שומרי הזמן

פתח דבר

וייטנאם, 1978

הם המתינו כל הלילה לצד הנהר, מימיו הכהים חלקים כמו זכוכית. הם נושאים עמם אך ורק צרור, קשור ביריעת בד מרובעת, מלא באוכל ובבקבוקי מים. סיר פח יחיד. שק לימונים וקופסת סוכר.

הסירה מאחרת. הילדים רעבים. הגברים והנשים העומדים עמם דומים לעצים, נייחים.

הירח מפלח את החשיכה כמו מגל. בעוד הם מחכים, מחפשים את הסירה המובטחת, הגאות זוחלת לאטה לעבר צלליותיהם. הם צועדים לאחור, נסוגים אל תוך הביצה, קנים גבוהים מאחוריהם. הציקדות רועשות בעשב הרטוב.

הילד הצעיר ביותר הוא זה שמבחין ראשון בהבזק האור. משואה קטנה מפנס מהבהבת על ראשו של הדייג.

הם צועדים לתוך הנהר. מתקדמים דרך יקינתון המים, מסת עלים ירוקים ופרחים ורודים יחודיים. בהתחלה עד הקרסול. אחר כך עד הברך. ולבסוף עד המותניים. הילדים פוחדים. אצות ים נכרכות סביב רגליהם, מושכות אותם למטה. ועדיין, הם ממשיכים להתקדם לעבר הסירה. כובד הנהר מאט אותם בכל צעד, עד שאין עוד חול או סחף תחת רגליהם.

הם מושיטים את זרועותיהם לעבר הסירה. הזרם זורם נגדם. בצלו של גוף הסירה הם רואים אישה מושיטה את ידה. חבל נזרק אליהם, מתעקל תחילה על פני המים ואז שוקע.

חלק ראשון 

פרק 1

לונג איילנד, 1979

גרייס גולדן לעולם לא תדע מדוע, באותו יום שמשי בסוף מאי, בחרה ללכת לאחר התפילה ברחוב ג'יפּסוּם, במקום בדרכה הרגילה לחנות המכולת. שדירות מייפל תמיד היו הדרך הקצרה ביותר מכנסיית סנט ברתולומיאו לקִפּלִר'ס מרקט.

בעלה, טום, האמין שגרייס בחרה ברחוב ג'יפסום משום שפריחת הדובדבן שם היתה בשיאה. כזאת היא אשתו, הוא נהג להסביר. היא תמיד תלך שבי אחר יופי. אך אף אחד מהם לא יכול היה לצפות באותו יום אביבי נפלא, כשעקבי נעליה נוקשים בקצב על המדרכה, רשימת הקניות טמונה בתיק העור שלה, שהיא תבחין בילד קטן המתכרבל אל צד הבניין. הוא שכב על המדרכה הקשה, גופו כה מכווץ עד שהזכיר לגרייס שבלול קטן שמקנן בתוך קונכייתו.

היא עצרה והתכופפה מעליו. רכנה אליו כדי לגעת בו.

"הלכת לאיבוד, חומד?" צליל המבטא האירי שלה, עדיין ברור למרות שנים של מגורים בניו יורק, ריחף באוויר. "תן לי לעזור לך לקום," היא הציעה את ידה.

אך הילד נותר קבוע במצב העוברי, זרועותיו נעולות סביב עצמו ורגליו מקופלות קרוב לישבנו. אחת מנעלי הטניס שלו קרועה בסוליה. השנייה חסרה שרוכים.

היא עדיין לא יכלה לראות את פניו, רק את קצה האוזן הקטנה ואת רעמת השיער השחור הישר.

"בבקשה."

ראשו התרומם מעט וחשף את עיניו הכהות, את שפתיו דוגמת הלב, ואת אפו הקטן.

היו אלה פנים של ילד מפוחד ובודד.

פרק 2

"אני גרייס." היא הציעה את שמה, מקווה שגם הוא יחלוק את שמו. אך הוא נותר שותק. גופו דבוק למדרכה, קפוא כמו אבן.

היא פתחה את תיקה והוציאה ממנו ממתק עטוף בנייר כסף מבריק.

הוא בחן אותה, ואז קיבל את הממתק בזהירות. גרייס לקחה ממתק נוסף, פתחה אותו והכניסה את השוקולד הקטן לפיה.

היא הביטה סביב, מנסה לאתר מישהו המחפש ילד אבוד או שוטר שמסייר בסביבה. אך גרייס לא ראתה איש.

"הלכת לאיבוד? למה שלא תבוא איתי," היא אמרה תוך שהיא מושיטה את ידה ומסייעת לילד לקום מהקרקע.

הוא מצא את שיווי משקלו ועמד עתה מול גרייס, אך עיניו עדיין נמנעו מלפגוש את עיניה. מכנסיו היו קצרים מדי וחשפו את קרסוליו הדקים, ודמותו של הענק הירוק על חולצתו היתה מקולפת. אך ידה של גרייס נותרה פתוחה, ולבסוף אצבעותיו מצאו את דרכן לתוך כף ידה.

מגע ידו החמה של ילד היה מוכר לה מיד. אך באחיזתו היא הרגישה גם בפחד שלו. העור היה לח. האצבעות היו חלקלקות.

הוא צעד לצדה, כף ידו מתפתלת בתוך כף ידה. מדי כמה דקות היא פנתה ושלחה הצצה צדדית: הגפיים הגרמיות, הריסים הארוכים, העיניים הזוויתיות. היא העריכה שהוא בערך בן עשר, קרוב לגילה של בתה הצעירה, מוֹלי.

היא לא עצרה בקפלר'ס לקנות ביצים, חלב ושאר מצרכים מרשימת הקניות. במקום זאת היא אחזה בידו בחוזקה, ואפילו לא שמה לב לעלי הכותרת של פרחי הדובדבן הנושרים על כתפיהם ושערם.

כמה רחובות לפני ביתה, היא ראתה את אָדֶל פְלין מתקרבת למכוניתה.

"גרייס?" אדל עצרה לרגע, מפתחות בידה. "הכול בסדר?" עיניה סרקו את הילד בבגדים הבלויים, בפנים הזרות, ובעל המבט המתחמק שהולך לצד חברתה.

גרייס לא עצרה לשוחח. "הכול בסדר!" היא צעקה מעבר לכתפה, כשהיא מתעלמת ממבט הבלבול של אדל ומובילה את הילד לעבר ביתה.

כשהגיעו, היא פתחה את השער וחלפה על פני שיחי הוורדים הפורחים לאורך השביל הקצר לביתה. הילד היסס כשהגיעו למדרגות הכניסה. הוא שחרר את ידה.

"אל תדאג," היא הרגיעה אותו. "אני הולכת להתקשר." היא דימתה את אצבעותיה לטלפון שהיא מקרבת אל אוזנה. "נחזיר אותך הביתה."

היא סובבה את ידית הדלת ונכנסה פנימה, הילד שותק לצדה.

"חזרתי," היא הכריזה, והניחה את תיקה על השולחן שבכניסה. עיניה נחו על נעליה של מולי ליד המדרגות, על מעילי הבנות הזרוקים על הרצפה, ושרווליהם הפוכים. ואז על התרמיל של קייטי, שהשתרבבו ממנו דפים ותיקיות צבעוניות. הבית פרח בילדים.

לשבריר שנייה, גרייס ניסתה ליישב את המציאות של ביתה עם העובדה שהביאה זר מוחלט לתוכו.

"את בבית?" קולה של מולי נישא באוויר לפני שהיא דהרה במורד המדרגות, ופניה מיד הביעו תדהמה.

"אמא?" עיניה ננעצו בילד הזר שלצד אמה. "חשבתי שאת הולכת לקפלר'ס."

לפני שגרייס הספיקה לענות, היא הבחינה בהשתקפות שלה ושל הילד בראי האליפטי הגדול לצד הדלת.

הוא רעד.

טום היה במרתף והצמיד את אוזנו לשעון קיר ישן הזקוק לכוונון, כאשר אשתו חזרה. הוא עצר את המטוטלת באצבעו ועלה לקראתה.

בעלותו במדרגות המרתף, הוא התאמץ להתגבר על הנוקשות שברגלו הפגועה, ואחז במעקה בכל צעד. בכניסה הוא מצא את מולי למרגלות המדרגות, מביטה בעיניים פעורות לרווחה בילד הקטן העומד לצד אשתו.

"גרייס?" טום צעד קרוב יותר. דמותו הדהויה של הענק הירוק על החולצה הכתומה של הילד נראתה כמעט אירונית; זרועותיו של הילד היו בעובי שתיל אורן.

"מצאתי אותו מכווץ וישן בְּפינה ליד שדירות מייפל. לא ידעתי מה לעשות."

טום כרע. "מה שמך, חמוד?"

הילד העביר את משקל גופו מרגל לרגל אך עדיין לא ענה.

"נצטרך להתקשר למשטרה, גרייס. מישהו שם בחוץ בטח מחפש אותו."

"אני יודעת. פשוט חשבתי שיהיה טוב יותר להתקשר מהבית. לא מקפלר'ס. שם כולם יסתכלו עלינו."

"רוצה לשטוף את הפנים?" גרייס עשתה תנועה פשוטה של שפשוף ידיים, ואז הצביעה לכיוון חדר האמבטיה.

הוא הרים את זרועו להסיט את השיער מעיניו, ואז היא שמה לב לצלקת בשורש כף ידו השמאלית. בצורת פה פתוח, כאילו מישהו נשך אותו.

הילד הבחין שגרייס מביטה בפצע הישן וכיסה אותו בידו.

היא פתחה את דלת חדר האמבטיה ואז פנתה למטבח להתקשר למשטרה.

פרק 3

השוטר בקצה השני של הקו לחץ על גרייס לספק פרטים נוספים.

"אפשר לקבל תיאור פיזי? נצטרך לבדוק אם דיווחו על ילד נעדר."

"הוא בערך מטר עשרים... רזה למדי עם עיניים כהות ושיער שחור וחלק. אסיאתי. הוא לובש חולצת טריקו עם הענק הירוק ונעלי התעמלות... אם מישהו דיווח על ילד נעדר שלובש את זה..."

"תצטרכי להביא אותו לתחנה," הורה השוטר, קולו היה שטוח ונטול רגש.

"אני רוצה לתת לו אוכל לפני שאביא אותו אליכם. אני לא יודעת מתי הוא אכל בפעם האחרונה, ואני לא רוצה שהוא יישאר כל כך הרבה זמן בלי אוכל."

"בסדר. אבל תביאי אותו כמה שיותר מהר."

טום ליטף את גבה בזמן שחיכו שהוא יצא מחדר האמבטיה. "אמא שלו בטח מתה מדאגה."

אבל גרייס הרגישה שמשהו לא לגמרי בסדר. הצלקת על מפרק היד של הילד עדיין הטרידה אותה.

"הוא כל כך קטן, טום. הוא נראה בגיל של מולי — אתה יכול לדמיין אותו לגמרי לבד שם בחוץ ככה?"

"לא, אני לא יכול."

אחרי כמה דקות הדלת נפתחה והילד יצא.

הכתמים שעל פניו נמחקו, שערו הוסט מהעיניים. "אתה רעב?" גרייס טפחה על הבטן שלה.

הוא הנהן והלך אחריה לכיוון המטבח.

היא הכינה לו ביצים מקושקשות וכוס תה שחור חם. זה היה משהו שאמא שלה היתה מכינה לה באירלנד כשהיא לא הרגישה טוב או שהיה צריך משהו קל למלא בו את הבטן שלה.

"זה אולי יהיה יותר נוח." היא הושיטה יד למגירה, החליפה את המזלג שנתנה לו בכפית. הוא לקח אותה והתחיל לגרוף את הביצים לתוך הפה.

גרייס הציצה בשעון. קייטי תחזור מבית החברה שלה בכל רגע, ואז היא תוכל להשאיר את הבנות לבד וללכת עם טום לתחנת המשטרה.

היא בדיוק פינתה את הכלים כשקייטי נכנסה דרך הדלת הצדדית והלכה ישר למקרר, ולקחה כלי פלסטיק עם מֵלון מהמדף. רק כשקייטי הסתובבה היא ראתה את הילד יושב ליד השולחן. "מי זה, אמא?" היא שאלה, מרימה גבה.

"ילד קטן..."

"אני מבינה את זה, אבל..."

"מצאתי אותו לבד הבוקר..." היא ניסתה למצוא את המילים הנכונות להסביר את המצב. גרייס חשבה שזה לא ייאמן לגרייס שהיא יכולה לגלות מה שנראה כמו ילד חסר בית ברחובות של בֶּלגרוֹב. "קייטי, אנחנו עדיין לא יודעים את כל העובדות, אבל אני חושבת שהוא הלך לאיבוד."

"הלך לאיבוד? נראה שהוא רחוק מאוד מהבית, אמא."

גרייס נתנה בבת שלה מבט מוכיח, התירה את חגורת הסינר שלה וקראה לטום.

"מותק, קח את המפתחות. אנחנו מוכנים ללכת לתחנה עכשיו."

ניכר שמכונית הסטיישן של משפחת גולדן משרתת אותם מזה שנים רבות. היא הסיעה את גרייס לתורים אצל הרופא בכל פעם שהיתה בהיריון. היא שרדה את ההתעללות המתמדת של הבנות שאכלו קרקרים בכיסאות הבטיחות, חלונות מרוחים בציורים של אצבעות דביקות ובחילות נסיעה מזדמנות. תא המטען שלה התמלא באינספור מזוודות ותיקי לילה לחופשות משפחתיות ולינות אצל חברים ושקיות נייר חומות מהסופר שלאורך זמן היו יכולות לקיים צבא שלם. גרייס אהבה לחשוב על הפונטיאק קטלינה הישנה כעל הסירה הקטנה שלהם שיכולה לשנע את המשפחה לכל מקום, לשמור תמיד על בטיחותם. היא לא היתה מהודרת כמו האולדסמוביל או הלינקולן של כמה מהשכנים שלהם, אבל היא היתה אמינה ובטוחה, משהו שגרייס העריכה לא רק בבחירת המכוניות שלה, אלא גם באנשים שהקיפו אותה.

כשגרייס פתחה את הדלת כדי שהילד הקטן יוכל להיכנס, הוא היסס. המושב האחורי, שאף פעם לא היה גדול מספיק לשתי הבנות שלה, שנטו לצבוט זו את זו ולריב, נראה כמה שיכול לבלוע אותו בשלמותו.

"אתה רוצה שאשב איתך מאחור?"

הילד עמד בשקט. אז גרייס החליקה פנימה ראשונה, נעה לכיוון החלון בצד השני, יד אחת מחליקה את חזית השמלה שלה והשנייה מושטת לכוון אותו פנימה.

טום פתח את הדלת הקדמית והתיישב במושב הנהג ובדק את שניהם במראה הפנימית לפני שיצא מהחנייה.

"מה דעתך על קצת מוזיקה?"

"לא עכשיו, טום."

היא הציצה על הילד, שבהה עכשיו מבעד לחלון בזמן שהם עברו ליד שורה של בתים עם גדרות לבנות וגינות מטופחות לפני שעיניו התמקדו ברצועה של עננים כהים שנוצרו מרחוק. על פניו עלתה הבעה שהיתה מוכרת לה היטב. כזאת שיכולה להשתלט גם עליה — לרוב כשהשמים נעשים אפורים והגשם יורד במטחים כבדים. הפרחים הבהירים שליד דלת הכניסה שלה יכלו אז להתאדות ברגע, והמחשבות שלה משכו אותה בחזרה לכפר שלה שמעבר לאוקיינוס.

פרק 4

ריפוד העור במושב האחורי של המכונית נדבק לשמלתה של גרייס, והיא ניסתה לדחוק הצדה זיכרונות מילדותה.

לכולם יש כאב נסתר. לפחות זה מה שגרייס אמרה לעצמה באותם ימים גשומים במיוחד, כשנהגה וחלפה על פני הנהר ליד בית הספר של בנותיה והמים זלגו מעל הסוללה והציפו את הכבישים. הצפת הנהר תמיד עוררה בה מלנכוליה עמוקה, וזרמו החזק משך אותה בחזרה לכפר שלה על החוף המערבי של אירלנד. גם אחרי כמעט עשרים שנה באמריקה היא עדיין הרגישה את המשיכה הכהה של המים. כמו רוח רפאים שחיה עמוק בתוך עצמותיה.

אביה היה דייג, בדיוק כמו סבה ואביו לפניו. בלילות שבהם עזב את הבית ויצא עם הסירה שלו אל תוך האוקיינוס, הוא היה לוקח את פניה של גרייס בכפות ידיו הגדולות ומביא את שפתיו למצחה, מנשק אותה ואת אחותה הצעירה, בּרַיידי, כאילו כל פעם עלולה להיות האחרונה.

גם אחרי כל השנים האלה בלונג איילנד היו לילות שבהם גרייס שכבה במיטה ועדיין יכלה להעלות בזיכרונה את התחושה על לחייה של ידי אביה, שהמרקם שלהן מחוספס מחיים שלמים של משיכת חבלים והטלת רשתות אל הים. היא מיפתה את הקווים בכפות ידיו פעם אחר פעם, אביה נהג לומר שהם מפה שתמיד תביא אותו בחזרה הביתה.

היא החזיקה את יד אחותה באותו יום בתחילת יוני, כששמש נצצה מעל הגיא, פורשת יריעות של אור זהוב על העשב. הן היו מאושרות לעזוב מאחוריהן את הבית הצפוף שלהן, הצמוד לשורה של בתים אחרים, ולברוח מהאמהות שתולות בגדים על חבלי כביסה ונוזפות בהן על שהן רועשות מדי.

אחותה בת הארבע של גרייס רצה לצדה לקראת טנדר המאפייה שנסע ברחובות. בריידי צחקה עם הראש מוטה לאחור, ושמלת הכותנה שלה רקדה ברוח. ליד הקרסוליים שלה רץ הגור החדש של המשפחה, עם הפרווה הרכה שלו. גרייס בדיוק שילמה על שתי לחמניות מתוקות מזוגגות כשהבחינה שאחותה כבר לא לידה. גם הגור לא. גרייס הניחה שאחותה פשוט אבדה באזורים המוכרים של מרכז הכפר. ילדים שוטטו בחופשיות אז. הרחובות היו מלאים בבנים ששיחקו בכדורים ובנות שקפצו על ריבועי קלאס.

גרייס, להוטה לסיים את המאפה שלה, מצאה פינה מוצלת מתחת לאחד מעצי הערבה ליד הכנסייה הישנה. היא ליקקה את הזיגוג המתוק מאצבעותיה. היא חלצה את נעליה והוציאה את האצבע שלה מהחור בגרב הלבן.

כשקרול אוריילי שאלה אותה אם היא רוצה לבוא לשחק איתה, היא הלכה אחריה בשמחה אל האחו, שם היא ושלוש בנות אחרות טיפסו על עצים והעמידו פנים שהן פיות, שזרו חינניות בר וגבעולי אברש לזרים בשיער שלהן והשתמשו במקלות ארוכים כמו בשרביטי קסם.

עולם הפנטזיה שלהן השתלט עליהן, והבנות נסוגו תוך זמן קצר אל הגבעות המדורגות הירוקות רחוק יותר מהכפר. שם הפרחים היו עוד יותר עשירים, והבנות קטפו אותם בחופנים, ותחבו אותם לכיסי השמלות שלהן והסתחררו עד שנפלו חסרות נשימה לקרקע. גרייס אפילו גילתה עצם שחף ארוכה וצרה, מלובנת מהשמש, והרימה אותה לכיוון חברתה, כמו מלכה.

כמה שעות אחר כך, כשהיא חזרה לכיוון הבית שלה, עייפה ועם השרביט הדמיוני שלה עדיין אחוז בידה, היא נתקלה באחד הגברים בכפר.

"מהרי הביתה," הוא הודיע לה בתקיפות. "אמא שלך חושבת שהיא איבדה שתי ילדות בנהר היום. זאת תהיה ברכה לגלות שזאת רק אחת."

גרייס לא הלכה הביתה מיד. במקום זה, היא ירדה לנהר להוכיח שמה שהגבר אמר לה לא נכון. היה אפילו חלק בה שחשב שעצם השחף הלבנה שלה תוכל להחיות את אחותה. אבל כשהיא הגיעה, היא ראתה קבוצת גברים עומדים מעל הסלעים, וגופתה של אחותה מכוסה במעיל הגשם של אביה. זרועו הגדולה של פטריק מקינלי היתה כרוכה סביב אביה, שעיניו היו נעוצות בבריידי מתחת למעיל הכהה שלו. ראשו היה מושפל, הבעתו נמסה מתחת לדמעותיו.

גרייס השליכה את העצם חסרת הערך ארצה ורצה כל הדרך הביתה.

מכיוון שמתה בטביעה, השכנים כולם קראו למותה של בריידי פּישוֹג, סימן רע. במשך כמה שעות אף שכן לא התנדב להציע את ביתו לטקס האשכבה. מחשש להמיט אסון על משפחותיהם שלהם, אנשים רק הביעו את צערם על האובדן הנורא של המשפחה.

גם כשהשמש החלה לשקוע אביה נשאר ליד הנהר, מסרב לעזוב את בריידי עד שמישהו יציע את ביתו לטקס האשכבה של הילדה הקטנה שלו. היא שמעה אחר כך שהוא החזיק את גופתה של בריידי בזרועותיו, מנדנד אותה כמו תינוקת, מיילל בזמן שחיבק אותה לחזהו.

זאת היתה דליילה חסרת הילדים, כמעט בת שמונים, שלבסוף הציעה את ביתה לטקס האשכבה. היא היתה מבוגרת מכדי לפחד מסימנים רעים, בניגוד לנשים האחרות בכפר, שפחדו שבעליהן או בניהן עלולים לטבוע אם יביאו מזל רע לבתיהם. "זה יהיה כבוד בשבילי לקבל מלאך בביתי," היא אמרה. וכך בריידי הקטנה נרחצה והוכנה לקבורתה על ידי האישה הקשישה בכבוד הגדול ביותר. דליילה רחצה בזהירות את גופתה של הילדה ושלפה את האצות משערה. היא ניקתה את החול מבין אצבעות רגליה ואיבקה את עורה כך שכחול המוות הוסתר.

משפחה אחרת סיפקה שמלת קומיוניון ישנה וזוג גרביים מקושטים בניצות הוורד לכסות את כפות רגליה. ואז, בעזרתו של אחד הדייגים, דליילה השכיבה את הילדה על שולחן עץ ישן ליד האח ושילבה את אצבעותיה של בריידי על גופה עם זר של פרחי זכרוני בידיה. תמונה של תרז הקדושה, הידועה כ"הפרח הקטן של אלוהים", הונחה לצד בריידי.

מהיום ההוא גרייס תמיד היתה מכסה את אוזניה כשהנהר נעשה גבוה מדי והתרסק על האבנים. בכל פעם שהיא שמעה את הזרימה הסוערת של הנהר חזר אליה כאב מותה של בריידי.

שנים אחר כך, כשגרייס היתה בת שמונה־עשרה וזכתה בהגרלה להגר לאמריקה, היא ירדה לנהר בפעם האחרונה ותפסה את האבן הכי מכוערת שיכלה למצוא. היא החזיקה אותה בידה והתפעלה מהצורה הסדוקה שלה, מהצבע המנומר שלה, והכריחה את עצמה עדיין למצוא בה בכל זאת יופי.

ואז היא השליכה אותה רחוק ככל שיכלה לתוך המים. מטביעה את כל הצער שלה עמוק לתוך הערוץ הכחול־ירוק.

התוגה עדיין חזרה לפעמים. כמו עכשיו, כשגרייס הביטה בילד הקטן שלצדה. היא תהתה אילו מרחקים הוא עבר כדי להגיע לבלגרוב. הייסורים שהוא עבר. היא הרגישה את המשיכה של המים מתערערת בתוכה שוב כשהם נסעו לכיוון תחנת המשטרה.

"טום, מה דעתך על קצת מוזיקה?" היא שאלה, מקווה להשיב לעצמה את תחושת השקט.

בעלה היה אדיב. הוא לא הזכיר לה שהוא היה זה שבדיוק הציע את הרדיו מתוך מחשבה שזה ירגיע את העצבים של כולם. הוא פשוט הדליק אותו ונתן לקולה של קארן קרפנטר למלא את האוויר.