כמה אהבנו

חלק א

אותות רחוקים של אור

פרק 1
קריית שאול

מוות חיבר בינינו, ועכשיו אני חושב שזה אבסורד שמוות יטלטל את כל מה שבָּנינו בֵּינינו. אני לא רוצה לתת לזה לקרות, אבל התהום לא שואלת שאלות, היא פשוט שואבת אותך אליה, אל בור שחור, אל הכלום, אל הרִיק, ואני לא מצליח לטפס למעלה. אני מנסה, נשבע בחיים של אורן שאני מנסה, אבל לא מצליח. אולי בגלל שאורן לא כאן, שכבר אי־אפשר להישבע בשמו ולסמוך על זה שהוא יגיע כדי לקחת אחריות.

עבר רק חודש מאז שאורן איננו, חודש שנראה כמו נצח. מצד אחד, גל אומרת שיהיה בסדר, שזה הגיוני שהנשמה שלי טולטלה, שארגיש צורך להתכנס ולהשתבלל אל תוך עצמי. שהיא פה, מחכה לי, שלא אבהל מעצמי. אבל מנגד אני נבהל, כי אני לא מכיר את עצמי בלי גל, ואני לא יכול לסבול את זה שאני מכאיב לה, אפילו לא יום. ובימים האחרונים הזעם האצור בי, והתוקפנות שמתפרצת ממני, משפיעים גם עליה, והיא עונה לי לרגעים בחדות, בקול שהוא לא קולה. האם יכול להיות שאני באמת מאבד אותה?

הכרנו בבית קברות. אני יודע, זה נשמע לא אמין, מה הסיכוי, אבל זה מה שהיה ואם אורן היה פה הוא היה מאשר. נכון, אורן? נכון? ומתי הוא יפסיק לעלות לי במחשבות, בדמעות, במילים, בכל שנייה ושנייה במשך היום? נדמה לי שמאז שהוא הלך, הוא הפך להיות חלק מזרם הדם, חלק ממני.

אבל אני בכלל מדבר עכשיו על גל. גל שלי. ועל שהכרנו בבית קברות, שזה מוזר, גם בגלל שבית קברות הוא לא מקום אידיאלי להתחיל בו קשרים רומנטיים, במיוחד לא בשיא הקיץ, כשהאוויר לוהט והעצים מאובקים. אבל בעיקר משום שגל היא הבן אדם הכי חי שאני מכיר.

יש לה קמטים של חיוך בזוויות העיניים, והפה שלה כל הזמן נוטה מעט למעלה, בתימהון, בחיוך ביישני, כביכול מבין שהנשמה שלה מסתובבת קצת מעל כולנו, לא כל כך שייכת להבלי העולם הזה. באישונים שלה יש תמיהה גדולה על הרעש מסביב, בשביל מה צריך לעשות רעש כשיש אמת בלב שמשקיטה הכול. גל היא כזאת, כמו איזה נחל, כמו האסי בעמק בית שאן. צלולה־צלולה, זורמת, אבל עם נוכחות, שמחה בכל מי שבא, אבל גם שומרת חלקים לעצמה. והיא חיה, כמה היא חיה. עם כל השקט שלה. כשאני מצחיק אותה, הצחוק שלה מתגלגל, היא בוכה מרוב צחוק ויורדות לה המון דמעות מהעיניים והיא לא מנגבת אותן בכלל, לא, היא פשוטה ונוכחת כמו שהיא. "בוחקת," אני לוחש לה, והיא מהנהנת. אבל בימים האחרונים אני לא לוחש לה, וגל כבר לא צוחקת, והדבר הכי גרוע הוא שאני בקושי מנסה.

הכול היא עושה מכל הלב. צוחקת, ובוכה, ומקשיבה. בעיקר מקשיבה, גל יודעת להקשיב. כשהיא מקשיבה קמטי החיוך בזוויות עיניה מעמיקים, והגוף שלה נוטה כלפי המְדַבר, וזה לא משנה אם הוא ילד בן שנתיים או קשיש זר ברחוב, או אני. היא כולה נוטה אליך, מבטה נפער, השפתיים סגורות בעדינות, לא חזק, והידיים שלה פתוחות, זרועותיה מוכנות לחיבוק. ולפעמים אני מתחיל לדבר איתה אבל טובע בעיניים היפות שלה ולא מצליח להתרכז ואומר לה, "לא משנה, העיקר שאת שלי ואני שלך, הכול סבבה," והיא מתעקשת: "לא, נדב, הפרטים דווקא חשובים, הסודות נמצאים בפרטים הקטנים." ואני נאנח, מה נהיה ממני, כשאני איתה. כבר שמונה שנים יחד, כבר נשואים עם שני ילדים, ועדיין היא מצליחה, רק בזה שהיא עומדת מולי, להמיס את כולי. וזה לא שאין מריבות על שטויות, וכאבים וחוסר הבנות, בטח שיש, אנחנו רבים ומשלימים ולא מטייחים אבל דואגים כל ערב לומר, תודה שאת בוחרת בי, תודה שאתה בוחר בי, ואוהבים באינטימיות, בהתמסרות.

גל שלי, בגיל עשרים ושתיים הכרנו, בבית קברות, במקום הכי פחות מתאים, דווקא שם. ועכשיו, כשבפעם הראשונה בחיי המוות הגיע קרוב מדי ומפרק אותי ואני לא מכיר את עצמי בכלל, אז אני חושב שאולי זו היתה נורת אזהרה, שהיא לא בשבילי, גל, שמשהו שקשור למוות יפריד בינינו. כי כלפי חוץ אני דווקא מתפקד כמו מלך. אני עוזר לכולם, מביא, לוקח, מדבר, מארגן. מהרגע שבישרו למשפחה של אורן, לענבר ואוהד ההורים שלו, שהוא נהרג, התודעה שלי עברה למצב תפקודי ואני בעשייה כל הזמן. כולם אומרים איזה מזל שיש את נדב, ובלעדיו היינו קורסים, ורק כשאנחנו נכנסים הביתה משהו בי כבה. כבר כשחוצים את ירושלים ומגיעים לכיוון מעלה אדומים, אל השלט "אלון", בדרך ליישוב שלנו, אני מרגיש את הכוח שבי מתעמעם. ואז בבית, דווקא מול גל, אני מתכנס, מתרסק, מאבד את עצמי, נחלש, מפסיק לדבר, לא מסוגל לחבק, עונה בעצבנות, מרחיק אותה ממני, לא יכול לנשום. אז אולי המוות של אורן יהרוג גם את מה שיש בינינו. ככה אני חושב.

אני שומע את הקול שלה בתוך הראש שלי עונה לי, "איזה שטויות, אתה זה שמפריד בינינו, נדבי. זה אתה בורח ממני. לא המוות ולא החיים, הכול זה הבחירות שלנו." ואז היא מתקרבת אלי, והכול בתוך הראש שלי, כי גל ואני לא מצליחים להיות זה לצד זה יותר מדי בזמן הזה, וממשיכה בעדינות: "דָבוּש." ככה, משמיטה את הנוּן ומשאירה רק חצי שם חיבה, כמו שאורן קרא לי מאז שהיינו בני ארבע, וזה לא עבר לו, איזה ילד זה, לא עבר לו גם כשעלה בקשר מולי כשהיינו יחד בצבא. רק דבוש. הדביק את כל הצוות, ואחר כך גם את גל. "קודקוד לדבוש", ככה הוא קרא לי וזהו, לא היה לי סיכוי לחזור להיות נדב. וגל, לפעמים אני נרעד כשהיא קוראת לי דבוש, אבל לפעמים דווקא ברגעים הכי־הכי קרובים היא לוחשת, "נדב" או "נדב שלי" ופעם, בכל קריאה כזאת שלה אלי גל חום היה שוטף אותי והכול היה בסדר. ומה עכשיו, מה. עכשיו אנחנו חולפים זה על פני זה בדרך לאמבטיה, או במטבח, או אפילו במיטה, והיא לוחשת, "נדב, אני פה. נדב, נדב" ואני מדמיין אותה כורעת ברך אל שפת בור עמוק וצועקת: "נדב!" והד ממשיך וקורא לי, "נדב, נדב..." ואני קורא אליה מתחתית הבור ומסביר שאני לא מצליח לעלות, והיא עונה לי, "רק תושיט יד, רק תושיט יד, ואעזור לך," אבל את היד אני לא מושיט, אלוהים יודע למה. אולי בגלל שאורן קבור שם בתוך הבור ואם אושיט יד, ואם אעלה, ואם אנצל, ואם אוהב, אז אורן יישאר שם לבד. אולי זאת בגידה לעלות מתוך הבור.

עכשיו בראש שלי היא רק דומעת, "דבוש, אורן מת אבל מה איתך. מה איתך, נדב שלי. מה איתנו."

התברר שהאזכרות של סבא שלי ושל סבתא שלה מתקיימות באותו תאריך, והמשפחה שלה מרעננה ושלי מגדרה, אבל שניהם קבורים בקריית שאול בתל אביב. ואיך אף פעם לא נפגשנו, הרי בכל השנים שעברו הגעתי לאזכרות, ואם היא גם היתה, לא יכול להיות שהחמצתי אותה. גל שלי. יש הרבה אנשים שאפשר להחמיץ, אבל לא את גל. ככה בעיני לפחות. יש בה משהו, קשה להסביר, פשוטה, ג'ינס וטי שרט, לא מתיימרת, לא מפגינה, לא מחצינה, משהו שהנה גם עכשיו גורם למחשבות שלי לסטות מהמסלול וללכת שוב ושוב אליה, לכיוון שלה, אל חום גופה, אל ריחה, אל הלב הענק שלה, התמים, היפה עד כאב.

בכל אופן, באותה שנה נפגשנו. אמא שלי לא הרגישה טוב וניגשתי אל המשפחה שלה, שערימת כיסאות פלסטיק היו לידם, וביקשתי לשאול כיסא אחד בשבילנו. היא חייכה אלי וסימנה לי עם הראש שאקח. כשסיימנו גיליתי שהמשפחה שלה כבר הלכה, רק היא וערימת הכיסאות נשארו לחכות שנסיים גם.

"היי," פניתי אליה, "אני נדב, סליחה שעיכבנו אותך."

"אבא שלי אמר שאתה נראה לו בחור שאוכל לבקש ממנו עזרה בלסחוב את הכיסאות לרכב," היא היתה נינוחה.

הלכנו שנינו מזיעים, זה לצד זה, הכיסאות הסתירו כמעט את כולי, אבל חוט דק, בלתי נראה, נמשך כבר אז בין שני הלבבות שלנו, חוט שכנראה שנינו חשנו בו בהתרגשות, בלב מפרפר. אחרי שהעמסנו את הכיסאות, התיישבנו ברכב, הדלקנו מזגן, והמשכנו לדבר כאילו זו לא ההתחלה אלא המשך של איזה מפגש קדום, עתיק, כאילו הלבבות כבר היו שייכים ורק לגוף לקח כמה שנים להיפגש במקרה ולהכיר. אני בדיוק הייתי בחופשת שחרור, היא התחילה ללמוד לפסיכומטרי, תכננה להירשם למדעי המוח.

דיברנו קצת, כבר לא זוכר על מה, רק זוכר שידעתי שהיא רואה אותי, מזהה את החלק הפנימי, הסמוי, של הנפש, ושמתי לב שהזדקפתי, שכבר במבטה הראשון אלי היא גרמה לי את מה שבעצם הקיום שלה היא גורמת לכל עולם הזה: להיות יותר טוב.

שאלתי אותה אם היא תסכים שניפגש במקום אחר, כל מקום שהוא לא בית קברות, בלי לסחוב כיסאות, בלי להזיע בגב ובלי לשבת במכונית חמה ולנסות לכוון פתח של מזגן לפרצוף אדום. היא צחקה, וגיליתי מחדש את משמעות המילה אושר, לגרום לגל לצחוק. בהמשך גיליתי עוד שיאים ששאפתי לכבוש - לגרום לה להתרגש, לדמוע מהתרוממות רוח, להרגיש יפה. היא גלגלה אפשרויות בראש, אפשר לראות על הפנים שלה את כל המחשבות המתרוצצות, אבל כשהיא רוצה היא יכולה להוריד מסך ואז לא ניתן לגלות את רחשי לבה. וכשאני לא מתפקד, טובע באֶבלי, הלב שלה מסתתר מאחורי מסך ואני יודע שזה בגללי. אידיוט.

"טוב," היא אמרה בשקט. "כן," היא הוסיפה, כמו מתוך מחשבה שנייה. "ניפגש."

•••

ניסינו הכול, סרט בסינמטק בגלילות, חדר בריחה בהרצליה, שוק מחנה יהודה בחמישי בלילה בירושלים, מסעדת בשרים ויין בנמל תל אביב, הופעה בשוני בבנימינה. הופעה שלא נשכח כל חיינו. הגענו מוקדם והתיישבנו על מדרגות האבן. היא הכינה כריכים לשנינו, עם טונה וירקות, אז היא עוד לא ידעה שאני לא נוגע בטונה. אכלתי הכול. ההופעה התחילה והיא התמסרה אל המנגינות ואני רציתי לומר לה שהיא מדהימה אותי, שהיא מקסימה אותי, שחבל שאנחנו בהופעה עם עוד מאות אנשים ולא לבד, אפילו על סתם ספסל באמצע גדרה, העיקר רק שנינו, אבל היא היתה שקועה בשירים ואני הייתי נבוך.

"את יודעת מי היה ממש פה לפני יותר ממאה שנה?" לחשתי לה כשכולם מסביבי עמדו בתיאטרון הרומי והתנועעו לקצב המוזיקה.

"מה?" היא צעקה, "לא שומעת כלום!"

"יודעת מי היה ממש פה פעם?"

"מי?"

"הגדעונים."

"טוב, בוא החוצה, לא מצליחה לדבר נורמלי."

דילגנו בין האנשים, התנצלנו מאה פעם, התכופפנו לא להסתיר, ורק כשהתרחקנו, ליד עץ הזית בדרך לחניה, נעצרנו לרגע.

"אז מה רצית לומר?"

"לא משנה, גל, פתאום אני מרגיש דביל שהוצאתי אותך באמצע ההופעה בשביל השטות הזאת."

"אם הוצאת אותי אז זה חשוב. תגיד."

הסתכלתי עליה וחשבתי איך זה יכול להיות שנולדתי חסר טאקט לחלוטין, ומאז זה רק הלך והחמיר. מה הקשר עכשיו מה קרה לפני יותר ממאה שנה. מה זה רלוונטי, ולמה לעזאזל הפרטים הקטנים האלה מעניינים אותי וממלאים לי את המוח. שוב מתוך מבוכה ברחתי אל ההיסטוריה. איזה עוד בן אדם בעולם משתמש בידע היסטורי כמנגנון הגנה?

"נו, תגיד."

"סתם, נו, פתאום חשבתי על זה שהגדעונים היו ממש פה באלף תשע מאות ארבע־עשרה. זו היתה מין אגודה סודית כזאת שאלכסנדר אהרונסון הקים. קראת את 'אות מאבשלום'? אז גם הוא היה ממשפחת אהרונסון. הם שמרו פה, ונלחמו בערבים שאיימו עליהם באזור הזה."

גל נראתה מרוצה, המצח שלה התמלא קמטי חשיבה, ואחרי דקה התיישר והיא התקדמה לרכב. "יאללה, נדב," היא זירזה אותי, "הגיע הזמן שתכיר את אלָה."

"עכשיו? לא חוזרים להופעה?"

"נרוויח גם חצי הופעה וגם אישור של אלה, תאמין לי, אתה רוצה את האישור שלה."

כבר ידעתי מי זו אלה, כמו שגל ידעה מי זה אורן, ואלון, ושלֵיו וברק וכל השאר. אבל עוד לא ראיתי אותה, וגם גל עוד לא פגשה אף אחד מהחברים שלי, אפילו לא את אורן. "תזרקי אבן בשלולית," הסברתי לה בפגישה השנייה או השלישית, "והמים יתמלאו מעגלים־מעגלים. כל המעגלים מלאים בחברים שלי, יש מעגלים יותר רחוקים, ויש קרובים. יש את שימחי, שהוא במעגל חיצוני, בקושי נפגשים, אבל הוא חבר נפש, אני יודע את זה, משהו בו ישר שובה את הלב. הוא חבר של כולנו, אבל תמיד נשאר קצת רחוק. מדי פעם שולח איזו הודעה, מדי פעם מתקשר, אף פעם לא מצטלם, יש לו חיים משל עצמו, בהרפיה כזאת, בלי הדחף המשוגע הזה שיש לכולם להוכיח, לעשות, להשיג, לכבוש. ודווקא זה עושה אותו הכי זמין, הכי נוכח. ויש את שליו שהוא כאילו במעגל די פנימי, כולם מסביב חושבים שאנחנו חברים ממש, כמו אחים, אבל תמיד לידו אני מרגיש קטן ופחות שווה. הרבה זמן לא הצלחתי להבין למה. מהיסודי הוא איתי, שנים חשבתי שאני נסחב אחריו לכל מקום, עד שגיליתי שזה הוא שנצמד אלי ולא מרפה, אבל לא בקטע של חבר כזה, שאפשר לדבר איתו על הכול, אלא יותר בקטע של ניצול. של שטויות ביחד, של להשתמש בי בשביל ליהנות. ועדיין נשארנו חברים, מכירה את זה, גל, שיש אנשים שאי־אפשר לומר להם לא, אבל לא בגלל שהם מנהיגים, אלא כי יש בהם משהו אפל שתמיד מושך אותך גם נגד הרצון שלך. אז כזה הוא שליו. פעם רצה שאצא איתו לאיזו מסיבה, ולא היה בראש שלי לצאת. הוא סינן לי בטלפון, איזה אפס אתה, וניתק. ואז, דווקא העלבון הזה הוציא אותי לחופשי. הכוח שלו עלי נגמר. ברגע. פוף. בלון שהתפוצץ, פתאום ראיתי אותו בגודל האמיתי שלו, ועם כל הרעש והצלצולים שלו הוא הפך להיות די מצומק. אבל עדיין הוא בחבר'ה, הוא במעגלים. ויש את אלון וברק שהם אחלה חברים שבעולם, ויש עוד כמה, אבל במרכז כל המעגלים נכון יש את האבן? ממש באמצע, החשובה, זאת שמייצרת את כל האדוות? אז זה אורן. הוא בבפנים, יחיד. אחי, אני נשבע לךְ, אחי."

היא הקשיבה הקשבת גל - ככה אני קורא לרגע הזה שבו אתה מדבר ומרגיש שמי שמולך הוא רק איתך, אתה כל עולמו, הוא מרוכז בלעשות לך טוב, להקשיב לך בלי רצון לשפוט אותך, או לפרש אותך, או לשנות - הנהנה, וסימנה לעצמה בראש, "אז אורן חשוב לי, ושימחי גם, והשאר, לפי המעגלים. ואת שליו פחות דחוף לי להכיר," וקריצה, ופתאום כל המועקה שליוותה אותי כל השנים בחברות עם שליו התפוגגה. "איפה היית כשהייתי זקוק לך בכיתה גימל?" קרצתי אליה בחזרה.

נסענו לאלה.

"אז כדי שאבין, אלה שלך היא כמו אורן בשבילי?"

"והיא גם בת דודה שלי."

הופתעתי. "את זה לא אמרת לי."

"לא? טוב, עד שתכיר את כל השמות במשפחה, ואת כל הסעיפים ותתי־הסעיפים בחובות המשפחתיות, אתה תתבלבל לגמרי, בינתיים תדע שאלה היא הבת של הדס ועודד, והדס היא אחות של אמא שלי אורית. ואבא שלי, אתה כבר יודע, זה דורון."

•••

עד כפר תבור נסענו באותו ערב, עד הבית של אלה, ובדרך התגלגלו הסיפורים על ניצן, אחות של גל, שהיא גדולה ממנה בשנה והיא בעצם זו שבגיל של אלה, וכל החיים הן היו כמו שלישייה, בחופשות ובטיולים. אבל דווקא בין גל ואלה נוצר חיבור מיוחד שהתרחב גם מעבר לביחד המשפחתי, אל שיחות ליליות והתייעצויות קטנות וגדולות, ופילוסופיות חיים וחלומות רחוקים. וגם אל עִברי ושחר נמשך החיבור, שני האחים הקטנים שלה, שהם כבר לא כל כך קטנים, עברי כבר התחיל תיכון, אבל שחר הוא הדובדבן שלהם, הסוכרייה, המתנה שהגיעה בסוף. הוא בן חמש, גל היתה בת חמש־עשרה כשנולד, והיא כמו אמא בשבילו, היא יודעת.

ואני התפעלתי דווקא מהשם עברי, ועצרתי והתעכבתי עליו, איך עברי, ולמה עברי, וגם אני הייתי רוצה ילד עברי, ועברי זה כמו בתקופת המחתרות, זה ביטחון כזה שאתה יודע מאיפה באת ולאן אתה הולך ולא מפחד להיות מהעֵבר האחד כשכל העולם מהעבר האחר, וזה גם שם של אחד גבר, שיודע להיות חבר. וגל התפלאה, איך רק מהשם אני מגיע לכאלה מסקנות.

"אף פעם לא ראיתי מישהו שחי את החלום שלו כמוך, בכל מחשבה, בכל מבט."

"איזה חלום?" לרגע לא הבנתי למה התכוונה.

"להיות ארכיאולוג," היא חייכה. אני חושב שזה אחד הדברים הראשונים שסיפרתי לה על עצמי. שנולד בי חלום כשהייתי קטן ועם השנים הלך והתעצם והפך לחלק מהזהות שלי.

"אני מדמיינת אותך חופר באתרי עתיקות, ממשש את הסיפורים עם הידיים, מכניס אליך את ההיסטוריה דרך החושים."

שאלתי אותה אם היא חושבת שאולי אני קצת מגזים עם החולשה לסיפורים מפעם, וגל צחקה, "הוצאת אותי באמצע הופעה כדי לספר לי על אהרונסון והגדעונים, ואז אתה שואל אם אתה מגזים?"

ואני נשענתי אחורה על משענת הכיסא שליד הנהג, הבטתי בצדודית פניה, בריכוז הנסוך עליה בנהיגה. הרפיתי את איברַי ופחות הקשבתי למילים שלה ורק הד צחוקה עוד התנגן בי וחשבתי לעצמי, רק שגל תמשיך לצחוק כל החיים. בשארית הנסיעה שנותרה לנו שיננתי באוזניה את שמות בני המשפחה שלי. על ההורים היא כבר ידעה, מיכל ואיתי, והוספתי וסיפרתי על האחים שלי ועל מערכת היחסים בינינו, מתמוגג מהיכולת שלנו לעבור מנושא לנושא, ולצחוק על עצמנו בפשטות כזאת של זוג ותיק ובטוח בעצמו.

"יש רגעים שאני מרגיש קרוב למשפחה שלי," המשכתי לשתף, "וברגעים אחרים צפה בי תחושה כאילו אני לא קשור בכלל. אולי המצאתי את ההרגשה הזאת, אולי היא בכלל לא קשורה אליהם, אבל היא מגיעה אלי בלי אזהרה, ואז נעלמת."

"ככה זה הלב, הוא הולך אחורה וקדימה, לא תמיד יש לו כללים." שום דבר שאמרתי לא נשמע לה מוזר, לכל דבר היו לה מילים שהפכו את המסובך לפשוט.

"דווקא מהרגע שהתרחקתי קצת מהבית, כשהייתי במכינה ובצבא, התחושה התמוססה, נעלמה כמעט. הייתי נזרק גמור על הספה בסלון ומתעורר ומגלה שכיסו אותי בשמיכה נעימה. בהשבעה ובטקסים חיפשתי אותם במבטים, את ההורים שלי, והאחים שלי, בסוף, אני קשור אליהם נורא, אני מת שתכירי אותם, גל."

"אני עוד אכיר."

"צודקת."

חזרתי אל הרגע ההוא, אל הנסיעה, אל המפגש הצפוי עם אלה. לאט־לאט, לפנינו חיים שלמים.

דמיינתי את אלה אחרת לגמרי ממה שחוויתי כשהגענו. היא פתחה את הדלת, גבוהה ורזה, עם ריסים ארוכים ושחורים ושיער קצר, חלק, מונח בטבעיות על מצחה ואוזניה, ונעצר בעורף.

היא הנידה בראשה בתנועה כמעט בלתי מורגשת וחייכה אלי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*