיד בקול רם שהוא זקוק למספרים שיחסכו לו את גיבובי המילים שלהם בניסיון לספח עוד טריטוריה, כמו שאמר לי כשגייס אותי למסע הזה. אבל הוא שקוע בפתק דחוף שהכניסה לו הרל״שית.

״אפשר לשקול להוסיף תיאור מילולי...״

״נצטרך לעצור להיום״, בועז קוטע אותי, ״נכנס כרגע משהו דחוף״. הוא קם ויוצא בחיפזון, חיוור מדאגה.

אני פותחת את הדלת בחדר הדיונים כדי לצאת. היא נטרקה לפנֵי רגע מאחורֵי גבו של שולץ שיצא בעצמו. מה היה לי רע באמריקה, כשגברים, צעירים כמבוגרים, החזיקו את הדלת פתוחה כבר כשראו אותי מקצה המסדרון? אני בולעת את הדמעות שאילפתי להשהות לפי הצורך. כמה אפשר לספוג, גם למלכת הקרח יש טמפרטורת שבירה.

עוד נשימה אחת. הצלחתי. הצלתי את האייליינר מזליגה. איך לעזאזל נקלעתי למקום הזה.

1

נכנסתי דרך דלת ברזל כחולה וכבדה שנטרקה בחוזקה. לא היו אנשים וגם לא חלונות במסדרונות העירומים מכל קישוט שהובילו אותי. כולם נעולים כנראה מאחורי דלתות קוד בצבע כחול. ״תכירו, זו מיכל, המהנדסת החדשה שמצטרפת אלינו למדור״, עידו, בולט בגובהו מעל כולם, הציג אותי בפני האנשים באחד החדרים שמאחורי דלת כחולה. הם ציפו לי, ובאופן מפתיע היו מסבירי פנים וסקרנים, מה ששיפר במעט את תחושת הקדרוּת שליוותה אותי אגב ההליכה במסדרונות. השמלה המחויטת בצבע בורדו שלבשתי ונעלי העקב שנעלתי עוררו רחש מוזר סביבי עוד כשצעדתי משער הכניסה, שילוב של חוסר הבנה וסקרנות למראה דמותי יוצאת הדופן המתהלכת בשבילים. ״לצערה היא תיפרד בימים הקרובים מהבגדים האזרחיים ותקבל מדי קבע ודרגות סרן״, עידו הוסיף בגאווה על הרכש החדש. ״מיכל מגיעה אלינו מהאזרחוּת, היא חוזרת לשירות אחרי כמה שנים כמנהלת פרויקטים בחברת ייעוץ בניו יורק. לא בכל יום מצטרף כוח חיזוק כזה למדור שלנו״, הוא חייך בשביעות רצון שהפכה את עיניו לחרכים תחת גבותיו שהתחברו לאחת. ״מיקה דאגה לך לעמדת עבודה עם מחשב חזק״.

״תודה רבה״, אמרתי והצלחתי לראות רק שולחן ששוליו מהוהים, רצפה בציפוי לינוליאום כחול שהתרומם בקצוות, קירות שסוידו שוב ושוב, וחלונות ששרידי גשם מעורב באבק דבקו בהם.

מיקה, שהבחינה במבטיי המשוטטים, אמרה, ״אם תרצי להצטרף אלינו לחדר אוכל, נצא ברבע לשתים־עשרה כי היום יום שניצלים. כדאי לבוא מוקדם, לפני שהם נגמרים״.

״בטח״, אמרתי לה וניסיתי להישמע שמחה. ״את יכולה רק להראות לי איפה השירותים?״ ביקשתי ממיקה כשהתרחקנו מהאחרים. היא נראתה כמו קצינה מדוּגמת בפוסטר של המשטרה הצבאית. היא הצביעה על דלת כחולה ללא מנעול קוד בסוף המסדרון, והוסיפה, ״התורניות לא משהו״. כשנכנסתי פנימה, הודיתי לה בלב על תיאום הציפיות, ועברתי מתא אחד לשני, עד שבאחרון נמצא גליל נייר אחד, בודד. נזכרתי בקופסאות הטמפונים מכל הסוגים שהפתיעו אותי בביקור הראשון שלי בשירותים במטה החברה בניו יורק. המנקה, שהוסיפה מגבונים להסרת כתמים והחזירה את מייבש השיער למתקן, שאלה לשלומי כשנכנסתי, והתעניינה אם זה יומי הראשון. איזו אנגלית יש לה, חשבתי, אפילו המנקות אינטליגנטיות. "Yes, thank you for asking", עניתי וקיוויתי שהיא תדע לחסוך ממני את שיחת הנימוסין באנגלית שעוד לא התגלגלה לי בטבעיות על הלשון. כשיצאתי, היא הזדרזה להיכנס אחריי ולוודא שהבוהַק לא נפגם. למדתי מאז דבר או שניים, וגם היא, המנקה, למדה שאחריי לא צריך לבדוק.

לפני שיצאנו, בדבוקה אחת, לחדר אוכל קצינים, עידו סיפר לי שכולם במדור הם מהנדסי תעשייה וניהול במסלול עתודה. אני כבר אמא לבן שנתיים והם במקרה הטוב עדיין בהתאהבות ראשונה, חתיכת עשור פעור בינינו. בפתח חדר האוכל הִכה הניחוח המוכּר של מטבח צבאי, שילוב של שמן ממוחזר ונוזלים שניגרו מזמן מירקות קצוצים. הבחור עם האוזניים הגדולות, שכונה "דמבו" בעידון צה״לי, ליקט לעצמו במהירות צלחת אוכל, וחיפש שולחן גדול מספיק כדי לשמור מקום לכולם. לקחתי מגש פלסטיק בצבע קרם, כמו שראיתי שעושים כולם, ומבין הצלחות הסדוקות בחרתי צלחת פלסטיק תואמת. בר הסלטים, שהיה התחנה הראשונה, הכיל קונטיינרים מנירוסטה ובתוכם סלטים רדומים מסוגים שונים, שבכולם שוּלב כרוב. נשאתי את המגש ועליו צלחת עם סלט שבררתי, ונעמדתי בתור ארוך למנה הבשרית. הטבח שבעמדת החלוקה נזף באחד הקצינים, ״תתקדם, אין לי את כל היום בשבילך״, וקול נזיפותיו על רקע קרקוש כלי הנירוסטה העצומים נשאו אותי הרחק משם.

״?How would you like your steak done, Ma'am" נזכרתי בליאו, המלצר החביב עליי בחדר האוכל שבחיי הקודמים. תמיד נהג לחייך אליי באדיבות, כמי שנהנה לתת שירות, או כמי שלפחות הצליח לגלם באופן משכנע את התפקיד שייעד לו בחייו הדוד סם.

נפנוף הידיים של עידו לעברי הסיט את מבטי לעבר השולחן סביבו ישבו כולם ושמרו לי מקום. הצטרפתי אליהם, ניקיתי את הכיסא מפירורים לפני שהתיישבתי עליו, מנסה להימנע מחיכוך עם הפורמייקה השבורה בשולי השולחן. לקחתי לעצמי כוס מים משורת הכוסות המלאות שדמבו מזג לכולם מתוך קנקן, כאילו התיישבנו לארוחה משפחתית. השניצלים היו לא רעים והשיחה קלחה בחופשיות. הם סיפרו על חוויות השבת שלהם בשמחה פשוטה, כמו חיכו להזדמנות לשתף. עשרה קצינים צעירים, תשעה בחורים ובחורה אחת, אינטליגנטים ומצחיקים, שנראָה שטוב להם יחד. הקלוּת שבה התנהלה הדינמיקה ביניהם הייתה כה שונה מזו שנהוגה בין המהנדסים שלי בניו יורק, שהקפידו לא לפלוש למרחב האישי זה של זה. ארבעה גברים צעירים ואמביציוזיים, בוגרי אוניברסיטאות אַייווִי לִיג — פקיסטני, אמריקאי, סיני ואינדונזי — שאת כולם חיבר טיח מלאכותי של פוליטיקלי קורקט.

סידרתי את התמונות של אוּרי בעמדת העבודה שמיקה הכינה לכבודי באופּן סְפֵּייס. היא דאגה להתקנת מחשב חדיש ומסך גדול שהיו סטנדרט ביחידה הזו, אך יותר מכול הייתה גאה שהצליחה לקמבן בשבילי כיסא מתכוונן ושולחן ליד החלון. הבטתי בה בחמלה וחשבתי שאם רק הייתה יודעת איך סנטרל פארק נראה מחלון המשרד הפינתי שלי בניו יורק, תחושת ההישג שלה הייתה נפגמת. פניו המתוקות של אוּרי מתחת למים בחוג שחייה לתינוקות ניבטו אליי מהתמונות שפיזרתי סביבי. מגבת נייר ונוזל כחול לניקוי חלונות שמצאתי בארון עזרו לי להכניס מעט ברק לעמדת העבודה החדשה שלי.

בחמישה לשלוש, הגעתי למשרד של ראש תחום משאבי אנוש במרכז הטכנולוגי, רס"ן סיגל בכור, ומצאתי משרד שומם. התיישבתי על כורסת המתנה מברזל, שרופדה באריג שנפרם מזמן, וחיכיתי שתופיע לשיחת הקליטה שהזמינה אותי אליה. מזל שהבאתי אִתי את התיק, חשבתי, זה יחסוך לי את המעבר דרך המשרד. חייל משועמם שִרבב את ראשו פנימה במבט שואל, ויצא כלעומת שבא. מה זה האיחור הזה, הבטתי בשעון. מה אכפת לך, הרגעתי את עצמי, בארבע את יוצאת. השיחה אתמול לפני השינה הציפה אותי. ״את בטוחה שזה המקום שבו את רוצה לבלות שמונה שעות כל יום? זה תיקון תותחנים גדול מדי, בגילך ועם הניסיון שלך, לא מתאים לךְ הלבנט הזה״, אלון קבע.

את שטף המחשבות המעיקות קטעה בשלוש ורבע סיגל, שנכנסה למשרד ובידיה ערֵמת תיקיות שהגיעה לה עד לסנטר. ״אני עוד רגע אִתך״, היא אמרה כשחלפה על פניי בדרך למשרד שלה מבלי להפנות אליי את הראש. הבטתי בה — קומפקטית כזו, נעה בתזזית על עקביה, המדים הוּצרו לפי תווי גופה המדויקים, והיא שפעה נשיוּת מתגרה בכל תנועה שלה. ״מיכל?״ היא קראה בקול כשסיימה את שיחת הטלפון שלה. קמתי ופסעתי פנימה.

״כמה חבל שנצטרך להחליף את השמלה היפה שלך במדי סרן״, היא סקרה אותי כשפסעתי לעבר הכיסא שמולה. המבט שלה הביך אותי, אחרי שנים שעמיתיי הגברים האמריקאים, מצוידים בפוליסת ביטוח מפני תביעות על הטרדה מינית, נמנעו מלהישיר לעברי מבט. ״ברוכה הבאה, בואי שבי״, היא אמרה לי בטבעיות של מי שרגילה שמחכים לה. ״אני רואה שאת בת שלושים ושתיים, גרה בהוד השרון, נשואה פלוס אחד, מהנדסת תעשייה וניהול ומנהלת פרויקטים שחוזרת לשירות מ... וואו״, היא סיננה תוך קריאה בתיק. ״חברה רצינית. מה מביא אותך אלינו מניו יורק?״ היא הרימה את עיניה מהדף, מנסה להעריך את טיבה של החיה המוזרה היושבת דרוכה מולה.

״זה סיפור ארוך״, חייכתי.

״יש לנו את כל הזמן שצריך״. היא שילבה את ידיה ולִכסנה אליי מבט. יש לנו בדיוק עד ארבע, חשבתי בלִבי.

״בניו יורק הובלתי פרויקטים של שיפור רווחיוּת בארגונים על בסיס מדדי ביצוע. זה היה מרגש עד שהפכתי לאמא״, מסרתי את השורה התחתונה.

״יש לך את זה ביותר משתי מילים?״ היא חייכה ונשענה לאחור בכיסאה, רומזת שאינה מתכוונת להסתפק בתשובות הלקוניות שהתרגלתי לספק.

לקחתי אוויר. ״תראי״, הורדתי את התיק מעל ברכיי, ״ניו יורק נפלאה״, הזיכרון העלה חיוך על פניי. ״גרנו במנהטן, וודי אלן פינת דיאן קיטון״, סמכתי עליה שתדע לזהות וחיוכה המרוצה אישר לי שלא טעיתי. ״אבל אז אוּרי נולד, והייתי חייבת לחזור לעבודה תוך שישה שבועות, ולא רציתי יותר. פשוט רציתי הביתה״.

״סליחה רגע״, היא קמה בבהלה לבדוק את מקור הרעש במשרד הסמוך, ומחשבותיי נדדו אל יעלי.

יעלי המקסימה, קיבוצניקית שרק השתחררה מהצבא, כמה הייתה כרוכה אחרי אורי. כל בוקר התהלכה מוקסמת ברחובות שהובילו אותה מתחנת הסאבווי ברחוב 59 אלינו, וגומות החן שלה התחייכו בכל יום יותר ויותר. בדיוק כזו מטפלת רציתי בשבילו. התאהבתי תוך רגע במבט המתפעל שלה על קרני השמש הנשברות על הזכוכיות בבנייני הענק, ועל אלה המסתננות מבין העצים העצומים בשדרה. יום־יום היא לקחה את אורי במנשׂא לסנטרל פארק ושרה לו את ״שם הרי גולן״, וכשחזרתי מהעבודה, השוויצה בפניי ותיארה את כל החוכמות שעשה, כאילו היה שלה.

״יותר מדי דפים...״ היא חזרה אל החדר אחרי שעצרה את מפולת הנייר בחדר ליד. ״איפה היינו?״

״כשהודעתי באינטל, שהיו אחד הלקוחות שלי, שאני חוזרת לארץ״, הישרתי מבט לתוך עיניה הסקרניות, ״ג'וש, סמנכ״ל הייצור, העניק לי שרביט קסמים בהוקרה על הגדלת התפוקה בשלושים אחוז ואמר, 'דיר מיכל' — הוא הקפיד להגות את השם שלי במדויק מבלי לעוות אותו — 'תֶ'נק יוּ, יוּ אַר אֶ מֶג'ישן'", חיקיתי את חיתוך דיבורו, ושתינו צחקנו.

״נשמע טוּ גוּד טוּ קאם באק״, היא כיווצה את גבותיה המוקפדות, ״תמיד חלמתי לגור בניו יורק״. ניכר בה שגם היא מפליגה לזמן ומקום אחר.

הבטתי על שעון הקיר שמעליה. ״אבל אורי גדל מאז, הוא כבר הולך לגנון ואני חיפשתי עבודה שתתאים לי. חשבתי שמִשׂרת אֵם בשירות הציבורי יכולה להיות פתרון לא רע, בפרט אם היא מחוץ לתל אביב, כך שלא אצטרך לשרוף אקסטרה שעתיים ביום בפקקים״. הרמתי את התיק שלי מהרצפה. ״ביחידה הסודית שלך חיפשו מהנדסים, והנה אני כאן, ועוד רגע כבר לא. אני חייבת לצאת כדי לאסוף אותו בזמן״.

״רוצי, שלא תאחרי, נהיה בקשר״, היא הפטירה בתערובת של הפתעה והזדהות בעודי מחפשת בתיק אחַר המפתחות ומשקפי השמש, מרגישה את מבטה החקרני בגב כשיצאתי מהחדר.

כשהתנעתי את האוטו, השעה הייתה כבר ארבע וחמישה, בדיוק הסתיימו החדשות ואות הפתיחה של 'ארבע אחרי הצהריים' בגלי צה״ל התנגן ברקע. נזכרתי ביום ההוא כשחזרתי הביתה ויעלי סיפרה לי בהתרגשות שאורי נעמד בפעם הראשונה בעזרת השולחן. נזכרתי בטעמה המר של הרמייה העצמית כשגיליתי שתרשים הפאי שעשיתי לעצמי, כמו זה שנהגתי לעשות למנהלים שעבדתי אִתם, גילה לי שבדבר הכי חשוב בחיי, התינוק שלי, אני משקיעה הכי פחות זמן. ניגוד מוחלט לסדר העדיפויות שעליו חשבתי.

דבדבדה, בדבה, בדבדבדה, עטפה אותי קלילוּת נעימה, כמו בכל פעם שדברים מסתדרים באופן הגון. יצאתי בארבע, כמו שסוּכם מראש, בלי להתנצל ובלי להרגיש לא בסדר. זה לא כזה נורא, והאווירה משפחתית, תרשים הפאי נמצא בהלימה לאסטרטגיה שלי. אני יכולה להיות אמא נוכחת לאורי, וגם לתת ערך מקסימלי בעבודה. להיות אובר קוואליפייד בתפקיד, מחיר פעוט לשלם. התפללתי לאלוהי האימהוֹת שלא יהיו פקקים בדרך, והוא נענה לי בנדיבותו. השירים המוכּרים מילאו את חלל האוטו ועזרו לי להשאיר מאחור את היום, עמוס דיבורי המבוגרים, שלא הייתי מורגלת בהם אחרי שנה במחיצת ילד בן שנתיים.

״אלון״ הופיע על צג הטלפון בזמן שצלצל, רגע לפני שמימשתי את התוכנית לחזור לשיחה שלא נענתה ממנו כשהפקדתי את הטלפון מחוץ לחדר. ״כן״, צחקתי, ״לגמרי דומה לַג'יפה שאתה זוכר, אבל לא אכפת לי, לשנות את הצבא זה לא בתחום היעדים שלי״. אותתי ימינה לקראת הירידה למחלף ירקון. ״דווקא נעים לי הרפיון הזה. שמונה שעות עבודה שלי בכל יום יביאו יופי של ערך למקום הזה, יש לי הרבה מה לתת להם״, מצאתי את עצמי מגוננת על המקום באופן שהפתיע גם אותי. ״אני יודעת שיש לי הרבה להציע לכל מקום, אבל יש משהו משחרר בזה שאי־אפשר לקחת עבודה הביתה״, המשכתי להיאחז ביתרונות. ״טוב, לוֹנִי, הגעתי לגן״, אמרתי והשתחלתי לחניה. יצאתי מהאוטו והבטתי בשעון. השעה הייתה ארבע וחצי בדיוק. ארבע וחצי, ארבעה־עשר באפריל, היום בו התגייסתי שוב לצה״ל. בת שלושים ושתיים בנופלי. בפח.