גומרות בטוב

1

עם הרגל על הברקס

עצמי עיניים וחשבי על הפעם האחרונה שגמרת. עכשיו נסי להיזכר בפעמים הרבות שלא. בכל אותם לילות שבהם הגוף שלך התרגש והתענג והתרווח, אבל משהו נותר חסר, לא שלם, לא כמו שדמיינת. כאילו גופך הבין שקיימת פסגה גבוהה יותר שהוא יכול להעפיל אליה, אבל הדרך לשם נבלעה בערפל. האם מראש העדפת לוותר?

אולי לא רצית להרוס את הרגע. אולי פחדת שהוא יחשוב עלייך שאת "בעייתית" ואולי בכלל חשבת שככה את אמורה להרגיש, שככה כל הנשים מרגישות. שעונג מיני הוא לא מה שסיפרו לך, שחברותייך משקרות. שאורגזמה נשית היא סתם עוד אגדה אורבנית, פייק־ניוז, משהו מצוץ מהאצבע שמישהי המציאה, ונשים אחרות אימצו.

אולי מרוב תסכול החלטת שאת מרימה הצגה שלמה, שכוללת את כל הצלילים הנכונים - האנחה המדויקת, ההתנשפות הקטנה והסקסית - וגם את השפתיים הרועדות, העיקר שהוא ידע שאת מסופקת ולרגע לא יחשוב לעזוב אותך.

יותר מדי נשים מרגישות שמשהו חסר במיניות שלהן. חברות סיפרו להן על אורגזמות מסחררות שממיסות את התודעה, על גלים של עונג ששוטפים את כל הגוף, על המולטי־אורגזמה ההיא שגרמה להן לבכות מרוב אושר. ואז, בלילות של תחושת חֶסֶר והחמצה, כשמתגנבת אליהן המחשבה שאולי האורגזמה הנשית אינה פיקציה אלא מציאות של אחרות, עולה בתוכן השאלה: למה אצלי זה לא ככה? מה כל כך פגום בי, שכולן מצליחות ורק אני נותרת מאחור?

הן מאמינות שאולי הן לא בנויות לזה כי הגוף שלהן אחר, שונה. כי הן סגורות, "כבדות", לא "משוחררות" מספיק, לא ראויות. לפעמים הן מתחילות לחשוב שאם הוא תמיד גומר והיא בקושי מתקרבת, אז אולי התפקיד שלה אמור להסתכם בליווי המסע הזה מהצד. אבל זו טעות. במיניות את חלק בלתי נפרד מהאש, מהמוזיקה ומהרטט. גם לך מגיע לגמור בשיר מזמור בכל מגע מיני שאת מקיימת ולהרגיש שאת חיה, נושמת, ערה. את שותפה שווה ומלאה בסקס שלך, גם אם הרגשת כל השנים שזה בסדר להסתפק בפחות.

התחלתי לקיים יחסים בגיל 16 וחצי והתאהבתי בסקס ממש מהרגע הראשון. עפתי על המתח המיני, על המבטים המחפיצים, על החרמנות שגועשת כמו לבה רותחת. רציתי את הקרבה הפיזית והתמלאתי התרגשות מהמחשבה ששני גופים נחשפים זה מול זה, מתפרקים וחוזרים ונבנים יחד מחדש. אהבתי את האינטימיות, את הזיעה, את ההרגשה שאני חשופה, את העובדה שנוגעים בי בצורה אינטימית כל כך. אבל אורגזמה? לא באמת הבנתי איך היא אמורה להרגיש. האמת היא שבכלל לא חשבתי שמגיע לי לחוות אורגזמה.

את שלו, לעומת זאת, מהר מאוד כבר הכרתי בעל פה. ידעתי לזהות את האצת הנשימה, את האנחות המתגברות ואת הגניחה הנחרצת שמכריזה שבעוד דקה הוא מגיע לשיא. בכל פעם שהוא גמר, הרגשתי שהצלחתי, שסימנתי וי. זה היה סימן שאני שווה, שאני "סקס טוב". לא חשבתי בכלל על האפשרות שגם לי "מותר" לגמור. אורגזמה נשית לא היתה אז חלק מהשיח. היא לא היתה יעד, אפילו לא רעיון.

החינוך המיני של תחילת המילניום היה בעיקר חינוך להפחדה: לא להיכנס להיריון, לא להידבק במחלות מין, לא להסתכן. ובזמן שבבתי הספר השיח היה בעיקר חרדתי, על המסך הוא היה פרפורמטיבי. הסרטים וסדרות הטלוויזיה לימדו אותי ואת בנות הדור שלי איך אנחנו צריכות להיראות בזמן שאנחנו מקיימות יחסים, אילו רעשים אנחנו אמורות להשמיע, מה עלינו ללבוש ואיך כדאי שנזוז. אבל אף סדרה או סרט לא לימדו אותנו איך לעזור לעצמנו להפיק מהמפגש המיני שלנו כמה שיותר עונג.

גם היום, כשאני כותבת את הספר הזה, בעידן של טיקטוק וסטוריז ורילז מפורטים מאי־פעם שעוסקים באופן כמעט אובססיבי באורגזמה הנשית, מיניות היא עדיין זירה בלתי שוויונית מבחינה מגדרית. בדיוק כמו הבדלי שכר בין נשים לגברים, כך גם עם הבדלי האורגזמות - קיים פער מוחשי וברור בין העונג שלי לעונג שלו, ולפער הזה יש אפילו שם. הוא מכונה "הפער האורגזמי".

הפער האורגזמי

ממחקרים ששואלים גברים ונשים באיזו תדירות הם מגיעים לאורגזמה כשהם מקיימים יחסים עולה שגברים סטרייטים מדווחים על 95 אחוז מהמפגשים. כלומר, הם מצליחים לגמור כמעט בכל מפגש מיני שהם מקיימים. בפער קטן מאחוריהם נמצאים הומואים וביסקסואלים, עם 89 אחוז מהמפגשים, ואילו נשים סטרייטיות מגיעות לאורגזמה רק ב־65 אחוז מהמפגשים, וגם זה לא תמיד.

המספרים הללו מבוססים על המחקר הכי גדול שנערך בנושא, שממצאיו התפרסמו ב־2017 וכלל 52 אלף אמריקאים.¹ מסתבר, שכשזה מגיע לנשים, לסביות נהנות יותר ומדווחות על הגעה לאורגזמה לפחות ב־86 אחוז מהמפגשים. ביסיות (ביסקסואליות) מסתפקות רק ב־66 אחוז מהמפגשים, ואילו סטרייטיות עומדות על הנתון הנמוך מכולן, עם 65 אחוז מהפעמים בלבד. הבדל של אחוז אחד, שהוא בכל זאת משמעותי.

על הסקר הזה חוזרים כל כמה שנים ובודקים אם משהו בסטטיסטיקה השתנה, אולם הפער האורגזמי נשאר פחות או יותר כשהיה. סטרייטיות גומרות מעט מאוד, בזמן שלסביות עומדות בראש עם ממוצע הנאה גדול הרבה יותר. העניין הוא שאם לסביות אכן נהנות יותר, כנראה האורגזמה הנשית היא לא הדבר ה"מסתורי", ה"מיסטי", ה"מסובך" ו"הבלתי מושג" שגרמו לנו לחשוב שהוא. עובדה, נשים ששוכבות עם נשים כן מגיעות לאורגזמה ברוב המוחלט של המפגשים. אז למה כל כך הרבה נשים הטרוסקסואליות מתקשות להגיע לשם? למה כולנו מכירות לפחות אישה אחת שמעולם לא גמרה, ואם היא כבר גמרה, אז רק באוננות ולא עם בן הזוג?

חוקרים העלו כמה השערות. אחת מהן היתה שנשים לסביות נמצאות בפוזיציה שמאפשרת להן להבין טוב יותר איך אקטים מיניים מרגישים, בגלל שיש להן את אותו איבר מין והן יודעות איך לגעת זו לזו בדגדגן כדי להביא זו את זו לאורגזמה. השערה נוספת היתה שלסביות מקפידות על כך ששתיהן יצאו מעונגות מהמפגש המיני, הרגל שלמרבה הצער גברים סטרייטים לא תמיד מקפידים עליו.

המטפלת המינית מירב שרון אמרה לי בריאיון שערכתי איתה לשבועון "לאשה" שלסביות מצליחות לתקשר טוב יותר אחת עם השנייה, ותקשורת מינית טובה משמעה יותר עונג ויותר אורגזמות. גם הפובליציסט האמריקאי והפודקאסטר הוותיק דן סאבאג' מציין את התקשורת הטובה שיש לזוגות להט"ב כסיבה לכך שהם נהנים יותר בסקס - וגם חווים יותר אורגזמות.

סאבאג', שהוא בעצמו גבר גיי, יצא מהארון בסוף התיכון, תחילה בפני חברים ואחר כך בפני משפחתו. לטענתו, בכל פעם שאדם להט"ב יוצא מהארון, עליו למצוא את המילים לתחושות ולרגשות שלו - והמיומנות שהוא מפתח דרך התקשורת הזאת משמשת אותו בהמשך גם בחיי המין. "אתה לא יכול להיות הומו אם אתה לא יכול לדבר על נושאים מיניים קשים", הוא אומר. "אתה לא יכול לצאת מהארון בפני המשפחה שלך בלי להתעמת עם נושא מיני קשה. זה מקל עלינו לנהל את השיחות האלה עם בני הזוג שלנו בהמשך".²

"השיעור הגבוה של אורגזמות שנשים לסביות חוות הוא ההוכחה לכך שגם נשים הטרוסקסואליות יכולות לחוות יותר אורגזמות", סיכמו כותבי המחקר מ־2017. בכך חיזקו את ההנחה שהסיבה לפער האורגזמי נעוצה, בין היתר, במיניות ההטרוסקסואלית עצמה. אז למה צירוף של גבר למשוואה מוריד משמעותית את ההסתברות לאורגזמה אצל נשים? לטענת החוקרים, כמו במקרים רבים, גם הפעם מדובר בשילוב של גורמים אבולוציוניים, חברתיים, תרבותיים ומיניים, כולם מושלכים על המיניות שלנו וכולם יחד אחראים לכך שנשים סטרייטיות גומרות פחות. בואו ננסה לפרט את הגורמים האלה.

1. הגורם האבולוציוני

"בייב, אני מותש. שנלך לישון?" הוא שואל שנייה אחרי שגמר, בקלישאה השחוקה שחוזרת על עצמה ביותר מדי סרטים וסדרות. בתסריט המיני האופייני במדיה הפופולרית, הפורקן הגברי הוא כמו שעון חול אחרי שהופכים אותו - ברגע שאוזל החול, נגמר הזמן והמפגש המיני מסתיים, גם אם האישה שבצד השני עדיין מחפשת את דרכה או שרק עכשיו התחילה ליהנות.

כולנו גדלנו על המסר הזה ואנחנו משעתקות ומשעתקים אותו גם ביחסי המין שלנו. זוגות הטרוסקסואליים בכל התרבויות מפסיקים את הסקס ברגע שהגבר מגיע לפורקן, כאילו בכך הגיע המחזה לסיומו.

מבחינה אבולוציונית, די ברור למה האורגזמה הגברית פשוטה יותר להשגה ומתרחשת כמעט תמיד במהלך יחסי מין. מאחר שלאורך ההיסטוריה אנשים קיימו יחסי מין קודם כול כדי להתרבות, התקבעה הנורמה שמיניות מסתיימת עם הפליטה של הגבר, ורוב הגברים אכן מגיעים לאורגזמה כשהם פולטים זרע (להוציא גברים טנטריים שלמדו לחוות אורגזמה ללא שפיכה).

המנגנון האבולוציוני הזה "מתגמל" את הגבר בהנאה מינית, כלומר באורגזמה. לעומת זאת, האורגזמה הנשית אינה מלווה בשחרור של ביצית. תהליך הביוץ של האישה מתרחש ללא תלות בפעילות המינית וללא קשר אליה, והאבולוציה לא בנתה את האורגזמה הנשית כחלק הכרחי במעשה האהבה.

2. סטנדרט כפול

חזרנו לכיתה אחרי משחק מחניים תחת השמש הקופחת, וכולנו הזענו. הייתי בת תשע או עשר, ואני זוכרת שהתמלאתי קנאה כשהסתכלתי על הבנים שהורידו את החולצות הרטובות שלהם והחליפו אותן בחולצות נקיות. הייתי אז רחוקה מתחילת ההתפתחות המינית, אפילו ניצני שדיים לא היו לי. גדלתי עם שני אחים גדולים, ומעולם לא הרגשתי שיש הבדל ביני ובינם. הייתי אחת מהחבר'ה, אחת מהבנים. שיחקנו את אותם משחקים ולבשנו את אותם בגדים. אפילו הסתפרתי קצר בכיתה א'. אפשר לומר שהייתי אז מה שנקרא "טום־בוי", ילדה שהיא בדיוק כמו ילד מבחינת התחושה והאופי שלה.

ברגע של תמימות פשטתי גם אני את החולצה הרטובה שלי והחלפתי אותה בחולצה נקייה. עשיתי את זה בפשטות ובמהירות, בלי לחשוב יותר מדי, אבל הכיתה נדרכה מיד. זה היה כאילו מישהו הפעיל אזעקה. ראיתי את הלסת של חברתי מיכל נשמטת ואת המבט המזועזע של אור, החבר הכי טוב שלי. זה היה טקס חניכה אכזרי, שלא ציפיתי לו. הבנתי שעשיתי מעשה חריג, שאמור למלא אותי בבושה. בלעתי רוק, הסמקתי והבנתי את המסר החברתי הנוקשה: כשזה מגיע לחופש גופני, יש חוק אחד לבנים וחוק אחר לבנות. מה שלהם מותר, לי אסור.

לפי אחת ההשערות, הסיבה לפער האורגזמי נעוצה בין היתר בסטנדרט הכפול של החברה שלנו בכל הנוגע להתנהגות המינית של נערות ונשים לעומת נערים וגברים. זה מתחיל כבר בילדוּת. בנים ובנות מקבלים מסרים שונים מאוד לגבי איבריהם המוצנעים. הגוף הגברי מורשה לחוות, להתנסות ולהרגיש, להוריד חולצה מתי ואיפה שבא לו, להשתין ברחוב ולפשק רגליים בספסל באוטובוס, ואילו הגוף הנשי מסתגר, מצטמצם, מסתתר ומתאפק שעות לפיפי.

מגיל צעיר הילד לומד להושיט יד לאיבר המין שלו, לאחוז בו ולכוון אותו כאוות נפשו. זאת אינטראקציה יומיומית הכרחית בזמן השתנה. בנות, לעומת זאת, לא רואות את איבר המין שלהן ולא מסתכלות עליו. אם הן נוגעות בעצמן, לרוב אמן אומרת להן שזה משהו שלא כדאי ולא רצוי שהן יעשו.

אני ממש זוכרת את המבט המזועזע של אמא שלי, כשתפסה אותי מגלה את גופי בסקרנות ילדותית. "איכסה!" היא אמרה. "את תעשי לעצמך אדום". במילים האלה היא זרעה בתוכי את הזרע הראשון של תחושת הניכור. היא לא עשתה זאת מתוך רוע, חלילה. היא בסך הכול העבירה הלאה את המסר שקיבלה מאמה - "אוננות נשית היא מגונה". אלא שבאופן הזה בנות גדלות עם תחושה מעורבת לגבי איבר המין שלהן, חלקן מעולם לא קוראות לו בשמו, וכשהן מתבגרות, הן חוות את הסטנדרט הכפול הזה במסרים שהן מקבלות על חיי המין שלהן.

מהילדות, דרך הנעורים ועד לבגרות, אנחנו מתנהלות בתוך מערכת שלמה של ציפיות חברתיות קפדניות ומחמירות, שהיא שונה באופן ניכר ממערכת הציפיות מהבנים. נערה שמתנסה מינית היא "קלה", "נותנת" ו"שרמוטה", אבל נער שעושה זאת הוא "זיין" ו"גבר־גבר". לא פלא שכשאנחנו גדלות, אנחנו מגיעות לחדר המיטות עם מטען כבד של בושה, בלי היכרות עם הגוף ועם איבר המין שלנו, עם קושי מובהק לבקש את מה שמענג אותנו ולפעמים אפילו בלי להבין מה זה. כל זה תוצר של הבניה חברתית שיצקו בנו מילדותנו.

במחקר מ־2019, שבו ניתחו שלושה חוקרים מאוניברסיטת אוטרכט בהולנד נתונים מ־52 מחקרים מ־1960 עד 2019, שכללו יחד כ־123 אלף נשאלות ונשאלים, עלה שהסטנדרט הכפול ממשיך להתקיים גם במאה ה־21.^‏3 החוקרים הגדירו סטנדרט כפול כ"מידה שבה נשים וגברים ברחבי העולם מפנימים סטריאוטיפים ועמדות חברתיות גם בנוגע למגדר שלהם וגם בהקשר המיני".

החוקרים הסבירו כי באופן מסורתי, הציפייה מנערים היא שיהיו פעילים מינית מגיל צעיר, יעסקו במין וייזמו מיניות, ואילו מנשים ומנערות הציפייה היא שיהיו פסיביות. כלומר, יגיבו רק כשמתחילים איתן, אבל לא ייזמו סקס בעצמן.

המחקר מראה כי גם במאה ה־21 גברים ונערים מקבלים הרבה יותר חופש מיני מנשים ומנערות והרבה פחות עונשים חברתיים על המיניות שלהם. החוקרים מצטטים מחקר מ־2011, שהראה שלא פחות מ־50 אחוז מהנערות חוו בעברן שיימינג על המיניות שלהן והואשמו בכך שהן "שרמוטות", לעומת 20 אחוז בלבד מהנערים שעברו שיימינג בגלל התנהגות מינית מסוימת.

המחנכת המינית מורן נקר סיפרה לי בריאיון שקיימתי עמה לפודקאסט "סקס אפיל" על "משל העגבניות הרקובות", המפורסם בחברה הדתית־לאומית. דורות של נערות לומדות אותו בצורת סדנה חווייתית: המדריכה באולפנה מעבירה בין התלמידות עגבנייה ומבקשת מכל אחת מהן למשש וללטף אותה. כשהעגבנייה מגיעה לאחרונת התלמידות, היא נשאלת, "היית רוצה לאכול את העגבנייה הזאת? או שאולי את מעדיפה -" וכאן נשלפת מולה עגבנייה חדשה - "את העגבנייה הזאת?" הסדנה מסתיימת תמיד בשאלה שמופנית לכל הבנות: "כשאתן הולכות לשוק, באיזו עגבנייה תבחרו? בזאת שכולם נגעו בה או בזאת שיושבת מטה־מטה בתחתית?"

חברה ערבייה סיפרה לי על משל דומה. כדי לשכנע את הנערות ללבוש חיג'אב שיסתיר את הגוף שלהן, המורה מראה לתלמידות שני ציורים: באחד מהם סוכרייה עטופה בנייר צלופן, ובשני סוכריית מציצה חשופה ועשרות נמלים מקיפות אותה. מיותר לציין שמשלים דומים לא מסופרים לבנים יהודים או ערבים.

3. בושה

בושה היא עוד סיבה לפער האורגזמי והיא תוצר הלוואי של סך כל המסרים החברתיים שקיבלנו על היותנו מיניות. בתרבויות רבות נוטים למשטֵר את הגוף הנשי בנימוקים ערכיים של צניעות וכבוד, ומובן שככל שהחברה שמרנית יותר, כך הערכים הללו נתפסים כחשובים ומרכזיים יותר.

צמד חוקרים מהפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת INN שבנורווגיה, שחקרו את הקשר בין בושה לחשק מיני, הגדירו בושה כמונח מטרייה שכולל בתוכו מערכת שלמה של רגשות המופעלים על ידי הסביבה ועל ידי האדם עצמו, ובהם חוסר אונים, השפלה, גועל, פגימות ונחיתות.⁴ לטענתם, בושה משפיעה לרעה על בריאותו הנפשית של אדם, ובמצבים קיצוניים אף גורמת לדיכאון. בושה מינית, שהיא תת־היבט של בושה, קשורה לתחושות של גועל והשפלה שאדם עלול לחוש כלפי עצמו כיצור מיני וכלפי המיניות שהוא מקיים.

נניח ששכבתי אתמול עם גבר, ועכשיו אני יושבת על הספה בבית שלי. במקום להיות שמחה או נינוחה, אני בעיקר מרגישה כמו תערובת סמיכה של בלבול וחרטה. אני חוששת ש"נתתי לו" מוקדם מדי ועכשיו, כשהמסתורין אבד, הוא לא ירצה לראות אותי שוב כי ממילא כבר הגיע לסיפוקו.

או שאני שוכבת עם מישהו שאני באמת מחבבת וקסום ונעים לי איתו, אבל אני לא מעיזה להגיד מילה, לא משמיעה אף קול או אנחה. אני לא רוצה שהוא יחשוב שאני מינית מדי, מנוסה מדי, שהייתי כבר עם כמה וכמה בחורים לפניו. שלא ירגיש חלילה שהוא "נחות" ממני, לא מספיק מנוסה או לא מספיק "גברי".

באופן הזה אני נהפכת לאורחת זהירה במיטה במקום שותפה שוות זכויות. במו ידי אני חונקת את הידע שצברתי, את החופש המיני שהשגתי, את השפה שהגוף שלי כבר דובר באופן שוטף, וכך רק מתרחקת מהאורגזמה שאני יכולה ומסוגלת לחוות.

בושה מינית גוררת אחריה רמות גבוהות מדי של מודעות עצמית, שעלולות להוביל לשביל מסועף של מחשבות טורדניות, שמרחיקות אותנו מהיכולת לחוות עונג ושיאים מיניים. בכך, היא משמרת את הפער האורגזמי בין גברים לנשים.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*