פיש אנד צ'יפס

ג'ין אנד טוניק

לונדון, אנגליה

בבוקר נהגתי לאיטי את מכונית הסיטרואן החבוטה שלי לצידה החשוף והלבן של העיר, הפונה אל המדבר. השעה הייתה בין שבע לשמונה. חום שמש של סוף קיץ, אשר עלתה מים המוות, להט על העיר המזרחית של ירושלים, שבתיה נשאו את כובד החום כבר בשעת בוקר מוקדמת זו.

בחזית המכונית נעצרה קבוצת אנשים עם חילופי האור ברמזור. הצומת הייתה עמוסה באנשים ובמכוניות, ואני הזדחלתי באיטיות, בקצב פעימות האור הירוק. אוטובוסים מלאים בנוסעים לעבודתם, ותלמידי התיכון הסמוך הלבושים בחולצות תכלת, עם סמל בית הספר רקום בכתום על כיס החולצה, שעמדו בקבוצה לפני מעבר החציה. מכוניתי התקרבה לאיטה לצומת החוצה את פסי הרכבת, כשהיא מותירה מאחוריה את מלבני הבטון של השיכונים ומרפסותיהם הצפופות, והחלה עולה במעלה הגבעה אל הווילות הנאות והמעוטרות של המושבה הגרמנית.

ברקע הרדיו הקריא את אירועי החדשות בקול צורם, עד שנקטע על ידי פרסומת לטיסה, טיסת העסקים של "בריטיש אירוואייז", היוצאת בבוקר ללונדון ומחזירה את הנוסעים בערב של אותו יום.

מכוניתי הישנה חצתה את פסי הרכבת וחלפה בין הווילות הערביות משני צידי הכביש. מרפסות הכניסה המעוגלות של הבתים נתמכו על ידי עמודים וקשתות מעוטרות אבן גיר, לבנה־ורדרדה, ובצדיהן נקבעו חלונות וקושטו בשיחי גרניום.

חשבתי על הטיסה ללונדון. אדם מתעורר בבוקר של יום קיץ מזרח תיכוני, אולי כמו הבוקר הזה. הוא פותח את העיניים לאור הבוהק, אור החוזר מקירות בתי האבן הלבנים ומעצי האורן, מסנוור את העיניים עד שהן מתכווצות לחרכים צרים. האדם נוסע לשדה התעופה בן גוריון, ותוך שעות ספורות הוא נוחת בשדה התעופה הית'רו. הוא יוצא לאוויר הקר ולאור האפור של השדה ומרגיש כי שלווה שאינו מורגל בה ממלאת אותו. הוא נוסע במונית לעיר, וטפטוף הגשם הדקיק אינו מורגש, עד אשר מעבירים את היד בשיער ומגלים שהוא רטוב.

על המדרכות הולכים אנשים לבושים במעילי גשם קלים, או נושאים בידיהם מטריות פתוחות. בתי הלבנים האדומות של פרבר המגורים החולפים בחלון המונית, מתחלפים בקירות השיש השחורים של הסיטי, ומסביב מתרוצצות חיפושיות, מוניות שחורות, מבריקות מהגשם. האיש חוצה את זרזיפי הגשם ונכנס לפאב, לפגישה, או לארוחת צהריים קלה. אוויר הרחוב הקר מתחלף באוויר הדחוס של הפאב. מסביב נשמעים קולות צחוק וצלצול כוסות בירה זהובה.

באותו זמן הייתי מובטל. חלפה שנה מאז סיימתי את לימודיי באוניברסיטה, והועסקתי בעבודות זמניות אשר לאחר זמן קצוב נהגו לפטר אותי. חלק ניכר מהיום ביליתי בקריאת מודעות דרושים בעיתון, בניסיון למצוא קשר רופף בין תוכן המודעות לבין חוסר ניסיוני התעסוקתי. מלבד העברת היום בחיפוש עבודה עקר, את מעט הכסף אשר היה ברשותי (ואזל במהירות) נהגתי להוציא על תיקון רכושי היחיד: מכונית סיטרואן זקנה אך אלגנטית.

סעדתי את המכונית המתבלה יום בשבוע במוסך של התעשייה הצרפתית בעיר. ישבתי לצידה כאשר הונפה על מתקן ההרמה. לעיתים חנתה על רצפת הבטון של המוסך, פעורת מנוע, ולידה ערמת החלקים אשר נשלפו מעומק בטנה על ידי המכונאי — הוא החליף אותם ללא קשר או סדר בתהליך שחזר על עצמו מדי שבוע.

המוסך המה בשעת הבוקר. נכנסו מכוניות אחת אחר השנייה, ואנשי המוסך ניסו להרגיע את הלקוחות קצרי הרוח. הללו רצו לחזור לשגרת יומם שהופרעה בשל גחמת המכונית שלהם. בעל המוסך, לבוש בחלוק שלושת רבעי אפור, קיבל את הלקוחות הנרגנים בסבר פנים לבבי. הוא ניסה להרגיע אותם במבטא צרפתי שנסך בהם ביטחון. המוסך הצרפתי היה יוצא דופן בערבוביית סככות הפח והביתנים הארעיים של אזור המוסכים. מומחי המנוע והחשמל התרוצצו בין המכוניות כמו רופאים, חילקו אבחנות והוראות לפועלים. הפועלים ניסו לממש את רצונות הלקוחות והמומחים מול רצונותיהן של המכוניות.

מאחר שלא מיהרתי לחזור בזמן למקום עבודה או לטיסת בוקר יקרה, המתנתי במוסך, ואת זמן ההמתנה העברתי בשיוך הלקוחות במוסך ליצרני המכוניות הצרפתיות השונים. את המבקרים עם הלבוש הנאה, קישרתי למכוניות הפיג'ו המהודרות. את אלו בעלי המראה הקליל למכוניות הסיטרואן הקשתיות, המעוצבות בשיק צרפתי. ואת אלה אשר לא יכולתי לסווג בבירור לאחת משתי הקבוצות הראשונות, שייכתי למכוניות הרנו.

בפעמים שאחד מחלקי מכוניתי לא נמצא בעת ההרכבה חזרה, נהגתי לבלות את הזמן עד שנמצא החלק האבוד בסטודיו לעיצוב סמוך למוסך, במחיצת שני חבריי. חבריי היו מעצבים צעירים שזה עתה סיימו את לימודיהם באקדמיה לאומנות ועיצוב. הם היו משוכנעים, ובכל פעם מחדש, כי זה עתה גילו את מוצר הצריכה ההמוני החסר כרגע בשוק. בחזונם ראו את המוצר נמכר במיליוני יחידות מייד עם צאתו לאוויר העולם, והופך אותם למעצבים מובילים ועשירים. מדי פעם אף נתנו לי תפקיד משני בתהליך הבחינה במהלך פיתוחו של המוצר. אחד המוצרים היה אביזר שימנע מבָּנים להרטיב את קרש הישיבה בשירותים בבתים שבהם במשפחה יש רוב זכרי. כך ביליתי בשתייה והשתנה לעבר מטרה בתוך אסלה שעם הפגיעה במרכזה, ללא הרטבת האסלה, ניגנה והבהבה בעליזות.

מקום נוסף אשר חיבבתי באותה תקופה היה מעבדת מחקר מדעי בבניין אבן עתיק של האוניברסיטה. אהבתי לבקר שם. הבניין עמד על גבעה מנותקת מהעיר, והיה מוקף עצי אורן זקנים. חדריו הישנים, גבוהי התקרה, היו קרירים גם בחום חודש אוגוסט. מדי פעם העסיקו אותי במעבדה בניקוי האקווריומים של הדגים אשר שימשו למחקר המדעי. באחד הימים, בעת שיטוט בין מעבדות הבניין, עלעלתי באחד מכתבי העת וגיליתי כי חברת הנפט הגדולה "בריטיש פטרוליום" מחפשת חוקר צעיר בביולוגיה ימית לתפקיד חשוב באסיה. מאחר שצברתי ניסיון רב בניקוי האקווריומים במעבדות האוניברסיטה, לא היססתי ועניתי למודעה.

כנראה החשיבה החיובית על טיסת היום ללונדון, ששמעתי בנסיעה לעבודה, הניעה השתלשלות אירועים מוצלחת אשר בסופה עמד בפתח דירת הוריי נושא מברק (כינוי לפיסה צרה של נייר שהייתה צורת התקשורת המהירה ביותר המקובלת לפני עידן התקשורת האלקטרונית). במברק הוזמנתי לפגישת היכרות במלון לונדוני עם נציגי חברת הענק.

שאלתי מקטורן ועניבה מחבר שעבד במה שהיה נהוג לכנות כעבור מספר שנים חברת היי־טק, ועליתי נרגש למטוס. חברת הענק העשירה הזמינה עבורי מושב במחלקת העסקים. זו הייתה אותה טיסת בוקר מוכרת וידועה מפרסומת הרדיו. הדייל, בסבר פנים לבבי, לקח את מקטורני השאול בכניסה, ותלה אותו בארון מיועד. משך כל הטיסה הוא דאג למלא את כוסי בג'ין וטוניק, מספר פעמים. רק לקראת נחיתת המטוס הבנתי שבכל פעם שמפלס המשקה בכוסי ירד, הדייל, בסבר פנים לבבי, דאג להעלותו בחזרה, בתוספת פלח לימון טרי.

מאוחר מדי, ומאחר שמעולם לא טסתי במחלקת העסקים, הבנתי כי מספר הפעמים ששתיתי ג'ין אנד טוניק היה רב.

וכך, הודות לאירוח הלבבי של הדייל בטיסת העסקים, את המשכו של היום ואת הביקור בלונדון אני זוכר אך במעורפל. אני זוכר כי ליוו אותי דרך מסדרונות ארוכים של מלון מהודר. לאורך המסדרון אני זוכר דלתות עץ חומות של חדרי ישיבות בשמות טירות או לורדים, אשר עברתי על פניהן. זכורות לי תמונות שמן גדולות של הטירות והלורדים, נתונות במסגרות עץ מוזהבות, מעוטרות בפיתוחי עץ שגולפו בעבודת יד. בסוף הרחיפה על השטיחים הרכים הגענו לדלת, שבלוח לצידה היה רשום "בריטיש פטרוליום".

החדר היה מרופד בשטיח אדום וסמיך, והתפאר ברהיטי עץ כבדים. קיבלו את פניי שני גברים בחליפות מטופחות ובחורה צעירה. השלושה הציגו עצמם ואת תפקידם בסבך הארגוני של חברת הענק. כדי שאבין את המבנה הארגוני של החברה, הם פרשו לפניי דפים ובהם שורטטה רשת של מלבנים שהיו מקושרים ביניהם בקווים דקים ובתוכם רשומים שמותיהם באותיות לא גדולות. כאב הראש שהלם במצחי מנע כל סיכוי להבין את ההסבר. הדפים הפרושים לפניי על מפת השולחן ורשת המלבנים נעו מול עיניי. לעומת הדפים המשורטטים, הסבו את תשומת ליבי ביופיים המעודן ספלי תה וכלים לחלב וסוכר, עשויים חרסינה לבנה.

עיקר הרושם אשר הותירה בי הפגישה נבע מהעובדה שרוב המוצרים אשר תושבי העולם, ואני בתוכם, צורכים במשך היום, יוצרו על ידי מאות מעמיתיהם של היושבים מולי. המוצרים השונים נמכרים תחת שמות חברות שונות ומיוצרים במדינות שונות, החל ממשחת שיניים ודגני בוקר, דרך חומרי כביסה, סוכר, והאוכל שבו מאכילים את חיות המחמד — הכול יוצר באמצעות אותו מארג מלבנים שהיה מתואר בדפים.

בסופה של הפגישה הציעה הבחורה ללוות אותי החוצה, מתוך סקרנות או אולי מתוך חמלה מסוימת. מאחר שנותרו מספר שעות עד זמן המראתה של טיסתי בחזרה, נכנסנו לפאב שכונתי באחד מרובעי המגורים הלונדוניים. הבחורה הזמינה כוס יין לבן ואני הזמנתי כריך, בתקווה שיספוג את שאריות האלכוהול אשר נותרו בדמי. מסביב לבר העץ הממורק ישבו כמה מתושבי השכונה והחליפו בדיחות עם המוזג. המוזג נשאר מעורב בשיחה תוך כדי שהוא מעלה ומוריד את מנופי ברזי הבירה. מדי פעם הוא משך בזריזות מתוך המסילות אשר מעל לראשו כוסיות וטען אותן, במשורה, מתוך בקבוקים התלויים מסביב לבר במהופך, באלכוהול מרוכז בצבע ענברי או שקוף.

הבחורה תיארה בפניי את עבודתה בחברת הענק ושאלה בסקרנות על הווי היום יום במזרח התיכון, בעוד אני מתרכז במראה המטופח. פניה הנאים הביעו חביבות. שערה החום היה מסופר בתספורת קארה, מה שהקנה לה ארשת נערית. היא לבשה חולצה לבנה ומקטורן אפור, ובמורד רגליה החטובות נגלו נעלי עקב שחורות. כרקע לדמותה נשקף הרחוב דרך חלון הפאב מאחוריה. רחוב לונדוני רוגע, בבתיו הישנים, גינותיו הגזומות בדייקנות, מלאות בשיחי ורדים ודליות, השולחים למעלה ענפים נפרדים ובקצותיהם פרח גדול, בודד.

לאחר שעה קלה ונעימה יצאנו מהפאב אל הערב הקריר. עם שקיעתה המתמשכת של השמש, צבע הבתים סביבי הפך ורוד. בגן הציבורי ממול, עלי עצי האדר החלו להחליד בשלכת, וחלקם נחתו לאיטם על שבילי הגן הבוציים. חשתי את גופי מתמלא בשלוות הערב. כאשר נפרדנו לשלום הבטתי בפניה של הבחורה במסגרת השיער הנערית. סביבנו האוויר נעם בקרירותו ובתי הרחוב והגן הזהיבו באור הערב.

במונית בדרך לשדה התעופה התנגן שירו של לאונרד כוהן:

"...I remember you well in the Chelsea hotel" והגשם המשיך בטפטוף עדין כל הדרך לשדה התעופה.

הדייל מטיסת הבוקר פגש אותי בשמחה כנה, והפעם אף לא הרגשתי מוזר כאשר לקח ממני את המקטורן. בטיסה חזרה התערבבו במוחי תמונת פניה של הבחורה, הרחוב הקריר בשקיעה הזהובה, חדר הישיבות במלון ונגינת צלילי הכוסות והצחוק בפאב, תערובת שדמתה למוזיקה עדינה ושלחה אותי לשינה עמוקה.

יצאתי מפתחו של שדה התעופה לאובך של סוף הקיץ הישראלי. השמיים, אשר לא נשטפו בגשם משך חודשים רבים, איבדו את צבעם הכחלחל ונצבעו באפור ובצהוב. חבריי חיכו לי במכונית פולקסוואגן־ואן ישנה כדי לקחת אותי ליום עבודה בתחנת מחקר לגידול דגים במדבר. קיפלתי את בגדי הפגישה המהודרים כדי שלא יוכתמו מהדליים והכלים המרובבים, והנחתי אותם בזהירות על מושב המכונית המלוכלכת לקול צחוקם של חבריי.

הכביש ירד בחדות מהרי ירושלים למדבר יהודה ולים המוות. מולי התעגלו הגבעות הקרחות בחום וצהוב. על הגבעות הצטיירו באלכסון, כקו עיפרון דק, שבילי עיזים ושיחים נמוכים, נאחזים במדרונותיהם. לקראת סופה של הירידה, בקרבת העיר יריחו, חום הצהריים הכבד להט מדפנות הפח של המכונית המחניקה. מספר עיזים ואוהל בדואים שחור נראו לצד הכביש, בנקיק גיר, דוממים מהלהט המסנוור. עצמתי עיניי מפני האור המסמא.

ברדיו התנגנה פרסומת מבשרת ומזמינה בקול מתרגש ועליז:

"הזמֵן עכשיו את טיסת היום החדשה ללונדון,

היוצאת השכם, בבוקרו של יום,

וחוזרת למחרת..."